booked.net

דגניה ובנותיה 2

דגניה ובנותיה – הבת ה-11:

 נוער עולה ב’

ממייסדי מצובה / אשר גלעד

 

החודש נסעתי לקיבוץ מצובה לחפש ואולי למצוא חברים ותיקים ממייסדי הקיבוץ וחיכתה לי הפתעה. שלושה מהמייסדים עדיין נמצאים במצובה. נפלא. הייתי שואל אותם: “מה אתם זוכרים מהמפגש הראשון שלכם עם דגניה וחבריה, שהיה לפני 77 שנים?” אסתר יפתחאל, מנהלת הארכיון במצובה, אמרה לי שמצבם הבריאותי לא כל כך תקין. היא ציידה אותי ברשימות שכעורכת העלון של מצובה רשמה מפיהם כזיכרונות לרגל יובל ה-100 של דגניה.

הראשון: יהודה בן-משה (94). השנייה: מרים מצנע (96), והשלישי: דן כרמי (94).

 

“אני יהודה בן משה. באתי לדגניה עם קב’ נוער עולה ב’, ממייסדי מצובה בעתיד. כשהנאצים עלו והשתלטו על גרמניה היינו צעירים בני 20-15. היחס אל היהודים בגרמניה, בביה”ס וברחוב היה נורא, והורינו חשו שאין לנו עתיד בארץ הזו. הם שלחו אותנו ארצה בשנת 1937 כחניכי תנועת “המכבי הצעיר”. הגענו לדגניה, וקיבלו אותנו יפה מאוד. המקום שונה לגמרי ממה שהיינו רגילים: סביבה חקלאית טבעית. כפר. לא עיר, לא חנויות. לא תחבורה וכו’. אפשר לומר שהמיוחד בדגניה היה אנשיה: כולם היו אנשים מיוחדים, ענקים. דור של נפילים. היה למשל חיים ברקוביץ’: איזה בן אדם הוא היה! איש פשוט, קטן… היה אחראי על האורווה. היה שם זוג פרדות שקראו להן היטלר ומופתי… אנחנו היינו עגלונים, ואת כל רגשות הנקמה כלפי המנהיגים האלה הוצאנו על הפרדות המסכנות, במכות ובהצלפות שוט. חיים היה בא ואומר: “אנא מכם. אל תעשו את זה. זה כואב להן…” הוא עבד מבוקר עד ערב. לא הרשה לעצמו הנאות מיותרות. כפי שמתארים כך את א’ ד’ גורדון. היה גם חבר בשם מנוח, מוותיקי דגניה. הוא היה איש מיוחד במינו, שלא הסתפק במה שאמרה לו ‘התורה’. הוא רצה לחנך את האחרים. הוא החליט ללמד את הציבור לדבר עברית יפה ולהשתמש בברכות המקובלות במצבים השונים. מה עשה? היה קם בבוקר לפני כולם, עומד בפתח חדר האוכל ומברך כל אחד שנכנס ב’בוקר טוב’. כשנענה ב’בוקר טוב’ היה מעיר: ‘לא כך’ ומתקן: ‘בוקר טוב ומבורך’. פעם הוא הוזמן לשוחח אתנו בשבע בערב, אבל איחרנו לבוא. כשכולם הגיעו אמר בתקיפות: ‘אני לא מוכן לבזבז עליכם אפילו לא דקה. קבעתי שעה שבע, אז זה שבע’. אני זוכר שפעם עבדתי עם מרדכי ווינר בקציר התלתן ואגב שיחה הוא אמר שכבר 15 שנה לא ביקר בטבריה ובמקום אחר מחוץ לדגניה. הוא פשוט לא מצא סיבה ולא צורך לעזוב את דגניה ולצאת למקום אחר.

דוד ויהודית שמטרלינג דיברו גרמנית רהוטה, והיה לנו קשר מיוחד אתם. כשסיימנו את יום העבודה והיינו חוזרים בעגלה הביתה שמטרלינג לא היה עולה על העגלה. היה הולך ברגל דרך המטע, מריח ובודק את מצב העצים. זה היה מין טקס שלא על מנת לעשות רושם. זה היה טבעי לגמרי. יעקב ברקוביץ’, הייתה לו בעיה בריאותית ולכן היה שומר לילה במשך שנים רבות, דבר שדרש התמדה וכוח רצון.

“זכור לי שבשנת 1938 הגיע לדגניה סוציולוג מחו”ל ששהה שם כחודש ימים לצורכי מחקר. כשסיים הוא חלק שבחים לחברי דגניה והוסיף: ‘דגניה היא פרי תקופתה. אם תקום מדינה שתיקח על עצמה את הדברים שעושים כאן מתוך התנדבות הקיבוץ לא יתקיים יותר’. כיום אנחנו חיים כקיבוץ רק מסיבה ארגונית”.

בְמוּבָן גֶפֶן אוֹ בְמוּבָן גָאַפֶן – היינו ילדים בני 10. המורה לעברית של הנוער העולה בדגניה דינה ברהון פנתה אלינו: “ילדים, הנה יהודה בן משה. הוא תלמיד מצוין. תבחנו אותו”. טוב. ואז שאלתי אותו: “מה פרוש המילה נַחְתוֹם?” יהודה שאל אותי בחיוך של מומחה: “נחתום במובן אוֹפֶה, ‘…אֵין הַנַחְתוֹם מֵעִיד עַל עִסָּתוֹ…’, או במובן חתימה על מסמך בעתיד?” צחקה דינה ואמרה: “שְמַעְתֶם? שְמַעְתֶם? נו, מה תגידו?”

 

“אני מרים מצנע: הגעתי לדגניה בשנת 1936 עם קבוצת חברים בוגרים. לא יכולנו להתקבל לחברת הנוער העולה כי היינו בני 18 ומעלה. היינו שם בסך הכול שנה, ואז יצרנו את קבוצת “כנרות”, שעמדה להקים קיבוץ חדש, עצמאי. הבסיס לכנרות הייתה דגניה. על דגניה שמעתי כבר בגרמניה. הרושם הראשון מדגניה? החום! החום של עמק הירדן. זה היה הדבר הכי גרוע שפגשתי! לא יכולתי לתאר לעצמי דבר כזה, ואמרתי: “עוד שנה אני לא אהיה כאן”. כשהגענו לא ידענו כל כך עברית. בערב קיבלנו שיעורי עברית, והשתתפנו בשיחות הקיבוץ כדי להקשיב ולשמוע את השפה. התרשמנו גם מכמה אנשים שהיו יותר מרכזיים, גם כשלא הבנו כל מילה שאמרו. לאט לאט התחלתי לדבר עברית. אני זוכרת שעבדנו בשדה, בחום הנוראי. עבדנו בטוריה. העבודה הייתה קשה. ואף על פי שהייתה לנו התנסות בעבודה חקלאית עוד מההכשרה בגרמניה, זה לא היה קל. ידענו שאין מה לעשות, אז התגברנו. בגלל החום הכבד יצאנו לעבוד בשדה בשעה 4 בבוקר. כשהחום בשדה היה בלתי נסבל היינו נכנסים עם הבגדים לתעלות המים להשקיה שהיו שם, והיינו חוזרים רטובים לעבודה. תוך 5 דקות הבגדים היו יבשים. כמובן שחזרנו על כך באותו יום פעמים אחדות. גם בלילות קמנו מספר פעמים להרטיב את הסדין ואחר כך התכסינו בו שוב וכך נרדמנו. הקשרים החברתיים שלנו היו בעיקר עם חברת הנוער העולה ב’. עם חברי דגניה המבוגרים היו לנו פחות קשרים כי הם היו הרבה יותר מבוגרים מאתנו. פה ושם נוצר קשר אישי, למשל עם יהודית שמטרלינג, שהייתה דוברת גרמנית. היה לנו עם מי לדבר. בסך הכול היו לנו יחסים טובים אתם כי היינו קבוצת אנשים שבאמת עבדו וברצינות. לפנינו הייתה קבוצה שלא עבדה כמו שבדגניה רצו, אבל מאתנו היו מרוצים. תנאי המגורים שלנו היו קשים. קיבלנו איזו עליית גג. מקום שאפשר לשים בו מיטות. לא יותר. חברת הנוער, שגיל חבריה היה 18-15, שוכנה בבתים מסודרים. הם היו עובדים חצי יום ולומדים חצי יום. הם נכללו במסגרת קבוצות ‘עליית הנוער’ שהיו פזורות ברחבי הארץ והנרייטה סאלד ניהלה אותן. אנחנו היינו בני 18 שנים מעלה, קבוצה בוגרת יותר, וההכשרה שלנו בדגניה כללה רק עבודה, הרצאות ושיחות עם חברי דגניה. בסך הכול, על אף ששנאנו את החום, היינו קשורים למקום”.

 

אני דן כרמי: האגדה, החלום, הקונצפציה שהיו לנגד עיניי עוד בחו”ל היו הקבוצה, וזה הוביל אותי להתחנך בתנועת הנוער ‘המכבי הצעיר’. באותה תקופה שלחה דגניה שליח לגרמניה, אדם נעים וכובש לב, על מנת לקשור את תנועת ‘המכבי הצעיר’ עם ‘חבר הקבוצות’.

כשירדתי אל החוף מאניית המעפילים שהביאה אותי ארצה נשאלתי לאן פניי מועדות, עניתי כדבר מובן מאיליו לדגניה. הזוג שקיבל אותי בדגניה היו יהודית ודוד שמטרלינג (גלעד). יהודית חייתה שנים אחדות כפליטה בגרמניה במלחמת העולם הראשונה ודיברה גרמנית, ולכן היא קיבלה את יוצאי גרמניה בחום מיוחד. אני זכיתי להיות מאומץ על ידם. נשארתי בדגניה זמן קצר ביותר כי באותו זמן עמדו אנשי “כנרות” לעלות לחניתה תחתית במקום אנשי חניתה, שעלו להתיישבות על ההר. היה ברור לי שאני לא נשאר בדגניה אלא הולך ליישוב חדש שהתנועה עומדת להקים. משם עברנו לגבעה סמוכה וייסדנו את קבוצת מצובה”.

איזה מקום פגשת בדגניה?

“אני זוכר יישוב עובד, יחסים חברתיים, פתיחות, חיי תרבות, נוער תוסס (שלא היה לי קשר אתו), ולא היה לי ספק בכך שזו הדרך שלי. בדגניה שהיתי רק 4-3 חודשים. ובינתיים – התנועה הקיבוצית הגיעה לגיל 100, ואני הגעתי ל-90. אז מה נאמר ומה נדבר…?”

 

לכל איש יש שֵם: “אַתָּה מוֹצֵא שְלוֹשָה שֵמוֹת שֶקָרְאוּ לוֹ לָאָדָם, אֶחָד שֶקוֹרְאִין לוֹ אָבִיו וְאִמוֹ וְאֶחָד מָה שֶקוֹראִין לוֹ בְּנֵי אָדָם… טוֹב מִכּוּלָן, מָה שֶקוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ” (חז”ל).

שמות לועזיים היו לְרוֹב בני הנוער העולה ב’, ורובם היו מעוניינים להחליף אותם בשמות עבריים. עברו עליהם שינויים קיצוניים כעזיבת גרמניה הנאצית, המעבר מחיים בעיר הגדולה לחיי כפר, אקלים אחר, שפה אחרת, תרבות אחרת והתכנית להקים קיבוץ כשבארץ נמשך המרד הערבי (המאורעות) בשנים 1939-1936. על רקע זה שינוי השם הלועזי לעברי היה טבעי. אני זוכר את השמות שהם החליפו: ליאון לאריה. בטי לבתיה. אריך לאורי. ליאו לאליעזר. אלפרד לזאב. יואכים ליהודה. ארנולד לאברהם. טנצר ליוחנן. ברנרד לברוך. אווה לחוה. ליאו לאריה. אייזיק ליצחק. לוּץ לדן.

אילו זיכרונות נשארו לי כבן דגניה ממפגשים עם בני הנוער העולה ב’ בתקופות שונות?

אריה בנאי: חרוץ, נמרץ. היה מזכיר תנועת גורדוניה בישראל בשנים 1947-1944.

דן כרמי: היה שנים מרכֵז הבניין ומזכיר הקיבוץ וריכז את ועדת החינוך של האיחוד.

אורי פיבך: היה מאומץ אצל ההורים ועבד אתם בכרם. במצובה ניהל את המטווייה.

בתיה ברנר: היפהפייה של נוער ב’. הייתה לובשת חולצה לבנה ועליה מטפחת אדומה. הייתי בן 10, אבל לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים. מה נגיד ומה נדבר?

אורי ברנר: אחיה של בתיה. היה יפה עם גוף אתלטי ופרופיל של אל יווני. היה מתעמל על המתח ועושה “שמש” עוצרת נשימה. הצטרף אחר כך לקיבוץ אפיקים.

זאב קיס: בחור גבוה שהיה מנגן באקורדיון ענק מתוצרת הוהנר. כמה שקינאתי בו.

אברהם שטרן: שיחק נפלא כדורגל. באחד מלילות שבת נערכה מסיבת סיום לקראת עזיבתם את דגניה. בין דברי השבח והקלס שכולם אמרו על כולם קם אברהם ממקומו וצעק בכעס: “זה לא נכון. בני דגניה התרחקו והתעלמו מאתנו”. הוא לא ידע שיויה ברץ הייתה חברה של אורי ועמוס היה חבר של בתיה והיו עוד כהנה וכהנה.

חוה פלק: עדינה, ממושקפת. נפטרה ונקברה בדגניה. החבר שלה דב התייַפֵּח על קברה.

יצחק כץ: היה קוצר תלתן בחרמש באופן “פוטוגני”. בסרטים ישנים של “הסוכנות” היה מופיע עם החרמש, חבוש קסקט ומעל התמונה כתוב: “הבן הראשון של הקיבוץ”.

שלמה אורבך: ג’ינג’י נחמד. חבר של כולם. תוליק מזכיר לי שלאחר שנים היה שלמה הנהג של יוסף ברץ כשהיה יו”ר הוועד למען החייל. התפעלנו ממכונית הקרייזלר שלו.

ברוך לוקסמבורג: שוער הכדורגל הנערץ על כל חובבי הכדורגל ועל כל הקבוצות שצצו ביישובי עמק הירדן כפטריות לאחר הגשם. הוא אחיו של יוסי לוקסמבורג המיתולוגי מדגניה ב’, שהיה המורה להתעמלות בביה”ס המשותף בדגניה.

 

ולסיום, אלישבע כרמי סיפרה על המצב של קיבוץ מצובה כיום, לאחר ההפרטה: “בתחילה, החברים הוותיקים היו מודאגים לרגל השינויים שעוברים על אורח החיים הקיבוצי, אבל לאחר שנים אחדות, רובם ממש מרוצים. ביישוב ישנן כ-1,000 נפשות. שכונת ההרחבה משגשגת. ענפי החקלאות מצליחים. רבים מהחברים עובדים בחוץ. מוסדות הילדים מלאים. לחברי מצובה ולדיירי שכונת ההרחבה ישנן פעולות משותפות בשטחי תרבות, חגים וספורט. החברים הקימו בכספם “קרן לעזרה הדדית”. כל חבר שנזקק לסכום כסף בשעת מצוקה או שמחה יכול לקבל סכום סביר שמאפשר לו לפתור את הבעיה. יש בזה משהו מהרוח השיתופית של דגניה”.

מָלְאוּ אֲסָמֵינוּ בָּר וִיקָבֵינוּ יין. בָּתֵינוּ הוֹמִים, הוֹמים מִתִינוֹקוֹת, וּבְהֶמְתֵנוּ

פּוֹרָה. מָה עוֹד תְבַקְשִי מֵאִתָנוּ מְכוֹרָה וְאֵין וְאֵין עֲדַיִין.

נוער עולה ב’

 

3.6.14

דגניה ובנותיה. הבת ה-12: מי ייסד את קיבוץ כפר המכבי? / אשר גלעד

 

בשנת 1936 היו בהכשרה בדגניה 14 חברי “המכבי הצעיר ב'”. ברשימה שישנה בארכיון דגניה כתוב שהם ייסדו את קיבוץ כפר המכבי. כיוון שלא נמצאו פרטים נוספים אקדיש את רשימתי זו לקבוצות הרבות של “המכבי-הצעיר” ששהו זמן מה בדגניה והשלימו או ייסדו את הקיבוצים חניתה, מצובה, אלומות, מעיין צבי, חולדה, גזר, כפר החורש, כפר המכבי ועוד. בארכיונים יש עליהם מידע מצומצם.

חברות הנוער שהגיעו מגרמניה לדגניה בשנת 1934 היו שייכות לתנועת הנוער הקטנה “המכבי הצעיר”, שהייתה קשורה לקיבוצי “חבר הקבוצות” ופעלה מעלות הנאציזם לשלטון ועד פרוץ המלחמה. לתנועה זו לא היה שום קשר עם תנועת “המכבי הצעיר” הישראלית, שפעלה בהשראת אגודת הספורט “מכבי” ותנועת “הציונים הכלליים”. תמר זומרפלד (93), חברת רגבה, היא החברה הוותיקה ביותר שמכירה את תולדות “המכבי הצעיר” בגרמניה. היא זוכרת שחלק מן הנוער היהודי בערים לייפציג, ברלין ועוד היה מאורגן בתנועת “המכבי הצעיר”. רבים היו מתאמנים במגרשי הספורט והמִתְקָנִים של אגודת “בר-כוכבא”. עם עלות הנאצים לשלטון קמו בוגרים בתנועה ואמרו שנוסף על הספורט התנועה חייבת לחנך לעלייה לארץ.

בהנהגת התנועה היו יהודה מסינגר, עקיבא לווינסקי, יומבו, דוד רובינשטיין, ארנו לדרברגר, חנן ברקוביץ’, דניאל לוין ועוד. הם פנו “לחבר הקבוצות”, התנועה המיישבת של הדגניות, גבע, קריית ענבים ועוד וביקשו שישלחו שליחים לגרמניה. וכך היה. שליחים שהגיעו מהארץ עברו בין סניפי התנועה ושכנעו את הצעירים להתארגן ולעלות לארץ. אלה שעלו, בני 17-16, נקראו “הנוער העולה”, והגב’ הנרייטה סאלד טיפלה בהם. הבוגרים יותר נקראו “קבוצות מכבי הצעיר”. הם ארגנו את חייהם כקבוצות הכשרה בקיבוצים וכגרעינים שמיועדים להתיישבות או להשלמת קבוצים קיימים. הם זוכרים את תקופת הקליטה כקשה ביותר. מרים מִצנע (96), חברת מָצוּבָה שעדיין חיה, התראיינה בשנת 2010:

“באתי ארצה בשנת 1936 עם קבוצה של חברים מההכשרה בגרמניה. שלחו אותנו לדגניה. על דגניה שמעתי כבר בגרמניה. הרושם הראשון מדגניה? החוֹם היה נורא. החום בעמק הירדן היה כבד. אמרתי לעצמי: עוד שנה אני לא אהיה כאן. כשהגענו לא ידענו עברית. בערב למדנו את השפה והשתתפנו בשיחות קיבוץ כדי לשמוע את השפה. לאט לאט התחלתי לדבר עברית. אני זוכרת שעבדנו בשדה, בחום הנוראי. העבודה הייתה קשה. עבדנו גם בטורייה, ואף על פי שהייתה לנו התנסות בעבודה חקלאית מההכשרה בגרמניה, זה לא היה קל, אבל התגברנו. בגלל החום הכבד נכנסנו לתעלות ההשקיה עם הבגדים ונרטבנו כהוגן. כשיצאנו ספוגים מים זה היה נעים, אבל אחרי 5 דקות הבגדים התייבשו. בלילות קמנו פעמים רבות להרטיב את הסדין והתכסינו בסדין הרטוב. הקשרים החברתיים שלנו היו בעיקר עם בני הנוער העולה שבאו מגרמניה. את חברי דגניה המבוגרים הערכנו על החריצות שלהם. לפנינו הייתה קבוצת נוער שלא עבדה כראוי, לפי המקובל. הוותיקים היו מרוצים מאתנו כי היינו קבוצת אנשים שעבדה ברצינות. פה ושם נוצר קשר אישי, למשל עם יהודית שמטרלינג שהייתה דוברת גרמנית. היה לנו עם מי לדבר. תנאי המגורים היו קשים. קיבלנו עליית גג מעל לרפת”. בסוף שנת ההכשרה, בשנת 1937, הצטרפה מרים מצנע לגרעין כנרות, שיסד את קיבוץ מצובה”.

מזרנים ומיטות סוכנות: כילד בן 9 זכור לי שחברי הכשרה חדשים קיבלו ציפות גדולות מ”בד ערבי”. מילאו אותן בקש מהגורן, ותפרו את הפתח. שמו את המזרן על מיטת ברזל, והחיים יפים. השוכב במיטה נדקר לא פעם מהקוצים שהיו בקש. המגורים היו בעליות גג ובעשרה אוהלים שעמדו בשטח שבין הבית הגדול למחסן שהיום משמש כספרייה, סמוך ל”ברכה העגולה”. בכל אוהל גרו 3 חברים.

שליח מדגניה יוצא לגרמניה: דוד שמטרלינג כתב ביומנו לפני כ-80 שנה: “20 בינואר 1935. פנו אלַי מ”חבר הקבוצות” שאסע לשנה לגרמניה, להדריך בתנועת “המכבי הצעיר”. התנגדתי והתעקשתי מאוד. לא היה לי רצון לעזוב את משפחתי, את יהודית, רוניק ואשר’קה. אני עובד בכרם ובפרדס. אלו עומדים במרכז חיי. בדיוק כעת התחלנו לזמור בכרם. העסקנות הִנָּה דבר משני בשבילי. לאחר הפצרות רבות סוף סוף הסכמתי. האם באמת יכולים לקיים קבוצה ותנועת קבוצות מבלי עבודה בנוער ובגולה? סוּדר ששמריהו ימלא את מקומי בעבודה. בעוד יומיים אסע לחו”ל באנייה “פולוניה”. היום נפרדתי מהכרם עם עליו הכמושים. הוא הביט בי ופניו היו צהובים, חיוורים כפני בר מינן. לבי נלחץ בקרבי. ממעמקי הווייתי החלה לעלות דמעה, הלֹוך ועלֹה. יהודית יודעת שאשאר בגרמניה כשנה ומבינה את הנחיצות, אך היא הזהירתני: “יש לך חופש, אך דע לך שאם תיקח לך אחרת אדע להשפיע על החברים שיוציאוך מדגניה והבנים הם לי”. אינני חושב על זאת כלל. טובה ממנה לא אמצא. הבנים רוניק ואשר’קה שולחים אותי לחו”ל ברצון. הם מקווים שאביא להם מפוחית יד”.

מירוץ שליחים: בשנים ההן פעלו באירופה תנועות נוער כמו “השומר הצעיר”, “תכלת-לבן”, “גורדוניה”, “הבונים”, “הנוער הציוני”, “דרור” ועוד. שליחים רבים הגיעו מן הארץ. השליח עסק בניהול התנועה, בחינוך לחיי חברה ובארגון חבורות שיעלו לארץ לחזק את היישוב היהודי. דוד שמטרלינג הגיע לברלין. היה נפגש ומשוחח כמעט כל יום עם חברי התנועה, שהיו מאורגנים בקבוצות של ילדים, בני נוער או מבוגרים, על הנעשה בארץ ובמיוחד בהתיישבות. היה נע ונד בין סניפי התנועה בערים השונות ברחבי גרמניה. בין השליחים של “חבר הקבוצות” ו”הקיבוץ המאוחד” הייתה יריבות: מי יצליח למשוך לתנועתו יותר חניכים. במכתבים ליהודית התלונן שמטרלינג לא פעם על יצחק בן-אהרון מהקבה”מ: “השליחות התנועתית בוערת בעצמותיו. הוא ממש יורד לחיי”.

בן-אהרון? נזכרתי בקטע מתוך ספר שכתב יריב, בנו של יצחק בן-אהרון, והתפרסם בעיתונות. וכך כתב: “עברו מאז 50 שנה. הייתי אז בן 10 חודשים, כשההורים נסעו לחו”ל והשאירו אותי לשנה שלמה אצל מטפלת התינוקות בקיבוץ. אבא יצחק אמר לי פעם: “הקושי של אִמא היה בכך שהיא הייתה צעירה, יפה ומלאת חיים. היא עזבה אותך כי לא הייתה מוכנה בשלב זה לאמהות. כך הגענו לגרמניה”.

כיום, ב-2014, אנחנו מופתעים, מצקצקים בלשוננו ושואלים איך זה אפשרי, אבל אז היו מקרים כאלו לרוב. מקרה דומה היה בדגניה. האם מישהו זוכר מדוע הגיעה “דוֹדָה” מת”א לדגניה לשנתיים? ולשם מה? אז איש לא הזדעזע. אנשים קיבלו את “דין התנועה”.

חניכיו של שמטרלינג שחיים עד היום, אִילֶה דיין (100) מנהרייה, תמר זומרפלד (93) מרגבה ודן כרמי (94) ממצובה, זוכרים אותו כמדריך מסור ונלהב. על מנת לחסוך כסף הוא היה אוכל לרוב רק שתי ארוחות ביום במקום שלוש. מדי פעם היה שולח למשפחה גלויות דואר ועליהן צילום של חיילים נאצים או מִסְדָרִים ותהלוכות של האס אס. תמונת היטלר הייתה תלויה בכל מקום ציבורי, ומצב היהודים היה חמור.

מפגש במינכן: לאחר שיחת ערב ארוכה ומייגעת עם בוגרי התנועה ירד שמטרלינג למסעדה סמוכה ואכל ארוחת ערב. לסיום הוא קיבל כוס בירה, ובעודו שותה נכנסו ארבעה אנשים עם מבט רצחני, לבושים במדי אס אס, וחיפשו יהודים. ידם מורמת במועל יד, והם צועקים: הייל היטלר הייל היטלר. “כל האוכלים נאלצו להצטרף לצעקות. זה היה מפחיד. הצטרפתי לקריאות, אבל אמרתי: הַי לִילָה. הַי לִילָה. למזלי שׂערי היה בלונדי ולא חשדו בי”, סיפר.

