booked.net

דגניה ובנותיה 1

דגניה ובנותיה / אשר גלעד

לקראת ציון השנה ה-102 לייסוד דגניה אני מתכוון לפרסם בעלון הקבוצה, בעזרת הארכיון, רשימות קצרות מהעבר. את הרשימות כתבו לבקשתי חברי קיבוצים בשנה האחרונה. בצעירותם, לפני כ-70 שנה, הם היו שנה או שנתיים בהכשרה בדגניה ואז יצאו להקים קיבוץ חדש, למשל: חניתה, מצובה, מעגן מיכאל, חמדיה ועוד. את התקופה הזו בדגניה הם זוכרים בגעגועים ובהערכה, כמעט כמו שבנים ובנות זוכרים את אימא או את אבא. על התקופה הזו הם כותבים. ביניהם ישנם כאלו שגילם תשעים שנה ויותר.

הפעם, לשם פתיחה, אביא רשימה חלקית של גרעינים, הכשרות או חברות נוער (כך הם נקראו אז) שהיו בדגניה בין השנים 1945-1910, עד סוף מלחמת העולם השנייה, ועוד משהו על הקבוצה הלודז’אית.

כאן המקום לצטט מדברי הנביא ישעיהו בן אמוץ, שהתנבא בירושלים לפני כ-2,800 שנה:

“וְיָצָא חֹטֶר מּגֶזַע יִשַי וְנֶצֶר מִשּוֹרָשָיו יִפְרֶה…” הנביא התכוון לומר בדרך משל שיש לקוות שמשפחת ישּי, אבי דוד המלך, תתפתח יפה ותהיה פורייה כמו ענף היוצא מגזע העץ ורעננה כמו השתילים היוצאים משורשיו. הביטוי דגניה ובנותיה רומז על כך שבעקבות דגניה, שהיא השורש, נוסדו, התפתחו ויתפתחו קבוצות וקיבוצים רבים. כן ירבו.

*                          *                          *

קבוצות שקיבלו הכשרה בדגניה לפני שיצאו להקים או להשלים קיבוץ חדש

תאריך

שם קבוצת ההכשרה

שהייה בדגניה

מספרם

מקום התיישבות

1912

יוצאי לודז’

חצי שנה

11

חיטין ליד טבריה

1913

קב’ טרומפלדור

חצי שנה

6

מגדל

1916

בוגרי גימנסיה הרצליה

שנה

5

דגניה (יונה בן-יעקב)

1922

קב’ פרוסקורוב

חצי שנה

19

חוות חולדה

1929

קב’ דרומיה

שנה

13

גבע, יזרעאל

1934

הנוער העולה א’

3 שנים

16

מצובה

1934

הנוער העובד מתל אביב

שנה

10

גינוסר

1934

המכבי הצעיר א’

שנה

16

מעיין צבי

1935

נוער ציוני א’

שנה

12

כפר גליקסון

1936

המכבי הצעיר ב’

שנה

14

כפר המכבי

1937

הנוער העולה ב’

שנתיים

21

מצובה

1938

קב’ במשעול

שנה

19

חניתה

1938

בני שפיה, קב’ “הדס”

שנה

26

גזר

1939

גורדוניה א’

שנה

25

גזר

1941

הנוער העולה ד’

שנתיים

22

חניתה, גזר

1942

גרעין צופים א’, תל אביב, חיפה

שנה

25

מעגן מיכאל

1943

נוער עולה מרומניה

שנתיים

11

נווה ים?

1943

הכשרה צעירה, הנוער העובד

3 שנים

36

בית הערבה, דגניה א’

1943

גורדוניה ב’

שנה

27

חמדיה

1944

נוער שפיה ב’

שנה

21

החותרים? מלכיה

1944

גרעין צופים ב’, פלמ”ח

שנה

32

חצרים, דגניה א’

1945

גרעין “לנגב”, נוער עולה מאיטליה

שנה

46

רגבים

 

הקבוצה הלודז’אית

בשנת 1912, כשחברי דגניה עברו לנקודת הקבע, ליד הירדן, הגיעה למקום קבוצה של צעירים. זו הייתה חבורה שהתחנכה בעיר לודז’, אז ברוסיה. בעיר היו מפעלי טקסטיל רבים ומפלגות פועלים, שעסקו גם בחינוך הנוער על רעיונות מהפכניים, קומונות בעולם ועוד. בודדים התעניינו גם בציונות וחינכו לרעיון יישוב הארץ. הקבוצה הלודז’אית מנתה 11 חברים שגילם היה 17-16 וביניהם נערה אחת. לאחר שעלו לארץ הלכו תחילה לחוות כנרת ועסקו בסיקול ובעקירת סדריות. משם הגיעו לדגניה ונכנסו לעבודה ברעננות ובלהט נעורים. הם חתרו והתאמצו ללמוד כל עבודה בשדה והסתגלו לחיים ולחברים. דגניה הייתה נערצת עליהם, וחברי “הקומונה החדרתית” – נר לרגליהם. אך הם חלמו על קבוצה עצמאית, שהם יהיו ראשוניה ואליהם יזרמו בני נוער מלודז’. רוב חברי הקבוצה עבדו והתמחו בענף הפלחה. בעיקר בקציר, בדיש ובחריש. הם רצו להישאר בדגניה לתקופת הכשרה נוספת. אילו הציעו עצמם כחברים לדגניה ודאי שהיו מתקבלים. בדגניה היו מתאמצים למצוא להם עבודה גם בתקופה שבין הזריעה והקציר, עונה שאין בה עבודה מרובה. אך כעובדים זמניים היה זה בלתי אפשרי. בינתיים הגיעה אליהם הצעת הד”ר רופין, מנהל “המשרד הא”י”, העוסק בענייני התיישבות, לעבוד את אדמת חיטין, הקרובה לטבריה. חברי דגניה נפרדו מהם בצער, ושני חברים הלכו אתם לחיטין להדריך אותם בהקמת משק.

יוסף בוסל רשם אז במחברתו: “עוד רֶווח מיוחד במינו יש לזקוף השנה לחשבון דגניה והוא: הקבוצה החדשה שיצאה ממנה. הקבוצה הזאת רכשה אצלנו את כל ידיעותיה בעבודת הפלחה, ועכשיו היא מקבלת את העבודה בחיטין. הרווח הזה מעודד את רוחנו ומחזק בנו את ההכרה כי רק עבודה חופשית ומשותפת תשיב לתחייה את העובדים והארץ”.

הקבוצה בחיטין ציפתה לחבריהם מחו”ל, ואלו לא באו בעקבותיהם. לאחר זמן נפסקה העבודה בחיטין והלודז’אים התפזרו.

חברים בדגניה שאלו: “אולי אנחנו אשמים על שלא שכנענו אותם להישאר אתנו?”…

ומה אומר אשר?

100 שנים בדיוק עברו מאז שיוסף בוסל קיבל את הנוער מלודז’, ואנשי דגניה עדיין ממשיכים לקבל חבורות נוער מהארץ ומהעולם לקליטה ולחינוך מתוך תחושת ייעוד. כל הכבוד וההערכה לדגנייתים, בייחוד בתקופה חומרנית כל כך.

הובא לדפוס בעזרת הספר “דרכה של דגניה”

8.10.12

דגניה ובנותיה

הקבוצה השנייה:

“קבוצת טרומפלדור”

, שהייתה בדגניה לפני כ-100 שנה

יוסף טרומפלדור, בן העיר פְּיָאטוֹגוֹרְסְק שברוסיה, בעל השכלה גבוהה, נָכֶה מלחמת רוסיה יפן, ראה, בציונות, כִיהוּדִים צעירים רבים, את המוצא הנכון למצבו הקשה של העם היהודי. הוא כינס בעיר רוֹמְנִי שברוסיה, בשנת 1912 מספר צעירים וצעירות על מנת לשכנעם לעלות לארץ ולייסד ישובים על בסיס חקלאי ושיתופי. טרומפלדור בחר להיות עובד אדמה אף שהיה גידם יד שמאלו. לאחר שגובשה דרכם הרעיונית הם עלו ארצה, הגיעו לדגניה והשתלבו יפה בעבודה. ביומן סידור העבודה של המשק רשומים השמות: יוסף טרומפלדור, צבי שץ, דוד צירקין, בלה קובנר, סוניה ומוליה מיכלסון וזלמן ליפשיץ. לאחר מספר שבועות הם עברו לחוות מגדל, ליד טבריה, ושם נשארו כשנה וחצי. חבלי ההסתגלות שלהם היו קשים, אך רוח העבודה של דגניה אחזה בהם, ואז ראו את עצמם מוכשרים להקים משק עצמי במגמה לייסד קומונה חקלאית חדשה. לא אינטימית כדגניה אלא לפי הכלל הפשוט: מי שמכיר ברעיון השוויון הכלכלי והחברתי יכול להצטרף לקבוצה. הם מנו 10-6 חלוצים. הקומונה במגדל נתקלה בקשיים: חוסר עבודה, סכסוך בין מנהל החווה לעובדים וחום כבד. טרומפלדור דרש גם מהבחורות לעבוד למעלה מכוחותיהן. המגורים, המזון והיתושים היו בלתי נסבלים. לעומת זאת טרומפלדור דווקא נהנה מהעבודה הקשה ומחיי הקומונה. היחסים המיוחדים בין בלה קובנר וטרומפלדור, שנחשבו לזוג נאהבים, התערערו. (בֶּלָה קוֹבְנֶר אמרה לאחר 60 שנה: “הערצתי אותו, אבל אהבה? לא הייתה שם”.)

הקבוצה המגדלאית התפרקה. אנשיה התפזרו, וטרומפלדור חזר לדגניה.

למפגש של חברי הקבוצה עם אנשי דגניה ומגדל הייתה השפעה מכרעת על המשך דרכם.

