מאז הקמתה בשנת 1910 הייתה דגניה יישוב המתבסס על חקלאות בלבד, בשנת 1968 הוקם בדגניה מפעל לייצור כלי יהלום "טולגל" ומאז חקלאות ותעשייה הם מקור הפרנסה של דגניה.

בראשית דרכה עיבדה דגניה את כל 3,000 הדונמים שנרכשו ממזרח לירדן, וכאשר התרחבה ההתיישבות בעמק וקמו קיבוצים נוספים, חולקה אדמת העמק ודגניה נותרה עם משבצת קרקע בגודל 1,500 דונם. שטח קטן לבית אב בהשוואה לכל קנה מידה ארצי. אולם דגניה נהנתה מיתרון יחסי חשוב – היא לא היתה מוגבלת בכמויות המים. כך התפתחה שיטת השקיה שעיקרה הצפה בגרביטציה – בתלמים ובערוגות צרות ורחבות. יישור השטח והובלת המים בתעלות היו דומים ברמתם למקובל באזורים דומים בעולם ובייחוד לקליפורניה. תנאי מזג האויר וכמויות המים הבלתי מוגבלות אפשרו חקלאות אינטנסיבית אקסלוסיבית ואת טיפוחם של גידולים כמו הבננה והאבוקדו.

אבא בן יעקב על המגוב שנות 1914

אבא בן יעקב על המגוב שנות 1914

העמסת אספסת שנות 1920

העמסת אספסת שנות 1920


מבין חברי דגניה היה זה מרדכי פקר שעבד בגן רופין, גן לאקלום עצי פרי טרופים וסוב-טרופים והחל באיקלום האבוקדו ופירות אחרים תחת פיקוחו של ד"ר חנן אופנהיימר מחוות הנסיונות בבית דגן, המשיך את דרכו בנימין אילן. כנות לעצי אבוקדו שפותחו בדגניה ממשיכות לשמש במטעים בארץ. בשנים האחרונות חודש ענף האבוקדו בדגניה ואיתו ענף המטעים ורואה ברכה בעמלו.

דגניה היתה שותפה גם באיקלום התמר. אותו תמר – אחד המינים שבהם השתבחה ארץ ישראל – נכחד ונעלם במשך הדורות. בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה, כאשר צודיקוב, חבר דגניה נסע למצרים למטרות החלמה מקדחת, התבקש לחפש ולהביא עצי תמר לדגניה. למרות קשיי בירוקרטיה רבים, הובלו העצים ברכבת ממצרים לחיפה ומשם לצמח. מעצים אלו הוקם "גן רחל" על ידי קבוצות דגניה וכנרת.

רפת דגניה תפסה תמיד מקום חשוב בכלכלתה, ומראשיתה הייתה דגניה ידועה ברפת שלה. מרים ברץ היתה הרפתנית הראשונה. היא שכבשה את העבודה ברפת, השתלמה בהולנד ובשובה שקדה על טיפוח רפת מתקדמת. שנים ארוכות היתה הרפת ממלכתן של הנשים.

בסיומה של מלחמת העצמאות קיבלה דגניה יחד עם עוד 4 מקיבוצי העמק שטחי אדמה ברמת סירין ושטחים נוספים בחלקו המזרחי של העמק. דגניה גם נענתה לצו השעה ויחד עם קבוצת כינרת וקבוצת בית זרע, ירדו לדרום, לאזור לכיש וחלץ להכשיר עשרות אלפי דונם אדמות ולגדל בהן תבואה. אדמות אלו הועברו לאחר כמה שנים לידי מתישבי חבל לכיש.

ענף גידול ירקות היה במשך שנים אחד מענפי החקלאות החשובים בדגניה, הענף דרש כח עבודה רב שלא היה בנמצא בדגניה וסביב שנות 1965 חדלה דגניה מגידול ירקות . כמו כן גם ענף כרם ענבים למאכל חדל מהתקיים בדגניה. בשנות 1970, עקב מחסור במים חדל מהתקיים ענף גידול דגים.

מתחילת שנות 1980 ובמשך שנים רבות סבלה החקלאות בדגניה מחוסר הצלחה כלכלית ומעזיבת חברים רבים את המקצוע, בתחילת שנות ה- 2000 ועם הקמת ענף המטעים, גובר בין צעירי דגניה העניין בעבודה בחקלאות ועימו גוברת ההצלחה הכלכלית.

קציר תירס- שנות 1940

קציר תירס- שנות 1940

קטיף אבוקדו - בנימין אילן - 1970

קטיף אבוקדו – בנימין אילן – 1970