מרתף הבירה במינכן וחיותה בוסל: “באחד ממוצאי שבת, לאחר מפגש עם הנוער, ירדתי למרתף הסמוך. התיישבתי מול הקיר הלבן, והזמנתי כוס בירה וכריך. בעודי אוכל ומתבונן בחוגגים הרועשים נפתח הקיר לרווחה, וממולי אני רואה את חברי דגניה יושבים סביב שולחנות חדר האוכל וחיותה מסתכלת לכיוון שלי ואומרת: ‘שמטרלינג, איפה אתה מסתובב? תראה אותך. מה אתה עושה שם? השעה תשע בערב. אספת החברים במוצאי שבת כבר התחילה’. אז אמרתי לה: ‘אני תכף בא. אני תכף בא'”.

בחזרה הביתה. עברה שנה, ושמטרלינג חזר הביתה. הוא הביא 12 מפות שולחן גדולות פרחוניות וחגיגיות שקנה בכסף שחסך. בלילות שבת היו פורשים אותן על שולחנות חדר האוכל. ולרוניק ואשר’קה הביא, כמו שהבטיח, מפוחית יד גדולה וצהובה. מפוחית יד מאותו סוג אבל בצבע אדום אפשר לראות גם היום, מתרפֶּקֶת על הברכיים של דיתה בן-יעקב פרח, בתמונה הגדולה שתלויה בבית הפלמ”ח בתל אביב.

“מכבי הצעיר” בארץ: רוב חברי התנועה עלו לארץ כשהתחנה הראשונה הייתה קיבוצי “חבר הקבוצות”. מי זכור לי מאז? בחרתי אחדים בלבד.

המנהיגים: רובם ייסדו קיבוצים או הצטרפו אליהם. עבדו ועסקו גם בספורט.

יהודה, מסינגר: הצטרף לרמת יוחנן ועסק בעיקר בחינוך בארץ ובחו”ל.

דוד פרידל, רובינשטיין ועקיבא לוינסקי: הקימו עם חבריהם את מעיין צבי, ועבדו במנהלה. עקיבא היה שנים רבות יועץ אישי של גולדה מאיר.

ד”ר דניאל לוין וחנן ברקוביץ יבור: הצטרפו לכפר המכבי. דניאל לוין היה אצן מדהים. מה הפלא? היו לו נעלי ספייקס. וחנן היה שחקן כדורגל. עם קום המדינה הם התמנו לשגרירים בבורמה ובתאילנד. הבת של חנן נישאה לאקי ארצי, בן דגניה שנספה כטייס ב-1.12.67.

ארנו לדרברגר-לדור (אבא של משה לדור): הצטרף לקיבוץ מצובה.

וחברים מן השורה שהיו בדגניה?

אורי כהן: ניגן נפלא בכינור. עבר למושב כפר ידידיה, והיה בעל משק. מדוע נקבר בדגניה?

עמוס רֶבֶל: מלחמת העולם השנייה. ערב אחד הביא יוסף ברץ לדגניה צעיר גבוה ובהיר שער והשאיר אותו בידי יהודית שסידרה לו מקום לינה בחדר פנוי בצריף הדייגים. הוא עבד בענף הבננות. היה מופנם ומסתורי עם מבטא יֶקי. בערבים היה יושב על הדשא, נשען על גזע הוושינגטוניה, שקט ומתבודד. במשך הזמן הוא נראה משוחח הרבה עם הדס’קה. מה נגיד ומה נדבר. מה הלך שמה? בטח אהבה. אוי, והיא נראתה מאושרת. כך זה נראה לי. לאחר זמן עברה שמועה מפה לאוזן: “פאטריה, פאטריה”. ערב אחד הגיעו קצינים בריטים ושאלו על עמוס רבל, שהיה שייך ל”מכבי הצעיר” וחי בקיבוץ בעמק. מה היה הסוף? עמוס נעלם. הקצינים נעלמו. אולי הדס’קה ידעה? ידענו את הסוד שעמוס, בפקודת “ההגנה” והסוכנות, הניח חומר נפץ בספינה פאטריה, שעגנה בנמל חיפה, עמוסה במעפילים שניסו להיכנס לארץ. הם עמדו להישלח לאי מאוריציוס שבאוקיאנוס ההודי. בפיצוץ דופן חלש של הפאטריה נוצרה פרצה גדולה, מים חדרו לאנייה, ורוב המעפילים קפצו למים. תוך רבע שעה טבעה האנייה. רוב הנוסעים ניצלו, אבל למעלה ממאתיים ילדים ומבוגרים טבעו.

הבריטים חיפשו את מטמין חומר הנפץ. היישוב סער. כולם חיפשו את האשם. המפלגות, העיתונים, הסוכנות. ההגנה, האצ”ל והלח”י. האמת הייתה ידועה רק לבודדים מהסוכנות.

אִם הוּפַּלְנוּ לֹא נִבְהַלְנוּ עַל כֹּל פָּאטְרִיָה וּסְטְרוּמָה שוּב נָקוּמָה…

השופט ד”ר בנימין הלוי (סיפר מאיר ברהון): “בנימין עלה לארץ בשנת 1934. היה בהכשרה בדגניה, והתיידד עם הוריי. לאחר קום המדינה, כשהיה כבר שופט נודע, ביקר אותם בדגניה. באחת השיחות אמר להם: אני מצטער שכשופט הייתי דן יחיד במשפט גרינוולד-קסטנר ואמרתי שקסטנר מכר את נשמתו לשטן. אילו היינו 3 שופטים אולי קסטנר לא היה נרצח”.

ועמוס רבל, היכן הוא? לא מזמן נודע לי שבשנים 1948-1947 הוא עבד באוסטריה בארגון “הבריחה” של פליטים יהודים לכיוון ערי נמל באיטליה. משם הם נשלחו בספינות מעפילים לארץ. ומה היה בסופו?

 

הֲגִידוּ נָא, הֲיֵש בָּכֶם יוֹדֵעַ

אֵי אָנָה זֶה הָלַך לוֹ וְלֹא שָב?”

 

דגניה ובנותיה. הבת ה-13.

חברי גרעין “במשעול”

שהיו בין מייסדי קיבוץ חניתה / אשר גלעד

 

מַה מִלָיְלָה בַּחֲנִיתָה, בַּחֲנִיתָה מַה מִלֵיל?

חוֹשֶך בַּאֲשֶר אַבִּיטָה הֶרֶג רַב בִּישְרָאֵל   (יעקב אורלנד)

בשנת 1938 הגיעו לדגניה 19 צעירות וצעירים, חניכי הנוער העובד מתל אביב ומקווה ישראל. בארץ השתולל אז המרד הערבי (המאורעות), ומאות יהודים נהרגו. “ליל הבדולח” בגרמניה הנאצית גרם לזעזוע נוסף בקהילות יהודי אירופה. על רקע זה מובן שרבים מחברי תנועות הנוער מחו”ל ומהארץ באו להכשרה כדי להכיר חיי קיבוץ ולהקים בעצמם קיבוצים.

הצעירים שבאו לדגניה לא העלו על דעתם שהקיבוץ שהם יקימו, חניתה, יהפוך לסמל של אומץ ועקשנות. גם כיום, אף שעברו 77 שנים, נחשבת העלייה לחניתה כאירוע מיוחד במיתוס של התיישבות “חומה ומגדל”. לפני שלוש שנים קיבלתי רשימה מאסתר לוטָן, שהייתה אז בת 18 וחברת גרעין “במשעול”. ברשימה היא מתארת את המפגש עם חברי דגניה. ואנחנו, ילדי “הסוכה הגדולה”, בני 11, היינו מסתובבים “בין הרגליים” של בני הגרעין ומעורבים בכל מה שנעשה אז בדגניה ובארץ. נזכיר כאן את יוסף פיין מדגניה, שעסק בקניית אדמות חניתה והיה המוכתר של הקיבוץ לאחר עלייתו על הקרקע. מוטיק פיין-הוד, בן גילנו, נסע לא פעם עם אביו לחניתה במשוריין כי היה צריך לעבור בעיירה הערבית העוינת בָּאסָה. כשחזר פעם מהנסיעה לחניתה סיפר שהמשוריין הותקף ע”י כנופיה ערבית:כל הנוטרים השיבו אש דרך אשנבי המשוריין, ואני שרתי עֲלִי שַלְשֶלֶת הַמָחוֹל, חֲנִי חֲנִיתָה לֹא תִיפּוֹל.

אסתר לוטן (94) כתבה: “אנו, חברי גרעין ‘במשעול’, עדיין ילדים (18), הגענו בוקר אחד לדגניה במשאית החלב של תנובה, שהייתה נוסעת בלילה מדגניה לתל אביב וחוזרת עם שחר לדגניה ועליה כל מיני טרמפיסטים וביניהם גם אנחנו. מי הם אנחנו? בוגרי גימנסיה הרצליה וביה”ס החקלאי מקווה ישראל. ילדים טובים ותמימים שרוצים לקבל הכשרה לחיי קיבוץ בדגניה, למודת עבודה קשה ומציאות יומיומית לא פשוטה ובתקופת הקיץ הלוהט. היינו צעירים מדַי ולא בשלים למהפך כזה בחיים. היה לנו חלום לא ברור, וניסינו ללמוד להגשימו. הם שיכּנו אותנו תחת שיח שיטה ענקית ועץ חרוב מתנשא לגובה, ככה סתם באוויר הפתוח. כוכבים וירח מאירים מעלינו, וגעגוע לאבא ואימא צובט בלב.

“דגניה הייתה בית ספר קשוח, ואנחנו היינו תלמידים תמימים וקצת טיפשים. הסתכלנו בפליאה על החברים בחיי היומיום האפורים. אשר לי עצמי, לא הבינותי מספיק את גודל מעשיהם, אך הערצתים על חלוציותם. מבני דגניה אני זוכרת את הדסה, שושנקה, יויה, ביה, שרקה, עמוס, עובד, את רוניק אחיך ואותך, את תמר ליס ואחרים, שממרחק 77 שנה קשה לזכור. מהוותיקים הרשימו אותנו ברוך ליס, מרדכי ווינר, מרים זינגר, אמךָ, פַנְיה ועוד רבים. יום אחד העמידו אותי ליד סיר מלא מים רותחים והורו לי לבשל פודינג. אני כמובן שפכתי את כל אבקת הפודינג לסיר, והנה הופיעו מתוך המים הרותחים בלונים ענקים, אדומים, ואוי לאותה הבושה. יום אחד היה עליי לנקות בבית גורדון, ואני, שלא ידעתי כיצד לסחוט סמרטוט רצפה, שהיה באותם ימים שק ריק של אורז, אחרי הרפתקת הניקיון לא עצמתי עיין באותו הלילה. אבל עם עבור הזמן למדנו לעבוד בגן הירק, בכרם, בלול ובמטבח. זכורות לנו הנשים הכבדות החולבות ברפת ומתנהלות בעייפות. את חתונת שׂרקה בן יעקב עם משה ברנהרדט שלנו קיבלנו באהדה רבה. לא האמנו שמשה יתקרב לבחורה, והנה כן.

“וכך חלפה לה שנת ההכשרה בדגניה, ואנו הצטרפנו לגרעין בני נהלל “שִמרון”. חברי גרעין שמרון היו שונים מאתנו, בני כפר. “הם היו מצטיינים בעבודה. לא מתפלספים ופשוטי הליכות. אנחנו היינו אחרים. מתלבטים כאלה. דומני שכל השנים היינו קצת אחרים, אך כולנו יחד היינו נאמנים למה שקיבלנו על עצמנו. ביניהם היו בִּינְיָה ואיתמר בן-ברק, אמנון ינאי ועוד. יצאנו להקים את חניתה, ועלינו ישר לחניתה עילית. בחניתה תחתית ישבו זמנית חברי מצובה, ואחר כך הם התיישבו בהר ממולנו. אפשר למלא ספר שלם על השנים הראשונות הללו. שׂרקה הייתה מטפלת תינוקות כל השנים. כבת דגניה הייתה לה בחניתה עמדה של כבוד. אהבתי אותה, אך הייתה בינינו זרות של הבנת ‘טעם החיים’.

יוסף פיין מדגניה, שליווה אותנו בצעדינו הראשונים, היה איש גדול ויפה. הסתכלנו עליו בהערכה רבה, ואני חושבת שלא דיברתי אתו אפילו פעם אחת. קשה לי לזכור מה הייתה השפעת דגניה על חיינו בחניתה, אך ברור שבשנים הראשונות היא הייתה מורת דרך לחיים. עם הזמן סמכנו על עצמנו ועל ניסיוננו. נישאתי לאריק לוטן, חבר הגרעין, ושנינו מילאנו תפקידים מרכזיים בקיבוץ.

יוסף פיין בחניתה (כתבה יונה בן יעקב): “יוסף פיין שלנו, יליד מטולה, בן כפר היה ומעורה בכל נימי לבו בעבודת האדמה וההגנה עליה. מנעוריו הכיר את שבילי הארץ, תושביה, לשונם ומנהגיהם. הוא זכה לאמון מצד הערבים, ותכונות אלו התאימו לשליחות ציבורית בנושאי רכישת אדמות להתיישבות ונשק להגנה. מדי פעם נתבקש להשכין שלום בין היישובים היהודיים החדשים ובין שכניהם הערבים. פיין נקרא ע”י ההנהלה הציונית וקק”ל לרכוש את האדמה בגליל המערבי, אזור שומם והררי שאין בו יישוב יהודי אחד”. לאחר שנרכשה הקרקע התיישבו עליה חניתה, מצובה ואילון במסגרת “חומה ומגדל”, וחברי “ההגנה” הקימו את “גדר הצפון” וסללו את “כביש הצפון” לאורך גבול לבנון בעת המרד הערבי של 1938-1936.

פיין כתב ביומנו: “השלטונות הבריטיים חזרו ואמרו לנו: הגליל רוגז על שהיהודים עולים להקים ולהחיות את פראותו של מחוז חניתה. מי הם רוב תושבי הגליל? מי כמוני יודע את האמת. רוב התושבים הם חברי כנופיות. מיעוטם נוטעים טבק. את היער עוקרים להפקת פחם. עדרי העזים משמידים את שרידי היער. כַּאלו הם אריסי המקום הערבים, תושבי הגליל. הוזהרנו ע”י ממשלת המנדט לא לעלות לחניתה – וראה זה פלא: בכל הארץ טרור ושפיכות דמים, ובחניתה כבר שלשה חודשים שקט. אין יריות. השלטונות הבריטיים משתוממים שאין יורים על חניתה. ‘מה הפוליטיקה שלכם, יַא מוכתר?’, שאלני קצין משטרת עכו. עניתי: ‘המחרשה, הטורייה, המעדר והמכוש הם שהביאו שקט לסביבת חניתה'”.

גרעין “שִמרון”: בני המושב נהלל החליטו לצאת להתיישבות והקימו מחנה אוהלים בסביבה. ביניהם היו איתמר ובִּינְיָה בן-ברק, אברהם מירקין, אמנון ינאי וצפרירה בּלוֹך. (האח של צפרירה מנהלל, בּוּּּבָּלֶה בּלוֹך החזק, היה מרים על כתפיו פר במשקל 600 ק”ג, כך מספר או מדמיין מאיר שלֵו בספרו “רומן רוסי”.)

מיום הקמת חניתה נשארו במקום קרוב ל-100 אנשי “הגנה” זמניים, ואלה הותקפו לא פעם בידי כנופיות של ערבים וסבלו אבדות לא מעטות. יוסף פיין היה “המוכתר” של המקום בתקופה זו. המוסדות המיישבים החליטו שצריך להביא מתיישבים שיישארו במקום באופן קבוע. הוחלט שהגרעינים “במשעול” ו”שמרון” יתאחדו ומספרם יהיה כ-80 חברים וחברות. וכך היה. לאחר 6 חודשים מיום ייסוד חניתה עלה הגרעין המשותף לחניתה עילית. החברים עסקו בהגנה על המקום, בהקמת משק ובביסוס חברה על יסודות משותפים.

פיין ניהל את מבצע העלייה לחניתה ונשאר שם חודשים רבים. הוא היה מגיע לדגניה לעתים רחוקות בגלל אחריותו לנעשה באזור. אֶפִים נָדָב הוותיק מקיבוץ מצובה זכר בהתפעלות איך פיין ניהל בערבית מו”מ עם האפנדי בעל הקרקע והצליח ברכישה. חברי דגניה חששו שיישאר בחניתה ושלחו משלחת מיוחדת לשכנע אותו לחזור הביתה. ואכן, לא קל היה לשכנעו.

לכל איש יש שם: פיין רכש את האדמות של “חרבת צמח”, סמוך לקיבוץ חניתה, וגרעין התיישבותי של השוה”צ הקים שם את קיבוץ אילון. פיין ראה בזה הצלחה אישית שביססה את מפעל ההתיישבות במערבו של הגליל. בעודו קשור לחניתה ילדה מנוחה בן במז”ט. ומה יהיה שמו? יוסף הציע למשפחה לקרוא לרך הנולד צמח ע”ש אדמת חרבת צמח שגאל. אנשים אמרו שהקרבה ליישוב הערבי צמח, הסמוך לדגניה, תיצור בעיה, והמשפחה התלבטה קשות. באותם ימים, נרצחו בטבריה בידי כנופיית “אל קסאם” 19 יהודים וביניהם עובד ב”תנובה דגניה” ושמו יהושע, שהיה מוכָּר לרבים. פיין והמשפחה החליטו לקרוא לתינוק יהושע, הוא שוקי, הבן השלישי לאחר מוטיק והרצל. בסופו של דבר חזר פיין הביתה.

שאלת ביניים: יוסף פיין היה אדם יוצא דופן בענייני התיישבות, הגנה, כ”ג יורדי הסירה, הש”י, רכישת נשק וקרקעות וגם תרם למשק דגניה בהקמת ענף המדגה. האם לא ראוי לרכז בארכיון דגניה את כל החומר הקשור בו מארכיוני “ההגנה”, צה”ל וחניתה על מנת להנציח את זכרו?

לקט, שכחה ופאה: בקטע הבא אנסה לספר בקיצור מה זכור וידוע לי על חלק מחברי “במשעול” כשהיו בדגניה ולאחר מכן. הזמן משכיח, והדמיון הפורה מתעתע.

אריק ואסתר לוטן: היא הייתה נערה מרשימה. עור פניה שחום, ועיניה בורקות. הוא מזכיר הגרעין. היה מתהלך כשקסקט לראשו ונהג בעגלה רתומה לפרדים בַּסְטָה והיטלר. הם היו זוג יפה ורומנטי. בת דגניה שהייתה אז בת 15 מספרת: “אנחנו, בנות הכיתה, היינו נוהגות ללכת בערבים לגורן, להציץ ולראות איך אסתר ואריק מתגפפים”. כשהגיעו לחניתה נישאו. היא עבדה שנים רבות בבתי ילדים והייתה מזכירת הקיבוץ. אריק היה בננצ’יק ולימים ראש מועצת סולם צור שנים רבות ויזם את מצפה ראש הנקרה המפורסם. שניהם עבדו במפעל המתכת ובמפעל לעדשות מגע. אסתר הרבתה לכתוב ספרים ורשימות מהווי הקיבוץ. אריק הלך לעולמו בשנת 2012.

משה ברנהרדט ושׂרקה בן-יעקב: שׂרקה הייתה הבת הראשונה שעזבה את דגניה. כולם ראו בזה “שליחות תנועתית”. ידענו שהיא מייצגת בגאון את “רוח אם הקבוצות”, וכך ראו אותה גם חברי חניתה. ומשה היה כל ימיו חקלאי חרוץ ואיש הבננות, האבוקדו והאנונות.

משה תבור וחנה עדין: מהזוגות הראשונים של הגרעין. אהרון תבור, אחיו העדין והחולמני, חי עם משפחתו בדגניה. משה היה איש מעשי. היו לו זרועות עבות וחזקות. הוא עזב את חניתה, השתייך “למוסד” והיה בצוות שלכד בידיו ממש את אייכמן והביא אותו מארגנטינה לארץ. משה התמחה בפריצת מנעולים, בריחים וכספות כחלק מפעילותו במוסד.

בן-עמי פחטר: למד בדגניה בכיתה ח’ כשאנחנו היינו תלמידי כיתה ב’. למד בבית הספר כדורי במחזור התלמידים השני, ועם סיום לימודיו, הצטרף לגרעין “במשעול” שהיה בדגניה ועלה עם חבריו להתיישב בחניתה. היה פעיל בענייני משק וחברה בכל מקום שנדרש. גבר נאה עם חיוך החלטי, בטוח בעצמו, נועז, אופטימי, ועם זאת יש במבטו משהו רך, ידידותי, אולי פיוטי, וגם כתב שירים למגרה. בשנת 1944 גויס על ידי ההגנה לעבודת ביטחון באזור הצפון. עסק גם בענייני הביטחון של “חבר הקבוצות”. בשנת 1945 היה מפקֵד “הטיול למצדה” של תנועת גורדוניה שהותקף בידי שודדים ערבים ובו נרצחה צילה כהן, החובשת מקיבוץ מעלה החמישה. עם פרוץ מלחמת העצמאות מונה בן-עמי למפקד גדוד 21 בחטיבת כרמלי. נהרג עם עוד 45 לוחמים בשיירה שנקראת כיום “שיירת יחיעם”.

מודי אלון: גם הוא היה חבר גרעין במשעול. אני זוכר אותו כבחור נאה ורציני ובלוריתו מתנפנפת אל על. אחר העבודה היה לובש תמיד חולצה לבנה עם שרוולים מקופלים עד המרפקים. אחת מהבנות התאומות שהייתה אז בת 15 סיפרה שהייתה חברתו. במלחה”ע היה טייס בחייל האוויר הבריטי, ובמלחמת העצמאות שירת כחייל ונהרג בעת מילוי תפקידו.

גבי הבלונדיני: היה חברו של מודי. גבוה, נורדי. היה תמיד מסורק עם שביל בצד.

ציקה, צביה בֶּקֶר-קליסקי: בתו של צבי בקר, ממייסדי “השומר”. לימים, עבדתי אתה בהדרכת “ילדי הצריפייה”. היא ואחיותיה היו “שורשיות”, כראוי לבנות “השומר”. גם הן חוו את סיוט הגַזֶזֶת של מלחמת העולם הראשונה. בלילות שבת, כשהאקורדיון בידי וכולם רוקדים ריקודי זוגות, רקדו יוֹיָה וציקה יחד מחוסר בנים ונקראו “הזוג הגדול”. הן התגייסו יחד לצבא הבריטי ושירתו במצרים. ציקה התקשרה שם עם יוחנן קליסקי. בנם נני קרוי על שם בן-עמי פחטר.

בת ציון לוי: הייתה האחות של שוּלקֶה, שהייתה בדגניה בהכשרת גינוסר. (יש כאלו שזוכרים). נוסף לעבודה הייתה רוקדת נפלא. התגייסה גם היא לצבא הבריטי.

אוּלִי: בעל פנים אדמדמות ובלורית בהירה. כשלושים שנה מאוחר יותר פגשתי אותו כמורה “לחקלאות ותורת הקרקע” בביה”ס התיכון גליל מערבי, כשבניי טלי ודודו למדו בו.

אליהו הקירח: עבר מחניתה לקבוצת גבע.

שַייקֶה וצפרירה: עזבו את “במשעול” ועברו למושבה החדשה יקנעם.

לַיְלָה מִשְתָרֵעַ, אֵש מִן הֶהָרִים. אֵי מִשָם בּוֹקֵעַ זֶמֶר גִבּוֹרִים.

אֵש לִבִּי הִלְהִיטָה, אֵש לִבִּי תַלְהִיב. לַךְ אֲנִי חֲנִיתָא לַךְ סָבִיב סָבִיב. הוֹרָתֵנוּ…         (ש’ שלום)

 

14.11.14

דגניה ובנותיה. הבת ה-14.

הכשרת “השְפֵיָתִים” א’

שייסדו את קיבוץ גזר / אשר גלעד

“פעם שפֵייתִי? תמיד שפֵייתִי”.

שנת 1938. היא תרצ”ח. כן. ממש כך. בשנה הזו השתוללו בארץ “המאורעות”, או המרד הערבי, ובראשן כנופיות אל-קָסאם ואַבּוּגִ’ילְדָה. מלאה הארץ מעשי רצח. טֶבַח בטבריה. הארץ בוערת. הצבא הבריטי. אורד וינגייט ופלוגות הלילה. יישובי “חומה ומגדל”, וצינור הנפט בוער בלילות ליד קיבוץ גשר. לדגניה הגיעה להכשרה קבוצת צעירות וצעירים לאחר שסיימו את לימודיהם במוסד החינוכי שְפֵיָה. שנמצא על הר הכרמל, ליד זכרון יעקב. השפייתים היו חבורה מיוחדת במינה. ביום יצאו לעבוד בענפים השונים, אחר הצהריים שיחקו בכדורגל, ובערב התחברו ורקדו עם הבנים והבנות של הנוער המקומי. על רקע המאורעות היה להם ייעוד ברור: להקים קיבוץ חדש. ביניהם היו יוצאי תימן, פולין ובני הארץ. אנחנו היינו אז בני 11. אתם שואלים מה אני זוכר לאחר שעברו מאז 76 שנים?

הנה לֶקֶט, שִכְחָה ופֵאָה: הם באו מלוכדים לאחר 4 שנים שגרו, למדו ועבדו יחד בשפיה. שַייקֶה גַבְזֶה: בן אחיה של חיותה. בדגניה היה בננצ’יק חרוץ: “למדתי את זה בשפיה”.

יוסקה כדורי: גבוה. חזק. חיוך תמידי על פניו. שחקן כדורגל מצטיין. בעל קול בס משכנע. תניק בן משה זוכר שבינו לבין יוסקה נוצרו קשרים מיוחדים והם היו “מאותתים זה לזה”.

זרובבל (זורי) פבזנר: היה עגלון עוזר לחיים ברקוביץ, ולא עזב את האורווה לרגע. ממש לחש לסוסים. דינה פבזנר-ברהון הייתה דודתו. במלחמת השחרור הוא נהרג בקרב בקיבוץ גֶזֶר.

מַתַנָה דרזנר: בחורה עליזה, מלאת צחוק והומור, ג’ינג’ית, רקדנית מעולה. התחתנה עם עמוס ברץ. כשהם רקדו סולו ו”המפוחית הייתה בין השיניים” של עמוס ממש יצאו ניצוצות.