צבי שץ נולד ברומני. התיידד עם טרומפלדור עוד ברוסיה. בת כיתתו מתארת אותו: “חביב מאוד, משורר בַּכֹּל, ליריקן, אי אפשר שלא לאהבו”. כשהגיע לארץ ב-1910 היה אומר וכותב: “קבוצה קטנה ואינטימית של 9-8 חברים היא חלומי. על יסוד קרבת נפש ולא רק קרבת דם תקום המשפחה לִתְחִיָה”. רעיון זה היה היפוכו הגמור של החזון של טרומפלדור, שראה בדמיונו קבוצה שתופית בת מאות חברים. לימים “גדוד העבודה”.

צבי שץ, זלמן ליפשיץ ודוד צירקין המשיכו זמן מה במגדל ואח”כ עברו לבן שמן. עבדו בחווה כפועלים שכירים, והקימו משפחות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזרו שץ וצירקין לגליל והתגייסו ל”גדוד העברי”. לאחר השחרור מהצבא התמסר שץ לכתיבה בעברית. במאי 1921, במאורעות הדמים ביפו, נרצח צבי שץ בידי ערבים יחד עם הסופר י”ח ברנר.

 זלמן ליפשיץ ודוד צירקין הגשימו חיים שתופיים כשהצטרפו לקיבוץ עין חרוד עם היווסדו. במשך הזמן נחשבו שניהם לחקלאים מעולים בשטח המטעים והנוי.

בלה קובנר נישאה לדוד ירמנוביץ, והם עברו למושבה בית גן. שם שהו רוב הזמן עד שנת 1921. משם עברו והתיישבו בנהלל. הבן דב ירמיה (98) חי כיום בקיבוץ אילון שבגליל, שהוא היה בין מייסדיו. לא פעם אמר לי: “אשר גלעד, כְּיֶלֶד מצאת את הַפְּרוֹטֶזָה של טרומפלדור?! תקשיב. אני יכולתי להיות הבן שלו”. ואז היה פורץ בצחוק מתגלגל.

טרומפלדור בדגניה: עכשיו התמכר לעבודה הגופנית ועורר התפעלות בלב החברים על הצלחתו למרות היותו גידם. רבים תיארו אותו כאדם חזק, בעל כוח רב ורצון עז. יעקב ברקוביץ’ סיפר: “הוא היה רותם את הפרדות הפראיות ביותר ושולט בהן. רתם אותן למחרשה, והיה חורש כל היום כשהוא מחזיק את הידיות, אחת ביד ימין והשנייה ביד התותבת. המושכות על צווארו ואקדח המָאוּזֶר בחגורתו, כשהבדווים בסביבה”.

לאחר שנה בדגניה הוא ניכר באופיו המורכב והמיוחד. החברים קראו לו גם אוֹסְיָה וסיפרו:

כשאוסיה שׂיחֵק: בדרך כלל הוא היה רציני וחמור סבר, אבל כששיחק שעות רבות עם הילד הראשון של דגניה גדעון ברץ היה ממציא משחקי ילדים שונים בשמחה, וכאשר פרץ בצחוק רם הרי צחוקו היה ילדותי, תמים, וכל גופו צחק אתו.

כשאוסיה שר: חבֵרוֹ לעבודה ולמגורים סיפר שבשעת העבודה הוא אהב לשיר וקולו היה חזק אך חסר דַקוּת הרמונית. היה בקולו משהו שדומה להֶמְיית הרוח.

כשטרומפלדור בכה: חבר ותיק סיפר: “יצאתי לחרוש עם טרומפלדור בשדה ליד פסי הרכבת המוליכים לצמח. לפעמים בגלל הנָכוּת שלו התלמים שהוא חרש יצאו עקומים, והייתי צריך לתקן אותם. פתאום שמענו מרחוק את צפירת הרכבת, ואז הוא צעק לי: ‘בּוֹריה, בוא נמהר ליישר את התלמים העקומים שפתחתי. אינני רוצה שהנוסעים הערבים ילעגו ליהודים שאינם יודעים להחזיק במחרשה’. במהירות הצלחנו לישר אותם, והנה חולפת לידֵינו רכבת עמוסה נוסעים ערבים שמתבוננים לעברנו. טפחתי על שכמו בשמחה, אבל אז הבחנתי שכתפיו רועדות. טרומפלדור מירר בבכי. לא האמנתי למראה עיניי. טרומפלדור נרגע, ולהבא חרשנו במקום אחר.

כשטרומפלדור ההתגושש: הוא היה בעל כוח פיזי בלתי רגיל. בעוד שמעולם לא התפאר במעשי גבורתו במלחמת רוסיה-יפן, היה מתרברב כנער ביכולתו הגופנית בעבודה בשדה, בערבים בשעשוע ובהתגוששות עם החזקים שבבחורי דגניה. יעקב סיפר שטרומפלדור הצליח להכריע את כולם לקול צחוקו העליז.

כשאוסיה היה צמחוני: באותה תקופה היה קיצוני בצמחוניותו. כך למשל הקפיד שלא לישון על כר של נוצות אלא על כר של קש. חגורתו הייתה עשויה בד, ורווחה שמועה שניסה לנעול נעלי עץ, אבל משהפריעו לו אלה בעבודה וִיתֵר עליהן. מאוחר יותר וִיתר גם על הרבה מעִיקְרי הַצִמְחוֹנוּת, כאשר הנסיבות דרשו זאת.

כשאוסיה התווכח: גם בדגניה התבלט בגישה בלתי מתפשרת, בוויכוחים בנושאים רעיוניים, על גודל הקבוצה, על דרך הקבוצה ועל תפקידה של דגניה באותו תחום. היה עומד על דעתו, ולא היה אפשר להזיז אותו ממנה.

כשטרומפלדור עזב את דגניה: מלחמת העולם הראשונה פרצה ב-1914. התורכים דרשו שהגברים היהודים יהיו אזרחים עות’מאנים ויתגייסו לצבא התורכי. ואם לא? הם יגורשו מן הארץ. טרומפלדור היה בטוח שהבריטים ינצחו את התורכים והחליט לעזוב למצרים. הוא השאיר אצל יצחק בן-יעקב ארגז ובו פרוטזה אחת או שתיים (יד תותבת), אותות הצטיינות שקיבל במלחמת רוסיה-יפן ופריטי לבוש. הוא הגיע לאלכסנדריה והקים שם את “גדוד הַפְּרָדוֹת” ולחם בקרבות גָלִיפּוֹלִי שבתורכיה כל זמן שגדוד הפרדות המשיך בלחימה.

כשטרומפלדור התגָעֱגֵע לדגניה (מתוך דבריו בכנס “צעירי ציון ברוסיה ב-1917):

“רָחוֹק, בַמָקוֹם שָם הַיַרְדֵן יוֹצֵא מִיַּם כִּנֶרֶת, עוֹמֵד בַּית יָפֶה בֶּן שְתֵי קוֹמוֹת. זֶה הוּא בַּיתָם שֶל חַבְרֵי חֲוַת-הַפֹּועֲלִים דְגַנְיָה. בּאוֹתָה שוּרָה, בְּבַּית אָרוֹך בֶּן קוֹמָה אַחַת, נִמְצָאִים הַמִטְבַּח, חֲדַר-הָאוֹכֶל, הַמִּקְלָחַת וְהַמַחְסָן. מּשָם יּישַמְעוּ לְעִתִים צְחוֹק נְעוּרִים וְשִּירֵי צִיוֹן. מֵהֵם עֳצוּבִים עֲנוּגִים, כַּחַלּוֹם עַל הַתְחִיָּה הַלְאוּמִית, וּמֵהֵם הַמְסַפְרִים עַל הַהוֹוֶה, מְלֵאֵי אֱמוּנָה בְּעַצְמָם וְצִמָאוֹן לַמִפְעַל. מְעֵבֶר לַבַּיִת בֶן שְתֵי הַקוֹמוֹת נִמְצֵאת חֲצַר הָרֶפֶת, וּמִשָם נִשְמַעַת גְעִיַת פָּרוֹת שְׂבֵעוֹת וְצַהֲלַת פּרָדוֹת. מִסָבִיב לַבֵית הַמְגוּרִים אֵין גָדֵר. כְּאַנְשֵי סְפַּרְטָא גְבוּרָתָם שֶל אַנְשֵי דְגַנְיָה דַיָה לִשְמִירָה עַל הַחַוָה”.

 
  

מקורות: ארכיון דגניה

11.11.12

דגניה ובנותיה 3 –

קבוצת “הגימנזיסטים”

/ אשר גלעד

הגימנזיסטים, בוגרי גימנסיה הרצליה, הגיעו לדגניה בחמישה זמנים שונים. רשומים כאן שמות של בוגרים מייצגים ומוּכּרים. בשנת 1914: אליהו גולומב וחבריו. בשנת 1916: המורה ברוך בן-יהודה. בשנת 1918: יונה גרינשפון. בשנת 1942: גרעין הצופים א’, רות ברַייטֶרמָן. בשנת 1944: הצופים ב’, אֶלָה וינר.

שלושה מיתוסים נפגשו בדגניה בשנים 1918-1914

המיתוס הראשון, גימנסיה הרצליה ותלמידיה: הגימנסיה נוסדה בשנת 1905 ליד יפו והייתה ביה”ס התיכון העברי הראשון בעולם.

המיתוס השני, דגניה: נוסדה בשנת 1910 והייתה הקיבוץ החילוני הראשון בעולם.

“קבוצת הגימנזיסטים” – לדגניה היו קשרים מיוחדים עם המורים ותלמידי הגימנסיה הרצליה בתל אביב. כיתות מביה”ס שטיילו בארץ לא פסחו על דגניה.

