מרים נולדה בבוגוסלב, למשפחה בת ששה ילדים. אביה התאלמן ונישא שנית ולמשפחה הצטרפו עוד חמישה ילדים.
בבית-אביה, ר’ יוסף לייב אוסטרובסקי, שררה אווירה ציונית מובהקת, והמשפחה היתה נדיבת לב ומכניסת אורחים.
מימי ילדותה שמעה רבות על ארץ-ישראל, על קניית קרקעות ועל ההתיישבות בארץ.
בהשפעת אחיה אהרון, שעלה לארץ, בא ארצה גם אביה ר’ יוסף לייב ב-1905 וקנה נחלה של עשרה דונמים בכפר סבא. אחר כך חזר לרוסיה כדי להעלות את יתר בני המשפחה.
כשמרים הגיעה לארץ מצאה עבודה ביפו, משם עברה לכפר-סבא, וניהלה מסעדה שפתח סבה. אחר כך עברה לפתח-תקווה. האיכר יעקב קרול מפתח-תקווה, שדגל בעבודה עברית, ראה אותה והזמינה לעבוד במשתלת ההדרים שלו.
בתקופה זו עלתה קבוצת חברים לחצר כנרת. הם השתכנו בחורבה של החאן העתיק שעמד בראש הגבעה. על אף התנאים הקשים הם החליטו להיאחז במקום.
שרה מלכין ניהלה שם את משק הבית. כשחלתה כתבו למרים, וביקשו ממנה לבוא ולמלא את מקומה. מרים אכן יצאה לחצר כנרת, שהתה שם כארבעה חודשים ועבדה בבישול, בניקיון ובתפירה. מכנרת עברה למצפה, וממצפה – לחדרה, שם עבדה בחקלאות. לשם הגיעו גם פועלי חצר כנרת הראשונים, חברי הקומונה הרומנאית.
כאשר עלתה שאלת אום-ג’וני הוצע לחברי הקומונה לקבל את המשק מידי קבוצת “החורש” שהייתה במקום שנה קודם ועמדה להתפזר. ואכן, הם עלו לאום-ג’וני, ומרים יחד אתם.
באותם ימים קרא לה אביה לשוב לרוסיה, היא נענתה לקריאתו, והוא הפציר בה להישאר. לאחר ויכוחים רבים חזרה לארץ.
באום-ג’וני נקנתה הפרה הראשונה, שהובאה מהרי הגולן. כשחזרה מרים מהביקור בבית הוריה רצתה ללמוד לחלוב אותה. רוב החברים התנגדו לרעיון. היא פנתה לאשת השיח’ שגר בשכנותם וביקשה ממנה שתלמד אותה לחלוב. בשעות הלילה היו יוצאות יחד לרפת לחלוב את הפרות. וכך למדה מרים לחלוב והחלה בהקמת רפת, שהלכה והתרחבה, וסיפקה לחברי דגניה חלב ומאכלי חלב.
בחודש סיוון תרע”ב, עברו החברים מאום-ג’וני לבתי קבע במקום הנוכחי וחגגו את עונת הקציר. אז נערכה גם חתונתם של יוסף ומרים.
לאחר שנולדו שני בניהם הראשונים, גדעון ודבורקה, יצאה עם הילדים לבן-שמן, להכשרה בענף הרפת, ושהתה שם מספר חודשים. בשובה לדגניה המשיכה בהגדלת הרפת ובהרחבתה. הרפת סיפקה חלב גם לטבריה ולחיפה, אך מרים לא שקטה על שמריה. לאחר שנולד בנם החמישי נסעה להולנד להרחיב את ידיעותיה בשטח גידול הבקר.
ב-1973 ניתנה למרים הזדמנות להצטרף ליוסף, שיצא בשליחות לאמריקה, ולהוסיף ללמוד גידול בקר. שמונה חודשים שהתה מחוץ לבית, שבו חיכו לה שבעת ילדיה.
היא עבדה ברפת 40 שנה עם קבוצת רפתניות, כמעט על טהרת המין הנשי, והקימה רפת גדולה לתפארת.
כאשר מטעמי גיל ובריאות נאלצה מרים לעזוב את הרפת המשיכה לעבוד במטבח, בהכנה לבישול, עד יומה האחרון.
אותו יום אחרון, בשובה מהעבודה, שכבה לנוח – ולא קמה, והיא בת 81.
מרים הייתה דמות מוכרת בציבור הרחב וייצגה את דגניה בארץ ומחוצה לה. היא הייתה פעילה גם בארגוני נשים והפכה סמל האשה העובדת, חלוצה בארץ-ישראל.
השאירה אחריה משפחה ענפה, שבעה בנים: גדעון, דבורק’ה, עמוס, יויה, ביה, מיכל ואלי, ובני משפחותיהם, נכדים ונינים.

יהי זכרה ברוך