חיה מרינברג-פלמוני: חיה הגיעה לכפר הילדים מאיר שפיה לאחר שהתייתמה מאמהּ. בשפיה עברו עליה שנות ילדוּת ונערוּת נפלאות. הייתה שם חֶברת ילדים טובה. היו מורים טובים ששמו דגש גם על לימודי המוזיקה, והייתה הרגשת משפחה. חיה הגיעה לדגניה כשהייתה בת 16, והיא היחידה מהשפייתים שנשארה במקום. בתי שפיה בנויים בתוך חורש אורנים, חרובים, אלה ארצישראלית ואלונים. לא פלא שהייתה לה משיכה לטבע ולחקלאות, ובדגניה עבדה שנים בגן הירק ובמשתלה. לאחר יום עבודה קיצי ואחרי ארוחת הערב היו הצעירים יושבים על הדשא הגדול שליד חדר האוכל, ולפעמים חיה הייתה מביאה גיטרה ומנגנת קטעי מוזיקה. אני זוכר את עיניה העגומות כשניגנה. לעתים קרובות היו בני משפחתה באים לבקר אותה. אביה היה גבר גבוה, יפה, עם בלורית שער לבנה, ואתו אשתו השנייה – נמוכה, מבטה ביישני. על עיניה היו משקפי שמש עם עדשות עבות, והיא כאילו הסתתרה מאחוריהן. לפעמים היו באים גם אחיה יעקב וגם אחותה הבוגרת.

המורה שלה למוזיקה בשפיה היה משה יעקבסון. על משה סיפרה טובה כהן, חניכת שפיה המנגנת עד היום במנדולינה:

משה יעקבסון, המוזיקאי, המלחין, המנצח והמחנך, ייסד את המקהלה ואת תזמורת המנדולינות בכפר הילדים והנוער מאיר שפיה. מרבית חניכי הכפר היו יתומים ממשפחות קשות יום. משה, כאיש חינוך, ידע את ערכה של המוזיקה ואת יכולתה למלא את החלל לחניכים חסרי משפחה, ועל כן שקד על החינוך המוזיקלי. תזמורת שנייה הקים לבוגרי הכפר שסיימו את לימודיה, והם ממשיכים לנגן עד עצם היום הזה. תחת שרביט המנצחים של משה ניגנה תזמורת המנדולינות בעמק הירדן 22 שנה. לפני חדשים אחדים נפטר משה. מותו גרם לכל שפייתי באשר הוא צער רב. יהי זכרו ברוך.

בשנת 1940 התחתנה חיה עם עובד פלמוני. הייתה שם אהבה גדולה.

מסיבות מוצאי שבת של “הנוער המקומי”: המסיבות התקיימו בחדר האוכל הישן. שמענו קטעי קריאה, שרנו את “הַמָבְדִיל בֵּין קֹדֶש לְחוֹל, חַטְאֹותֵינוּ הוּא יִמְחֹל. זָרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנו יַרְבֶּה כַּחוֹל, כַכּוֹכָבִים בַּלַיְלָה”, אהבנו לשיר את “אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: וְאֲהַבְתָ לְרֵעֲךָ, לְרֵעֶךָ כָּמוֹךָ”, ורקדנו הורה לפי המנגינה של “דָוִד מֶלֶך יִשְרָאֵל”. בין ספסלי היושבים התרוצצו שתי זאטוטות יפהפיות בנות שנתיים: זמירה נטר ושרהל’ה הורביץ. חיה שוב ניגנה בגיטרה. הינו מוקסמים. ועובד? היה מניח בפעם המאה תקליט על הפטפון ואומר: “אוי, כמה שאני אוהב את המנואט מאת בּוֹקֶרִינִי”. היו זמנים, היו תקוות, הייתה תמימות, והיו סיפורים.

הגיטרה שנעלמה: מעשה שהיה כך היה. לדגניה הגיע זוג נחמד, והוחלט לקבל אותם כמעומדים לחברות. הם השתלבו יפה בעבודה, הבחור בבננות ואשתו בכרם. לאחר זמן ביקשה האישה מחיה את הגיטרה לימים אחדים. חיה השאילה לה את הגיטרה כמחווה של רצון טוב כדי לקלוט משפחה חדשה בקבוצה. עבר זמן, והגיטרה לא הוחזרה לחיה.

אילוף הסוררת: לאחר כחודש ימים הזוג נעלם. השמועה אמרה שבשעת ויכוח לילי סוער הבעל שבר את הגיטרה על ראש אשתו. מיד הם ארזו את חפציהם ונעלמו. הגיטרה השבורה נמצאה בחדר הנטוש. וחיה? חיכתה כל הימים שדגניה תקנה לה גיטרה חדשה.

חיה ועובד קיבלו חדר מגורים, ושם נולד בנם הראשון יאיר. היא החלה לעבוד בבתי הילדים, ושם נתגלו כישוריה הפדגוגיים. הייתה גננת, מורה ומרכזת חינוך. מאוחר יותר הייתה מזכירה רפואית במרפאת דגניה. אחרי יאיר נולדו לחיה ועובד לאה’לה, יותם ודקלה, נכדים ונינים.

פנינה סופר: גם היא מההכשרה. זכורה לי פנינה הג’ינג’ית, שהייתה חברתה הטובה של חיה.

לאחר שנת ההכשרה בדגניה היא עברה לחֲדֵרָה עם רוב חברי הגרעין, שנקרא “הדס”, על שם ארגון “הדסה”, ומשם עברה לקיבוץ אפיקים. רודיק, בן אפיקים, הפנה אותי לשלומית רז’בסקי, הבת של פנינה. שלומית סיפרה שפנינה התייתמה מאמהּ. היא שמעה על שפיה ובגיל 12 הגיעה לשם בעצמה, התייצבה בפני המנהל עשהאל, הישירה מבט ואמרה לו: “אני רוצה ללמוד כאן, במקום היפה הזה”. היא התקבלה ונשארה במקום, וחיה הפכה לחברתה הטובה. שם הכירה את יחיאל עֵלי. היא נהנתה מאוד בזמן שהייתה בדגניה. בחדֵרה נישאה ליחיאל, והם הצטרפו לקיבוץ הגדול אפיקים. “דגניה קטנה מדיי לטעמנו”, אמרו.

פנינה הייתה מתראה לעתים קרובות עם חיה ומשפחתה. לפני שנתיים היא הלכה לעולמה.

שלושת היחפנים: בין השפייתים היו שלושה בני העדה התימנית: מאיר’קה, זכריה קָלָאזָן וזכריה מַדָעִי. שלושתם שיחקו כדורגל יחפים. מאירקה היה אומר: “אני רץ מהר יותר בלי נעליים, ואין בעמק הירדן אצן כמוני”. לאחר סיום ההכשרה הצטרף מאירקה לקיבוץ גבע.

זכריה קלאזן עבר עם גרעין “הדס” לפלוגת העבודה בחדרה. לאחר 7 שנים, בשנת 1945, כשהייתי בן 18, נפגשנו בתל אביב. זכריה סיפר לי שהוא מטפל בנוער מצוקה בדרום העיר. הוא התבגר. קרחתו הגדולה התנוססה על ראשו, ומשני עבריה הזדקרו אניצי שער. הוא צחק. “החניכים קוראים לי בן גוריון עם שער שחור”. זכרתי אותו כבחור עם כושר מנהיגות.

זכריה מדעי והאנייה אַלְטָלֶנָה: זכריה חזר לשכונת נחליאל שליד חדרה והקים שם משפחה. ביוני 1948, במלחמת העצמאות, טובעה הספינה אלטלנה על ידי צה”ל בחוף תל אביב. הספינה הביאה נשק לארגון המחתרתי אצ”ל. כצעדי מנע נגד חברי האצ”ל נתן בן גוריון הוראה להביא את חברי הארגון למעצר. יצאתי בלילה בראש מחלקת חיילים מגדוד 35 של חטיבת אלכסנדרוני כדי לעצור את חברי האצ”ל בשכונת רסקו בחדרה ובשכונת נחליאל הסמוכה. לידי היה מנחם מיודובניק, בן כפר ויתקין. ברשימת שמות אנשי האצ”ל שבידי הופיע שמו של זכריה מדעי. הייתי מופתע, והרגשתי לא בנוח.

הגענו לביתו בחשכה. דפקתי על הדלת. והנה יצאה אשתו של זכריה. היא הסתכלה בתדהמה וצעקה: “פשיסטים! נאצים! תסתלקו מפה”. אחריה יצא זכריה. הסתכל ואמר לי: “רגע, אתה לא הבן של שמטרלינג מדגניה? מה? גם אתה? גם אתה?” אמרתי לו: “זכריה, בחייך, בהתקפת הסורים על דגניה שמטרלינג אבי החזיק בידו גרזן כי לא היה רובה בשבילו. ההגנה, אצ”ל ולח”י הם כיום צה”ל. תמסרו בהקדם לצבא את הנשק הפרטי שעל הספינה. עד אז תהיו במעצר במשטרת כרכור”.

וכך היה. תוך יומיים שוחררו העצורים, וצעירי האצ”ל גויסו לצה”ל.

זכור לי שבקבוצת השפייתים שהיו בדגניה בשנת 1938/9 היו חברים נוספים:

שראל שטרסברג וירוחם: עבדו בבננות, ושיחקו נפלא כדורגל. היו גם ברוך רופא, שמואל קופ הממושקף ושמואל יוסיס המנומש. בין הבנות זכורות הדסה חרובי ושושנה מנדלמן. מלכה תנפילוב מזכירה לי ששושנה הייתה חברתו של מולה תנפילוב. כשמולה התגייס לצבא הבריטי נותקו הקשרים ביניהם, ולימים היא התקשרה עם בחור גבוה, נאה ומשופם ושמו מַגֶנְיָה (מָגִי) סגל, בנו של מתרגם הסרטים ירושלים סגל תל אביב.

שמואל שבתאי ונחום איטקין: אמנם היו שפייתים אבל עם “סגנון ייחודי”: לשמואל היו מבט ישיר ומצח נחוש והחלטי. נחום היה גבוה, שחור שער, חייכן, שקט, מהרהר ומתכנן?!

לאחר כחודשיים בדגניה הם נעלמו. כשאנחנו הילדים שאלנו איפה הם היו התשובות מתחמקות. לפעמים בלחש: “משהו סודי”. “הם בשליחות”. וכשהם הגיעו באחת השבתות לדגניה הייתה סביבם התקהלות של כל השפייתים. הם עמדו במרכז המעגל וסיפרו על מבצעים חשאיים “בפלוגות השדה” של ווינגייט. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הם הצטרפו ליחידת קומנדו של הצבא הבריטי. פעם הגיעו לדגניה מהצבא לחופשת שבת. שוב עמדו במרכז, וסביבם התגודדו חברים, הנוער המקומי ואנחנו הילדים. הם היו לבושים בֶּטְלְדְרֶסִים חדשים, מדיפים ניחוח של סיגריות משובחות מתוצרת פְּלָאיֶרְס. על הצוואר שרשרת כסף דקה ועליה דסקית זיהוי של חייל ונועלים נעלי צבא מבריקות. השער היה משוח בשמן בריליינטין, והם אנשי העולם הגדול. השמועות אמרו שהם השתתפו בקרבות הקומנדו של ווינגייט נגד הצבא האיטלקי בכיבוש העיר קֶרֶן במדינת אריתריאה שבאפריקה.

גרעין גורדוניה א’: חברי הגרעין באו לדגניה והתאחדו עם השפייתים. הם מנו 16-12 בנים ובנות. ביניהם זכורים לי: ראובן בּרין, ישראלה, בֶּבָּה הגדולה, בֶּבָּה הקטנה, סיסי הגדול ומגי סגל. הגרעין התאחד עם קבוצת נוער מבן שמן, וכולם עברו למרכז מגורים בחדרה שהיה שייך ל”חבר הקבוצות”. שם הגרעין המורחב היה “קבוצת הדס”. החברים גרו במקום ועבדו בפרדסי הסביבה ובעבודות מזדמנות, ומגי וסיסי עבדו בשפיה כמדריכים שכירים.

נוער ד’ הגיע לדגניה משוודיה בשנת 1941, ולאחר שנתיים של הכשרה הצטרף לקבוצת הדס.

מקימים קיבוץ: בשנת 1945 עלה הגרעין להתיישבות ליד תל גזר, בסביבת הקיבוצים נען וחולדה ולא רחוק מהעיר הערבית רמלה. הקיבוץ נקרא גזר על שם התל הסמוך לו.

הקרב על גזר: במלחמת העצמאות ב-10.6.1948 תקף הלגיון הערבי בפיקודו של קצין בריטי את הקיבוץ בטנקים, תותחים ואתם מאות מחיילי הלגיון וערביי הסביבה. כשבעים לוחמים, חברים וחברות ואנשי פלמ”ח, לחמו בגבורה נגד התוקפים. כ-29 חברים וחיילים נהרגו. עשרות נפצעו, והיתר הלכו לשבי בירדן. בערב שוחרר הקיבוץ על ידי הפלמ”ח.

גזר מוקמת בשנית: למחרת הגיעו למקום חברי גזר שהיו במקומות אחרים, חיילי צה”ל, חברים שבאו לעזרה מקיבוצי “חבר הקבוצות” ועובדי ביצורים. לאחר יום קשה נשמעו הספדים ונקברו חללי הקרב, וחברי גזר הנשארים התחילו לאסוף את השברים – שברי המשפחות, שברי החברה ובתי המגורים ההרוסים – ולשקם את החֶברה ואת המשק החקלאי.

גזר היום הוא קיבוץ מופרט של שלוש מאות נפש המתפרנס מחקלאות וממקצועות חופשיים.

“פעם שפֵייתִי? תמיד שפֵייתִי”.

19.12.14

דגניה ובנותיה. הבת ה-15:

נוער עולה ג’

הצטרפו לחניתה וחולדה / אשר גלעד

בשנת 1939 הגיעה לדגניה מווינה שבאוסטריה קבוצה של 42 בנים ובנות בני 18-17. הם יצאו משם בתקופה קשה. ממש ברגע האחרון. זה היה אחרי סיפוח אוסטריה בידי היטלר ולאחר פרעות הנאצים ב”ליל הבדולח”. מצב הרוח של היהודים באירופה היה קשה. המשפחות בווינה ראו בעליית בניהם לארץ “עליית הצלה”, והעולים הצעירים, שהשאירו אחריהם את המשפחות, לא ידעו מה יעלה בגורלן תחת שלטון היטלר. את תיאור מפגש הנוער העולה ג’ עם אנשי דגניה כתבה תמר טַאוּבֶּס, אחת הבנות שבאו אז, ושלחה אותו אליי בשנת 2012.

תמר כותבת: “ביולי 1939 הגענו לדגניה במסגרת עליית הנוער, קבוצת צעירים וביניהם גם אנחנו, שתי בנות: מירה ז”ל ואני תמר, שהצטרפנו מאמסטרדם שבהולנד. היום היה חם מאוד בדגניה. לפני הבית בן שתי הקומות עמדו כמה אנשים, פניהם שזופים ומקומטים, לבושים בבגדי עבודה, וביניהם אישה נמוכת קומה, פניה מחייכות, מושיטה את ידיה לכיווננו. היא אומרת שלום ושואלת: “מי יודע עברית?” בודדים הרימו את ידם. ואני?… הרי פעם בשבוע קיבלתי בבית שיעורים בעברית… הבנתי בדיוק, ויכולתי לענות בעברית נכונה… התביישתי, והסתכלתי בהתרגשות עמוקה על הדמויות שעמדו לפנינו… “שמי חיותה בוסל“, שמעתי את קולה, “והנה כאן דינה, שתְלַמֵד אתכם את שפתנו”. דינה אמרה: “בואו, נעלה לקומה השנייה, ואראה לכם את החדרים”. אבל למעלה לא היה מקום עבור כולם, וקיבלנו את חדרנו בקומת הקרקע… חיותה המשיכה: “עכשיו נלך, ותקבלו את מיטותיכם”. לקחנו את המזוודה, ויצאנו בעקבות האישה הנמרצת שקראו לה חיותה. ובינינו התלחשנו כי לא הבנו. “אם יש לנו חדר מדוע המיטה לא בתוכו אלא בחוץ”? הלכנו על שביל מלא אבק ומשני הצדדים צריפים, כסאות ושולחנות. הילדים שעמדו שם הביטו עלינו והצביעו על הבגדים המוזרים ועל הסנדלים המקושטים שעל רגלינו… מרחוק נראה שטח רחב וגדול ובו שורות שורות של מיטות כשמעל כל מיטה היה מחובר מין אוהל מבד לבן. “מהו האוהל הלבן שמעל המיטה?” שאל בגרמנית אחד הצועדים כשהוא מצביע על הכיסוי הלבן המתוח.. “זאת כּילָה, כלומר רשת הגנה, וכך אף זבוב או יתוש לא יפגעו בכם, לא ביום ולא בלילה!” שמעתי שוב את קולה הנמרץ של חיותה. ודינה הוסיפה גם היא דברי הסבר: “בתקופה זו ישנם בדגניה כ-75 בני הכשרות שונות. בעוד 3 חודשים כ-30 מהם יעברו לקיבוצים אחרים ולכולכם יהיו חדרים. כרגע חלקכם ילון בלילה בשטח הרחב, תחת כיפת השמים. בלילה בחדרים יותר חם מאשר כאן בחוץ. נכון, אין כמעט פרטיות. במנוחת הצהריים תיכנסו לחדרים של חבריכם ותנוחו על הרצפה הקרירה”. בחרתי את מיטתי, והרגשתי: הנה, זה יהיה ביתי. עכשיו גם אני שייכת למקום. מרחוק נראה ים כחול ויפה, ואנחנו עומדים בין הים ובין שדה המיטות הלבן. שוב נשמע קולו של הנער הסקרן: “הנה בוודאי ים כנרת! אולי אפשר להגיע קצת יותר קרוב אליו?” המדריכות לא שמעו את דברי הנער, ואנחנו הבנו שיש להן תכנית מדויקת ושונה. צעדנו בעקבות חיותה ודינה, והגענו לחדר האוכל. שם חיכו לנו שולחנות מכוסים במפות לבנות חגיגיות ועליהם קערות מלאות בענבים! חשבתי לי: איך קוראים לענבים בעברית?” זה הקטע הראשון שכתבה תמר.

וְאֵלוּ שְמוֹת: אני מעיין ברשימה של שמות חברי נוער ג’ שקיבלתי מארכיון דגניה. הרשימה נכתבה בידי חיותה לפי הדרכונים שלהם כשהגיעו מווינה.

“רות כפול ארבע”: ברשימת 20 הבנות היו: רות רוזנברג, רות רודיק, רות הרט ורות מרקוס. ביניהן שתיים שהשאירו עליי רושם מיוחד. רות רוזנברג: יפהפייה ושערה שחור. כשהיא הולכת במדרכה עיניה נשואות למרחק, כאילו חולמת ואינה רואה את העוברים ושבים שהולכים לידה. שקועה בעצמה. רות הרט: בהירת שער. גבוהה. רחבת מותניים. צועדת בבטחה. סוקרת את העוברים ושבים סביבה. מהגובה הכול נראה תחת שליטה.

זכורים לי במיוחד: חמישה נערים ונערה אחת. בחרתי לספר על כל אחד מהם, קטע קצר על שהותו בדגניה וקטע ארוך יותר על המשך דרכו לאחר שעזב את דגניה. והראשון ברשימת 22 הבנים הוא:

וַלְטֶר מַאי: אחד משני הבנים שלא החליפו את השם הפרטי לשם עברי עוד בחו”ל.

שינוי השם אצל העולה החדש היה חלק קשה ומכאיב של קבלת זהות חדשה: שפה אחרת, נוף שונה, אקלים קשה, אנשים, תרבות ועוד. אתמול, בתאריך 1.1.2015, הוא אמר לי בטלפון ממקום מגוריו בחניתה שבזמן היותו בדגניה, לפני 76 שנים, הוא החליף את שמו ליוסף. הוא, כאחרים, עבד בשדה או בכל מקום שהתבקש. השמועה אומרת שוולטר ערך את העיתון של חברת נוער ג’, כמובן אחרי העבודה. והשם של הנער הבא? מפתיע במיוחד. הנֵה סיפור.

אָדוֹלְף הַיְיטְלֶר: “לְכֹל פֶּרֶד יֵש שֵם”? באורווה בדגניה עמדו שני פרדים שנקנו ב-1936, וחיים ברקוביץ’ האחראי על האורווה, קרא לאחד בַּסְטָה (מספיק), ביטוי שקשור למוּסוֹלִינִי הפשיסט, שליט איטליה. לפרד השני הוא קרא הִיטְלֶר. ימים אחדים לאחר שהנוער מווינה הגיע לדגניה ניגש אחד מהם לחיים ואמר לו: “שמי אַדוֹלְף הַיְיטְלֶר. סידור עבודה שלח אותי כדי לעזור לך”. אמר לו חיים: “עם שם כזה אפשר להתבלבל”. ענה לו הבחור: “קרא לי דוֹלְפִי, ובכלל ההורים נתנו לי את השם 16 שנים לפני שהיטלר השתלט על אוסטריה”.

דוד אִיבְנִיצקי: בחור נחמד, ממושקף ותמים שהיה מודיע בכל מקום, בעבודה, בחדר האוכל ועוד: “שמי אֶדָה. אני לא ממכבי הצעיר. אני בֵּיתָרִי, עוד מווינה”. הוא לא ידע על המתיחות בין מפא”י לרביזיוניסטים ובמפתיע התיידד עם תוליק תנפילוב, הבן של תנחום המפא”ניק.

עֵלי צַיילֶר: בחור חסון. חברותי. התיידד אתנו למרות הבדלי הגיל. עבד במספוא, והיה קוצר בחרמש ומחדד אותו באבן משחזת כאחד הוותיקים.

תמר טַאוּבֶּס: בת 17. יפהפייה. בהירת שער. היא בת הולנד, ומשפחתה נשארה שם. עיניה הסקרניות מתבוננות בפליאה בכל מי שנכנס לחדר האוכל. מסביב המולה ורעש. חברים ותיקים. חברים צעירים. כולם לבושים בגדי עבודה מקומטים, וריח זיעה עולה מהם. הכול שונה. ואני בן 12, מסתכל בה כמהופנט. לא פעם, לפנות ערב, אבא דוד שמטרלינג היה יוצא אתי לחוף הכנרת ומתבונן בעזרת משקפת שבידו בנוף ובסירות הדייגים. ולפעמים תמר ומרים בת דודתה היו מצטרפות אלינו לתצפיות. והנער הבא?

חיים בָּאלין: בשבת הראשונה ניגש אל אימא בחדר האוכל בחור מחברת הנוער ואמר: סליחה, האם את יהודית כהן? שמי חיים, ואני ממשפחת באלין מווינה”. הם התחבקו. זו הייתה פגישה נרגשת, ואימא סיפרה לו: “עם פרוץ מלחמת העולם ב-1914 ברחתי, בת 17, בלי הוריי, מהעיירה בוצ’ץ’ לעיר וינה עם משפחת אמך שנקראה באלין. היינו קרובי משפחה, וגרתי אתם במגורי פליטים. הם ממש הצילו אותי. לאחר כשנה עברתי לגרמניה, לברלין. אני שמחה שאתה כאן”. חיים היה נער גבוה, בטוח בעצמו, בעל בלורית מסורקת ומטופחת והיה פעיל מאוד בחברת הנוער.

מלחמת העולם השנייה פרצה בתחילת ספטמבר 1939. כל היישוב אחוז דאגה. במיוחד אלו שמשפחותיהם נשארו באירופה. תמר טאובס שלחה לי ב-2014 כתבה על הזמן הנורא ההוא:

ותמר כותבת: “ה-9 במאי 1940. שעות הערב המאוחרות. על הדשא ליד חדר האוכל, מול מכשיר הרדיו הגדול, יושבים חברים. חלקם עדיין בבגדי עבודה. חברות אחדות לבושות בחצאיות ארוכות. כולם מאזינים בדאגה לחדשות המלחמה. הנה פרטים על מהלך הקרבות ועל התקדמות הגרמנים! פתאום אני שומעת שהיום, 9 בחודש מאי, פלשו צבאות גרמניה לבלגיה והולנד. מיד, כמו צביטה בלב, אני מבינה שמעתה יחולו חוקי גרמניה על היהודים גם שם… שהחל מהיום יהודים לא יוכלו לעזוב את בלגיה והולנד. ישבתי מאובנת במקומי… להוריי יש פספורט, והם עומדים לעלות לארץ. הקשבתי לרדיו, והבנתי את משמעות ההודעה. מהיום גם ההורים שלי סגורים בהולנד… אילו רק יכולתי לדבר עם מישהו ולבקש עצה. כלומר למי עליי לפנות בדגניה כדי לקבל פרטים על מצבם היום? מישהו סגר את הרדיו. חלק מהיושבים התחילו להתפזר. אחדים נשארו שקועים במחשבות, ואחרים מספרים בהתרגשות על המתרחש בארצות הכיבוש הנאצי. אני יושבת עזובה על הדשא. מכורבלת במקומי ומהרהרת בדממה בבלתי ידוע שם, רחוק… פתאום אני רואה דמות לבושה שמלה ארוכה לבנה מתקרבת אליי. אור הירח מאיר את פניה, ועיניה השחורות, גדולות וחמות מביטות בי… והיא שואלת: “למה את יושבת כך לבדך? הרי הדשא קר ורטוב?” הרמתי את ראשי, וגל של חום הציף אותי. העיניים והידיים המושטות אליי חיממו את לבי, ורק אז פרצו הדמעות ולא ידעו גבול… בגמגום סיפרתי על הוריי… על אחי אורי שנמצא בבן שמן… ועל כישלון העלייה לארץ של הוריי. קמתי. הרגשתי את חום הזרוע המחבקת אותי, וצעדנו לאט לאט לחדרי. “הם יגיעו.. את תראי… הם יגיעו!” אמרה הדמות הלבושה בלבן ועיניה טובות. הן היו העיניים של יהודית גלעד. לא פעם אחרי כן היא הייתה שואלת: “האם שמעת דבר מה?” אז, באותם הימים, לא שמעתי, אבל שאלתה עודדה אותי, ועיניה היו לי לבית”. כך כתבה תמר.

חברת הנוער ג’ סיימה את ההכשרה בדגניה. עברה לקיבוץ חולדה, ואחר הצטרפה לחניתה. תמר טאובס וחיים באלין נישאו. תמר הייתה גננת בחניתה, וחיים עבד בעבודות שונות, ביניהן גזבר בתנועת הנוער “גורדוניה מכבי צעיר” וכשנתיים מזכיר קיבוץ חניתה. לאחר מלחמת העצמאות עברו עם הילדים למרכז, והורי תמר עלו ארצה.

דוד איבניצקי: התגייס לצבא הבריטי. בסוף המלחמה השתחרר, התגייס לנוטרות על ידי ארגון “ההגנה” והקים משפחה באזור תל אביב. תוליק תנפילוב היה לפעמים נפגש אתו. עם פרוץ מלחמת העצמאות היה אחד משבעת הנוטרים ששירתו על טנדר באזור חולון בפיקודו של אליק שמיר, שעליו נכתב הספר פִּרְקֵי אליק. דוד נקרא בפי הנוטרים “מלך הכביש”. הם אבטחו בקטע זה את שיירות המשאיות שעלו לירושלים הנצורה. כנופיות ערבים מהעיירה יאזור הניחו מארב למכונית הנוטרים, שלא הייתה ממוגנת. לאחר קרב קשה נהרגו שבעת הנוטרים. בתום המלחמה קראו המתיישבים היהודים ליישובם משמר השבעה.

עֵלִי צַיְלֶר: גבוה וחסון. התגייס לצבא הבריטי, והיה נהג “בפלוגת תובלה כללית” מס’ 462 יחד עם מולה תנפילוב, בן דגניה. ב-1.5.43 עלתה היחידה על האנייה אָרינְפּוּרָה עם המכוניות ויצאה בשיירת אניות בים התיכון במטרה להשתתף בפלישת בנות הברית לסיציליה. מטוסים גרמניים הטביעו את הספינה, ומתוך 344 חיילים עברים נספו 140, וביניהם גם מולה. המשפחה וחברי דגניה קיבלו את הידיעה בהלם כבד. עלי ניצל והמשיך בשירותו הצבאי. לאחר השחרור היה נהג בחברת דן. מלכה מספרת שבתאריך כ”ז בניסן היא ותוליק עולים תמיד להר הרצל לטקס לזכר 140 הנספים, והם נפגשים שם עם עלי.

יובל ה-100: למפגש “ההכשרות” שהיו בדגניה הגיעו גם תמר טאובס ומשפחתה ועלי ציילר ומשפחתו. נפגשנו בחיבוקים. 70 שנה עברו מאז. לכולנו הלבינו הבלוריות. כן. היו זמנים. אחרוני החברים מנוער עולה ג’ בחניתה.

פגישה עם אהרון גבעון (אדולף הַייטלֶר) בחניתה: נועה ואני נפגשנו עם אהרון פעמים אחדות. אהרון היה נזכר בחיבה במפגש עם ותיקי דגניה וסיפר על מצב חניתה, ואני העליתי לא פעם בחיוך את בעיית השם הראשון שלו. ייתכן שאם היה מנסה להחליף אותו עוד בווינה זה היה מעלה אצל הנאצים חשד, ומוטב שזה נעשה רק לאחר העלייה לארץ. אהרון סיפר לנו שבטיול שלהם, נוער ג’, מדגניה לתל חי עיכבו השוטרים הבריטים בביקורת הגבולות בראש פינה את הטיול בגלל שמו. אהרון נפטר לפני שנים אחדות. יהיה זכרו ברוך.

יוסף מאי (וולטר מאי) בחניתה: גם הוא החליף את השם וולטר ביוסף רק בארץ. למה? ככה. יוסף (92) בעל זיכרון נפלא. בשיחה אתו הוא סיפר: “קשה לתאר את האווירה כש-42 נערים ונערות מווינה פגשו את ותיקי דגניה. למדנו יום יום. לא ידענו עברית, וכל הכבוד למורים משה היילברון, מוֹסָה ודינה ברהון, שלימדו אותנו ממש מהתחלה. לא נתנו לנו לדבר גרמנית, וזה עזר בלימוד מזורז של השפה. נכנסנו לעבוד, והתמחינו ברוב הענפים. היו לנו שיחות חברה לא פשוטות בנושאים כמו הקמת קבוצה, החיים של הפרט בקבוצה, המלחמה, המשפחות שלנו שחיות תחת הכיבוש הנאצי והקשר אתן. לפעמים לשם בירור יסודי הביאו לנו מרצים בפסיכולוגיה וגם אנשים מחֶבֶר הקבוצות”. לאחר שנתיים בדגניה עברנו לקיבוץ חולדה, ורוב החברים הצטרפו לחניתה ב-1942. עד היום קיימת אצלי הערכה לאנשי דגניה.

גיל 90: כששאלו בחניתה את יוס’ל אם מומלץ להגיע לגיל הזה ענה בציניות: “בהחלט. בעיקר לאלו שלא שמעו דברי שבח על עצמם. אם תחכו בסבלנות כמוני ליום ההולדת ה-90 תשמעו דברי שבח רבים אבל גם מופרזים”. יוסף יוצא לעבוד מספר פעמים בשבוע בהנהלת החשבונות. כשנשאל מה מחזק אצלו את הזיכרון והאופטימיות בגיל זה ענה: “עבודה זה הפטנט. את זה למדתי מא”ד גורדון. לא ממנו עצמו אלא מהבת שלו יעל. לפני 74 שנים עבדתי אתה בדגניה א’ בשדה, במיון עגבניות. העבודה מחזקת אותי. עובדה”.

                     “הָעֲבוֹדָה היִא חַיֵינוּ מִכָּל צָרָה תַצִּילֵנוּ”?

16.1.15

דגניה ובנותיה. הבת ה-16.

גרעין גורדוניה א’

 ממייסדי קיבוץ גזר / אשר גלעד

ערב קיצי וחם בדגניה. על הדשא ליד חדר האוכל יושב בחור ומנגן באקורדיון. סביבו יושבת חבורת בנים ובנות ושרה שירי כנרת. כולם חגיגיים ולבושים בחולצות כחולות. עמוס ברץ אומר ליוסיק בן-יעקב: “זאת קבוצת ההכשרה שנקראת גורדוניה א’, וזה שמנגן, שמו יוסי סוקניק (ידין). הוא המדריך בסניף (קֵן) חיפה, והם הגרעין הראשון של תנועת גורדוניה הישראלית. הם יישארו בדגניה עד סוף השנה. הם מסניף תל אביב, וגדעון הוא מרכֵּז הסניף”.

השנה 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. באוויר הייתה הרגשה של מתח ודחיפות, אולי שעת חירום. דגניה קלטה אז את הנוער העולה ג’ מווינה. את השפייתים, את הכשרת גורדוניה א’. יחד קרוב ל-80 צעירים וצעירות. כל אחד קיבל: מיטת סוכנות, מזרן ממולא בקש, כילה נגד יתושים ושמיכה. הצפיפות בחדר האוכל הייתה רבה, והרעש היה בלתי נסבל. לארוחת ערב? היינו עומדים בתור ומחכים כחצי שעה עד שיתפנה מקום ישיבה. זכור לי שהורינו היו עסוקים מבוקר עד ערב בעבודה, בהתמודדות עם מצב כלכלי לא קל ועם מאמץ ליצור חיי חברה ותרבות (שבתות וחגים) ומסגרות חינוך (הסוכות ובית החינוך המשותף).

ילדי הפרובינציה: לעומת זאת, אנחנו הילדים והנוער חיכינו בהתרגשות לכל קבוצת צעירים שבאה להכשרה בדגניה. הם הביאו אתם את “רוחות העולם הגדול”, הפתוח, הצבעוני והבלתי מוכר מהארץ ומחו”ל.

תנועת גורדוניה הישראלית מי יודע? בשנת 1929 עלתה מפולין לארץ קבוצת צעירים מתנועת גורדוניה ובראשם פנחס לוביאניקר (לבון). האידאולוגיה שלהם שאבה את רעיונותיה ממשנתו של א”ד גורדון. הקיבוץ שייסדו בשנת 1930 נקרא חולדה. בעקבותיהם עלו לארץ מאות חניכי תנועת גורדוניה והקימו את הקיבוצים משמרות, מסדה, כפר החורש, ניר עם, מעלה החמישה, גזר ועוד. הם השתייכו לתנועת “חבר הקבוצות”. רבים מאוד השלימו את הקיבוצים דגניה א’, דגניה ב’, גבע, גניגר, קריית ענבים, חניתה, מצובה, עיינות, משמר השרון ועוד. עברו שנים, ובני הקיבוץ שגדלו ולמדו בבתי ספר הצטרפו לתנועת הנוער העובד, שהייתה קשורה להסתדרות העובדים. אנשי גורדוניה במזכירות חבר הקבוצות ובחלק מהקיבוצים ייסדו תנועת נוער ושמה “גורדוניה” ולה חולצה כחולה וסמל עם חבצלת, בדומה “לשומר הצעיר”, שהשתייך לתנועת “הקיבוץ הארצי” או לתנועת “המחנות העולים של “הקיבוץ המאוחד”. לתנועת גורדוניה היו סניפים בירושלים, בתל אביב, בחיפה, בפתח תקווה, בקרית חיים, בנהריה ועוד. הגורדונאים שבאו מחו”ל דרשו שבני הקבוצות יעזבו את הנוער העובד ויצטרפו לסניפיה העירוניים של תנועת הנוער גורדוניה הישראלית. בתל אביב, בבית מזכירוּת חבר הקבוצות, התנהל ויכוח קשה.

גורדוניה או הנוער העובד? בחדר הישיבות, סביב שולחן הדיונים, ישבו חברי המזכירות, שרובם צעירים ובראשם מנהיג גורדוניה הכריזמטי פנחס לוביאניקר. הצטרפו לדיון החברים הוותיקים קדיש לוז מדגניה ב’, יעקב ריז’יק (רז) מקבוצת גבע ויוסף ברץ מדגניה א’. הדיון היה ממושך, ולשני הצדדים היו נימוקים משכנעים. קדיש לוז הוסיף: “ברל כצנלסון, עורך עיתון דבר, אמר בדאגה שאם הילדים שלנו יעזבו את הנוער העובד, ששייך להסתדרות, ויעברו לתנועת גורדוניה הקיבוץ המאוחד ישתלט על הנוער העובד”. הנימוק הזה שכנע את הנוכחים. אז קם לוביאניקר ואמר בציניות לוותיקים: “לא תמיד מי שיש לו שערות שיבה על הראש, יש לו גם ראש על הכתפיים”. תדהמה. הדיון נפסק, והחברים חזרו איש לקבוצתו.

כתף קרה ללוביאניקר: מאז הסתייגו ממנו ותיקי הקבוצות, והיו שפחדו ממנו וקראו לו אִיבֶּער חוֹכֶם (ביידיש “חכם גדול”). ייתכן שקדיש לוז ויעקב ריז’יק חשבו “האחד בא לגור ושפוט ישפוט?” בסופו של דבר רק ילדי גניגר וקבוצת השרון הצטרפו לגורדוניה הישראלית.

גרעין גורדוניה א’: ומי היו בגרעין בדגניה? זכורים לי רק מַגֶנְיָה סֶגל, סִיסִי הגדול, בֶּבָּה הגדולה, בּבּה הקטנה, ישראלה, שולה עם הצמות היפות וראובן בְּרִין. ודאי שהיו עוד.

מַגֶנְיָה סגל או מָגִי: היה בחור מרשים, עיניו מחייכות תמיד, שפמו עשוי בדייקנות. נעליו היו תמיד מצוחצחות, חגורה למותניו, גבוה ונאה. שמו של אביו היה ירושלים, והוא היה מתרגם סרטי קולנוע וחותם בסוף התרגום: ירושלים סגל תל אביב.

סיסי הגדול (יצחק מילוא): היה חברו של מגי בלב ובנפש. תמיד היו נראים יחד, וכשהיו מהלכים בדרך הביט מגי תמיד קדימה בעוד שסיסי מביט במגי. מה שנקרא מעריץ עיוור.

בֶּבָּה הגדולה: גבוהה, מחוספסת. חלוצה חרוצה; בבה הקטנה: עדיין חיה בגבעתיים.

ישראלה: לבושה תמיד בשמלה פרחונית; ושולה הקטנה: עם שתי צמות וגומות של חן.

ראובן בּרין: בחור חרוץ, יפה, בלונדי, פּרופיל מושלם. ותסרוקתו? של שחקן קולנוע. מלחמת העולם השנייה פרצה, ועם סיום ההכשרה בדגניה התגייס ראובן לצבא הבריטי, ליחידת נהגים.

גדעון ברץ: נשלח מדגניה לתל אביב לייסד סניף של גורדוניה, והוא עשה את זה בהצלחה.

רחל’ה יָפֶה (85): שוחחתי בטלפון עם חברת קיבוץ גניגר רחל’ה יָפֶֶה, שהייתה אחת החניכות של סניף גורדוניה בתל אביב בשנת 1937 וקראו לה אז רחל כץ, והיא סיפרה:

“הייתי ילדה תל אביבית בת 9, ושמעתי מאחי הגדול שהוא הולך לרחוב טבריה הסמוך, שם פועל סניף של תנועת גורדוניה, וילדי הסביבה מוזמנים לשם. הוא יצא, ואני הצטרפתי אליו. נכנסנו לסניף, שהמה מילדים שישבו בקבוצות גיל שונות. אחי הצביע על בחור ואמר: “המבוגר הזה הוא המדריך הראשי כאן. זה גדעון מדגניה”. כולם השתתקו. גדעון החזיק בידו ארגז עץ עם דופן מזכוכית ובתוכו חלת דבש עם דבורים עמלניות. הוא הסביר על חיי הדבורים ואמר שהחיים בדגניה דומים לחיים בכוורת בשיתוף שבהם ובחלוקת העבודה. אנחנו היינו מוקסמים. בסיום הוא שאל אותי לשמי. כשעניתי רחל הוא אמר: לא. מהיום נקרא לך רחל’ה ותהיי חניכה בתנועת גורדוניה. אכן הייתי חברת גורדוניה עד סיום התיכון.

התחתנתי עם בן גניגר שהיה מדריך בתנועה, ואני שם עד היום ואוהבת את המקום. יש לי בגניגר משפחה גדולה וענפה, והכול בגלל כוורת הדבורים העמלניות שהראה לנו גדעון”.

מיסיונרים: אסף אגין וזאבה ורדימון, בני דגניה ב’, נזכרים היום שלפני 75 שנים מגי סגל מהכשרת גורדוניה א’ בא לשכנע אותם לעבור לתנועת גורדוניה, אבל קדיש לוז לא הסכים לכך. ולעומת זה אני נזכר בנערה נחמה חפץ (תבור) שבאה מדגניה ב’ לשכנע את ילדי דגניה א’ להישאר בנוער העובד. הוויכוח בחבר הקבוצות על ההשתייכות התנועתית של בני המשקים נמשך שנים רבות. זכור לי שבשנת 1946 הייתי, כחבר הנוער העובד, מדריך שליח בסניף גורדוניה בירושלים. בשנה זו גבר המתח בין מפא”י למפ”ם. חלק מחניכי “המחנות העולים” פרשו מתנועתם והתאחדו עם חניכי “גורדוניה”. כך נוסדה “התנועה המאוחדת”.

שפייתים וגורדוניה א’ מתאחדים בדגניה: לאחר שנה כולם עברו למושבה חדרה וקראו לעצמם “קבוצת הדס”. שם עמדו לרשותם מבני מגורים. הם ניהלו חיי תרבות וחברה קיבוציים. רבים נישאו, ונולדו להם ילדים. הם התפרנסו מעבודות ביישובי הסביבה.

גרעין מבן שמן הצטרף אליהם לאחר שהיה שנה בהכשרה בדגניה ב’.

העלייה לגזר: בשנת 1946 עלתה הקבוצה להתיישבות סמוך לאתר הארכאולוגי תל גזר, לא רחוק מהעיר הערבית רמלה וקרוב מאוד לכפר הערבי המאיים אל-ברייה. הם התפרנסו מחקלאות וגרו באוהלים. רק בתי הילדים וחדר האוכל נבנו מבטון. מלחמת העולם השנייה הסתיימה, ול”הדסה-גזר” חזרו חיילים משוחררים והשתלבו בהקמת היישוב.

ראובן ברין, חבר גרעין גורדוניה א’, זכור לי בגלל קורות חייו המיוחדים. ליקטתי פרטים מאנשים קרובים לו שמשרטטים את חייו הרצופים בהתחלות ושינויים.

ראובן ברין, “איש-התחלות”: נולד במצרים למשפחה שעזבה זמנית את תל אביב וחזרה אליה. כנער בתל אביב היה חבר בסניף גורדוניה. כשהגיע לדגניה עם גורדוניה א’ התרשמנו אנחנו הילדים מדמותו הבהירה והקורנת. תמיד סיפר שהיה יוצא לעבוד בשדה עם חברים ותיקים והתרשם במיוחד מתנחום ומיעקב ברקוביץ’. עם פרוץ מלחמת העולם ועם סיום ההכשרה התגייס לצבא הבריטי, לחיל הנהגים, ושירת במדבר המערבי עם יויה, ברכה ויינר וציקה. במשך שנים התמחה בתחבורה. היה כישרוני, יפה ושערו בהיר, ודיבר אנגלית שוטפת. עלה בסולם הדרגות, והיה למייג’וֹר. בסוף המלחמה, באחת החופשות מהצבא, התגורר בירושלים, במלון המלך דוד, שנבנה בידי משפחת מוּצֶרי ממצרים. באחד הימים יצא מחדרו לקנות סיגריות בחנות שברחוב. לפתע נשמע פיצוץ נורא במלון. האצ”ל פוצץ אגף שלם במלון. נהרגו 91 איש – אנגלים, ערבים וגם 17 יהודים. ראובן ניצל בנס.

התחלה חדשה: הוא השתחרר מהצבא והתחתן עם אביבה. עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, הצטרף לארגון ופיקד על שיירות של משאיות שהביאו חומרים ומזון לירושלים הנצורה. על אחת השיירות הגדולות פיקד מַכַּבִּי מוּצֶרי הפלמ”חניק, סגנו של יצחק שדה. השיירה הותקפה בשער הגיא, ומכבי נהרג. ראובן היה בין הקצינים שתפסו פיקוד במקום מכבי. השיירה הגיעה לירושלים. בתום המלחמה נשאר ראובן בצבא קבע. לאביבה ולו נולדו שלושה ילדים. הוא היה מפקד תל נוף, מושל נצרת בממשל הצבאי וסגן מפקד עזה במבצע סיני.

ראובן מחפש את האתמול או אולי התחלה חדשה: ב-1958, לאחר שהשתחרר מהצבא, הגיעו ראובן ומשפחתו לדגניה. הם ביקשו להתקבל כחברים לקבוצה. ראובן אמר: “אני מתגעגע לתנחום וליעקב ברקוביץ'”. הופתענו מצעדו של ראובן. היו שחשבו שהם באו לדגניה כתוצאה מקשיים כלכליים. הוא הצטרף לצוות הבננצ’יקים ועבד שנים אחדות בהתלהבות רבה. אביבה והבנים היו מרוצים מהמעבר מתל אביב לדגניה, ונולדה גם בת במז”ט.

כשדגניה קלטה חברת נוער קיבל ראובן על עצמו להיות המדריך שלהם בנוסף לעבודתו.

ראובן כמדריך בצופים: הדריך בתל אביב כשנתיים גרעין שהיה מיועד להשלים את דגניה. באותו זמן למד סוציולוגיה וחינוך באוניברסיטה והשלים את לימודי התואר הראשון.

חניך הצופים מספֵּר: “המדריך ראובן היה כריזמטי וסוחף, והוא הביא אותנו לדגניה”.

לאחר זמן נשלח ראובן לשנתיים לחו”ל מטעם הסוכנות והדריך בתנועת נוער חלוצית. בזמן זה השלים את לימודי התואר השני. כשחזר לארץ ב-1970 הודיע למזכירות שהמשפחה החליטה לחזור לתל אביב. חברי דגניה היו מופתעים ומאוכזבים. ואכן, המשפחה עזבה.

הַחלִילן מהֶמְלין: חניך הצופים שחי כיום בדגניה אמר לי: “הלכנו אחריו, ונפגעתי מעזיבתו”. ועוד התחלה: מאוחר יותר למד ראובן בארצות הברית וקיבל תואר ד”ר לחינוך מבוגרים. כשחזר לארץ הקים בעין כרם מכללה לחינוך מבוגרים שמקנה לתלמידיה תואר ראשון. בהמשך דרכו עבר לאילת, הקים גם שם מכללה דומה והיה מנהלה. לאחר שנים השתקע בעיר ערד ועסק בחינוך מבוגרים. שם הלך לעולמו. ראובן איש ההתחלות.

הוּא הָיָה אַז בָּהִיר וְגָבוֹהָ כְּזֶמֶר.

הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָדֶה הָרָחָב”

י’ אורלנד

 

 

תודה מיוחדת לרחלה עבאדי ולרנה בובמן על עזרת הארכיון בכתיבת הרשימות על “בנות דגניה”.

20.2.15

דגניה ובנותיה. הבת ה-17.

הנוער העולה ד’

הקימו את קיבוץ גזר

אשר גלעד

לזכר לביא זינגר וצבי לוונברג מנוער ד’, שנהרגו ב”קרב גזר” נגד הלגיון הערבי במלחמת העצמאות

בחודש מאי 1941 הגיעו לדגניה כ-20 צעירות וצעירים שנקראו נוער עולה ד’. הם קראו לעצמם הנוער השבדי, אף שנולדו בגרמניה. בכתיבת הרשימה נעזרתי בזיכרונות שכתב אחד החברים, דוד מוהר, שהלך לעולמו לפני כשנה.

דוד מוהר כותב:

נולדתי בעיר ברסלאו בשנת 1924. גדלתי במשפחה יהודית רגילה, ולמדתי בביה”ס היהודי שבעיר. ב-1933 עלו הנאצים לשלטון. ברחובות שררה אווירה של חוסר ביטחון. המילה פלשתינה נשמעה לא פעם בביתנו. אחותי ואני הצטרפנו כחברים לתנועת נוער ציונית, והאנטישמיות הלכה וגברה. בשנת 1938, באירוע שנקרא “ליל הבדולח”, הותקפו היהודים ברחבי גרמניה. הם, בתיהם, רכושם והמוסדות היהודיים. גם העסק של אבי נפגע. בית הספר שלנו נסגר. הוריי רשמו אותי “לעליית הנוער”, ונשלחתי לשבועיים ל”חוות הכשרה חקלאית”. אחותי עלתה לארץ והצטרפה לקיבוץ מצובה.

אני נשלח לשבדיה: הוריי חששו שעומדת לפרוץ מלחמה ובאוגוסט 1939 שלחו אותי בדחיפות לשבדיה עם 20 חברי עליית הנוער. חרדתי לגורל הוריי שנשארו בגרמניה. המלחמה פרצה. ההורים ניסו להגר לחו”ל בכל דרך, וכל מאמציהם נכשלו. בשנת 1942 קיבלתי ידיעה שהם נשלחו למחנה ריכוז ליד העיר ריגה שבלטביה ומאוחר יותר נהרגו שם על ידי הנאצים.

גב’ ורבורג: נציגת עליית הנוער באזור וידידה של הנרייטה סאלד קיבלה אותנו בשבדיה.

נוסד הנוער השבדי: החבורה שלנו נשלחה ליישוב חקלאי ושמו אֶלְסִינְגַרְדֶן. שם שיכנו אותנו בצריפי עץ. היינו לומדים כחצי יום ועובדים בחקלאות כחצי יום במשקי האיכרים שבכפרים הסמוכים. המדריך האחראי עלינו נקרא דִיקְסִי (הלמוט מרקל), והוא הדריך וליווה אותנו שנים אחדות. עבדנו, הבנים והבנות, במטעים. טיפלנו בבעלי חיים. האבסנו וחלבנו פרות ועוד. שני החורפים שהיינו שם היו מקפיאים. לעומת זאת, הקיץ היה נעים. המלחמה באירופה איימה גם על שבדיה הניטרלית. בצריפים לידינו השתכנה קבוצת נוער נוספת שמנתה כ-20 צעירים ומדריך. גם הם השתייכו לעליית הנוער בארץ וקיבלו הוראות מירושלים.

עולים לארץ ישראל: יום אחד בישר המדריך דיקסי: “התקבלו מהארץ רק 21 רישיונות עלייה. בין מדריכי הקבוצות נערכה הגרלה, ואני זכיתי. אנחנו עולים למרות המלחמה”.

מאלסינגרדן לדגניה א’: בתאריך 18.4.1941 יצאנו לדרך במסלול עוקף בגלל המלחמה. חלקנו ברכבות וחלקנו בספינות. עברנו בפינלנד, ברוסיה, באוקראינה, בבולגריה ובתורכיה. משם ברכבת דרך סוריה ללבנון ולבירות. הימים היו ימי המרד הגדול של ראשיד עלי בעירק, והיה חשש למהומות באזור ואולי לפלישה גרמנית. לכן הוחלט לזרז את המשך נסיעתנו במוניות לראש הנקרה ולמחנה העולים בעתלית, ולבסוף השתכנו במחנה העולים בבת גלים. חודש מאי. בחוץ מזג אוויר שרבי. 39 מעלות. לאחר יומיים בא יוסף ברץ ולקח אותנו לדגניה עם המדריך דיקסי, וקראו לנו נוער עולה ד’ או הנוער השבדי. נפגשנו בדגניה עם נוער עולה ג’ וגרעין של גורדוניה א’, שהיו גם הם בהכשרה, ופגשנו אותם שוב בקבוצת “הדסה-גזר”. יחד היינו למעלה מ-80 צעירים. במשטר של עליית הנער עובדים חצי יום ולומדים חצי יום, וגרנו יחד בבית הראשון בדגניה. בעבודה נקלטנו בענפים רבים. בגלל החום הכבד היינו עובדים בקיץ משעה ארבע בבוקר עד שעה עשר לפני הצהריים. המורים שלנו היו דינה ברהון ומשה בארי, שלימדו אותנו תנ”ך, עברית, ציונות, גאוגרפיה.

[“סדר היום” בעליית הנוער נקבע בידי המנהלת הנרייטה סאלד, שידה הארוכה הגיעה מירושלים עד לנציגת עליית הנוער בשבדיה, גברת ורבורג הנ”ל. א’ ג’.]

חיותה בוסל ציידה אותנו במזרנים ממולאים בקש ובכילות נגד יתושים. בלילה, לקראת ההליכה לישון ונגד החום הנורא, היינו מרטיבים את הכילות במים ופורשים אותן מעל המיטה, על מתקן מתאים. נרדמנו בקרירות. ככה זה היה.

העבודה: משפחת שמטרלינג אימצה אותי, ועבדתי אתם בכרם הענבים ובמטעי הזיתים והתמרים. הם הפנו אותי לבית גורדון, ובערבים יעקב פלמוני, מנהל המקום, הדריך אותי איך למצוא ספרות מקצועית בנושא מטעים וביחוד בגיזום ובדילול במטעים נשירים.

היו לי אתם יחסים מצוינים, ובזכותם עבדתי כ-40 שנים במטעי הקיבוץ ומחוץ לו.

הנוער המקומי: היו לנו אתם קשרים מעטים. יחסם אלינו היה קריר למדיי.

לדוד מוהר ידידי (תשובה מא’ גלעד): בינואר 2014 ראיתי את שמך במסגרת שחורה בעיתון “ידיעות אחרונות”. אוי, אוי, אמרתי לעצמי: “75 שנים אני מחפש אותך. לאן נעלמת? אני זוכר אותך כבחור עדין, בלונדי. מראה נורדי. לכם, לנוער ד’, לא היה מזל אתנו. בני גילכם התגייסו לפלמ”ח ולצבא הבריטי, ולחלק מבני המשק היו קשרים עם בנות הכשרות קודמות. ואתם? הרגשתם את עצמכם קצת נידחים. הייתכן? בדגניה קליטת העלייה הייתה “חובה קדושה”, אבל היה לה גם מחיר בוויתור מסוים על הרגשת בית של החברים, יציבות וקביעות באורח החיים. אילו יכולתי הייתי מספר לך זיכרון של ילד בן 14 מהזמן ההוא.

דגניה קולטת הכשרות: משנת 1912 ועד היום הגיעו לדגניה מחו”ל ומהארץ עשרות קבוצות שקיבלו הכשרה לחיי קיבוץ. חברי דגניה עשו כל מאמץ על מנת לקבל אותן ולספק את התנאים הנדרשים, כולל פינוי “הבית הראשון”. בשנת 1941 היו בדגניה 80 חברי הכשרות.

צפוף בחדר האוכל החדש: הוא נחנך ב-1935, אבל כבר אז הייתה בו צפיפות בלתי נסבלת, רעש ותחושה של תחנת רכבת והמוני אנשים בלתי מוכרים נכנסים ויוצאים. לארוחת הערב? היינו מחכים בתור כחצי שעה עד שיתפנה מקום ישיבה. הוחלט באספה שבארוחת הערב החברים ייכנסו לחדר האכל בשתי משמרות. הניסיון הזה לא פתר את הבעיה.

מנוח לא מרוצה: באחת האספות הוא אמר: “השנה באו לדגניה כ-80 בני הכשרות, וחובתנו הייתה לקלוט אותם. אבל על ידי כך חדר האוכל הפך לצפוף ובלתי נסבל. כל חבר בדגניה זכאי להרגשת בית במקום הזה. אני מבקש שלכל אחד יהיה בחדר האוכל מקום ישיבה קבוע, ומהיום מקומי יהיה בראש השולחן הקרוב לכניסה”. והוא ישב כך שבועות רבים. אמנם מרדכי וינר התייחס בחיוך ציני להתמדתו של מנוח, אבל היה סוף טוב למחאתו.

מזכיר דגניה הודיע באספה: “יוסף פיין חברנו ינסה לפתור את בעיית הצפיפות בחדר האוכל. והוא קורא לו ‘השרווּל'”. מי שהיה במעמד זה וראה את יהושע מנוח מחייך שמַח אתו.

דוד מוהר ממשיך:

סיימנו את ההכשרה בדגניה, ועברנו לשנתיים לקיבוץ כפר החורש שליד נצרת. שם התאחדנו עם חברות נוער נוספות. כאן הוחלט שנעבור למושבה חדרה, שם נתפרנס מעבודה בפרדסי הסביבה. בינתיים המלחמה עדיין נמשכת. שלטונות בריטניה הקימו את הבריגדה היהודית. התגייסתי לצבא הבריטי, ובו שירתּי עד סוף המלחמה. קבוצתנו עברה לחדרה לתקופה ממושכת, ובאביב 1946 החברים הקימו קיבוץ ושמו גזר, ליד תל גזר העתיק, קרוב לרמלה. השתחררתי מהצבא, ומצאתי בגזר מחנה קטן ופרימיטיבי. השיכון באוהלים. חדר האוכל בצריף, ורוח טובה של מעשה בראשית מורגשת בכול.

אני מצרף קטע קצר מכתבה שהופיעה כאן בשנה שעברה על קרב גזר. נראה לי שהנופלים מנוער ד’, הנוער השבדי, בקרב הזה זכאים לכך (א’ ג’).

מלחמת השחרור החלה: מיד אחרי החלטת האו”ם ב-29.11.1947 פרצו מאורעות דמים בין אנשי היישוב היהודי לערביי הארץ. המנדט הבריטי סיים את תפקידו, וקמה מדינת ישראל. חמש ממדינות ערב פלשו לארץ. בצפון הצבא הסורי כבש את צמח, וביום חמישי 20.5.1948 הסורים תקפו את הדגניות בטנקים ורגלים ונהדפו על ידי חברי היישובים וצה”ל לאחר קרבות  קשים. בחזיתות האחרות, בדרום ובנגב, התחוללו קרבות כשהתושבים, חברי היישובים, לחמו לצד הצבא והדפו את הפולשים. בחזית המרכז זכור במיוחד קרב גזר.

קרב גזר: בתאריך 10.6.1948 תקף “הלגיון הערבי” בפיקוד בריטי את קיבוץ גזר בשריון, תותחים ו-200 חיילים. מול התוקפים עמדו כ-78 לוחמים ולוחמות עם נשק מיושן. הנשים והילדים פונו קודם לכן למשמר השרון. הקרב הנורא נמשך כ-4 שעות. מפקד חטיבת גבעתי שמעון אבידן הודיע שהעזרה בדרך, אבל איש לא הגיע, והיישוב נפל בידי האויב. עשרים חברים ותשעה חיילים נפלו בקרב, ותשעה עשר חברים נלקחו בשבי לירדן. בערב שוחררה גזר על ידי צה”ל. מהחברים שהיו בדגניה נהרגו זרובבל פבזנר מהשפייתים, צבי לוונברג ולביא זינגר מנוער ד’. סיסי (יצחק מילוא) מהגורדונאים לחם, נפצע ונלקח בשבי לירדן. מגניה סגל מהגורדונאים יצא בשעה שש בבוקר, עוד לפני פרוץ הקרב, עם קבוצת חברים למשמר השרון לקצור ולהביא אספסת לרפת. כשחזרו במשאית העמוסה מזון לפרות נאמר להם בקיבוץ נען שגזר נפלה. למחרת חזרו לגזר חברים שהיו במקומות שונים בארץ. נוספה להם תגבורת, והם הביאו את החללים לקבורה ונערכו לשקם את הריסות החברה והמשק.

“צה”ל לא תיפקד בקרב גזר, אמרו בן-גוריון והמטכ”ל. הבטחנו עזרה לקיבוץ גזר, ולא קיימנו”. יצחק רבין אמר ב-1980: “הקרב על גזר היה אחד מקרבות מלחמת העצמאות, מלחמה שבה טושטשו לחלוטין תחומים של חזית ועורף, לוחמים ואזרחים, חיילים ויישובים.

                                                 על סלע ההנצחה בבית הקברות בגזר כתוב:

לוֹחֲמֵי גֶזֶר דְבֵקִים אֶל אַדְמַתָם.

נִלְחְמוּ עַד תּוֹם.

22.4.15

דגניה ובנותיה. הבת ה-18:

קבוצת “הָכֵן”

הכשרה והצטרפות ל”גִבְעוֹת זַיד” / אשר גלעד

                      עַל גִבְעוֹת שֵיךְ אַבְּרֵיק וְחַרְתִיָיה / אלכסנדר פן

עם תחילת שנת 1942 הגיעו לדגניה ממוסד “אהבה” שבקריית ביאליק 15 בנים ובנות שנקראו: קבוצת הנוער “הָכֵן”. מי מכיר ומי יודע לאן נעלמו עקבותיה? אולי הנסיבות גרמו לכך? ואכן, שנת 1942 הייתה שנת קליטה קשה לצעירים כי כבר היו בדגניה כ-80 בני הכשרות ולא היו בנמצא לא תנאי קליטה ולא מדריכים לקבוצה. אבל הבנים והבנות יצאו לעבוד בכל ענף או מקום עבודה שנשלחו אליו. מפתיע? בעצם לא. הם באו ממוסד “אהבה” עם ניסיון בעבודה חקלאית ובחיי חברה, לאחר ששהו שם שלוש שנים של לימוד והכשרה.

תקופה קשה עברה אז על חברי דגניה, כמו על כל “היישוב” היהודי בארץ: מלחמת העולם השנייה בעיצומה. לארץ מגיעות ידיעות על השמדת אלפי יהודים בפולין, בליטא, בלטביה, בגרמניה ועוד. מצפון לגליל העליון, בסוריה ובלבנון, שולט צבא וישי. הצבא הגרמני שחונה במערב מצרים בפיקודו של הגנרל רומל מתכוון לכבוש את ארץ ישראל. הצבא הבריטי, ההגנה והפלמ”ח מתכוננים למנוע את פלישת הצבא הגרמני לארץ (תכנית מצדה). מצב הרוח של חברי דגניה ירוד ביותר. המצב הכלכלי קשה: לא היה אפשר לייצא לאירופה אשכוליות ותפוזים, והוחלט לעקור את הפרדסים. חברים רבים התגייסו לצבא הבריטי ולפלמ”ח.  

לימודים בביה”ס? אז שמעו. בוקר אחד נכנס לכיתתנו מרדכי וינר ואמר: “ילדים, בגלל המצב לא תמשיכו ללמוד כי חסרות ידיים עובדות בקיבוצים. למדתם עד אמצע כיתה י’? זה יפה”. ולילדי דגניה א’ אמר: “ביום ראשון תצאו אתי לשדה ונקטוף עגבניות וחצילים. נארוז אותם בארגזים, ונשלח אותם ברכבת לחיפה. נקבל בעדם מחיר טוב”. המצב היה קשה, ולכן לא פלא שחברים לא זוכרים את גרעין “הכן”. אני מפרסם כאן את רשימת חברי הקבוצה כפי שקיבלתי אותה מארכיון דגניה. אולי מישהו מהקוראים מכיר אחד/ת מהם?

                                                    קבוצת “הכן”: (“אהבה”)

  1. דניאל… 1. הַנמן אסתר
  2. סֶטִיג שלמה 2. פלד מלכה
  3. קייזרמן אלחנן 3. לוי שרה
  4. אנגל יעקב 4. הופיין הדסה
  5. קויפמן מנחם 5. גליקמן פנינה
  6. גולדברגר יצחק 6. כהנהוט נעמי
  7. לוי אליהו 7. הקסטר ברכה
  8. מן רות

אלחנן קייזרמן (מספר 3 למעלה): היחיד מקבוצת “הכן” שאני זוכר. עבדתי עם אלחנן (17) בכרם. הוא היה ממושקף, חייכן, שקט, גבוה מאוד, והייתה לו חולשה: הוא היה מתפאר בפני כל מי שהזדמן לידו ושואל: “מה מספר הנעליים שלי?” וכשלא ידעו את התשובה היה אומר: “שלושים ותשע” ומתגלגל מצחוק.

פעם שאלתי אותו: “מה בן צפת כמוך עושה במוסד “אהבה”, שמיועד לילדים עולים שבאו מאירופה?” הוא ענה שהחליטו באהבה לקבל ילדים שמשפחתם נמצאת במצוקה כלכלית. אבא שלו בן 90, ואמו אינה מסוגלת לעבוד. חשבתי לי: “אבא בן 90?”

“מן הגורן ומן היקב?” (מלכים ב’ ו, 27): יש בידינו מעט מידע על גרעין “הָכֵן”, ועל כן נכלול ברשימה עובדות רקע שיסייעו להבין ולהכיר את השנים ההן ועוד “ספיחים מזדמנים”. שיהיה.

הצפיפות בחדר האוכל בדגניה הלכה וגדלה, וחברי הקבוצה נאנחו בשקט אבל זָכרוּ שיוסף פיין הבטיח לבנות ולהרחיב את חדר האוכל לפי הצעת המזכירות. וגם מנוח זכור לטוב. חברי קבוצת “הכן”? נהנו בחדר-האוכל וציינו לטובה את השמנת שזהבה בן-יעקב מכינה.

צפוף גם בכנרת: מספרים על אהרון שדלובסקי הוותיק שהשתייך לאצולת הקיבוץ. כשהיה צפוף מדיי ליד השולחן בחדר האוכל היה קם ואוכל בעמידה והצלחת בידו. למה? כי הוא בעד שמירה על חירותו האישית של החבר. האגדה מספרת שהוא לא הסכים להתקבל באופן פורמלי לחברוּת בקבוצה כי זה כובל את רוח האדם, אבל כל חייו בארץ חי בכנרת. 

פעם היו מעט אנשים והרבה “טיפוסים”. עכשיו ישנם הרבה אנשים ומעט “טיפוסים”.

קבוצת “הכן” באה מ”אהבה“: ובעצם מהן תולדות המוסד החינוכי שתחילתו בחו”ל והמשכו בארץ, ומהם העקרונות החינוכיים שלאורם התחנכו חברי “הכן”?

תולדות מוסד “אהבה”: בשנת 1922 הוקמה בברלין פנימייה לילדים יהודים שמשפחותיהם התקשו לחנך אותם. נקבע שֵם למקום: “בית אהבה“. גב’ בּיאַטֶה ברגר מונתה למנהלת המקום. בשנת 1924 הגיעה המנהלת לארץ ישראל ורכשה בעמק זבולון 12 דונם קרקע על מנת לבנות את מוסד הילדים בארץ. לאחר עלות היטלר לשלטון, בשנת 1934, עלו צוות המחנכים, הילדים והמנהלת בראשם לארץ. אנשי מקצוע החלו לבנות את המוסד בכפר ביאליק, וב-1935 אכלסו אותו החניכים והמחנכים, וב”אהבה” החלה פעילות חינוכית, לימודית וחקלאית. עקרונות חינוכיים? יחס אישי, חינוך לערכים, תכנים יהודיים וכלליים וסובלנות.

משפחת גוּטְפֶלד: בינינו ישנם שזוכרים את בני המשפחה שהגיעו מגרמניה לדגניה. הם נשארו בדגניה כשנה, ואז עברה המשפחה, בשנת 1935, לכפר ביאליק. בני המשפחה היו: אבא פאול, אימא חוה (אחותה של צלה ברקוביץ’) והילדים מיכאל וחנה’לה. מיכאל נפל בקרב בשיירת יחיעם במלחמת העצמאות כלוחם חטיבת כרמלי.

בּיאַטֶה ברגר ויהודית שמטרלינג: כשקבוצת “הכן” הגיעה לדגניה סיפרה להם יהודית שמטרלינג גלעד: “במלחמת העולם הראשונה הייתי בברלין, פליטה בת 18. שם פגשתי את ביאטה ברגר. עבדתי שם עד סוף המלחמה בהעמסת פחם על רכבות שנסעו לחזית. בערבים למדנו ביאטה ואני עברית לקראת העלייה לארץ. המורה היה ד”ר חיים ארלוזורוב. אני עליתי לארץ ב-1921. ביאטה נשארה לנהל את מוסד ‘אהבה’ בברלין”.

קבוצת “הכן” סיימה את תקופת ההכשרה בדגניה, עברה למושבה חדרה והצטרפה לגרעין התיישבותי ושמו “אשמוּרות”, שישב בשכונה שנקראה “נווה חיים”. המקום היה שייך לתנועת חבר הקבוצות, והגיעו אליו גרעינים שסיימו את הכשרתם בקיבוצים. הם גרו במקום והתפרנסו מעבודה שכירה בפרדסי הסביבה. המגורים היו בעיקר אוהלים וצריפים. היו גרעינים שישבו שם שנים אחדות עד שיוחלט אם יצטרפו לקיבוץ או ייסדו קיבוץ. בינתיים רבים הקימו משפחות ונולדו להם ילדים. מהמקום יצאו להתיישבות מייסדי הקיבוצים מסדה, מצובה, גזר ועוד. גרעין “אשמורוֹת” הצטרף בשנת 1943 לקיבוץ גבעות זיד. מאין השם? אלכסנדר זיד היה בין מייסדי “ארגון השומר” וחי בכפר גלעדי.

“אנשי בראשית” – בני משפחת זיד עזבו את קיבוץ כפר גלעדי בשנת 1928 והתיישבו באזור שנקרא שיך אבריק, כיום טבעון. אלכסנדר זיד היה שומר קרקעות של המחלקה להתיישבות של הסוכנות. יחד עם  ציפורה אשתו, שלושת הבנים והבת הם נאחזו בגבעה מיוערת, שיפצו בית הרוס והקימו משק קטן. אלכסנדר נרצח בשנת 1938, בימי “המאורעות”, בידי בדואים מהסביבה. המשפחה הנסערת הבינה שעל מנת להתקיים במקום בביטחון יש להקים יישוב גדול שלמען הנצחת שמו יקראו לו קבוצת גבעות זיד.

קבוצת גבעות זיד: הוקמה בשנת 1940 בידי גרעין ירושלמי שארגן הבן יוחנן, ואליו הצטרף גרעין מבוגרי מקווה ישראל שארגן אחיו יפתח זיד וכן עולים מרומניה ומפולין. ברשות המשפחה היה שטח חכור של  1,000, דונם והוא עמד לרשות הקבוצה כשמשפחת זיד נחשבים בה כחברים. החיים התנהלו לפי המקובל בכל קיבוץ. המתיישבים נתקלו בקשיים כי המרכז החקלאי והסוכנות לא “הכירו” בקבוצת גבעות זיד כי לא היה לה תכנון משקי, והחברים לא רצו להשתייך לזרם פוליטי כלשהו. בנוסף לזה יוסף וייץ, שהיה פעיל בענייני התיישבות, היה מסוכסך עם משפחת זיד, ולכן המתיישבים לא קיבלו תקציב כספי ולא הדרכה מקצועית. לאחר זמן הם ביקשו את חסות חבר הקבוצות, ובינואר 1942 הצטרפה אליהם קבוצת אשמורות, שהכשרת “הכן” הייתה חלק ממנה, וכן בוגרים מבן שמן ועולים מארגנטינה. ואכן, הקבוצה יצאה למרחב.

המשק כלל מטעים, ירקות, רפת ולול, והייתה תקווה שהקיבוץ יתאושש.

שמעון פֶּרְסְקִי-פרס ומחנה הנוער העובד: בשנת 1943 ביקר ביישובי הגליל והעמקים בחור נמרץ, רכוב על אופנוע, שהיה בהכשרה בקיבוץ גבע והיה רכז תנועת הנוער העובד בצפון.  הוא כינס אותנו, בני הקיבוצים והמושבים, למחנה קיץ ליד קבוצת גבעות זיד כדי לעודד את חברי הקיבוץ: “הנה, הביטו, יש דור ויש עתיד”. אלו היו צעדיו הראשונים כמארגן וכמנהיג.

מה יפים הלילות בכנען ובגבעות זיד: היינו במחנה כמאתיים בנים ובנות. פעילוּת? שיחות. ספורט. כוכבים בלילה. רומנטיקה. מוטיק פיין ואני מנגנים בהרמוניקות יד, וכולם רוקדים. יפתח זיד, המתאגרף המפורסם, לקח אותנו לטיול לֵילי למוחרקה כשהירח מאיר את הדרך.

קבוצת גבעות זיד – הֶמשך: מלחמת העולם השנייה. רבּים התגייסו לצבא הבריטי, אחרים עזבו את היישוב, ולמרות הכול המקום חי וקיים. לאחר מלחמת העצמאות החליטו בני משפחת זיד לחזור לשייך אבריק מסיבות חברתיות וייסדו את היישוב בית זיד. הקבוצה קיבלה קרקעות, תקציבים וחברים חדשים, ביניהם ניצולי שואה, אבל המצב החברתי והכלכלי לא השתפר. בשנת 1957 הוחלט באיחוד הקיבוצים לפרק את גבעות זיד. חלק מהחברים הקים בנגב את הקיבוץ אור הנר. ומי יודע לאן נעלמו חברי קבוצת “הכן”?

כפר אהבה כיום: תודה למנכ”ל הכפר יואב אפלבוים, שכתב לי מה מייחד את המוסד כיום. “בכפר קיימת מערכת טיפולית לילדים ולנוער מצפון הארץ בגילים 12-6 אשר נקלטים אצלנו. מדובר בילדים אשר הוצאו מבתיהם על ידי רשויות הרווחה או לפי החלטה של בית משפט, עקב סיכון גבוה שנמצאו בו בשל בעיות משפחתיות”. גם זו חלוציות.

19.6.15

דגניה ובנותיה. הבת ה-19

הכשרת הצופים א’

מייסדי קיבוץ מעגן מיכאל / אשר גלעד

חלק ראשון

קיץ. סוף אוגוסט הלוהט. 24.8.41. חבורה של 30 צעירים וצעירות יורדת מהאוטובוס בתחנת דגניה. מזוודה ביד והחלטה בלב: “נחיה כאן כשנה ונכיר את החיים בדגניה, ואחר כך נחליט אם נצטרף לתנועת חבר הקבוצות או לקיבוץ המאוחד. אנחנו גרעין מתנועת הצופים”.

שינוי בתנועת הצופים: מאז שנוסדה תנועת הצופים בארץ הייתה זו תנועת נוער בלתי מפלגתית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהצבא הגרמני בפיקודו של רומל הגיע עד גבולה של מצרים ואיים לכבוש את ארץ ישראל והמזרח התיכון, החליטו חניכי הצופים והנהגתם שבוגרי התנועה יתגייסו לפלמ”ח, יתארגנו בגרעינים ויצאו להכשרה בקיבוצים וכך יתרמו להתיישבות ולביטחון. הגרעין הראשון, שנקרא הצופים א’, הגיע לדגניה.

במזכירות דגניה הבינו את החשיבות של יצירת קשר עם תנועת הצופים, ולכן הוחלט שמרדכי וינר יהיה מדריך הגרעין וחיותה תעסוק בענייני המגורים שלהם, סידור עבודה, ביגוד ועוד.

ומי הייתה אתם? רות בן-יעקב-ברייטרמן. 73 שנים עברו מאז, ורות חיה בדגניה בשביעות רצון עם משפחתה. לא מזמן היא שאלה אותי: “מתי תופיע בעלון הכתבה שלי על הכשרת הצופים ועל התקופה הקשה שבה הסתגלתי לחיים בדגניה?” ובכן, רות, הבמה לרשותך.

ורות כותבת: “גמרתי את הלימודים בביה”ס הרֵאלי בחיפה. הייתי חברה בתנועת הצופים, והיה מקובל שאחרי כיתה י”ב יוצאים לשנת עבודה בקיבוצים ואחר כך כל אחד הולך לדרכו. הייתה גם אפשרות לצאת לשנת עבודה אחרי כיתה י’ ואז לחזור ללימודים.

“ידעתי שלאחר שנה זו אלך ללמוד בבית ספר לאחיות. יצאנו כ-15 חברים לשנת עבודה בבית השיטה. הרגשתי שם טוב מאוד, והחיים הקיבוציים נראו מתאימים לי. היו אתי מאיר זורע (בעתיד האלוף זורע ממעגן מיכאל) ושלמה הלל (בעתיד שר המשטרה בממשלת רבין). מהחבורה שלנו נוצר הגרעין ההתיישבותי הראשון של תנועת הצופים. סיימנו את השנה בבית השיטה, והחלטנו שצריך ללכת לקיבוץ ותיק על מנת ללמוד מה זה קיבוץ, כי חברי בית השיטה היו בעצמם ‘ילדים’, ופער הגילים בינינו היה קטן. אגב, היו לנו תלונות על האוכל הדל. ממש לא היה מה לאכול. כולנו באנו מבתים של ‘שמנת ודייסה’. מצד שני אנחנו חלוצים ולא הגון להתלונן. תנועת הצופים חיזקה ועודדה אותנו, ועכשיו היה עלינו להחליט לאיזה קיבוץ נלך. כשהקיבוצים שמעו שיש קבוצה שרוצה לצאת לשנה נוספת להכשרה כולם פנו לאריה כְּרוֹךְ, שהיה נשיא תנועת הצופים בארץ, וביקשו שישלח אותנו אליהם. בין הפונים היו אשדות יעקב ודגניה א’. הצענו לכרוך שנבקר בדגניה א’ ואחר כך באשדות ואז נחליט. הוא הסכים. באנו לדגניה בשבת, ובאותו יום היה חמסין כבד. נכנסנו לחדר האוכל לארוחת צהריים, ומה אנחנו רואים? התורנים מגישים לכל אחד עוף מבושל בצלחת, דבר שלא ראינו כל השנה בבית השיטה. מה קרה? בגלל החמסין מתו תרנגולות. הביאו אותן למטבח, ובישלו אותן לארוחת הצהריים השבתית. מה שעוד זכור לי הוא שעל השולחן עמד כלי ובתוכו קוביות סוכר. בבית השיטה לא היה לנו מה לאכול וקיבלנו תה עם ריבה במקום סוכר, ופה אוכלים עוף לצהריים. החלטנו פֶּה אחד לבוא לדגניה להכשרה.