בשנת 1914 הגיעה קבוצת בוגרים מהגימנסיה לדגניה. ביניהם היו: אליהו גולומב ודב הוז (בעתיד יהיו ממפקדי ארגון “ההגנה”), משה כרמי (בעתיד מחנך חשוב בקיבוצי עמק יזרעאל) וחברים נוספים. כותב חבר דגניה: “הם באו אלינו להכשרה חקלאית ולהיכרות עִם חיי הקבוצה וחשבו להקים יישוב חדש. קיבלנו אותם בזרועות פתוחות, והם הוסיפו רעננות ליישובנו. שפתם העברית הטבעית והדשנה, השיחות העֵרוֹת בשאלות שמחוץ לחיי היום יום שלנו, בענייני ספרות, אמנות, סוציאליזם וקשרים עם העולם הגדול, היו חיוניות בשבילנו. בייחוד אנו מכירים להם טובה על כי נטעו בנו יחס קנאי לדיבור העברי. התחלנו לראות בזה עיקר שאינו ניתן לפשרוֹת”.

הגימנזיסטים עבדו בחריצות בכל מקום שנתבקשו על ידי סידור העבודה. באותו זמן נרצחו בידי בדווים מהסביבה משה ברסקי מדגניה ויוסף זלצמן מכנרת, שאליהו גולומב היה עד לרציחתו. לאחר ההלם הראשון כתב אליהו לחברתו רבקה: “השמירה והזהירות חזקים עכשיו, וביום אנחנו יוצאים תמיד לעבודה עם אקדחים, להגנה מפני הבדווים”. כשגולומב חזר מנסיעה רחוקה הוא כתב לה: “רבקה, שוב אני בדגניה. אַת לא תרגישי מרחוק את כל האושר הכלול בשבילי במילים האלו. היום אחרי ששבתי, שבתי ולֹא באתי, לדגניה הרגשתי את כל חוזק הקשר שיש בי למקום הזה. בשביל להרגיש אהבה לאיזה מקום צריך להתרחק ממנו לזמן מה”.

המיתוס השלישי, יוסף טרומפלדור: שעבד אז שנה בדגניה. גולומב כתב לחברתו: “יש אצלנו איש אחד מעניין, אוֹסְיָה. הוא איבד יד אחת במלחמה היאפאנית, שבה עלה לדרגת אוֹפִיצֶר. הוא יודע רק רוסית. איש קבוצה נלהב. הוא חולם על הלאמת הקרקע, ויש לו ברוסיה חברים שעומדים לעלות לארץ כדי להיות קומונה”.

כשטרומפלדור פגש את גולומב – בקשריו עם הגימנזיסטים הגה טרומפלדור רעיון מקורי: הוא הציע להם תפקיד של מורי דרך לתיירים. הוא האמין שהארץ תהיה מוצפת תיירים ואמר: “ומי יהיו מורי דרך שתהיה להם השפעה על יחסם של התיירים למקום אם לא הם, בוגרי הגימנסיה העברית שהתחנכו כאן והם מכירים את הארץ לאורכה ולרוחבה”? בעניין זה לא נתקבלה דעתו. הגימנזיסטים דחו את הרעיון. “הייתכן להמיר חקלאות, משאת נפש במין עיסוק שכזה”?

מלחמת העולם הראשונה פרצה. הציבור היהודי בארץ נדרש להתעתמן או לצאת מהארץ. גם חניכי הגימנסיה החליטו שעליהם לקחת חלק במלחמה ועזבו את דגניה.

איזה מין בני אדם משונים! העולם במלחמה, והם יושבים ללמוד לשון?

שנת 1916. למרות הסכנות שאיימו על קיום היישוב היהודי בארץ פנו חברי דגניה אל בוגרי הגימנסיה הרצליה וביקשו מהם מורה לעברית. הם שלחו לדגניה את המורה ברוך בן-יהודה, שבא עם מזוודת ספרים ועם קונצרטינה (מפוחית יד). חברי דגניה למדו בקבוצות קטנות שעה ביום זו אחר זו, בשעות אחה”צ והערב. הקבוצה של תנחום תנפילוב וישראל בלוך הייתה נלהבת במיוחד. יכולת לראות אותם ליד מכונת הדיש או בשדה, משננים בחריצות את כללי הדקדוק העברי בכל רגע פנוי שהיה להם. בערב כולם למדו לאור עששיות נפט. כתוספת בן-יהודה הרצה בפני החברים פעמיים בשבוע בנושאי היסטוריה ותנ”ך. השמועה על חיי תרבות בדגניה הגיעה לאוזני ציבור גדול שחי בחוות כנרת, במושבה כנרת ובביה”ס של חנה מייזל. הם ביקשו ממנו לערוך אצלם שורת הרצאות ולארגן מקהלה. בן-יהודה קיבל ברצון את בקשתם, מתוך הערצה לעבודתם החלוצית, והיה מרצה אצלם בנושאים כמו היסטוריה, ספרות, תנ”ך ועוד. במקהלה בכנרת השתתפו מכל היישובים שבעמק, ובן-יהודה היה מלמד את החברים לשיר בעזרת הקונצרטינה. הם שרו בעיקר את הרפרטואר של מקהלת הגימנסיה הרצליה: שירי מנדלסון, שירי בית הכנסת ושירי חברה, בשניים או בארבעה קולות.

מלחמת העולם קָרבה לארץ. השלטון התורכי מתפורר. המצוקה הכלכלית גדלה. חיי הכלכלה מתמוטטים, הרבה פיות רעבים בארץ, ובדגניה וכנרת ממשיכים ללמוד. היום, בשנת 2013, כמעט שאמרתי: “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”.

הגידו, השְמַעתם שבן-יהודה חזר ברכבת מתל אביב לצמח ובדרך גנבו ממנו 50 לירות מצריות שמישהו שלח לדגניה. הוא ביקש לתת למזכיר את סכום הגנבה, מכספו הפרטי, המזכיר סירב לקבל, ובן-יהודה תבע את דגניה ל”משפט חברים” אצל בורר מוסכם על הסירוב. בַמשפט אמר נציג דגניה שבן-יהודה לא אשם כי הוא היה רק “שומר חנם”, אז הבורר אמר לבן-יהודה שהוא מעליב את דגניה בדרישתו שהיא תקבל ממנו כסף וקנס אותו ב-5 לירות מצריות שעליו לתרום לקק”ל. מה, לא שְמַעתם? זה לא ייאמן.

שנת 1918. יונה גרינשפון, לימים בן-יעקב, בוגרת הגימנסיה הרצליה, הגיעה לדגניה לאחר שיוסף בוסל הזמין אותה. אני מביא כאן דברים שאמרה בשנת 1981: “לדגניה הגעתי לאחר מלחמת העולם ואני צעירה בת עשרים. בבואי לקבוצה שנַיים פרשו עלי את חסותם: חיותה בוסל ויצחק בן-יעקב. יצחק כידוע פרש את חסותו לתמיד – הוא אישי ואבי ילדינו. בדגניה נישאתי לו, כאן נולדו ילדינו, וכאן חיינו את חיינו לטוב ולרע. בדגניה לא חיים מלאכי שמים. קשרתי את גורלי עם חלוצי העלייה השנייה… סברתי אז ואני סבורה גם כיום שזו הייתה עבורי זכות גדולה” (סוף דברי יונה).

נזכיר כאן את מרדכי פקר, שלמד בגימנסיה הרצליה, בכיתה עם יונה, הגיע לדגניה ועבד בה כחקלאי מומחה. שתל פרדסים וכרמים, וטיפל בגן רופין, שהיה ליד בית גורדון.

כשדב הוז פגש שוב את יצחק בן-יעקב – דב, בוגר הגימנסיה, הכיר את יצחק בדגניה בשנת 1914. בתקופת המאורעות, בשנת 1936, הקימו שניהם וניהלו את “חברת אווירון”, כשהמטרה הייתה לשרת בעיקר את צורכי הביטחון. הם רכשו מטוסים קלים, ואלה הוצבו באשדות יעקב. באפיקים הוקם שדה תעופה מאולתר, וברפת של דגניה א’ נפתח בית ספר לטיס. יצחק הוסמך כטייס בקורס הטיס הראשון של “ההגנה”.

בשנת 1940 נסעו יצחק ודב ומשפחתו במכונית לתל אביב ונספו בתאונה מחרידה ליד צומת פרדסיה שבשרון. הלם וצער ירדו על משפחות הוז ובן-יעקב ועל דגניה.

יצחק ודב, דב ויצחק, אכן לֹא נפרָדו.

4.1.13

דגניה ובנותיה

קבוצת פְּרוֹסְקוּרוֹב

“הבת הרביעית” / אשר גלעד

בשנת 1922 הגיעו לדגניה 25 חברים ועבדו בה כשנה וחצי. בארכיון דגניה אין עליהם פרטים כמעט. במקורות שונים כתוב שהייתה זו קבוצה שלפני 90 שנה בנתה בדגניה בית וסללה בה כביש שעד היום הם בשימוש. לאחר חיפוש הצלחתי לאסוף עליהם פרטים.

והסיפור הוא כזה: לאחר מותו של טרומפלדור בקרב בתל חי הגיעו לארץ ממזרח אירופה אלפי צעירים וצעירות והקימו ארגון שנקרא “גדוד העבודה ע”ש יוסף טרומפלדור”. מטרתם הייתה להקים יישובים שיתופיים דומים לדגניה אך גדולים ממנה. הם התארגנו לקבוצות עבודה ברחבי הארץ. פייבוש ליפשיץ כותב שקבוצת פרוסקורוב (ע”ש עיר מוצאם באוקראינה) התאכסנה במחנה אוהלים גדול במושבה מגדל וחבריה עבדו בסלילת הכביש מטבריה לטבחה. באמצע עבודת הסלילה הם עזבו את הגדוד והפכו להיות עצמאים אבל קיבלו על עצמם לסלול קילומטר אחד בכביש מגדל-טבחה. לאחר שגמרו את הסלילה עברו רובם לעבוד כשכירים בבנייה וסלילה בדגניה. אחדים נשארו בגדוד העבודה ועלו להתיישבות בעין חרוד ותל יוסף.

יהודה ארז כותב: “בדגניה עבדו כ-25 איש בהקמת בית בן שתי קומות וסלילת כביש קטן, מחצר המשק עד כביש צמח-טבריה. (הכביש עבר באמצע שדרת הברושים, ליד שכונת קוקוריקו. א”ג.) כמו כן הם עבדו במשק בעבודות יומיות שונות. מצב בריאותם היה רע מאוד. כמעט כל החברים חלו במחלות שונות. הרופא שלהם היה ד”ר זיאמה אביגדורי. (הוא קבע שרחל בלובשטיין חולה בשחפת פתוחה ואמר לה: ‘עלייך לצאת מיד ולהתרפא’.) המצב הכספי של הבנאים לא היה ברור”.

תשאלו: מאין הכסף להעסקתם? ובכן, לבניין הבית הגדול לקחה דגניה הלוואות. ולסלילת הכביש? במכתב מ”ועד הצירים” כותב הֶקֶר ליוסף ברץ: “סלילת הדרך וריצוף החצר. מסרתי בנידון תקציב מיוחד של 220 לי”מ בשביל העבודות הללו”.

הבית הגדול: נבנה לפי התכנון של האדריכל פסובסקי. לבניין, צורת ח’. בנוי בלוק בטון מלא. הגג מכוסה “רעפֵי-מרסיי”. לבית שתי קומות למגורים. בכל קומה 6 חדרים ללא שירותים. הקומה השלישית נותרה פתוחה כדי להגן על גג הקומה השנייה מחום הקיץ. אבא בן-יעקב היה האחראי מטעם דגניה על הבנייה. חברי קבוצת פרוסקורוב בנו את הבית אף שלא היה להם ולאבא בן-יעקב כל ניסיון קודם בבנייה. כיוון שכך בּוֹר היסודות היה עמוק מדיי, כמות הברזל והמלט שהושקעו בבנייה הייתה מוגזמת, ועבודת הבניין ארכה כשנה וחצי. עם סיום הבנייה השתכנו בבית 12 משפחות חברים וילדים. חדר אחד לכל משפחה. היו משפחות עם שני ילדים (שמטרלינג), חמישה (ליס) ואף שבעה ילדים (ברץ) בחדר. יוֹיָה ברץ סיפרה לי שהם ישנו תשע נפשות בחמש מיטות. ונא לזכור שבלילה עמד במרכז החדר סיר לילה שהילדים רוקנו כל בוקר.

הכביש הראשון: דגניה נבנתה בלי כבישים ומדרכות מחוסר תקציב. העגלות העמוסות שנכנסו לדגניה או יצאו ממנה דרך שדרת הברושים שקעו לא פעם בבוץ הטובעני של החורף ובקושי חילצו אותן. חברי קבוצת פרוסקורוב מגדוד העבודה סללו את הכביש בשיטה חסכונית שנקראה “סולינג”. בסיס הכביש היה עשוי מאבנים צפופות ועליו שכבת חצץ בלי זיפות כלל בשל חוסר במימון. אורך הכביש היה מאות מטרים, ורחבו כ-7 מטר. גלגלי העגלות היו עשויים מעץ וסביבם חישוק מברזל. תוך זמן קצר נפערו בכביש בורות ומהמורות, ולאחר שנים, כשעברנו, מש’ גלעד, לגור קרוב לכביש, בשכונת קוקוריקו, אני זוכר כילד את הרעש הנורא של גלגלי העגלות.

צבי ליכטנשטיין-תמרי כתב בחוברת “טעם ראשונים” שהוא זוכר בגעגועים את תקופת לידתו של הכביש הראשון. היה זה בשנת 1923. הארץ הייתה שרויה בחוסר עבודה, וכשאין מה לעשות סוללים כביש. לדגניה הגיעה קבוצת פרוסקורוב, שידעה את המלאכה, והיא סללה את הכביש. “המהנדס” של אותו כביש היה צבי ליכטנשטיין, שלא היה לו שום מושג איך סוללים כביש. צבי מספר שבקיץ היה הכביש עוטה אבק עבה, ועם בוא הגשמים הפך האבק לבליל דליל של בוץ. והוא מוסיף: “הכביש מילא את תפקידו באמונה ומעולם לא שקעו בו טרקטור, עגלה או אוטו. מה נעים וענוותן היה. איזו אינטימיות וביתיות היו שרויות עליו. בצניעותו הרבה הנמיך עצמו אל מתחת לפני האדמה”.

פרוסקורוב סוף: עם סיום העבודות עזבה הקבוצה את דגניה, עברה לעבוד בחוות חולדה ושהתה שם שנים אחדות. מאוחר יותר התפזרו חבריה ברחבי הארץ. ב-1947 סללו בדגניה על כביש הסולינג כביש אספלט, והוא משמש עד היום.

איכות הבנייה של הבית הגדול. בשנת 1927 נסדקו ברעידת אדמה קירות הקומה הראשונה של הבית, מצד דרום מערב. אנחנו, מש’ שמטרלינג-גלעד, שגרנו בקומה השנייה, היינו מודאגים כמו כולם. רוניק בן החמש היה נרגש ושאל את אבא אם הוא יכול לבקש מאלוהים שיסתום את הסדקים. אבא ענה שאיננו יכול. והנה המשורר ח”נ ביאליק הגיע לדגניה לביקור ממושך והתאכסן לידינו, בחדרו של תנחום תנפילוב. רוניק הקטן פנה לאבא: “תגיד לביאליק שיבקש מאלוהים שיסתום את הסדקים בבית”.

1.2.13

דגניה ובנותיה / אשר גלעד

 
  

בגליל בתל חי טרומפלדור נפל…

בי”א באדר שנת תר”פ-1920

מי היה טרומפלדור? בזיכרון המשותף שלנו עולה דמותו של לוחם, איש ציבור, סוציאליסט ומייסד תנועת “החלוץ”. האמרה: “טוב למות בעד ארצנו” מאפיינת צד אחד של אישיותו רבת הפנים. היה בו גם משהו מופנם, אינטימי, רומנטי? פחות מוכר? ייתכן שהשם הפרטי אוֹסְיָה מתאים יותר לצד האחר משם המשפחה טרומפלדור.

אוסיה נולד ב-1880 בפיאטוגורסק שברוסיה. למד וסיים בהיותו בן 16 את ביה”ס העירוני. הוא התגורר אצל אחיו, למד את המקצוע מרפא שיניים, קיבל דיפלומה ממשלתית, עבד במקצוע והתפרנס ממנו.

יוסף אוסיה נעשה ציוני: הוא שמע בהתלהבות על הקונגרס הראשון בבזל והבין שהציונות היא הפתרון היחיד לעם היהודי. בשנת 1902, כשהוא בן 22 שנים, גויס, לצבא. כשחזר מהמלחמה שבה איבד את ידו למד בפטרבורג משפטים וסיים את לימודיו בהצלחה. היה מוכּר גם בחוגי הממשל, הצבא והתנועה הציונית.

נשים מתעניינות בו: קַסְמוּ להן אישיותו של אוסיה, עברו הצבאי ומראהו החיצוני רב הרושם. מדובר בנשים בפטרבורג, בדגניה או באלכסנדריה שבמצרים.

אחיינית הצאר הרוסי: היא באה לבקר אותו בביתו ורמזה לו שאם יתנצר יהיה לו סיכוי להתקדם בצבא הרוסי וגם בחברה הגבוהה בפטרבורג. הוא סירב.

שלוש האחיות ואוסיה: בזמן לימודיו (1907) הוא גר בדירת 3 חדרים עם שלוש אחיות ממשפחת נֶסֶל (דודות של עליזה שיפריס מדגניה) ונתן להן שיעורי עזר. רחל נסל אמרה: “הוא הבריק בכישרונותיו והאיר בטוב לבו ובנכונותו לעשות למען זולתו”. לא פעם עזר להן בכספים שקיבל על נכותו מהמלחמה.

אִידָה לֶמֶלְמָן: היא הייתה נערה צעירה ואינטליגנטית. התיידדה עם אוסיה, וניהלה אתו חליפת מכתבים ממושכת שעסקה בנושאים שברומו של עולם כמו: מצב רוחו של האדם והקשר לצמחונות ולתזונה נכונה. (הוא נטה אז לטולסטויאניות) או הסיכויים שפעם יהיה בית נבחרים ליהודים בפלשתינה.

לִיזָה גֶשְלִין: ליזה הייתה סטודנטית באוניברסיטה. חברים תיארו אותה כסוערת, צעירה, רומנטית, יפהפייה וירוקת עיניים. בעלת שער ערמוני הכרוך לה בצמה סביב ראשה, ומשהו מן החן המזרחי נסוך עליה. בינה ובין אוסיה נוצרה ידידות שעברה ליחסים אינטימיים. היא עזבה את פטרבורג לזמן מה, וכשחזרה הרגישה שהיא לא חשובה לו די הצורך, ויחסיהם הלכו והצטננו.

(האם ליזה טעתה, או אולי היה זה מצב שאפיין את היחסים שלו עם נשים? א’ גלעד.)

חבריו של אוסיה: החבר הנאמן ביותר היה צבי ש”ץ, בן העיר רומני שברוסיה. הוא ואוסיה היו קשורים בידידות אמיצה ונדירה במחשבה איך לפתור את בעיית היהודים, בתכנון התיישבות שיתופית בארץ ישראל ובשיחות על אהבה. לִיזָה גֶשְלִין כתבה על ש”ץ: “חביב מאוד, משורר בכול, ליריקן, אי אפשר שלא לאהבו”. במקרה מסוים מסביר אוסיה לצבי את ההבדל בין משיכה מינית, אהבה לוהטת וידידות פשוטה בין איש לאישה. צבי עלה לארץ ב-1910 והיה חבר בקומונה במגדל. היה גם בדגניה.

דוד בֶּלוֹצֶרקוֹבְסְקי היה חבר נאמן. גם הוא ידיד נפש שליווה את אוסיה במלחמת רוסיה יפן, בלמודים, בארץ, בקבוצת מגדל וגם בגדוד נהגי הפרדות במלחמת העולם הראשונה, בגליפולי שבתורכיה.

בֶּלָה קובנר: אוסיה הכיר אותה בפטרבורג כשבאה ללמוד שם רוקחות וכתב עליה לצבי ש”ץ: “בלה ק’ […] עוזרת רוקחים, קומתה נמוכה וגופה דק. עלמה זריזה, חזקה ומלאת מרץ. בהירת שער, יפה, עיניה גדולות ונוהרות…” היא עלתה בגללו לארץ ב-1912, והכול ראו בהם זוג. לימים סיפרה בלה שהיה ביניהם קשר ממושך, אבל מלבד הערצה מצדה לא היה ביניהם קשר אחר.

כשאוסיה עבד בדגניה ב-1913: חברים סיפרו שהיה אדם מרשים ביותר: בידו האחת היה רותם את הפרדות, חורש בשדה חגור אקדח. מתווכח בנחישות על כל נושא. מתגושש בערבים על רצפת חדר האוכל. פעם אפילו בכה מאכזבה על תלמים עקומים שחרש בשדה, אבל בעיקר למד להעריך ולאהוב את דגניה כצורת חיים נפלאה שתתפתח בעתיד בארץ.

שתי-ידיים תותבות? משחק ילדים: גדעון ברץ סיפר: “אחרי יום עבודה, היה טרומפלדור […] מעניק לי ‘שני צעצועים’, את שתי הפרוטזות שלו. האחת – זו שבּקצֶהָ הוו, ששימשה אותו לעבודה, והשנייה – החגיגית, שאותה הרכיב אחרי העבודה וצורתה כיד טבעית […] הייתי מתמרן ומרכיבן לסירוגין על גדם היד שלו, והוא נהנה מהיכולת ‘הטכנית’ שלי. מעוֹדֵד ומדבר בלי הרף בעברית. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה החליט להתגייס לצבא הרוסי ועזב את דגניה […] בעזבו, השאיר פרוטזה אחת: “תישאר לזיכרון מאוסיה טרומפלדור לדגניה”, אמר. (סיפר גדעון, כתבה יונה. “טעם ראשונים”, ע”מ 13′).

פִּירָה רוזוב: עם פרוץ מלחמת העולם ב-1914 הגיע אוסיה למצרים, לעיר אלכסנדריה, ולמד שם צרפתית. המורה הייתה פּירה רוזוב, בת 22 שברחה מפתח תקווה עם הוריה. במשך הזמן התפתחו ביניהם יחסי ידידות ואהבה. פירה הייתה האישה היחידה שאתה עמד להתחתן. היא הייתה גבוהת קומה ודקת גזרה. שערה שחור. עדינה ויפהפייה. שלושה חדשים לאחר היכרותם יצא אוסיה למלחמה נגד תורכיה וכתב לה: “מימי לא אהבתי אישה שתהיה קרובה ויקרה לי כמוך. אם איהרג, דעי שלפני הסוף, בצד המחשבות על העם היהודי, יהיו גם הרהורים עלייך, יקירתי”. בשלב מסוים הם התארסו, אבל המלחמה נמשכה ונמשכה. פירה תלתה בו את גורל חייה, ומכתביה עסקו באהבתה הגדולה, ששעבדה אותה. לרוע המזל, הלהט שהפגינה צינן אותו.

אֶמָה צִיפְּקִין: אוסיה הגיע לאוקראינה ב-1916 לארגן גדוד עברי ופגש שם את אמה ציפּקין. גם היא יפהפייה, סטודנטית לרפואה. הם נהגו לטייל שעות ארוכות בחיק הטבע, כשהוא מספר לה על ארץ ישראל ושר לה משיריה. שנים רבות לאחר פגישתם סיפרה אֶמָה על אוסיה: “הוא היה ישר כסרגל ובעל חוש מוסרי. אף פעם לא עבר את הגבול ביחסיו לנשים. פעם אמר לי: ‘אולי הייתי נושא אותך לאישה, אבל יש לי כלה, ואיני יכול להפר קשר ממושך'”.

געגועים לדגניה: מתוך דבריו בכנס “צעירי ציון” ברוסיה ב-1917:

“רָחוֹק, בַמָּקוֹם שָם הַיַרְדֵן יוֹצֵא מִיַּם כִּנֶרֶת, עוֹמֵד בַּית יָפֶה בֶּן שְתֵי קוֹמוֹת. זֶה הוּא בֵּיתָם שֶל חַבְרֵי חֲוַת הַפֹּועֲלִים דְּגַנְיָה. בּאוֹתָה שוּרָה, בְּבַּית אָרוֹך בֶּן קוֹמָה אַחַת, נִמְצָאִים הַמִטְבַּח, חֲדַר הָאוֹכֶל, מִּקְלָחַת וְהַמַחְסָן. מּשָם יִשַמְעוּ לְעִתִּים צְחוֹק נְעוּרִים וְשִּירֵי צִיוֹן. מֵהֵם עֲצוּבִים-עֲנוּגִים, כַּחַלּוֹם עַל הַתְחִיָּה הַלְאוּמִית, וּמֵהֵם הַמְסַפְרִים עַל הַהֹוֶה, מְלֵאֵי אֱמוּנָה בְּעַצְמָם וְצִמָּאוֹן לַמִפְעַל.

פּירה נפגעה מטרומפלדור: שלוש שנים חיכתה לו וחלמה חלומות על חייהם המשותפים. הוא ידע לאהוב אבל פחד מהתקשרוּת מחשש שהקמת משפחה תפריע לו בהגשמת שאיפותיו ורעיונותיו הלאומיים-סוציאליסטיים. כאשר נפגשו סוף סוף בישר לה את כוונתו להיפרד ממנה. האם חשב שתהיה שוות נפש כלפי עזיבתו אותה, כמו שהגיב לפרדות אחרות בחייו? פירה ההמומה נפגעה קשה ביותר. ז’בוטינסקי, שהיה חברו של אוסיה, כתב לה שביטול הקשר עם טרומפלדור הוא אולי בסופו של דבר צעד לטובתה ויפגע בה פחות מאשר אילו היו מנסים להקים משפחה.

שלושה חודשים לאחר פרדתם נהרג יוסף אוסיה טרומפלדור בגליל בתל חי.

רשימה ביבליוגרפית נמצאת במערכת העלון.

1.3.13

דגניה ובנותיה:

“בת הים הקטנה” או “חלוץ המים”

– 6 / אשר גלעד

קבוצת הדייגים מדגניה  – 1932-1926

“יוצא דיג לפועלו

עם שחר אל המים

משליך רשתוֹ וּמצפה

חמה עולה בינתַיים”

(דב זמיר)

“צריף הדייגים” המסתורי, על שלושת חדריו, עמד מצפון לכניסה הישנה של דגניה, עד שבמקומו נבנה בשנת 1945 חדר קריאה (גן ב’). מי בנה את הצריף? מי היו הדייגים? מה היה שָם? בארכיון דגניה אין כל מידע. אני עוצם לרגע את עיניי, והנה מופיע צריף דייגים נוסף. היו שני צריפים? כן. היו שניים. בטח. לנו, ילדי דגניה שעברו את גיל ה-80, זכורים שמות של חלק מחברי קבוצת הדייגים: ראשית משפחת הולצמן. יעקב הולצמן, הדייג הראשי, שרה אשתו, שהייתה בת דודתו, והבנות רוחל’ה, נעמי ודינה, ואתם היו שלוימה גיטליס השמן, יוסקה עם הקסקט, יהודה, צביקה החייכן ואביגדור. יעקב ושרה באו מבלרוס, מהעיר פינסק, שממנה באה גם חיה קסטלניץ תנפילוב. משפחותיהם גרו מחוץ לעיר, קרוב לאזור שנקרא ביצות פְּרִיפֶּט. לבני המשפחות היו סירות, והם התפרנסו מדיג במי הביצות.

יעקב בא לארץ כחלוץ עם ניסיון רציני בדיִג. היה אדם חסון, שתקן, נחוש, פניו שזופים אדמדמים, ועל ראשו קסקט שחבשו אנשי “החלוץ ע”ש טרומפלדור”. הם קראו לקבוצתם “חלוץ המים”, אבל השם “דייגי דגניה” ידוע יותר. הם בנו בעצמם את סירות הדיג וגם את צריפי העץ בני שלושת החדרים, כשקירותיהם מצופים מבחוץ במשטחי נייר זפת שחור נגד גשם, שקראנו לו טוֹל. הסירות עגנו בירדן, ולעת ערב הם היו מעמיסים רשתות דיג, לוּקְסִים (מנורות גז), ארגזי עץ ופחים ריקים של נפט. הם עבדו קשה ביותר והיו יוצאים לדוג לילה לילה ברחבי הכנרת כשהם פורשים את רשתות הדיג ומדליקים את הלוקסים כי האור משמש פיתיון לדגים. כל הלילה היו דופקים בפחים כדי לגרש את הדגים לכיוון רשתות הדיג. למחרת בבוקר, עם אור השחר, היו אוספים את הרשתות, מוציאים מהן את הדגים לתוך ארגזי העץ, ממיינים את השלל ומעבירים הכול לסלים. שרה הולצמן, אשתו של יעקב, הייתה נוסעת לטבריה בעגלה רתומה לסוס עם סלי הדגים. מגיעה לשוק, ומוכרת את השלל לבעלי הדוכנים או לבעלי המסעדות שעל הטיילת שליד הכנרת.

שרה הייתה אישה יפה, בלונדית ועדינה. על צווארה הברבורי הייתה תלויה שרשרת זהב דקיקה שהייתה זרה בנוף החלוצי-נזירי של דגניה. קראנו לה שרה הַדייגה. זכור לי שהיא הייתה מכבסת את בגדי הדייגים על קרש כביסה, בתוך פּיילה עם מי סבון. נוסף לזה הייתה גם מבשלת למשפחה ולדייגים ומטפלת בבנות, שקראנו להן רחל’ה דג, דינה דג ולקטנה החמודה נעמי דג. לעיתים קרובות היו כל בני המשפחה, ההורים והבנות, עולים על סירה ויוצאים לדיג לילי כשבידי הבנות פחים, והן היו מתופפות בהם ומגרשות את הדגים לכיוון רשתות הדיג. הם היו חוזרים בחצות הלילה, ולמחרת סיפרו סיפורים דמיוניים על דגים גדולים ומפחידים ששטים בכנרת.

עשרים שנה מאוחר יותר שָׂיה בן נון (בן-יעקב), בת דגניה, סיפרה שבארוחות הערב המשפחתיות, כשבנותיה לא רצו לאכול ביצה רכּה, הייתה מספרת להן סיפור דמיוני מפחיד על משפחת הולצמן והילדוֹת הדייגוֹת. וכך סיפרה שׂיה: “השמש שקעה, וחושך ירד על דגניה, על הכנרת ועל ההרים. יעקב הדייג נכנס אל החדר בצריף הדייגים וקרא: בנות חמודות, אנחנו יוצאים בסירה לדוג הלילה. כולנו נחגור חגורות הצלה ונפליג למרחבי הים. כולם עלו בשמחה על הסירה: רחלה דג, דינה דג, נעמי דג, שרה הדייגה ויעקב הדייג, והפליגו למרחבי הכנרת. הירח שט לו ומשתקף במי הכנרת הצלולים. והנה התחילה לנשוב רוח חזקה, והים הפך גלי. יעקב הדליק את הלוקס. הבנות תופפו בפחים וגירשו את הדגים אל הרשתות, אבל לא עבר זמן רב והרוח הפכה לסערה. גלים גבוהים התרוממו, ומים החלו להיכנס לסירה, והיא שקעה לאטה. שקעה לאטה. כולם היו מבוהלים ופחדו שיבוא דג גדול ויבלע אותם. רק יעקב נשאר רגוע”. ברגע זה שיה הייתה מפסיקה לספר, והבנות, שהיו מתוחות, אכלו בלי לשים לב את הביצה הרכה שלא אהבו. שׂיה הייתה פורצת בצחוק ואומרת: “ועכשיו, אחרי שסיימתן לאכול, אספר לכן את הסוף. בני משפחת הולצמן, שלבשו חגורות הצלה, קפצו מהסירה. יעקב קשר חבל למותניו. שרה ושלוש הבנות שחו כשהן מחזיקות בחבל שיעקב משך אחריו. כשהגיעו לחוף הלכו רטובים אל הצריף בשמחה. למה? הבנות ידעו שיקבלו מחר יום חופש מבית הספר. ולמחרת יעקב הביא את הסירה אל החוף. בנות חמודות, זה סוף הסיפור”, אמרה שיה.

לאחר שנתיים בדגניה עברה משפחת הולצמן למושבה כנרת וגרה שם כשבע שנים. שרה הולצמן המשיכה למכור את שלל הדגים בשוק של טבריה, ויעקב נשאר ראש קבוצת הדייגים. בנה סירות ופיזר רשתות. בהפסקה שבין עונות הדיג עסקה הקבוצה בהובלת זיפזיף מחוף הכנרת לאתרי הבנייה בסביבה. הדייגים מדגניה ניהלו שנים אחדות מאבק על זכויות הדיג שלהם בכנרת נגד מר גולדצוויג, יהודי מדייגי טבריה ששיתף פעולה עם הדייגים הערבים של צמח. בשנים 1932-1922 לחמו שבע קבוצות דיג במר גולדצוויג ובשותפיו, נכשלו ועזבו את העמק.

עם ראשית העבודה במפעל החשמל בנהריים התפרקה הקבוצה, ורוב חבריה היו לעובדי חברת החשמל. חלקם עבר לגור בשכונת הפועלים של נהרים, ליד תחנת הכוח. אחד מצריפי הדייגים נהרס, וזה שעמד בכניסה לדגניה נשאר מוזנח ושימש למגורי אנשים זמניים, לאנשי הכשרת חניתה (במשעול), לאהבות חפוזות ולאורחים מזדמנים.

ש’ י’ עגנון בצריף הדייגים: בסיפור “תחת העץ” עגנון כותב: “פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵך לְהָבִיא שְתִילִים לִדְגַנְיָה. בַּדֶרֶך יָרַדְתִי מֵעַל הַחָמוֹר לָפוּש. רָאִיִתי שַׂר גָדוֹל מִישְמָעאֵל יוֹשֵב לוֹ תַחַת הַזַית. אָמַר לִי הַשַר, לְהֵיכָן אַתָה הוֹלֵךְ? אָמַרְתִי לוֹ, לִנְטוֹעַ שְתַּיִם שָלוֹש נְטִיעוֹת בְּאַדְמָתֵנוּ שֶבִּדְגַנְיָה”. יהודית שמטרלינג סיפרה שעגנון, אחרי ששתל בדגניה שתיים-שלוש נטיעות, בא אליה מאחר ששניהם מבוצ’אץ’ וביקש מקום ללון. היא סידרה לו מקום לינה בחדר בצריף הדייגים. בערב, לאחר שנח, חבש את מגבעתו והלך עם יהודית ודוד שמטרלינג לאכול ארוחת ערב. עוד הם יושבים ליד השולחן וּפַניה טוֹמָשוֹב הצעירה ניגשה בחשאי מאחרי גבו של עגנון, חטפה את המגבעת מראשו ואמרה לו: “עגנון, הֱיה רומאי ברומא. אנחנו בדגניה חילונים”. אמר לה עגנון: “כאן לא רומי וירושלים. כאן דגניה וירושלים. העמק וההר”. הסמיקה פניה והחזירה לו במבוכה את המגבעת.

אמונה עגנון והחָבר בצריף הדייגים: יום אחד קיבלה יהודית שמטרלינג מכתב מעגנון ובו הוא מבקש שהיא תסדר לבתו ולחבר שלה חיים ירון מקום לינה. יהודית ענתה שהכול יהיה בסדר. לאחר שבוע הגיעו הצעירים לדגניה עם תרמילי גב. יצאו לטייל על שפת הכנרת, ובערב חזרו לצריף הדייגים. עברו יומיים, והם נפרדו מיהודית בתודה. מכתב נזעם הגיע מעגנון ליהודית: “אוֹי וֵי, מה עשית לי? סידרת להם שתי מיטות בחדר אחד. אסור היה להם להתייחד”. ענתה לו יהודית: “עגנון יקירי, ביקשת ממני לסדר מקום לינה. אם היית מבקש לסדר מקומות לינה הייתי מסדרת להם שני חדרים. עוד תראה שיצא מזה משהו טוב. הם זוג נחמד. אל תתערב. תן לו לזווג זיווגים.

עם הזמן הצליחו דייגי עין גב, גינוסר ועוד להשתלב בדיג בכנרת. אפשר לומר שים כנרת היה לא רק מקור פרנסה, הוא היה קשור לראשית ההתיישבות בעמק וזכה לייצוג ספרותי של משוררים וסופרים כשחן של רומנטיקה משוך עליו. ואכן, עשרות שירים וסיפורים נכתבו על הכנרת.

“קֶסֶם עַל יַם כִּנֶרֶת,

בִּשְמֵי הַתְכֵלֶת יָרֵח שָט […]

עַל גַּלֵּי כֶּסֶף יָדִי חוֹתֶרֶת;

גַּל אֶל גַּל, יָד אֶל יָד

יִלְחַשׁ כָּל רָז.

יָפָה אַת בַּלֵיל, כִּנֶרֶת,

הַלֵב יִלְחַש לָך אֲהובָה,

אֲנִי שֶלָךְ וְאַת שֶלִי,

כִּנֶרֶת אַת, כִּנֶרֶת אַת, אֲהוּבָתִי

(מרדכי הוניג).

5.7.13

דגניה ובנותיה – הבת ה-7

בוגרי “הנוער העובד” מתל אביב

 אשר גלעד

שש “הבנות” הקודמות לא השאירו עקֵבות. “הבת השביעית” ייסדה את קבוץ גינוסר.

בשנת 1932 הגיעו לדגניה 10 צעירים וצעירות על מנת לעבור הכשרה חברתית וחקלאית לפני יציאתם להקים קיבוץ חדש. הם היו חלק מקבוצה שמנתה כ-30 בחורים ובחורות, שסיימו ללמוד בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב ואחר כך למדו במוסד החינוכי בן שמן. בשני המוסדות התלמידים היו שותפים עם המורים בניהול חיי החברה והעבודה והיחסים בין המורים לתלמידים היו חופשיים וחבריים. לאחר שהיו שנה בדגניה הם עברו למגדל ואחר כך ייסדו את קיבוץ גינוסר. במסיבת הסיום בדגניה הם שרו וקראו קטעים שחיברו ובהם הם מתארים את חייהם בדגניה. הקטעים לקוחים מחוברת ושמה “ביטוי” שחברי ההכשרה היו מוציאים אחת למספר שבועות.

קְבוּצַת דְגַנְיָה

עיבוד חופשי ל”מִי יוֹדֵע עִיר לִישְטִינָא” מאת ח”נ ביאליק. המנגינה עממית.

מִי יוֹדֵעַ קְבוּצַת דְגַנְיָה? קְבוּצַת דְגַנְיָה אֲנִי יוֹדֵעַ. יֵש בַּה מִנְיַן אוֹכְלֵי דִיאֶטָה וּבַעֲלֵי מִקְצוֹעַ. וְחָבֵר אֶחָד וּשְמוֹ עַזְרִיאֵל! פְּלִיט צִבְאוֹת נִיקוֹלַי וּבִזְכוּתָם נִשְתֶּה לְחַיּים וְנִרְקוֹד עַד בְּלִי דַי. מִי יֹודֵעַ בַּמֶה עוֹסְקוֹת נְשֵי דְגַנְיָה? אֲנִי יוֹדֵעַ! אַחַת בַּלוּל, אַחַת בַּטִיפּוּל, וְאַחַת גַם בַּבִּישוּל. אַחַת כּוֹבֶסֶת, שְנִיָה כּוֹעֶסֶת, וּשְלִישִית תוֹפֶרֶת אַי, אַי, אַי. וּבִּזְכוּתָן כָּל הַקְבוּצָה יוֹצֵאת טְלַאי עַל גַבֵּי טְלַאי. יֵש שָם סוּסִים וּבַעֲלֵי עֲגָלוֹת. מַצְלִיפִים דַוְקָא הֵיטֵב בְּשוֹט. וּבַאֲסֵפָה נִבְחָרוּ בָּה בְּסַךְ הַכָּל שְתֵי וְעָדוֹת. וְלַקַדַחַת נוֹהֲגִים שָמָה לִיטוֹל הֵם כַּדּוּרֵי חִינִין. הָבו גוֹדֶל לִקְבוּצַת דְגַנְיָה וְנוֹצִיאָה לָה מוֹנִיטִין.

הקטע הבא, נכתב ע” שרה וישראל לחברים שנמצאים עדיין בתל אביב, 13.11.1932:

שלום חֶבְרֶ’ה

השבוע הייתה לנו שיחה עם חבר דגניה מסידור העבודה. ביררנו את שאלת מקום העבודה של כל חבר מההכשרה. פשוט מאוד. איפה כל אחד רוצה לעבוד ואם הסידור הזה אפשרי בקשר עם המצב המשקי. דובּר גם על משק הבית (חדר האוכל, טיפול בילדים ועוד). כל אחד יצטרך למלא תור של חודשיים. כרגע נשארים באותם מקומות העבודה מלבד אריה, שנכנס למטבח, וישראל, שנהפך לעגלון. השבת התקיים טיול משותף לאל חמה בשיתוף עם חברים מכנרת ודגניה ב’. בצמח התעכבנו ע”י האווירונים, ובאחד מהם יש מקום לארבעים נוסעים. באותו זמן “המשמר האנגלי” עשה תרגילי סדר צבאיים. משם המשכנו ברגל עד מעיינות אל חמה. שם התרחצנו. לא רחוק משם גילו בית כנסת עתיק דומה לזה של “בית אלפא”, וקיבלנו הסבר על המקום. הערב הייתה לנו שיחה תרבותית עם תנחום מדגניה א’ על הנושא “חלום ומציאות”, כלומר על החולמים הראשונים והתחלת ההגשמה בארץ.

מהנעשה ונשמע

ליל שבת. 21.4.33: הלכנו לכנרת לרקוד על “שלוש חתונות” ובינתיים שמענו מוסיקה בפטפון ובני הקריא לנו מהמוסף לשבת.

מוצאי שבת. 22.4.33: נסענו לטבריה להצגת ” בשפל” של תאטרון “אוהל”.

טבע בחור מקבוצת גורדוניה במלחמיה, בתעלת הירדן של רוטנברג.

יום שני. 24.4.33: התקיימה ישיבת מזכירות.

יום רביעי. 26.4.33: גרינבוים ביקר בדגניה א’ ובפגישה עם חברי המשק דיבר על זרמים בציונות. הייתה שיחת חֶברָה: הוחלט לערוך מסיבה לזכר רחל המשוררת. דובר על יצירת ועדת נוער עם באי כוח מחברי המשק וגם על ההצעה לביטול תורנות שבת.

יום חמישי 27.4.33. התאספנו בכנרת כדי ללמוד שירים למסיבה שתיערך לזכר רחל.

ליל שבת 28.4.33: בכנרת התקיימה מסיבת נוער מוקדשת לרחל.

מתכנית המסיבה: חברה סיפרה את תולדות רחל. דקלמו, הקריאו ושרו משיריה.

סטולר סיפר על מפעל “גן רחל”. לאחר הביקור בקברה של רחל נסתיימה המסיבה.

בדידות / כתבה יהודית וורלינסקי*

“אני הולכת לבדי במשעול המוליך אל הירדן. משהו מעיק על הלב. בדידות.

הירדן והכנרת מכסיפים לאור הלבנה. על הגשר דמות שחורה הנראית לי משתקפת בכנרת הכספית השקטה. בדידות. דבר מה מקשר אותי אל הדמות. אני פה והיא שם. עיניי שתינו צוללות בירדן. בזרם של מי הירדן יש דבר מה מרגיע, מלטף ומשקיט.

עייני שתינו דולות ממנו, יונקות ממנו נחמה. הלב משקיט ומרגיע. הכנרת נראית כראי ענק, אולם אל מול הנוף הפרוש לפנַי תוקפת אותי שוב אותה הרגשת בדידות”.

מהנעשה ונשמע (המשך)

אחד במאי 1.5.1933: הנוער לא עבד היום. חברי דגניה עבדו חצי יום.

היה טקס ראשון למאי. בשעת התהלוכה לבית זרע באו שני אוטומובילים עם שוטרים אנגלים והורידו את הדגלים האדומים. רק לאחר שבא המושל האנגלי מטבריה נתנו השוטרים להמשיך את התהלוכה עם דגלים מקופלים. בדגניה הייתה שיחה עם יעקב בודניק על חולשות הסוציאל דמוקרטיה הגרמנית ביחסה להיטלריזם.

יוסף ברץ בא מאפריקה הדרומית.

יום שני. 2.5.33: הילדים הבוגרים של בית החינוך המשותף יצאו לטייל לעמק יזרעאל.

יום רביעי. 7.5.33: הייתה שיחת חֶבְרָה. יהודית הציגה את דבורה, שהייתה מוּעְמֶדֶת לחברות כשנה. היא נמצאה כמתאימה ונתקבלה כחברה בקבוצתנו.

המערכת – סוף

30 חברי 3 ההכשרות מהדגניות ומכנרת עברו למגדל בשנת 1934 ועלו להתיישבות על אדמת פיק”א בשנת 1937 כקיבוץ גינוסר, השלישי במסגרת “חומה ומגדל”.

זיכרון רחוק: אני ובני כיתתי היינו אז בני שש, אבל זכורים לנו שמות של חלק מחברי ההכשרה: ישראל לנואל, ינצ’ה וחברתו שולקה, אבשלום צורף, יהודית וורלינסקי היפה, אריה פינס ואהרון תבור (קרפוביץ’). אהרון בא לגינוסר מהכשרת כנרת ומאוחר יותר היה שנים רבות חבר דגניה יחד עם נחמה (חפץ) אשתו וששת בניהם.

יָרְדָה הַשַּבָּת/ המשורר יהוֹשוּעַ רַבִּינוֹב, גבת.

יָרְדָה הַשַּבָּת אֶל בִּקְעַת גִינוֹסָר

וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשוּלֵיהָ.

וַיַעֲמְדוּ מִסָּבִיב הֲרָרִים שוּשְבִינִים

לַשֵּאת אֲדַּרְתָּה הַזּוֹהֶבֶת…

וַתֵּצֵאנָה בָּנוֹת אֶל הָעֶרֶב, זַמֵּר

זְמִירוֹת בְּעֶרְגָּה מְצַלְּצֶלֶת.

וְהַיְתָה הָעֶדְנָה בְּבִקְעַת גִינוֹסָר

לְנִשְמַת עִבְרִיוּת נֶאֱצֶלֶת.

25.10.13

דגניה ובנותיה / אשר גלעד

הבת ה-8,

הנוער העולה א’

1936-1934

“הבת השמינית” (שומרת קשר עם דגניה עד היום) ייסדה את קבוץ מצובה שבגליל המערבי.

לאחר עלות היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933 והתגברות האנטישמיות הגיעו מגרמניה לדגניה 18 נערים ונערות כבני 17-15. לקראת בואם בנו להם בדגניה בית בן קומה אחת בסיוע הנרייטה סאלד, שהייתה נשיאת “עליית הנוער” העולמית, והם השתכנו בו. מאז עברו כמעט 80 שנה, ואנחנו זוכרים אותם צעירים, רעננים, נלהבים ויפים. הפתיעה אותנו היכולת שלהם לעבור מחיים בעיר ברלין הגדולה ולהסתגל לחיים בדגניה הקטנה והכפרית, בקיץ הלוהט ובחורף הבוצי. הם עבדו במשק לפני הצהריים ולמדו חמש שעות אחר הצהריים. דינה ברהון הייתה המורה שלהם. הנוער הדגנייתי יצר אתם קשרי חברה וגם אהבה. זוגות? עמוס ברץ ושושנה נאהבים, הדסה בוסל אוהבת את אֶפִים (אפרים), אֶפִים אוהב את יוֹיָה, יויה אוהבת את אלי גִיל, ומִיקִי אוהב את מֶנְקִי. לא מזמן, הלכו לעולמם חברי מצובה הנאהבים והנעימים אֶמֶת ואֶפִים נָדָב. הם היו מחברת הנוער העולה א’, שנקראה גרעין “כנרות”, ובשנת 1940 היו ממייסדי קיבוץ מצובה. נביא כאן את זיכרונותיו של אפים.

אפים כותב:

הגענו לדגניה בשנת 1934, ישר מהאנייה. ליד שער המשק חיכתה לנו אישה מבוגרת, נמוכה, לבושה במכנסיים מעל הברכיים. זו הייתה חיותה בוסל, שדיברה אלינו יידיש אבל הצלחנו להבין אותה. היא בירכה אותנו בשם חברי דגניה, השמחים שנפל בחלקם להושיט לנו, ילדים מגרמניה, עזרה בתקופה קשה. התרשמנו מהלבוש הדל של המבוגרים והילדים. אנחנו הבאנו אתנו מזוודות מלאות ביגוד נהדר שקנו לנו הורינו. בדגניה הסבירו לנו שישנם 8 בני משק בגילנו והציעו לנו להתחלק אתם בביגוד שלנו. שמחנו להתחלק אתם, וביקשנו לקבל את הבגדים שלהם כדי שנירָאה קצת יותר ישראלים. ילדי דגניה שמחו עם בואנו. הם היו קבוצה מצומצמת, ונמאס להם להיות במסגרת קטנה. עד היום יש לנו קשרים נפלאים עם יויה. בין הילדים היו: שָׂרְקָה, שושנקה, עובד, עמוס, דוד, מולה, יוסיק ויהודית.

עבודה: שמחנו מאוד לקראת העבודה, אך לא הערכנו את הקושי הרב שבה לילדים אירופאים שכמונו, בחום הקיץ של עמק הירדן. אבל לא זכור לי שאי פעם מישהו מאתנו התלונן. כל אחד מאתנו עבד בענף אחר. קיבלנו הדרכה ותשומת לב יוצאת מן הכלל מהחברים. אני עבדתי בגידולי שדה, בעיקר בתלתן ואספסת. נפל בחלקי לעבוד עם יוסף פיין ותנחום. הם הפכו להיות המדריכים שלי בכל שטח. כנער אומצתי על ידם. נפגשנו בשש בבוקר בחדר האוכל, ויצאנו לשדה. במשך הזמן למדתי לרתום את הסוסים והייתי זה שנהג אותם לעבודה. עבדנו עד השעה 11, ואז הייתה נפסקת העבודה בגלל החום הכבד. חזרנו לאכול ארוחת צהריים, ונחנו בבית שלנו. אחה”צ יצאנו אל ‘פינת הצל’, שם נפגשנו לשתות תה ולאכול פרוסת לחם עם ריבה, ומשם הלכנו ללמוד.

לימודים: אחה”צ למדנו חמש שעות, חמישה מקצועות. הייתה לנו מורה בלתי רגילה, דינה ברהון, שהייתה קנאית לשפה העברית. היא אסרה עלינו לדבר בנוכחותה גרמנית ודאגה להשאיל לנו רק ספרים בעברית. עם כל אי הנעימות שבזה, לאחר שלושה חודשים כולנו דיברנו עברית מובנת ויכולנו לכתוב ולקרוא.

פעולות תנועתיות: בחלק מהערבים באו להיפגש אתנו חברים מדגניה ושוחחו על עקרונות הקבוצה, על שוויון ושיתוף, על גורדון ועל הקמת קיבוץ חדש. אזכיר כאן את שמטרלינג, שחזר משליחות בגרמניה, את מרדכי וינר החריף והפיקח, את מנוח הדייקן והקפדן ואת יהודית שמטרלינג, שנתנה דוגמה אישית בעבודתה הצנועה בשירותים, את פיין ומרים ברץ ברפת ועוד.

אתם שואלים על חוויות מיוחדות בקשרים עם נוער דגניה ועמק הירדן?

ריקודים: בלילות שבת מאות בני הנוער מהיישובים דגניה א’, ב’, כנרת המושבה, כנרת הקבוצה ואפיקים היו מתאספים במגרש גדול שהיה ליד סכר דגניה. המקום היה מואר. צריך להזכיר שבנות דגניה מצאו חן בעינינו במיוחד. רקדנו במשך שעות בלי הפסקה לצלילי המפוחית של עמוס ברץ ריקודי זוגות והורה. לעמוס היה כוח לעמוד על הידיים כשהרגליים באוויר. הוא מנגן במפוחית, ומסביבו רקדנו הורה.

כניסתנו לארגון ‘ההגנה‘: בשנת 1936 פרצו מאורעות דמים בארץ בין היהודים לערבים. בליל ירח אחד הודיעו לנו ללכת לאזור אום ג’וני בדממה מוחלטת. נפגשנו שם עם 80 בני הנוער העולה יוצאי גרמניה מקיבוצי עמק הירדן. שקט מוחלט. פתאום הופיעה דמות בלבוש ערבי. חברי דגניה שליוו אותנו צעדו לקראתו בצעדים צבאיים. הם הצדיעו זה לזה. הוא פנה אלינו והציג את עצמו כמפקד מחתרת ההגנה בעמק. אח”כ אמר: ‘הנני מקבל אתכם הלילה לשורות ההגנה’. הסביר את מטרות הארגון, את מבנהו ומה נדרש מאתנו לעשות: הַקְרבת כל הנדרש, וכמובן דרש סודיות מוחלטת. בפעם הראשונה למדנו שחברוּת בארגון צבאי עלולה לעלות גם במחיר החיים. קיבלנו ממנו פקודה: להתפזר! באותו לילה כל אחד במשקו התחיל להכיר את הרובה, לפרק אותו ולהיות מוכן להשתמש בו.

מסירותם של חברי דגניה: אולי הם הגזימו כאשר התייחסו אלינו כאילו אנחנו ילדים שניצלו מציפורני המוות. האמת הייתה שכשאנחנו עזבנו את גרמניה המצב לא היה עדיין חמור כל כך. [ייתכן שהנרייטה סאלד הבהילה את ברץ וחיותה על רקע יחסיה עם רָחָה פראייר. א”ג.]

עד כאן הזיכרונות של אפים.

אהבה בשלושה מצבים: יויה שפירא ברץ סיפרה בכנס בני דגניה בשנת 2009 על אהבה בין בני נוער א’ לבנות דגניה: “האהבה הייתה תמימה מאוד. מקסימום רקדנו יחד או טיילנו והחזקנו ידיים. בַמקום שהיום ברוש המדינה היו שלושה דשאים, והוסכם בין הצעירים שהדשא העגול נקרא מצב א’ – חיבה, הדשא המרובע נקרא מצב ב’ – אהבה והדשא המלבני נקרא מצב ג’ – אהבה לוהטת. לילה אחד אני בחדרי. פתאום הופיע אפים וקרא לי לטייל. הסכמתי, והוא לקח אותי לכיוון צפון. אנחנו הולכים ומשוחחים, והוא הביא אותי בלי שאשים לב לדשא המלבני – מצב ג’. ממש נבהלתי. אוי, מה זה, אני שואלת? והוא אומר לי ברעד: ‘יויה, אני אוהב אותך’. אמרתי לו: ‘אפים, הדסקה בוסל אוהבת אותך. איך אקלקל לה את החלום? אנחנו חברות כל כך טובות. זה לא ילך’. אפים חזר מאוכזב לחדרו ואני לחדרי.

“60 שנה מאוחר יותר נסענו, אני ואברהם שפירא בעלי, לקיבוץ מצובה לבקר את הזוג אֶמֶת וְאֶפִים וארבע בנותיהם. התקבלנו נפלא, וסיירנו בקיבוץ שהם היו בין מקימיו. בסוף האירוח, לקראת הפרדה, אמרה אמת בצחוק: ‘יויה, תדעי לך שאפים אוהב אותך עוד מאז, ממצב ג’, יותר משהוא אוהב אותי’. צחקנו”.

לאחר שיויה סיימה אנחנו חוזרים שוב אל דברי אפים.

קיבוץ חדש? לקראת סיום הכשרתנו בדגניה פנו אלינו חברים רבים מדגניה בבקשה שנישאר כאן כחברים. לאחר דיון בקבוצת נוער א’ הרוב נטה לצאת להקים קיבוץ חדש. יוסף פיין הציע לנו לקבל שטח אדמה גדול ליד בית זרע, לגור בדגניה וראשית להקים משק חקלאי עצמאי ולאחר שנים לשקול אם להתחבר לדגניה או לבנות שם את בתי המגורים שלנו. לאחר דיון נוסף החלטנו להקים יישוב בגליל המערבי. אחרי שנתיים בדגניה התאחדנו עם נוער א’ מדגניה ב’, ואז הצטרפה אלינו אֶמֶת. לאחר שנה נוספת בדגניה א’ עברנו כולנו לחדרה להכשרה. הצטרפו אלינו בני נוער מגניגר ומקב’ שילר. שֵם הגרעין שלנו היה “כנרות”. בשנת 1939 עברנו לגליל המערבי, למקום שנקרא חניתה תחתית, ועבדנו לפרנסתנו ביישובי הסביבה. כמזכיר המשק פגשתי שם את יוסף פיין, ויחד עסקנו ברכישת קרקעות לשטח המיועד לקיבוצנו. נוכחתי בכישרונו הגדול של פיין לנהל משא ומתן עם הערבים בעלי הקרקע. בחרנו את השם מצובה כי הוא שמו של יישוב שהיה בסביבה בתקופת התלמוד: ‘וְאֵילוּ עֲיָרוֹת בִּתְחוּם צוֹר שֶצֶת וּבֶצֶת וּפִי מַצוּבָה’.

בשנת 1939, כשחברי קיבוץ מצובה עלו להתיישבות במקום הנוכחי, קרוב לחניתה, הם בנו את מגדל המים שלהם, זהה לזה שבדגניה, כדי להדגיש את הקשר בין שני היישובים, ובחגיגת יובל המאה של דגניה יצאו חברי מצובה באוטובוס מיוחד להשתתף בחגה של דגניה.

כיום מצובה היא קיבוץ מופרט הכולל שכונת “הרחבה” ומונה קרוב ל-1,000 נפשות. יישוב תוסס. חברי מצובה הוותיקים גאים על שהקימו יש מאין קיבוץ משלהם, כדוגמת דגניה.

27.12.13

*     הייתי תלמיד כיתה א’, וזכורה לי יהודית וורלינסקי הנאה, בהירת השער ועגומת הפנים, שכתבה את הקטע “בדידות”. אבא שלה היה זאב וורלינסקי, המורה של מחזור א’ בבית הספר בדגניה, בעל פנים כהות ושפם שחור. כילד לא פעם חשבתי: מה זה? אין לה אימא? יהודית הצטרפה להכשרה ונבחרה להיות מזכירת הקבוצה. כאשר ההכשרה עברה למגדל ולגינוסר הצטרף אליה זאב אביה וחיי שם כל חייו.

תוכן עניינים

תוכן עניינים

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן