רותה, בתם של דבורה ומרדכי ויינר, אחות לאמנון הבכור.
בשנת 1946 נפטרה אמה לאחר מחלה קשה.
מרדכי אביה נשא לאשה את ברכה לבית אינדיג ולזוג נולדו שני בנים – בן ציון ויוחנן.
ב-1952 יצאה ללימודי הוראה בסמינר בתל אביב ובאותו זמן הקימה עם מוליק את ביתם.
בשובה מהסמינר נרתמה לעשייה החינוכית וטפלה בבני הנעורים ב"סוכה הגדולה" ב"בית יצחק, וב"צריפייה".
כעבור 10 שנים יצאה שוב ללמודים, למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב והשתלמה בעבודה מעשית בתחנה להדרכת הילד והמשפחה של "איחוד הקבוצות והקיבוצים". בשנת 1966 הקימה רותה את התחנה האזורית הראשונה בעמק הירדן.
בתחנה זו התגבש צוות של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שתמכו בילד ובמשפחה באזור העמק, הגליל והגולן.
בשנת 1967 נולדה דיתי שנקראה על שם חברתה וידידת נפשה של רותה – יהודית ברקוביץ, שנהרגה במלחמת השחרור בקרב על דגניה.
באישיותה המיוחדת גיבשה רותה גישה מיוחדת לפרט בקהילה הקיבוצית, והיוותה כתובת לכל הנזקק להקשבה ולעצה. מצב בריאותה שהתרופף לא אפשר לה המשך עבודה תקינה בתחנה. בשנותיה האחרונות השתלבה בעבודה בארכיון דגניה ויחד עם מרים שיאון התחילה בהכנת אוגדן לזכר חברי דגניה שנפטרו.
ביתם של רותה ומוליק היה "סלון" לשוחרי מוזיקה, ספרות ושירה, והיא עצמה נחנה בכישרון יצירה ובחוש אסתטי וגם שלחה ידה בציור וברקמה.
השאירה אחריה את מוליק בעלה ודיתי בתם.

יהי זכרה ברוך.