“חברי הגרעין היו צופי הגימנסיה הרצליה מתל אביב וצופי ביה”ס הרֵאלי מחיפה. חלק מאתנו היה בהכשרה בגניגר, ואחרים היו בבית השיטה. התקבלנו יפה בדגניה, והציעו לנו שכּל אחד יבחר לו ענף מסוים שיתמחה בו. לי הציעו, כיוון שרציתי להיות אחות, שאלמד טיפול בילדים וכשנצא להתיישבות ויהיו משפחות עם ילדים אטפל בתינוקות. הדבר נדחה כי לא היה אז קורס מתאים, ואני אמרתי שאני רוצה לעבוד בלול. וכך היה. יום בהיר אחד ראיתי את יוסיק ואת כל הַחברֶ’ה הטרקטוריסטים שלו, ולא אמרתי לאף אחד, בחיי אדוני, לא עשיתי שום דבר. לא. לא קרצתי עיניים, ולא חייכתי, שום דבר. זה היה הדדי כנראה, מלמעלה. וכמעט לקראת הסוף התאהבנו. היינו חברים… והיו לו פה הורים ואחות ששמה נירה ואחות נוספת בחניתה. אנחנו, גרעין הצופים, גרנו באוהלים, אבל בגלל החום הנורא בקיץ סידרו אותנו לנוח בצהריים אצל המשפחות בדגניה, ואותי סידרו אצלם. גם כן מן השמים. ואולי משם זה התחיל יותר חזק. אני הייתי באה לשם בצהריים ונחה שם. הייתי חברה טובה של נירה. ואז באה ידיעה שאני יכולה לצאת לקורס המטפלות ואמרתי: חברים, לאט לאט. לא עכשיו. אז התחיל ויכוח ביני ובין יוסיק. התכנית של הגרעין הייתה שהולכים לתקופת מעבר לפרדס חנה כקבוצת עבודה עד שיוחלט לאן מועדות פני הגרעין. אני לחצתי על יוסיק שיצטרף אליי”.

המחנה בפרדס חנה, צריף ומספר אוהלים, היה שייך לקיבוץ המאוחד. ייתכן שיוסי כהן “דאג” שהגרעין יגיע לשם. יוסי כהן, מי אתה? יוסי היה חבר בגרעין הצופים א’. היה בבית השיטה בהכשרה ואחר כך בדגניה. הוא זכור לי כאידאולוג בגרעין הצופים. כשמישהו היה מזכיר את שמו הייתי נזכר בדברי אליהו הנביא: “קַנֹּא קִינֵאתִי לַה’..” הכוונה: אני, יוסי, מסור לרעיון… היה ברור שבשנה שהגרעין היה בדגניה יוסי פעל בהנהגת תנועת הצופים שיוחלט להצטרף לתנועת הקיבוץ המאוחד, כלומר לצאת לפרדס חנה ומשם לרחובות… (ובעתיד למעגן מיכאל). לפני כארבע שנים שוחחתי בטלפון אתו ועם חברים אחרים שגרים כיום בקיבוץ מעגן מיכאל. שאלתי את יוסי: “עברו מאז 70 שנה. מדוע בחרתם להצטרף לקיבוץ המאוחד ולא לחבר הקבוצות?” והוא ענה: “הקיבוץ המאוחד ומנהיגו טבנקין היו אקטיביסטים, פעילים. הם חיו את התקופה יותר מאשר תנועות אחרות. היו פעילים בהגנה, ייסדו את הפלמ”ח, והיו בעד קיבוץ גדול שמשלב חקלאות ותעשייה. זה משך אותנו אליהם. אנחנו זוכרים את הזמן ההוא, מלחמת העולם והחרדה שהגרמנים יכבשו את הארץ”.

ורות ממשיכה: “אני התחלתי לשכנע את יוסיק שיבוא לפרדס חנה אתי. ניסיתי למשוך אותו מדגניה: ‘בוּא נלך להקים קיבוץ חדש’. המשכתי ‘לעבוד’ עליו: ‘בוא נלך לחצי שנה’. אז הוא אמר לי: ‘את רואה את העץ הזה? את יכולה להזיז אותו? לא! אז גם אותי אי אפשר להזיז’. ידעתי שזה אבוד. בכיתי. ממש בכיתי. שנה שלמה בכיתי. היינו חברים טובים מאוד, והחלטתי להישאר בדגניה. בהתחלה מאוד הצטערתי, חשבתי: מה אעשה פה? רק זקנים פה. הם היו בני 45. היו מעט צעירים. חוץ מזה הם היו מאוד סגורים ומעטים. בגיל שלי היו רִיבה, שָיָה וְדִיתָה, שהיום אינן כאן, וּמוּלִיק וְאַמְנוֹן, והיה נורא קשה לחדור אליהם. הם לא קיבלו אותי לתוכם. היחידה שבאמת עזרה לי הייתה הדסה בוסל, שהייתה יותר מבוגרת ממני. אני המשכתי לבכות שנה שלמה, עד שהתחלתי להכיר את האנשים וראיתי שהם לא אנשים אלא מלאכים. התקרבתי אליהם, ויוסיק עזר לי להתקרב לחבְרָה. מה שלמדתי פה מהחברים הוותיקים לא לומדים בשום אוניברסיטה בעולם: חברוּת ויחס לעבודה. בסך הכול הייתי בת 19. ההורים של יוסיק קיבלו אותי יפה מאוד. אימא שלו זהבה הייתה אישה אצילה. אגב, היא הייתה האקונומית בדגניה והייתה עושה יום יום לֶבֶּן בספלים לבנים, ספל לֶבֶּן לכל חבר. והיו תנחום ומרים ויוסף ברץ. הם היו בני 45 אבל אנשים מיוחדים. הגעגועים למשפחתי ולחברי הגרעין פחתו, והרגשתי טוב כמו איזו בת מפונקת. יוסיק ואני התחתנו ב-1943, ושמוליק בננו נולד ב-1944”.

המשך יבוא…

17.7.15

דגניה ובנותיה. הבת ה-19 /

הכשרת הצופים א’

מייסדי קיבוץ מעגן מיכאל / אשר גלעד

חלק שני

היינו ילדים בני 14, וכל הכשרה שהגיעה לדגניה הקטנה הביאה לנו משהו מהעולם הגדול.

חברי גרעין הצופים א’: זכורים לי כּחבוּרה בוגרת ורצינית, ויעיד על כך הקיבוץ שהקימו, מעגן מיכאל, שנחשב כיום ליציב מבחינה כלכלית וחברתית. מי מהם זכור לי מאז?

מאיר זרודינסקי-זורע: בחור עם מבט ישיר. רחב כתפיים. עבד במספוא, והיה מניף את החרמש בקציר התלתן כמנצח על תזמורת. היה אדם מרכזי בגרעין. התגייס לצבא הבריטי ולבריגדה במסגרת “האחוזים” (מכסת גיוס מחברי הגרעין), וחזר מהמלחמה בדרגת מייג’ור. במלחמת השחרור היה מג”ד של גדוד 62 בחטיבת עציוני. רוניק גלעד אחי, שהיה נהג משאית משוריינת בשיירות לירושלים, נקלע לילה אחד למפקדת הגדוד של זורע, שלחם בקרבות הקשים לכיבוש “הקסטל” השולט על באב אל ואד בדרך אל העיר. רוניק התרשם מאוד ממאיר זורע, שעודד את הלוחמים העייפים והרים את המורל הירוד שלהם לקראת היציאה לקרב. מאיר סיים את שירותו בצה”ל כאלוף, חזר לקיבוצו והיה אחד מהחברים שנתנו את הטון בשטח החברתי, הארגוני והכלכלי.

שאול רוזוליו: גבוה, מתולתל, נבון. אהב את באך. התיידד עם דניאל שיפריס. לאחר חצי שנה בדגניה התגייס לנוטרות במסגרת “האחוזים”. שירת במשטרה, והיה המפכ”ל החמישי.

יהודית שטרן: חברת הגרעין מתל אביב. כשרוניק ראה אותה הוא אמר: “צופה יפה, צופה יפה”, והיא אמרה: “בן משק יפה, בן משק יפה”. הוא התחיל לחזר אחריה, והם נעשו “חברים”. לאחר חודשים אחדים הגיע לדגניה חייל צעיר נוהג בג’יפ לבן ושמו משולם ריקליס, גם הוא בוגר תנועת הצופים. יהודית שטרן עלתה על הג’יפ הלבן ונעלמה עם זוסקה ריקליס, שיהפוך בעתיד למיליונר באמריקה. בחיי שהיה לה “חוש”. ודאי חשבה: איזה עתיד יהיה לה בדגניה עם בן המשק? וזוסקה תרם לדגניה ל”עמותת הראשונים” סכום כסף נכבד.

אביבה ריקליס אחותו: לא הייתה חברת הגרעין. היינו בני 15 כשהיא הגיעה לדגניה. הייתה יושבת כל היום ליד הרדיו הגדול שעמד אחרי חדר האוכל ושומעת מנגינות ג’אז. היינו מוקסמים מהשירה והנגינה הקצבית של האמריקנים: בינג קרוסבי, אלה פיצג’רלד, פרנק סינטרה וגרשווין. פעם אמרה לי: “תקשיב, תקשיב לסִינְקוֹפָּה (קצב מתאחֵר), זוהי הארוטיקה במיטבה“. מישהו אמר שג’אז זו מוזיקה קפיטליסטית מנוונת ולא מתאימה לתרבות של החלוצים, אז הרגשנו רגשי אשמה, אבל המשכנו לשמוע כִּי “מַיִם גְנוּבִים יִמְתָקוּ”.

יהודה יֶבִין: בנו של שמואל יבין, ארכאולוג ידוע. יהודה הממושקף נראה כתלמיד חכם גם כשעבד במטע הבננות וכולו נוטף זיעה. סיים את השנה בדגניה, יצא ללמוד, לחם בחטיבת עציוני, והיה בבגרותו פרופסור לפיזיקה.

נעמי חבוייניק: עבדה בירקות עם ברוך ליס, שהיה אומר לכולנו: “נעמי? מעמיסה על העגלה ארגזים עם מלפפונים מהר יותר מכל הבחורים”. היא הייתה צוחקת: “השמנתי בדגניה”. אגב, היא ולילי שראייר היו בדגניה ב-1940 “במחנה עבודה” של הצופים שנמשך כחודש.

לאה מנוחין: הסתכלנו עליה בהערצה. מה, היא באמת קרובת משפחה של ילד הפלא, הכּנר יהודי מנוחין? ועוד אמרו שמסגרת המשקפיים שלה עשויה מזהב. כן כן, מזהב. היא עבדה במטע הבננות והייתה מתלוננת שהשורות ארוכות מדיי והחום כבד מדיי. נולדה בארה”ב כמו חנה בוגוסלב, חברתה בגרעין, שהייתה מצחיקנית ובלונדית מלידה ועם מבטא אמריקני בולט.

בּוסָה (חנה אשל): בת המושבה מגדל. בשיחה אתי נזכרה: “עבדתי בבננות. החום בקיץ היה נורא. ליד המטע הייתה תעלת בטון שהוליכה מים מהירדן לשדות. מדי שעתיים היינו נכנסים לתעלת המים עם הבגדים. לאחר שטבלנו יצאנו וחזרנו לעבוד כשהבגדים נוטפים מים. זה היה מרענן, אבל לאחר חצי שעה התייבשנו והחום חזר. גרנו באוהלים. לכל אחד היו מיטת ברזל ומזרן ממולא בקש, ונגד היתושים קיבלנו כּילות. חיותה לימדה את מחסנאיות ההכשרה לתקן גרביים קרועים ולקפל במדויק את הבגדים המכובסים שהתייבשו. ההנאה הגדולה אחרי יום העבודה בדגניה הייתה להתרחץ בערב בירדן ולהשתרע על הדשא”.

דורון קיפניס: דורון היה בחור ממושקף, עדין וחייכן. היה לו חבר ושמו בנימין הרציג, אבל כולם קראו להם: דוֹנִי וְצִיגִי. דורון היה “עגלון משְנֶה” של חיים ברקוביץ’. לפני שלוש שנים, בשיחה טלפונית, הוא אמר לי שהשנה שלו בדגניה שינתה את מהלך חייו, ובסוף שיחתנו סיפר לי אנקדוטה: “מדי יום הייתי מסיע בעגלה את כדי החלב מהרפת של דגניה למחלבת תנובה, שהייתה קרובה לדגניה. יום לפני ערב פסח הגעתי למחלבת תנובה עם עגלה עמוסה בכדי חלב. משגיח הכַּשְרוּת אמר: ‘לא נקבל את החלב שהבאת כי הפרות בדגניה אכלו מזון שהוא חמץ, ואם כך גם החלב שהבאת הוא חמץ’ (כנראה תקנה חדשה שלא הובאה לידיעת הרפתניות). והמשגיח יצא. העובד השובב שמקבל את החלב קרץ ואמר לי לרוקן במהירות את החלב למכל הגדול ומיד למלא את הכדים הריקים במים. כך עשיתי, העמסתי את הכדים עם המים על העגלה ויצאתי לדרכי. בשער היציאה עצר אותי משגיח הכשרות. עלה על העגלה, הרים כל כד ואמר לי: ‘שמע, אתה בחור הגון. בחלב שבכדים תשקה את העגלים. החלב לא מגיע לפרות כי הן אכלו חמץ'”. דורון סיים את השיחה והוסיף: “אני אומר תמיד שבגלל ההכשרה בדגניה אני חבר קיבוץ”. הייתי פוגש את דורון בשנת 1949 בחיפה ליד הנמל כשעבד בספינת הדיג של קיבוצו, ואני הייתי רכז חברתי ומקצועי של חיילי נח”ל על הספינה “קוממיות” מטעם משרד הביטחון. ברקע היה כמובן שמעון פרס.

לפני שנתיים, בשיחה טלפונית, סיפר לי שלמה הלל על שנת ההכשרה שלו בדגניה ב-1942: “בהכשרה החקלאית בדגניה עבדתי במספוא עם צבי ליס וחנן בלקינד. אני, כתלמיד הגימנסיה, קצרתי אתם תלתן בחרמש מבוקר עד אחה”צ. גיליתי כאן עולם נפלא. עולם השדות הירוקים שבכפר, בשונה מתל אביב או מבגדד. האמת? ההתמדה של הקוצרים ומסירותם השפיעו עליי עד עצם היום הזה. בסוף הקציר היינו מעמיסים על העגלות את התלתן לגובה של שלושה מטרים, והיינו “מסַרקים” בקלשון את היֶרק העמוּס כדי לתת לעגלה הנכנסת לרפת מראה אסתטי. כשפרקנו את התלתן ברפת הפרות קיבלו את פנינו בגעייה עליזה. צבי ליס היה מתרחץ ערב ערב בירדן, קיץ וחורף, למרות צליעתו. ברוך ליס היה טיפוס שונה מאחיו צבי. השֶקט של ברוך, עדינותו ומסירותו לעבודה בענף הירקות זכורים לי עד היום. התרשמתי מאוד ממרדכי וינר ומחיותה מדריכינו ומחיים ברקוביץ החצרן. הטיולים של הגרעין בגליל התחתון, ליד יבנאל, עזרו לי בעתיד להתמצא היכן להנחית מטוס עם 50 עולים מבגדד בשנת 1947. מדגניה עברנו לפרדס חנה ומשם לגבעת הקיבוצים במושבה רחובות, שם ייסדנו במחתרת את ‘מכון איילון’ התת קרקעי לייצור אמצעי לחימה. כיום מכון איילון הוא אתר תיירותי מבוקש. אחרי מלחמת השחרור עברנו מרחובות למקום מצפון לקיסריה והקמנו שם את קיבוץ מעגן מיכאל. התפרנסנו מדיג, חקלאות ותעשייה, והיינו קיבוץ גדול, ערכי ותנועתי”.

שלמה הלל כאיש ציבור: עסק בהעפלה מארצות המזרח. במסגרת מבצע מַייקֶלְבֶּרְג בשנת 1947 נשלח לעירק עם מטוס אמריקני, ובהיותו יליד בגדד ארגן משם העפלה מוטסת של 50 יהודים. המטוס נחת ליד יבנאל בשבת בבוקר, למרות הפיקוח הבריטי. היו עוד שתי טיסות כאלו עם עולים מעירק. סיפור האירועים הנועזים הללו הצטרף לסיפורי העפלה נוספים שנשמרו בסוד. לאחר קום המדינה ארגן שלמה את הבריחה הגדולה של יהודי עירק ועלייתם לארץ. היה חבר מפא”י ושנים רבות חבר כנסת, שר המשטרה בממשלת רבין הראשונה ושגריר במדינות אפריקה ובאו”ם.

יוסי כהן: הבת ניצה סיפרה ששנים רבות הדריך בתנועת הצופים. גם בחיים בקיבוץ, בעבודה ובחברה המשיך להיות “המדריך בתנועה”. עבד בספינת הדיג, בבננות ובמפעל פלסאון, ושימש דוגמה אישית לצעירים. עם השנים השלים עם השינויים שחלו בקיבוץ, ועל העבודה השכירה היה אומר: “נתייחס באופן הוגן לחבר ולשכיר”.

ונזכיר חברי גרעין נוספים: עדנה וצמותיה הקלועות, אלקנה, בעלה של עדנה, חיים לוי, שעבר לכברי, אהרונצ’ק, בעלה של בוסה, ואהרון שטולץ, שנהרג ברביבים שבנגב במלחמת העצמאות.

21.8.15

דגניה ובנותיה. הבת ה-20 –

גרעין גורדוניה ב’

הצטרף לקיבוץ חמדיה / אשר גלעד

                                    “הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ…” א’ שלונסקי

באביב שנת 1943 הגיעו לדגניה 30 בנים ובנות בוגרי תנועת גורדוניה מחיפה ומתל אביב. הזמן – מלחמת העולם השנייה. מצב הרוח בדגניה היה עגום. מאירופה הגיעו ידיעות על השואה המתחוללת שם, ורבים מחברי דגניה התגייסו לצבא הבריטי. חברי הגרעין קיבלו למגורים את מחנה האוהלים שעמד בין הבית הגדול ושדרת הברושים שיורדת לירדן, והם נקלטו יפה בענפי המשק השונים. אנחנו, בני דגניה, שמחנו במיוחד על בואם. המפגש אתם היה כמשב רוח מרענן בחיי השגרה בדגניה, והם היו בני נוער ששמחו לצאת ולהשתחרר מבית ההורים הלוחץ. בערבים היינו נפגשים בהתרגשות המיוחדת לאלו שמחפשים אהבה.

אברהם ישראלי: אברהם היה המבוגר בין חברי הגרעין. לפני 6 שנים נפגשנו בערב שבו חגגו לדגניה 100 שנה להיווסדה. הוא בא מקיבוץ חמדיה, ואני מנהריה. זו הייתה פגישה מרגשת לאחר כ-70 שנה שלא התראינו. מה נגיד ומה נדבר? הוא השמין. תלתליו נשרו, וקרחתו הבהיקה למרחוק, וגם אני השתניתי לא מעט. לזכר הימים ההם הוא שלח לי רשימה ובה זיכרונות מימי ההכשרה וביקש שהיא תופיע בעלון דגניה.

ואברהם (אַבְרֶמְ’ל) כתב: “בשנת 1943/4 הייתה לי הזכות להיות בהכשרה בדגניה א’ כחבר גרעין גורדוניה ב’. מאז עברו כ-70 שנה, ועדיין זכורה לי תקופת ההכשרה כחוויה מכוננת עד עצם היום הזה. ממש התרגשנו מהמפגש עם חברי דגניה, ששימשו לנו דוגמה ביחסם לעבודה, באהבת האדם ובאהבת הטבע. ממש כמו שחינכו אותנו בתנועת גורדוניה. מי היו כסמל עבורנו: יעל גורדון, שעל תורת אביה התחנכנו; תנחום תנפילוב, ממייסדי דגניה; יוסף פיין סיפר לנו על העלייה לחניתה ועל ש”י, שירות הידיעות של ההגנה; יצחק נול על קורס הטיס שבסופו הוא הוסמך ע”י הבריטים כטייס; שמטרלינג היה מרצה לנו על חיי הקבוצה; פלמוני על בית גורדון; מנוח על השירות בצבא הבריטי; חיותה על תפקיד החָבֵרָה בקבוצה; וחיים ברקוביץ, שהיה זריז וחרוץ במיוחד, לימד אותי להתייחס יפה לפרדות. למשל כשהן חוזרות מיום עבודה, לפני ששוטפים אותן בזרם מים, יש לתת להן אפשרות ‘להתגלגל’ על הקרקע וכך לגרד את הקרציות מעל גופן, ואוי לעגלון שלא עשה כך. חוויה מיוחדת הייתה הפעילות התרבותית כמו הקרנת סרט הקולנוע החודשי, קונצרט תקליטים והרצאות שונות. קבלת השבת בחדר האוכל הייתה מרגשת. חבר קרא והסביר את פרשת השבוע, קראו שיר של רחל או של משורר אחר, ויוסף ברץ היה מספר על הנעשה ‘בעולם הגדול’. לאחר הכיבוד שרו שירי שבת, ועכשיו הגיע הרגע הגדול שחכינו לו. ‘בן לוקח בת’, זאת אומרת, כולם קמים לרקוד. שעות שרנו ורקדנו, ובזמן זה בני דגניה ‘התלבשו‘ על בנות הגרעין ועשו זאת בהצלחה רבה. ואני אברמ’ל אסיר תודה לדגניה א’ על שהייתה לי הזדמנות לחיות תקופה קצרה עם אנשים נהדרים שהיו לנו לדוגמה ומופת. כיום יש לי קשר מיוחד עם איני עבאדי, המורה לאסלאם”. כך כתב אברמ’ל, חבר חמדיה, שנפטר לפני שנתיים.

אהבה באוהלים א’: בין בנות גורדוניה מהעיר לבני דגניה השזופים התרקם משהו מיוחד.

הזוג הראשון: דבורה אבּוֹביץ’ – היא נראתה לנו יפהפייה מהסרטים. קצת מרוחקת ומהורהרת. והחבר? מוליק וינר, או מולה הלבן, שחיוכו התמים היה כובש לב. הוא עבד במדגה, ולא פלא שדבורה נפלה ברשתו. איך ידענו? ערב ערב היו יושבים על הדשא הגדול ומסתכלים זה בזה.

סוד גלוי: עברו מאז 70 שנה, ודבורה היפה חזרה לעמק. כיום היא בת 90 וגרה בקיבוץ גשר.

הזוג השני: מתוקה או זִיסֶלֶה המתולתלת מגורדוניה ותוליק תנפילוב מיודענו. בחור נאה שהיה קוצר מצטיין בשדה התלתן ולא נפל מגדול הקוצרים בדגניה, הוא יעקב ברקוביץ’. אבל עיקר עיסוקו היה רכיבה על הסוסים הכי פראיים, וזה הלהיב את מתוקה הגורדונאית. המפגש העיקרי שלהם היה בחצר הגדולה. תוליק היה שומר שדות שרכב על סוסה סוררת והפליא לאלף אותה. כשהיה רותם אותה ועולה לרכיבה הייתה מתוקה עומדת מוקסמת ליד שער היציאה ורואה איך תוליק והסוסה נעלמים בדהרה בענן אבק. כמו ג’ון ויין בסרטים. השמירה העיקרית הייתה בלילה. שומר שדות מסתורי נוסף היה חברו של תוליק יצחק חנקין. הוא הסתתר בדגניה מהבריטים כיוון שירה בבדואי, רוצחו של אלכסנדר זיד, והרגו. חנקין הביא אתו כלבּת בולדוג שד”ר מנצ’ל, המומחית לכלבי ציד, אילפה. כשתוליק היה חוזר רכוב לדגניה לאחר ליל שמירה הייתה מתוקה מקבלת את פניו.

ותנועת גורדוניה: היו לה כבר עשרה סניפים ברחבי הארץ וכ-1,500 מדריכים וחניכים.

בוגרי גורדוניה וגם אנחנו, בני דגניה, השתייכנו למשמרת הצעירה של מפא”י. באחת השבתות בבוקר נסענו כ-45 צעירים במשאית מדגניה לחיפה לכנס של הנהגת מפא”י עם חברי המשמרת הצעירה. מאות בני תנועות הנוער נכנסו לאולם “אורה”, וביניהם אנחנו. על הבמה ישבו בן-גוריון, גולדה מאיר ושמעון פרס מהנוער העובד. הם דיברו כשעתיים על ענייני התנועה. מאיר בַּרְאֵלִי, עורך העיתון “אשמורת”, קם ממקומו והתפאר בעיתונו. ואז לפתע קמה בחורה צעירה (18) וצעקה: “מה אתה מקשקש? העיתון לא שווה את הנייר שאתה כותב עליו”. גולדה צעקה עליה: “זאת חוצפה, ובן גוריון חייך ואמר לפרס: “זאת, כשתגדל, תהיה מנהיגה של ממש. מי היא”? ענה לו פרס: “זאת שולמית אלוני (ארבל) מאלומות. היא הפרימוס באוהל שלנו”. פרימוס קראו לחבר קיבוץ שמחוסֶר מקום לינה הוכנס כשלישי לאוהל יחד עם זוג נשוי. וכידוע, לפרימוס יש שלוש רגליים.

איך חיו אז במחנה האוהלים? בכל אוהל גרו שלושה בנים או שלוש בנות. על מיטות הסוכנות היו מזרנים מקש, והמזוודה עם החפצים האישיים הייתה תחת המיטה. על ארונית קטנה היה אגרטל עם פרחי העונה.

הזוג הבא: היא יהודית בן-שמעון החיננית מחיפה, שהייתה אחת מהפעילות בגרעין. והוא? מוטיק פיין, בן דגניה. הם היו זוג יפה. הייתה שמועה שהם לא נכנסים יחד לחדר האוכל. למה? ככה. אולי כי כל האוכלים היו נועצים את העיניים באיש או בזוג חדש שנכנס?

ועוד זוג: חסידה גולדברג מחיפה. גבוהה. דומה לאנפה. כהת פנים, וחיוכה זורח. והחבר? דניאל שיפריס. אמרו שהם זוג. אמרו. דניאל לחש לי פעם שנפשו יוצאת אליה והוא מקווה שהיא תתיידד אתו. נוסף על עבודתה המסורה בלול הייתה חסידה מנגנת נפלא על הפסנתר שבחדר האוכל הישן. בשעות הערב המאוחרות היינו מתאספים ליד הפסנתר, ושם, לאור נרות קלוש ורומנטי, הייתה חסידה מנגנת בחסד נוקטורנות מאת שוֹפֶּן. שופּן? כן שופּן.

“צליל הצלילים לשופּן” היה שמו של הסרט המוזיקלי הנפלא שיצחק המסריט הביא לעמק הירדן באוטו הירוק, ורוב הקטעים המוזיקליים היו מוכָּרים לנו מהנגינה של חסידה.

והזוג הבא? חנה גרובמן הנאה. והחבר היה מיודענו תניק לבית קיפניס, או יונתן בן משה. והפרימוס או הפסנתר היה “החבר” הנוסף שעמד במקום שהוא כיום מוזאון דגניה. מה נגיד ומה נספר? ובכן, בשעות הלילה המאוחרות, באולם חשוך לגמרי, היה תניק שופך את לבו על הפסנתר ומנגן במשך שעות, פעם אחר פעם, את היצירה של בטהובן פוּר אֶליז.

וחנה? הייתה יושבת לידו ומתמוגגת. החשכה הייתה מוחלטת עד שהם לא ראו זה את זה.

נגינה בחושך? זו הייתה המומחיות של גדעון ברץ. הוא היה מנגן בחשכה במשך שעות מנגינה שחיבר לשיר של רחל המשוררת. אצבעותיו היו עבות כאצבעות של אופה לחם, אבל נגינתו הייתה לירית ומשתפכת. לידו ישבה רקדנית הבלט הגבוהה זהבה תכולת העיניים.

“וַיְבִיאֶהָ הָאוֹהֶלָה… וַיֶאֶהָבֶהָ”: וממי למד גדעון? מנתן אלתרמן, שבא לבקר את עבריה שושני היפהפייה, בת יבנאל, אחותו של עמירם שושני, שלמד בכיתה ח’ בבית ספרנו בדגניה. היא הייתה הגננת של הרצל פיין, אמי בודניק, מאיר ברהון, מלכה תנפילוב ומיכל ברץ.

נתן אלתרמן כתב לעבריה את השיר: “מַה לָעֲשוֹת, מַה לָעֲשוֹת שֶאֲנִי יָפָה כַּזֹאת, שֶיָפָה כָּמוֹנִי אֵין מִן הַיָּם עַד הַיָרְדֵן” (אנחנו שרנו “בכל עמק הירדן”). ונתן? “ויביאה האוהלה… ויאהבֶהָ”. יצחק אלתרמן, אביו של נתן, שהיה מפקח על גננות משרד החינוך, הגיע לדגניה והוציא את נתן בנו בכעס מהאוהל של עבריה. ואלתרמן? למד מיצחק אבינו: “וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָרָה אִמוֹ. ויִקַח אֶת רִבְקָה וַתְהִי לוֹ לְאִשָה… ויֶאֶהָבֶהָ”.

“ידיים עובדות“: כך קראו לחברי ההכשרה שמילאו בהצלחה את מקומם של חברים מדגניה שהתגייסו לצבא הבריטי. הביטוי לקוח משירו של זאב המשורר, שהיה מורה בדגניה. “הַיָדַיִם. הַיָדַיִם – אַחַת וּשְתַיִם וְהַיָדַים בּוֹנוֹת בָּעִיר, בּוֹנוֹת בַּכְּפָר. חוֹצְבוֹת בַּסֶלַע בַּהָר…”. מדוע הביטוי מתעלם מבני האדם שעובדים בהתנדבות ו”מחוברים לידיים?” מוזר.

ליד השולחן בחדר האוכל היו לחשושים שחלק מהמתגייסים האחרונים שלנו לצבא הבריטי התגייס בלי אישור האספה, ולא תמיד היו להם סיבות פטריוטיות. אולי הם ראו בצבא הרפתקה?

אהבה באוהלים ב’: בשעות הלילה המאוחרות היה השומר המשוטט בחצר רואה בנים ובנות חומקים מהאוהל ונעלמים בחשכה. לאן לקחה אותם האהבה? מספרים על חברה ותיקה מהעלייה השנייה שראתה בחשכת הלילה זוג מתחבק ואמרה בבוקר לאחת החברות: “בזמננו כשהייתי יוצאת עם בחור צעיר בלילה שוחחנו על ספרים וסופרים כמו פושקין ולרמונטוב ורק אז הלכנו לגורן. היום הצעירים מתחילים ישר מהגועל נפש“. האם זה היה כך בזמן הכשרת גורדוניה? נזכור שדגניה הייתה אז די פוריטנית. החברים שמרו על מסגרת משפחתית. האלמנות נשארו באלמנותן. הרווקים והרווקות הקשישים נשארו ברווקותם והשקיעו את הבדידות בשעות עבודה נוספות. נכון שהיו שמועות על “בגידות”, אבל איך הייתה אומרת יהודית גלעד: “אושר’ל, על זה לא מדברים”. עד סוף המלחמה לא התפרקה אף משפחה, וידענו שהנשים שבעליהן היו בצבא הצליחו להדוף את המחזרים העקשנים!

לא מהעלייה השנייה: מספרים שחיותה בוסל ישבה בשולחן הדיאטה לקשישים וכעסה כשמישהו סיפר שראה יצאניות יהודיות הולכות עם חיילים ברחוב הירקון בתל אביב.

“אני אסע לשם לבדוק אם זה נכון”, אמרה. נסעה לתל אביב וחזרה. בערב בחדר האוכל, ליד שולחן הדיאטה, היא נשאלה: “מה ראית? אז היא אמרה: “חברים, לצערי ראיתי שם יצאניות עבריות עם חיילים בריטים, אבל אני בטוחה שביניהן לא הייתה אף אחת מהעלייה השנייה”. דרך גבר בעלמה (מִשְלֵי): לא מזמן (2014) שוחחתי עם הבנים בני גילי על גבולות האהבה בתקופת גרעין גורדוניה ב’. אמר אחד: “כנראה למדנו מהורינו להתייחס בכבוד לבת הזוג”. והשני נזכר: “היינו רק מתגפפים או מתחבקים (“מתמזמזים”) עם חברותינו; לא מעבר לזה”. אולי היינו בני הדור שעליו כתבה נתיבה בן-יהודה מהפלמ”ח: “רבים מבני הנוער שהכרתי נהרגו במלחמת העצמאות כשהם בתולים”. ואחֵר שאל: “ומה אומרות על זה בנות דגניה?”

היֹה היו חברי גרעין: אחדים מהם זכורים עד היום לי ולחברים מדגניה, בני גילי.

עמוס גולדמן: המדריך הנצחי בסניף גורדוניה בתל אביב, עם החולצה הכחולה והשרוך האדום.

יפה צוּק: בריקודי עם הייתה נכנסת לטראנס. לא היו כמוה. פעם בחמדיה תמיד בחמדיה.

משה נק: חברותי, עליז, מתולתל. שמר על קשר עם תוליק ואתי עד השנה. חבר לחיים.

יוסי ספיבק: האקורדיוניסט של הגרעין. בחור מוזיקלי לתפארת.

רות רטנובסקי: נערה נאה וסימפטית. מדוע לא חיזרתי אחריה? שאלה טובה אחרי 72 שנים.

אִם גַרְעִין זָרָעְתָ בְּטַח (לוי בן אמיתי): הסתיימה שנת ההכשרה, והגרעין, מה עלה בגורלו?

אהרן גורן (94), אחד ממייסדי חמדיה, חבר פעיל בקיבוץ גם כיום ובעל זיכרון מדהים, סיפר לי השבוע על גרעין גורדוניה ב’. 25 חברי הגרעין החליטו להקים קיבוץ חדש. כולם עזבו את דגניה בתאריך: 1.8.1944 ועברו באופן זמני לקיבוץ נווה איתן. תכניתם לא יצאה לפועל, והם השלימו את קיבוץ חמדיה, שסבל מעזיבת חברים שעברו לקיבוץ אחר.

29.1.16

דגניה ובנותיה הבת ה-21.

עולים מבוקרשט ומטהרן

שהגיעו באמצע המלחמה / אשר גלעד

השנה 1943. מלחמת העולם בעיצומה. השמדת היהודים באירופה נמשכת. זכור לי מפגש עצוב בחדר האוכל בדגניה כשאנחנו, משפחת גלעד, אכלנו ארוחת ערב. שלום לוין, שהיה מורה בבית החינוך בדגניה, ניגש לאימא יהודית ודמעות בעיניו ושאל אותה: “יהודית מה יהיה? מה יהיה? הגיעה אליי ידיעה שהוריי נשלחו למחנה השמדה” ואימא חיבקה אותו חזק חזק. ובאמת מה אפשר היה לומר לאדם צעיר שמתבשר על מות הוריו.

והנה, באופן לא צפוי הגיעו לדגניה שלושה צעירים מרומניה בני 17-16, ואחר-כך באו “ילדי טהרן” ואתם ארבעה בוגרים שגילם 17 ומעלה. להנרייטה סאלד ב”עליית הנוער” בירושלים היה נראה ששבעת הצעירים יהיו כעין חברת נוער עם כל הזכויות, והמורה משה היילברון, בְּאֵרִי יהיה המחנך שלהם. לחברי דגניה היה זה המפגש הראשון עם אלו שבאו ממש “משם”, והוחלט להלין אותם בחדרי החברים ולא במחנה האוהלים כמקובל. ואכן, משפחות חברים קלטו את הבאים בחדרי המגורים שלהם. בחבורה שבאה מרומניה היו הנערה רִיטָה כּהאן אצל משפחת פלמוני והנערים ישראל שמואלי ויוֹנָה מוטֶרְפֶּרְל אצל מש’ שפרונג. רחלי שפרונג בן צבי זוכרת שכתינוקת “ישראל הגבוה היה מרכיב אותי על כתפיו ומתרוצץ בדירה הקטנה והיה מתכופף תחת המשקוף כשעברנו מחדר לחדר, וזה ממש הפחיד אותי”.

“איך הגעתם לדגניה בתוך המלחמה?” שאלתי בשיחה טלפונית את ריטה, שהייתה אז בת 16 וכיום היא בת 88 שנים וגרה ברמת גן. ריטה סיפרה: “נולדתי והתחנכתי בעיר צ’רנוביץ. מלחמת העולם פרצה, וברוב המדינות במזרח אירופה ובמרכזה מצב היהודים היה נואש. גם ברומניה היו פוגרומים, וביוני 1941 נרצחו בעיר יאסי כעשרים אלף יהודים. אבי, אחי ואני ברחנו לבוקרשט, ומשפחת דודתי שגרה שם דאגה לנו למגורים. בת דודתי אֶרִיקָה גרה אתם, והבן שלהם היה בארץ בקיבוץ רמת דוד. הדוד עסק בארגון וחינוך של נוער ציוני והיה בקשר חשאי עם משלחת הסוכנות היהודית שישבה בתורכיה ובראשה טדי קולק. שליחי התנועה הציונית היו פעילים ברומניה, ונודע למוסד לעלייה ב’ שממשלת בריטניה החליטה שכל יהודי שיגיע לתורכיה יוכל להיכנס לארץ ישראל. השליחים סידרו ש-75 צעירים שגילם פחות מ-18, וביניהם אני, ייסעו לתורכיה. יום אחד עלינו על הרכבת היוצאת לאיסטנבול. לא הכרתי אף אחד מהנוסעים. קרוב לגבול חילקו לנו פספורטים, אבל להפתעתנו, שניים מאתנו הורדו מהרכבת בכוח. מאוחר יותר נפוצה שמועה שהם היו בני 19 וסוכנים גרמנים ירו בהם. הגענו לתורכיה, ושם חיכו לנו נציגי הצלב האדום ונציגי הסוכנות והעלו אותנו על אוטובוסים שהביאו אותנו דרך סוריה ולבנון לארץ. באוטובוס פגשתי לראשונה את יונה מוטרפרל וישראל שמואלי, ונציגי עליית הנוער שלחו את שלושתנו לדגניה. מעולם לא שאלתי את יונה ואת ישראל על גורל משפחותיהם ברומניה ואיך הם עלו לארץ”. פרוטקציה? שאלתי את ריטה: “מי דאג שדווקא את תהיי בין ה-75 שעלו לארץ? והיא ענתה: “יתכן שאנשים שמקורבים לסוכנות ויושבים בתורכיה דאגו לי”.

בין הצעירים שבאו לדגניה מטהרן ומוצאם מפולין היו: מרדכי שטריקס, יהודה פליסינג, מרים זַבְיֶרוּכָה ועוד חברה שאינני זוכר את שמה. משה היילברון קבע להם סדר יום לעבודה וללימודים, והם זכורים לנו כנוער שנקלט יפה בעבודה ובלימודים. תוך זמן קצר דיברו עברית שוטפת, ונוצרו בינינו קשרים טובים, ולא פעם עבדנו יחד בשדה. איך הם הגיעו לדגניה?

בספר מאה ראשונה לדגניה, שיצא לרגל יובל המאה, כותב יהודה פליסינג, הנער מטהרן: “הרגשתי קשר נסתר לארץ אחרי שעברנו דרך ארוכה ומרה. אחרי שנים של נדודים בעולם הגענו לארץ ישראל… לבי דפק בקרבי, ושאלתי את עצמי מה היא בשבילי ארץ ישראל? בעומק לבי הרגשתי איזה קשר נסתר ביני ובין הארץ הזאת. הרכבת התקרבה לתחנת רחובות, ואלפי יהודים באו מן הסביבה כדי לראות את הילדים והנערים, שארית הפלטה מן הגולה. לשמחתנו לא היה גבול. עברנו כבר בחיינו הרבה תחנות בדרך לסיביר ולאוזבקיסטן הרחוקה. שם אף אחד לא חיכה לנו. אחרי שנים של נדודים, שנות קור ורעב אנו שבים אל ביתנו בלי הורים אשר השארנו, מתים או קרובים למות, ביערות סיביר ובמדבריות אוזבקיסטן… לפני פסח הגענו למקום מגורינו החדש – לדגניה. בימים הראשונים היינו קצת עלובים. היה קשה להתרגל לחיים החדשים, במיוחד מפני שלא ידענו את השפה ולא יכולנו לדבר. התחלנו ללמוד, אבל לא הצלחנו בלימודים כי היינו מעטים, וגם העבודה בשדה גרמה לקשיים והחום הציק לא מעט.. אנו התכוננו להיות אזרחים טובים בארצנו, אבל העבר היה נעוץ יותר מדי בלבנו מכדי שנוכל לשכוח אותו”. יהודה היה בחור מופנם ושקט עם חיוך עגום. צנוע וחרוץ.

מרדכי שטריקס: חברו של יהודה שהגיע אתו מטהרן עם אותן חוויות קשות, היה בחור בלונדי גבוה, חזק ובעל חוש הומור נפלא. הוא היה בן גילנו והתיידד בקלות עם כולם. היה אופטימי עם חיוך נצחי על פניו. לא פעם הצטרף לטיולים ולפעילויות שלנו, והתקבל בחברתנו בזרועות פתוחות, דבר שלא תמיד קרה עם בני נוער חדשים שבאו להכשרה בדגניה.

ניסן ליברמן: בהזדמנות זו אני מזכיר את קרוב משפחתה של נעמי ביטנר (ליברמן), שהגיע לדגניה אחרי המלחמה. גם הוא כמרדכי היה פיקח, שנון ובעל חוש הומור נפלא.

מרים זַבְיֵרוּכָה וחברתה: באו לדגניה עם יהודה ומרדכי בקבוצת ילדי טהרן והיו מבוגרות מהם. גם הן ומשפחותיהן ברחו מפולין לרוסיה עם פרוץ מלחמת העולם. הגיעו לברית המועצות האסייתית, וסבלו מרעב וקור כשאר ילדי טהרן. ייתכן שמישהו מהוריהן מת ברעב.

שנה עברה על שבעת חברי הקבוצה בעבודה ובלימודים, והנה הפתעה: אריקה פוקס הגיעה מרומניה לדגניה, והתברר לנו שהיא הבת דודה של ריטה כאהן. חברת הנוער מנתה עכשיו שמונה צעירות וצעירים.

בתחילת ינואר 2016 שוחחתי בטלפון עם אריקה, שגרה כיום בתל אביב, ושאלתי אותה: “איך יצאת מאירופה הנצורה והגעת ארצה באמצע המלחמה?” ואריקה סיפרה: “גרנו בצ’רנוביץ, ובתחילת המלחמה אבא, אימא ואני עברנו לבוקרשט, בירת רומניה. אבי היה עסקן ציוני נלהב שהיה ממונה על הוצאת הנוער מרומניה לארץ בכל דרך ועל הקשר עם משלחת הסוכנות היהודית שישבה בתורכיה. אחי כבר היה בקיבוץ בארץ. ריטה, בת דודתי, עלתה לארץ שנה לפניי והייתה בדגניה. בשנת 1944 משלחת הסוכנות בתורכיה אמרה לאבי שעלינו לצאת בהקדם מרומניה לתורכיה. עלינו לרכבת, ואתנו כ-75 צעירים יהודים שהשלטון הרומני הפשיסטי אישר את יציאתם מהמדינה. הגענו לסופיה, בירת בולגריה, והרכבת עצרה בתחנה לתדלוק. בדיוק אז הפציצו מטוסים אמריקנים את הרכבת, ובנס לא נפגענו. בלילה יצאה הרכבת לתורכיה, ובאיסטנבול פגש אותנו איש הסוכנות מהארץ והעלה אותנו על אוטובוסים. בנסיעה עברנו את סוריה ולבנון, ודרך ראש הנקרה הגענו לחיפה ומשם לדגניה, והצטרפתי לחברת הנוער של ריטה”. “ומי דאג שאת ומשפחתך תהיו בין ה-75 שיעלו לארץ ולא אחרים?” שאלתי, והיא ענתה: “אני חושבת שאבי, שהיה מקורב לסוכנות, דאג לכך”.

עברו שנתיים, ומזכירות דגניה הציעה לשמונת הצעירים להישאר בדגניה. מה זכור לי מאז?

ריטה הייתה בחורה נאה שמצחה גבוה ושתי צמות לראשה. מבטה היה גלוי וישיר, והופתעתי מהביטחון שהקרינה. היא מספרת: “הלימודים עם משה בארי היו מרתקים. בסוף השנה הוא שלח אותי להיבחן אצל המורה מבית הספר שלום לוין, וקיבלתי ממנו תעודה עם ציונים גבוהים, דבר שאפשר לי בעתיד לקבל עבודה בתל אביב. אהבתי לעבוד עם חיה תנפילוב בגינות הנוי. בגלל החום בקיץ היינו קמות בשעה חמש בבוקר ומסיימות בצהריים. הייתי מרבה להחליף ספרים בספרייה. ברטה גנני הייתה הספרנית, והיו לי אתה שעות שיחה רבות. הייתי בגיל ההתבגרות, והיא הייתה בשבילי כעין אימא וייעצה לי בהרבה עניינים. בחורים חיזרו אחריי, ובהשפעת ברטה ידעתי להתנהג באופן נבון. התיידדתי עם תמר ליס, והיה בינינו דמיון חיצוני. גרתי אצל משפחת פלמוני בחדר אחד עם צפירה, והיה לי קשה אתם כי הם היו אנשים סגורים מאוד. אהבתי לשמוע בדגניה מוזיקה קלסית מתקליטים. בתום שנתיים עברתי לתל אביב, והייתי מרבה ללכת לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית באולם ‘אוהל שם'”.

יהודה פליסינג התגייס לצבא הבריטי וחזר לדגניה. עבד עם אהרון תבור במכוורת. התחתן עם אביבה, ונולדה להם בת. הם עזבו את דגניה ב-1958.

מרדכי שטריקס היה אומר לא פעם: “חכו, חכו. אני עומד לנסוע לאמריקה לדוד שלי, ואני עוד אתעשר. תראו”. ואכן, אחרי מלחמת השחרור נסע לניו יורק, ומאז לא שמענו עליו דבר.

מרים זביירוכה וחברתה הצטרפו לנווה ים, ובשנת 1958 פגשתי אותה שם עם בעלה וילדיהם.

לניסן ליברמן היו קשרים רומנטיים עם אחת מבנות דגניה, והוא סיפר לי שהמקום הכי רומנטי הוא הגג והמזרן של עמדת הבטון ליד גן ב’. במלחמת השחרור לחם בקרב על משטרת גשר, ולאחר המלחמה עזב את דגניה והצטרף לאמו, שחייתה בארץ, למד והקים משפחה.

ישראל שמואלי עשה חיל בלימודיו. עבד עם דוד ויהודית שמטרלינג בכרם, בענפי התמרים והזיתים. התגייס לנוטרות כחבר דגניה. לחם במלחמת השחרור בעמק הירדן. למד רפואה ללא עזרת דגניה, ולאחר שסיים נסע לניו יורק. לאחר לימודים ממושכים התמנה כפרופסור לפסיכולוגיה במוסד להשכלה גבוהה, והקים שם משפחה. מבקר בארץ מדי פעם.

יונה מוטרפרל נשאר אף הוא בדגניה, ולאחר מלחמת השחרור הצטרף לצי הסוחר והתקדם עד לתפקיד של קצין סיפון ראשון. גר עם משפחתו באשדוד, ושמר על קשר עם גבי ברקת.

אריקה פוקס: “כשהגעתי עם הוריי לארץ ב-1944 באנו לרמת דוד כי אחי היה חבר הקיבוץ, ומשם הצטרפתי לריטה, שהייתה בדגניה. הוקסמתי מהנוף של עמק הירדן והכנרת. כשעבדתי במטבח נהניתי בהגשת אוכל, ואהבתי לעבוד בבתי הילדים. יום אחד אמרה לי חיותה: ‘את נראית חלשה. נרשום אותך כחברה בקופ”ח, ונשלח אותך לחמי טבריה’. וכך היה. באמת אהבתי את האנשים. שלחו אותנו לנקות את חדרי הוותיקות, והן ממש פינקו אותנו. ריטה ואני הרבינו לקרוא ספרים ולבקר את ברטה בספרייה. הוריי באו לדגניה לבקר אותי. עם תום השנה חלק מחברינו נשאר בדגניה. ריטה ואני עברנו לתל אביב והקמנו משפחות. אנחנו זוכרות את הזמן שהיינו בדגניה ובייחוד את היחס מצד כולם כחוויה בלתי נשכחת”.

סוף דבר – מי בחר את העולים שיעלו על רכבת ההצלה? זו שאלה שמטרידה אותי מאז משפט קסטנר. ישנן עדויות שדאגו לכך “המקורבים לצלחת”, כלומר קרובי המשפחה, קרובים פוליטית ועסקנים בעלי רצון טוב. ושאלה נוספת: האם מוסרי להעדיף את מקורביך?

איך נבחרו ריטה, אריקה, ישראל ויונה למשל לעלות על רכבות ההצלה מרומניה? השערה שלי: ייתכן שאביה של אריקה והדוד של ריטה, כמקורב למשלחת הסוכנות היהודית בתורכיה, דאג לכך. ואולי האח של אריקה מרמת דוד שוחח עם חבר הקיבוץ יוסף בַּרְפָּל מהמוסד לעלייה ב’ וביקש שידאג להכניס את הבנות לרשימת ה-75 שיעלו לרכבת שתיסע לתורכיה?

וּמֵאוֹת ילדי טרנסניסטריה – איך נבחרו לעלות על רכבות ההצלה? ומה עם הילדים האחרים? ואיך נבחרו מכלל יהודי בודפשט 1,684 הנוסעים המאושרים שעלו על רכבת ההצלה של קסטנר, שנסעה מבודפשט לשוויצריה הניטרלית? והתשובה היא: הם נבחרו כנציגי הזרמים השונים ביהדות הונגריה: הציונים, הדתיים. חברי תנועות הנוער ופליטים מפולין ומסלובקיה ואתם גם הרבי מסאטמר. הבחירה הייתה מאוזנת, אבל נבחרו בעיקר בני משפחה, מכרים ומקורבים. האם זו בחירה הוגנת? מה אומרת על כך היהדות? אדם קרוב אצל עצמו וגם עניי עירך קודמים (בבא מציעא עא, א)? נראה שהאינטרס המידי של האדם מופנה קודם כול לבני משפחתו ולמקורביו. אלו שבחרו את העולים לרכבות ההצלה: בעלי תפקיד, מנהיגים, עסקנים ובני משפחה, נהגו מתוך שיקול דעת ערכי ומוסרי לפי גישת היהדות. לי נראה שיש מקום להוסיף גם את העיקרון הידוע שלפיו חינכנו והתחנכנו: שוויון ערך האדם. זה יוסיף וירחיב את הממד האנושי לגישה היהודית.

26.2.16

דגניה ובנותיה הבת ה-22.

שפייתים ב’

השלימו קיבוצים שונים / אשר גלעד

“פעם שפייתי? – תמיד שפייתי!”

  סיסמה משותפת לבוגרי הכפר

“השפייתים באו, השפייתים באו”, נשמעו קריאות ילדים, ואוטובוס עצר בחצר. 22 צעירים וצעירות ירדו ממנו כשהתרמיל על הגב והמזוודה ביד. אתם ירד גבר נאה שבמקום כף ידו הימנית הייתה תותבת מעור וממתכת. כן. זה יוסף דשבסקי, מנהל כפר הנוער שפייה, שהיה מבקר את הכשרת שפייה א’ כשהייתה אצלנו בשנת 1938. חיה פלמוני, לשעבר חניכת שפייה, ניגשה ליוסף, לחצה את ידו והביאה את החבורה למאהל. מכאן הלכו כולם לגורן, וכל אחד מִלֵא ציפַּת בּד בְּקַש, והרי לך מזרן. כולם באוהלים. המזרן על מיטת הברזל, המזוודה תחת המיטה, והתיק עליה. מחר יוצאים לעבוד בענפי שדה, חדר אוכל ועוד. השנה 1943. המלחמה בעיצומה. חברים רבים מדגניה התגייסו לצבא ולפלמ”ח, והנוער השפייתי בא לעזור לקיים את משק דגניה. חברי ההכשרה היו חניכים בשפייה. חלקם שנתיים, והיו כאלו שהיו שם כשש שנים. הם חיו במסגרת קבוצתית. גרו בפנימייה, למדו ועבדו יום יום בחקלאות, וניהלו בעזרת מדריך בוגר חיי חברה. אפשר לומר שהחיים בשפייה היו הכשרה נפלאה לחיי קיבוץ.

מה ידוע על המקום שנקרא שפייה? על גבעה יפה שמצויה מצפון לזיכרון יעקב נוסדה בשנת 1891 מושבה שנקראה מאיר שפייה. בתי המקום נבנו בתוך חורשה נפלאה של אלונים, אורנים ואלות מסטיק. ב-1904 הוקם שם מוסד חינוכי שקלט יתומים מניצולי פרעות קישינייב ואחר כך קלט יתומים ממלחמת העולם הראשונה. שם נבנה גם בית הבראה. המשורר ח”נ ביאליק, שנפש שם, כתב את השיר “לִבְנוֹת שְפֵיָיה”. נצטט בית אחד ממנו:

כְּפָר בּוֹדֵד לוֹ שְפֵיָה – מִי דוֹרְשָה?

וּפְלָאִים לֹא מְעַט בָּה: עֵז, חוֹרְשָה.

סְרִיס תַרְנְגוֹל. חֲתוּלָה צוֹלֵעָה,

אַךְ פֶּלֶא פְּלָאֶיהָ – הַחוֹרְשָה,

וְהַבָּנוֹת בַּחוֹרְשָה – כְּמֵאָה”.

שפייה כמרכז לאימונים: ארגון “ההגנה” בחר את המקום לאימונים בנשק. המקום מבודד, והמשטרה הבריטית תתקשה לרגֵל אחר הנעשה שם.

המנהל יוסף דשבסקי: יוסף, שהביא את גרעין שפייה ב’, נולד ב-1908 בראשון לציון. בהתבגרו למד חקלאות במקווה ישראל. משם עבר לשפייה כמדריך חברתי. כחבר “ההגנה” עבר קורסים, והיה למפקד האימונים שהתקיימו במקום סודי שנקרא “מערת טלימון”. במשך הזמן קיבל את תפקיד מנהל שפייה, ונוסף על כך היה מפקד הגדוד האזורי של ההגנה.

אמרת חינוך מוזיקלי בשפייה – התכוונת למשה יעקבסון: בשפייה הייתה מסורת של נגינה בכלי מיתר, אבל משנת 1942 הרחיב יעקבסון את הפעילות המוזיקלית תחת הססמה “כל ילד זכאי לעשייה מוזיקלית” והנגינה במנדולינות ובגיטרות הייתה אמצעי תרבותי וחינוכי בשפייה. בהזדמנות זו נזכיר שחיה פלמוני וטובה כהן, שהיו בוגרות שפייה, ניגנו בגיטרה ובמנדולינה שנים רבות לאחר שהגיעו לדגניה, וגם לאהל’ה רם ניגנה במנדולינה.

בשבחי שפייה: לאה רם, חברת דגניה ב’, מספרת בהתרגשות רבה על כפר שפייה, שממש הציל אותה: “אחותי ואני הוכנסנו לבית יתומים בירושלים. היחס אלינו והתנאים היו איומים. ב-1942 העבירו אותנו לשפייה – מקום עם נוף נהדר ואנשים נפלאים. בשפה אחרת, עברנו מגיהינום לגן עדן. השדות, הפרות והסוסים. המדריכים והיחס האוהב שלהם. המורים לכל מקצוע וביחוד למקהלה ולתזמורת. העבודה הייתה בבוקר. היינו תמיד יוצאים בשניים עם הפרות למרעה. הנוף היה נפלא. אחר כך היינו חוזרים לרפת וניגשים לחליבה. זו הייתה חוויה נהדרת. לשפייה היו שטחי אדמה מעובדים במישור החוף, קרוב לכפר הערבי פוריידיס. קראו למקום חוות שפייה. אני לא שוכחת את חווית הירידה והעבודה בשדות החווה. גידלו שם מיני ירקות, בננות ומטעים. מנהל הכפר היה יוסף דשבסקי, והוא דאג שמדריכי הכיתות יהיו מגויסים להיות נוטרים. חלקם היו מאמנים את חברי ההגנה באימוני שדה, בשימוש ברובה ובזריקת רימוני רסס. המשטרה הבריטית חשדה שבשפייה מתקיימים אימונים בנשק לא לגלי. לכן בשעות שהתקיימו האמונים היה יוסף מעמיד תלמידים בוגרים שיצְפּו על הכביש העולה לשפייה, וכאשר יראו מכונית משטרה בריטית יודיעו לו מיד. סיפרו לנו שיוסף איבד את ידו הימנית כאשר עסק בפיצוץ סלעים כאשר חפרו בקרקע ברכת שחייה. אבל היו עוד גרסאות.

חניכי שפייה ב’: הגיעו לדגניה והשתלבו במשק באופן טבעי. ומה אנחנו זוכרים מהם?

אהרון יצחקי: מזכיר ההכשרה. חמור סבר, דברן. בכל הזדמנות שיבח את תנועת הקיבוץ המאוחד החזקה, מייסדת הפלמ”ח, ולגלג על דגניה ועל חבר הקבוצות הקטנה והאינטימית, שההכשרות שלה עדיין לא גויסו לפלמ”ח. זה היה הד לוויכוח בתוך מפא”י בין דוד בן גוריון ויצחק טבנקין (סיעה ב’) – האם הנוער יתגייס לצבא הבריטי או לפלמ”ח.

יגאל יונתי: בהיר פנים. חסון. חקלאי נפלא: ברבות השנים היה חבר ניר בנים שבחבל לכיש.

רבקה אוטקין: לאחר ההכשרה בדגניה הצטרפה לגרעין שהקים את קיבוץ החותרים.

יונה סעדה: הייתה נערה בעלת יופי נדיר. ייתכן שהייתה בת או נכדה לתושבי כפר השילוח, או כמו שקראו למקום – כפר התימנים, שליד ירושלים. שמועה אמרה שהיא הייתה חברה של זיזה. אחרים אמרו שהייתה חברה של אורי מורפורגו. נו, אז מה אם אמרו? מרדכי שָלֵו, שהיה מורה בבית ירח, אמר לי פעם: “אין כמו רכילעס שעוברת מפה לאוזן”.

ראובן אסא: מתולתל. נחמד. פעיל בהכשרה. גם הוא הצטרף לגרעין שהצטרף להחותרים.

נחמיה צארום: זכור לי כבחור שחרחר, שקט ומבטו עגום. עבד עם הוריי יהודית ודוד גלעד במטעי הזיתים, בכרמים ובתמרים. משפחתנו אימצה את נחמיה, והוא היה בא לחדרנו לנוח בצהרי הקיץ החמים. לא פעם שאלתי את עצמי מה מסתתר מאחורי העצב הניבט מעיניו של נחמיה, ונזכרתי שבמוסד שפייה התחנכו גם ילדים שלמשפחתם היו קשיים כלכליים או בעיות משפחתיות. בשפייה היה להם טוב. נחמיה היה כחברים אחרים שנעלמו בתום שנת ההכשרה ולא שמרו על קשר עם דגניה.

יעקב זבלודובסקי: היה בחור אופטימי, צחקן ושמח. מדגניה עבר לרמת השרון וחי שם.

יעקב דוֹבְּרוֹבִין: בחור חסון, נאה ובהיר שער. היה יוצא דופן במראהו ובעל ביטחון עצמי. יעקב היה נכדו של אנדרי דוברובין הנוצרי, חבר כת הסובוטניקים, שעלה עם משפחתו מאזור הוולגה לארץ. המשפחה התגיירה, הגיעה לגליל ובשנת 1909 רכשה שטח אדמה גדול במושבה ייסוד המעלה והתפרנסה מחקלאות. לימים עקר אחד מבניו הגדולים עם משפחתו למושבה מטולה, והם התפרנסו מחקלאות. יעקב נולד שם, גדל ולמד עם ילדי המושבה. לאחר שאמו חלתה ונפטרה שלח אותו האב להתחנך במוסד הילדים שפייה. עם סיום הלימודים הגיע יעקב עם בני ההכשרה לדגניה, ולאחר שנה עזבו כולם. בשנת 1952 הגיע יעקב לדגניה עם מאיר גמבו כטרקטוריסטים שכירים. איני עבאדי מספר: “דגניה רכשה טרקטור D6, ואני הבאתי את יעקב כדי שילמד אותי להפעיל אותו. במלחמת השחרור הוא עבד בצה”ל בציוד כבד ונפצע ברגלו. היה גבר נאה, והבנות “רדפו אחריו”. מדי פעם היינו לוקחים את הטנדר פארגו ונוסעים לייסוד המעלה לבקר את הדוד בחוות דוברובין”.

זכור לי שלאחר שלוש שנים בדגניה הוא עבר לרמת השרון, הקים משפחה ונפטר לא מזמן.

עזרא עפגין: היה נער שקט, מופנם, כהה פנים ומשופם. אמרו שנולד בארִיתריאה. המשפחה עלתה לארץ והתיישבה בפתח תקוה, וכשהיה בן 12 הוא נשלח לכפר הנוער שפייה והיה שם 6 שנים. משם הגיע לדגניה. בסוף השנה אמר לי שיתגייס למחלקה הערבית של הפלמ”ח “המסתערבים” ויעבור לקיבוץ אפיקים.

רודיק לוין, בן אפיקים, סיפר לא מזמן שאבא של עזרא היה יהודי אריתראי ואמו יוצאת תימן. הוא הגיע כבודד לאפיקים והתחבר נפלא עם בני המשק. הייתה לו חכמת חיים יוצאת דופן. למשל, מעשה שהיה כך היה. שלחו אותו לשדה לקטוף עגבניות, וזה לא מצא חן בעיניו. מה עושים? קוטפים רק עגבניות ירוקות. הראו לו עגבניות אדומות, אבל הוא בשלו. לבסוף החליט מרכז המשק שעזרא עיוור צבעים ושלח אותו לעבוד בדיר הכבשים. הוא אהב את הכבשים אהבת נפש והיה יוצא אתם למרעה מבוקר עד ערב וכמובן חולב את הכבשים שלוש חליבות ביום. בבוא הזמן היה מצטרף לעובדים בענף שהיו גוזזים את צמר הכבשים, שהיה נמכר לכל דורש. התכונות הבולטות שלו היו יצירת קשר עם חברים וחוש הומור נפלא.

המחלקה הערבית של הפלמ”ח: עזרא הצטרף למחלקה שהקים ירוחם כהן, סגנו של יגאל אלון, מפקד הפלמ”ח. במשך שנים הם אספו ידיעות מערביי הארץ וגם מהארצות השכנות. אבל בעיקר למדו ערבית ועשו הכול כדי להידמות לערביי המקום. שלמה רוט מאפיקים, שהיה מגויס לפלמ”ח, סיפר לרודיק שבמסע להרי יהודה חלף על ידו ערבי מהאזור, מוזנח ולא נקי. “פתאום הוא קורץ לי, מחייך ולוחש: ‘שלמה, זה אני. עזרא אפגין’. ממש לא הכרתי אותו. מאז הוא נעלם”.

עם פרוץ מלחמת השחרור ב-1948 הוא נשלח עם חבר לרצועת עזה כדי לאסוף מודיעין. שניהם נתפסו בידי הצבא המצרי שהאשים אותם בניסיון להרעיל בארות בעזה. הם הוצאו להורג בחודש אוגוסט, ואין יודעים את מקום קבורתם. לזכרו של עזרא הוקמה מצבה בבית הקברות באפיקים. גם בהר הרצל הוקמה מצבה לזכרם של עזרא וחברו.

25.3.16

דגניה ובנותיה. הבת ה-23.

“הכשרה צעירה”

הצטרפו לדגניה א’ / אשר גלעד

בחודש אוגוסט שנת 1944 הגיעו לדגניה מרחבי הארץ 17 בנים ובנות מתנועת הנוער העובד. ביניהם היו גם זהרה שלו, מרים ברסלבסקי, ישראל קרונזון-קרנון ובני קרניבד, שהיו לחברים בדגניה. בהכשרה זו היה גם בחור ושמו חיים גַרְבֶּר, שחי כיום עם משפחתו בקריית ביאליק. ובכן, באחד הימים, בסוף דצמבר 2009, הגיעו חיים ומשפחתו לדגניה לביקור לכבוד יום הולדתו ה-80. רחלה ואיני אירחו אותם, וחיים כתב להם מכתב תודה:

“לרחלה ואיני היקרים, שלום רב. תודה מקרב לב על היחס החם וההסברים שקיבלנו ממך, איני, על דגניה בת ה-100. על הימים הקשים שעברתם יחד עם הימים הטובים, וכל זאת בזכות חכמתם והדרך שציוו לכם קבוצת הראשונים של דגניה, שאותה אימצתם כדרך חיים. בשבילי היום הזה הוא הגשמת חלום, לחזור לדגניה. מקום בו הייתי כל כך מאושר כנער מתבגר. עבדנו אז קשה, ויחד עם זאת ידענו לבלות בשחייה בירדן ובריקודים. לראשונה התנסיתי בחיים עצמאיים, בקבלת אחריות והערכה רבה לעבודתי. בדגניה למדתי רבות על אהבת הארץ ועבודת האדמה. ספגתי ערכים רבים שעיצבו את אישיותי והפכו אותי בתום התקופה לבחור היודע את דרכו בחיים. שוב תודות רבות ולהתראות. חיימקה ומרים”.

17 הבנות והבנים קיבלו ארבעה חדרים למגורים בקומה ב’ של הבית הראשון והיו ממש מאושרים.

הכשרה צעירה ועליית הנוער? הנרייטה סאלד, מנהלת ארגון “עליית הנוער”, ראתה שעם פרוץ המלחמה נפסק זרם הנוער העולה מחו”ל והחליטה שאת מקומו יתפסו “הכשרות צעירות” של בני הארץ בגילים 17-15 שנה שיגיעו לקיבוצים וייחשבו לבני “עליית הנוער”, כולל התנאים המוסכמים, והם: הקיבוץ מתחייב לתת לכל חבר הכשרה צעירה מקום מגורים, מורים ומדריכים מתאימים. יום יום 4 שעות לימוד ו-4 שעות עבודה. כלכלה וטיפול רפואי. הקיבוץ יקבל תמיכה כספית לכיסוי ההוצאות על כל נערה ונער שיהיו חברי ההכשרה. זאת ועוד: רובם היו חברי תנועות הנוער כמו גורדוניה, השומר הצעיר, המחנות העולים והנוער העובד והיו מעוניינים בגמר ההכשרה להקים קיבוץ או להצטרף לקיבוץ קיים. היה גם מקובל שהם יתגייסו לפלמ”ח. רבים מן הצעירים לא למדו בבי”ס תיכון מסיבה כלכלית והצטרפו לגרעין הכשרה צעירה. תנחום קיבל על עצמו להיות מדריך ההכשרה למרות כאבו הגדול, כי עברה רק כשנה מהיום שבו נספו בים התיכון 140 חיילים ישראלים בצבא הבריטי וביניהם מולה הבן. ודאי נדרשו מתנחום כוחות נפש גדולים כדי להדריך נוער.

72 שנים עברו מאז, והחלטתי להיפגש עם חיים גרבר, חבר ההכשרה, ולראיינו. לפני כחודש שוחחתי אתו טלפונית והופתעתי מזיכרונו הבהיר ומיכולתו לתאר את התקופה ההיא.

חיים: “אתה שואל איך הגעתי לדגניה? ובכן, סיימתי את הלימודים בכיתה ח’ של ביה”ס היסודי. הייתי בן למשפחת פועלים, המשכורת האחת של אבא הספיקה בקושי לקיום המשפחה, ולא הייתה אפשרות לשלוח אותי לבי”ס תיכון, אז יצאתי לעבוד בעבודות מזדמנות. הייתי חבר בתנועת הנוער העובד בחיפה, ואז התפרסם בעיתון “דבר” הרעיון של הכשרה. מחנה מיון להכשרה צעירה. נפגשנו בקיבוץ מעיין צבי, עשרות בנות ובנים, כשנחמן רז מקבוצת גבע היה המדריך המארגן. עבדנו כחודש ימים במטעי הבננות, ובערבים שוחחנו על מטרות ההכשרה, רקדנו או יצאנו לטיולים, ובסיום המחנה החליטו שבעה עשר מאתנו להמשיך ולהיות יחד. אז נשלחנו לדגניה א’, ושם נקראנו הכשרה צעירה נוער עולה ו’.

“בשנה הראשונה גרנו בקומה השנייה של הבית הראשון. תנחום תנפילוב היה המדריך שלנו, והיינו מתאספים באולם הקטן שבין החדרים ומשוחחים על החיים בקבוצה.

“פעמיים בשבוע שמענו הרצאות, והיינו משחקים משחקי חברה. לעבודה קיבלנו מדגניה בגדים ונעליים. בחורף הגשום והבוצי היינו מושחים את הנעליים בשמן מיוחד שמנע את חדירת מי השלוליות לנעליים. במקום גרבי עבודה היינו משתמשים במטליות מבד אפור ועוטפים בהן את הרגליים. אתה שואל איך היו התנאים בחיי היום יום? ובכן, קיבלנו את כל התנאים שהיו נהוגים בדגניה, והכוונה לכביסה ולטיפול בבגדים לסוגיהם. לכל אחד היה תא בהספקה שניהלה צפורה ברקוביץ. יצחק נול, סדרן העבודה, דאג שנעבוד תקופה ממושכת באותו ענף כדי שנהיה בעלי ניסיון. אני עבדתי בחצירים או במספוא, ובוקר בוקר הייתי קם והולך לאורווה, רותם את הפרדות לעגלה, הקוצרים היו מתיישבים על העגלה, והיינו נוסעים לשדות האספסת והתלתן שליד בית זרע. היינו קוצרים במשך שעות בחרמשים. שלמה כהן לימד אותי להשחיז את להב החרמש באבן משחזת שקיבלנו, ומדי פעם, בהפסקות למנוחה, כל אחד דאג ללהב החרמש שלו. תנחום לימד אותי לרִדֵד את הלהב על ידי הנחתו על סדן ברזל גדול ובעזרת פטיש מיוחד להכות על החלק החד ביותר של החרמש, וכל המוסיף הרי זה משובח.

“לאחר שעות של קציר היינו מעמיסים את התלתן על עגלה לגובה של שני מטרים, ותפקידי היה לנהוג את העגלה לדגניה ולפרוק את ה”יֶרֶק”, חצי ברפת א’, אצל מרים ברץ, וחצי ברפת ב’, אצל רבקה ליס. מה נגיד ומה נדבר, היה פה שמח. מרים הייתה צועקת: “חיים, תוסיף עוד, תוסיף עוד”. ורבקה הייתה מתחנחנת: “חיימקה, הרי הבטחת לדאוג לפרות שלי, נכון?” ואוי ואבוי לי אם לא הייתי מדייק. חצי בחצי. ומה נגיד? קנאת רפתניות. זכור לי שלאחר שנים הגיע מוטיק פיין (הוד) לחופשה מהצבא הבריטי ויחד קצרנו תלתן בשדה. קיבלתי ידיים חזקות כתוצאה מקציר תלתן, וזה עזר לי כאשר עבדתי בעתיד בבתי הזיקוק ליד חיפה.

“יצחק נול היה סדרן העבודה והיה שולח כל אחד מההכשרה לחודש תורנות בחדר האוכל. אותי סידרו להגיש אוכל לשולחן הדיאטה. מי ישב שם? חיותה, עזריאל, יעל גורדון, אהרון הורביץ, גלעד ועוד. יצחק נול לא היה מרוצה מהתורנות שלי ושלח אותי לעבוד עם חיים ברקוביץ בחצרנות. נו, נסענו לתחנת הרכבת בצמח להביא כמות גדולה של שקי דורה. משקל כל שק היה 100 קילו. לאחר יומיים של העמסה על הגב ופריקת השקים במחסן הרפת קיבלתי אלרגיה נוראה על הגב. באתי למרפאה לחֵפץ, החובש הידוע, והוא מרח לי את הגוף בחומר דמוי זפת, אבל רק לאחר שהתרחצתי כחודש ימים בחמי טבריה נרפאתי.

“אחרי העבודה היינו נחים וקמים לארבע שעות לימודים בכיתה בבית הספר המשותף. דינה ברהון הייתה המורה לרוב המקצועות, והמנהל החדש של ביה”ס שלגי לימד ספרות. היה לו שער ארוך “ספרותי”, ואתו באה לדגניה בחורה צעירה מאוד שהייתה אחות בביה”ח עפולה. לאחר שנה שניהם נעלמו לאי שם. שמריהו ברהון דאג לחינוך החברתי שלנו והכין אתנו הצגה לסוף השנה הראשונה, ואז נוספו לחברתנו עוד עשרים חברים וכולנו עברנו לגור במחנה אוהלים שהתפנה. מהאוכל בדגניה זכורים לי הלֶבֶּן, השמנת הטעימה, החמאה הצהובה, סלט הירקות, שמן הזית וביחוד הלחם הטרי שיצא ברגע זה מהתנור. אבל לא נשכח את הטשולנט והצימעס שחיה תנפילוב הייתה מכינה לארוחת הצהריים של שבת. בלילות שבת היינו רוקדים בחדר האוכל כאשר אתה, אשר גלעד, ישבת עם האקורדיון במרכז מעגלי הרוקדים והיית עושה שמח. בסיום ההכשרה התגייסנו לפלמ”ח, וחלקנו נשאר כחברים בדגניה”.

חיים חזר לחיפה ועבד בבתי הזיקוק ומאוחר יותר בבניית תחנה וגשרים לרכבת ישראל.

מי זכור לנו מההכשרה הצעירה? בראש וראשונה אלו שהתקבלו לחברות בדגניה:

זהרה שלו: הגיעה לדגניה מהפנימייה של מוסד נעורים בכפר סבא. מאירת פנים, חרוצה וחייכנית. עבדה בדגניה בלול שנים רבות. בתקופת ההכשרה היו באים לבקר אותה מתל אביב אימא שלה הגבוהה והנאה, הזמרת קטיה קלצקי ואתה זמר הבס נמוך הקומה יהודה הַר-מֶלח, ששר ברדיו את השיר הידוע “גַמָּל גַמָּלִי חָבֵר אַתָּה לִי בְּזִיפְזִיף”. הם היו זוג מוזר.

ישראל קרנון (קרונזון): הגיע לדגניה גם הוא מפנימיית המוסד נעורים שבכפר סבא. היה חרוץ בעבודה ובלימודים. הוא זכור לרליק וַכְמָן-בן יעקב: “ישראל זכור לי כמי שהדבקנו לו את השם בּוֹנְצֶ’ה מתוך סיפור של י”ל פרץ. בּאָנטשע שוויַג הוא בּוֹנְצֶ’ה השותק, סַּבָּל דלפון שמעולם לא התלונן לא על רעב ולא על עוני, וכשבא יומו לעמוד בפני כיסא הכבוד שאלוהו בבית דין של מעלה: ‘מדוע אתה שותק תמיד? בַּקֵש משהו. מגיע לך. תוכל לבקש פה מכל טוב’. בונצ’ה היסס ואמר: ‘אני מבקש לחמנייה מרוחה בחמאה’. גם ישראל שלנו בדגניה לא דרש ולא ביקש מאומה. אבל של מי היה הרעיון להדביק לו את הכינוי הזה?”

לי זכור שהדבר היה כך: שמריהו ברהון ערך “משפט ספרותי” עם תלמידי ההכשרה הצעירה לפי הסיפור בּאָנטשע שוויַג, וישראל קרונזון מלא את התפקיד הראשי במשפט. אנחנו הצעירים, תניק ואני, היינו נוכחים באירוע, שהיה מוצלח, ומאז הוא נקרא בונצ’ה.

בני קרניבד: הגיע לדגניה ממושב רשפון, והצטרף להכשרה הצעירה. היה בחור שקט וחרוץ, ועבד בכל עבודה בשדה. בסיום הכשרה התקבל כחבר בדגניה. עם פרוץ מלחמת העצמאות גויס לצבא מטעם דגניה, ושירת בחטיבת גולני. הוא השתתף במבצע תפיסת המשטרה בצמח ובקרבות שהתחוללו בעמק הירדן. מאוחר יותר נשלח לקורס מרוכז לכלי נשק שנקרא יורק להבות או “להביור”, וחזר לדגניה בעצם הקרב על הדגניות. בני נפל בנסותו לפי פקודה את הלהביור. מְכל הדלק התפוצץ, והוא נכווה קשה בכל גופו והועבר לביה”ח בטבריה. לאחר 18 שעות נפטר. הוא הובא למנוחות בבית הקברות הצבאי בדגניה.

חברים נוספים נשארו בדגניה: מרים ברסלבסקי, שרה גרייפנר, רותי הפנר ואליעזר דהאן. שאר החברים עזבו לפלמ”ח, לבית הערבה, לביתם ולמקומות אחרים.

חברים שלחמו במלחמת העצמאות:

בחטיבת כרמלי בגדוד 22 לחמו חיים גרבר, גמליאל קיסר (ג’ימי) ואברהם לוי. הם היו בין הכובשים את בית הנג’אדה בחיפה לאחר קרבות מרים. גמליאל היה אחד הפורצים הראשונים לבית, ושם הוא נפצע. שם נהרג אורי מורפורגו המ”כ, שהיה כשנתיים בדגניה והיה החבר של מלכה תנפילוב. יהודית גלעד סיפרה שגמליאל ואברהם באו מתוך כבוד לדגניה, כאנשי צבא וגם כבוגרי ההכשרה הצעירה, וסיפרו לה על מותו העצוב של אורי.

בחטיבת הראל בגדוד החמישי לחם יוסי וולף בקרבות קשים על שחרור הכביש לירושלים.

בהפוגה הראשונה פגשתי אותו ואת חבריו מהפלמ”ח שיצאו לחופשה קצרה בתל אביב. הוא אמר לי: “כרבע מהפלוגה שלנו נהרגו בקרבות, ואיך זה שבתל אביב לא מורגשת כלל המלחמה?”

בחטיבת הנגב הייתה שולה לוין (חברתו של הרצל פיין) באבטחה על צינור המים לנגב. 24 יישובי הנגב קיבלו אספקת מים מהצפון, וערביי הכפרים בדרום חיבלו יום יום בצינורות המים. רוב ההבטחה נעשתה רגלית על ידי כיתות ומחלקות, ומהם נהרגו 25 אנשי פלמ”ח.

בחטיבת יפתח לחם יגאל קליינמן ובסוף המלחמה עבר לקיבוץ גשר הזיו ומשם לרגבה.

סוף דבר: במשך השנים פגשתי במקומות שונים בארץ רבים מחברי ההכשרה הצעירה שהיו שנים אחדות בדגניה ושמעתי מרובם את האמירה: “חברי דגניה נתנו לנו דוגמה אישית שמשמשת לנו עד היום בסיס מוצק להמשך החיים בכל שטח: עבודה, משפחה וחברה”.

22.4.16

תוכן עניינים

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן