booked.net

דן ברון 2

דבורה שפרונג

צעדה נמרצות על המדרכה לחדר האוכל בערב מוצ”ש. מתחת לזרועה נשאה את הסריגה, שהלכה ולבשה צורה של סוודר.

אין כמו אספת חברים לקדם סריגה, בייחוד שהחורף המתקרב כבר הצהיר על כוונותיו ברעם מתגלגל וטפטוף קל. על פניה ניכרו סימני המתח והרצינות שניכרו גם בפניהם של שאר החברים המתקבצים בחדר האוכל. שכן הנושא שעל סדר היום היה עצום וגורלי לקבוצה: קניית קומביין חדש.

דבורה תפסה את מקומה הקבוע בקדמת הקהל, מול שולחן המזכיר. ביום כזה אסור לה להחסיר מילה. הנושא, כאמור, היה כבד. הטוענים דרשו בהיגיון ובכישרון לכאן ולכאן. אבל – – לא נסתמנה הסכמה.

בהצבעה הראשונה התקבל שוויון קולות, והנוהל חייב הצבעה חוזרת וסופית.

דבורה החזיקה קצב סריגה טוב ויציב ולקחה את הסיבובים במקצועיות כמו רץ מרתון מנוסה. נשארה עוד שורה או שתיים, ומחר תתאפשר כבר מדידה ראשונה.

שעון המטוטלת (מתנת רוטנברג) שעל הקיר תקתק באדישות לקראת חצות. ראשי החברים התחילו לצנוח על חזותיהם, פה ושם נשמעו נשימות קצובות, מלוות שריקה קלה. המזכיר ראה שניכר בקהל שהוא מוכן כבר להכרעה, שכן תנחום וברוך ליס כבר האירו את כל הצדדים הפרינציפיוניים של הנושא.

עם הישמע צלצולי חצות נקראו החברים להצבעה בהרמת יד בעד הקנייה.

דבורה הייתה ממש לפני קו הסיום. או-טו-טו והסוודר נגמר. עוד ליפוף חוט אחרון על האצבע – והעיניים האחרונות סוגרות את השורה הארוכה…

נפלה ההכרעה. הקומביין נקנה על חודו של קול.

וגם הסוודר הושלם בהצלחה.

* * *

מנוח

איש העלייה השנייה, חלוץ וצדיק גמור היה בדורותיו. הוא נטה לי חסד והסכים לקבל אותי לניסיון כשוטף כלים מספר 2 לידו בתורנויות הערב בחדר האוכל. הניסיון התפתח יפה, וברגע של רצון טוב התוודה מנוח בפניי שאני היחידי מדור הבנים שהוא מוכן לשקול לרחוץ עמו כלים.

הידידות שלי עם מנוח נמשכה והתעצמה.

ואז, ערב אחד, זה קרה: השחלתי מגש עמוס 12 ספלי חרסינה מצוחצחים לעגלת הייבוש מלפנים, ומגש דומה עמוס 12 ספלי חרסינה מצוחצחים נדחף החוצה מהצד השני והתנפץ ברעש אדיר על הרצפה.

בתורנות הבאה כבר סודרתי לעריכת שולחנות בחדר האוכל עם איסור כניסה למטבח.

אבל עד השבירה הגדולה היו לי מספר שיחות מעניינות עם מנוח. שוחחנו על המצב בארץ, והתרשמתי שהוא מתגעגע לסדר והמשטר ששררו כאן בתקופת התורכים…(!?!?…)

ולדוגמה סיפר: בעת המלחמה הראשונה פרץ מרד במושבות הגליל. התורכים שלחו שוטר רכוב על פרדה מיפו לגליל לטפל במצב. לאחר יומיים רכיבה הוא הגיע לגליל, עבר ממושבה למושבה, תפס את ראשי המורדים, קשר את רגליהם כלפי מעלה, הפליק להם נמרצות בקורבאץ’ – ודיכא את המרד. לאחר מכן עלה על הפרדה וחזר ליפו.

הרמתי גבה: הייתכן? שוטר יחיד? ולא פגעו בו?

השיב מנוח: “אם היו מרימים יד על נציג השלטון היה כל היישוב מוגלה מהארץ, ואף אחד לא היה מוכן להעמיד את זה במבחן”.

פעם אחרת הוא גילה שאני נושא דרגת סמל בצבא, ומסתבר שגם הוא היה סמל בצבא הוד מלכותו במלחמה השנייה. מתוך אחוות סמלים סיפר לי כמה גאה ונרגש היה כשהוד מלכותו העניק לו את האמון והדרגה המכובדת שרק ישראלים מעטים נתברכו בה. היה ברור שנוצר ביניהם קשר אמיץ וארוך טווח.

המלחמה הייתה בעיצומה, וסמל מנוח התמנה למפקד המשמר במחנה תחמושת בצור שבלבנון. צירוף עניינים זה עורר התרגשות לא קטנה במפקדת ההגנה בצפון, ובליל חושך אחד נשלחה שיירת משאיות להעמיס את תכולת הבסיס (וכנראה גם את מנוח) ולהביאה ארצה.

השומר בשער לא הבין בדיוק לאיזה צד במלחמה שייכים הבאים, ומנוח נקרא לטפל במצב.

לא איש כמנוח ייגרר למעשי קונדס של ההגנה ויפר אמונים ושבועה שנתן להוד מלכותו.

לאחר דין ודברים קצר וסוער סבה השיירה על עקבותיה, ומנוח חזר רגוע למיטתו.

גם הוד מלכותו יכול היה להירגע. היה לו על מי שיסמוך.

* * *

חייפץ

היה החובש של דגניה מאז ומתמיד, ואף שגר בכנרת המושבה, נחשב לכוחותינו. המרפאה שלו הייתה צמודה למשרד של הדואר-עיתונים-כסף קטן בראשות עזריאל נייקריץ’. השכנות הזאת הייתה חיונית לאופרציות של חייפץ, בהיעדר חומרי הרדמה.

לחייפץ הייתה חיבה יתרה לפרונקלים, ואנו, לעומת זאת, נתברכנו בהם בשפע.

מהלך הטיפול היה בערך כך:

היית צריך להביא את הפרונקל לגודל וצבע שימשוך את עינו המנוסה של חייפץ בכדי להתקבל, אבל חייפץ לא ראה כל כך טוב ולכן היה מקרב אותך לחלון (שמש אף פעם לא חסרה בדגניה). אלא שאז הוא לא יכול היה להתקרב יותר בגלל הגבות העבותות שנשא והיה צריך למשש… זה היה השלב הכי קשה וגם הרגע האחרון לברוח לפני שחייפץ שולף את אגודל ימין בעל הכרית הנוקשה עם המדרגה, שכנראה הייתה מנותקת ממערכת העצבוב – ולוחץ!

%50 מהפרונקלים התפוצצו במישוש הראשוני, והשאר חיכו לטיפול כירורגי מתקדם. היה עליך לחכות עד לאחר שיגיעו העיתונים של הצוהריים, שיביאו בעקבותיהם חברים בעלי גוף וצמאי חדשות. (קרסנגורסקי, צבי ליס ודומיהם היו בעלי מינוי קבוע בצוות הכירורגי של חייפץ.) תפקידם היה רב אחריות ותושייה: לשבת על המטופל ולהבטיח לחייפץ שקט תעשייתי.

מגש הכלים של חייפץ היה צנוע בגיוונו אבל מרשים בכליו וביכולותיהם המגוונות. הכלי הפותח והמוביל היה חצי מספריים מושחזים היטב. הם פילסו את הדרך והובילו את חייפץ אל מרכז העניינים.

בעקבות השימוש במספריים היה מתהווה חור גדול ושופע, שהזכיר הר געש לאחר התפרצות וולקנית. חייפץ לעולם לא נבהל, והחור נסתם במשחה שחורה (זפת?) שנמשחה בסכין ענקי ומעוגל קצה. בענייני חבישה – חביבות ביותר על חייפץ היו הקלאמרות. תמיד רתח על שולחנו מכל החיטוי עם מגוון הקלאמרות המקשקשות בתוכו. כשהקלאמרה בידו וזיק חדוות רפדים בעינו היה חייפץ עט על המטרה ותוקע את הקלאמרה בזריזות מפתיעה.

בדיעבד, צרחה בהתקנה וצרחה בהסרה לא נראים כיום כמחיר גבוה מדיי לאיחוי הפערים.

אגב – חייפץ והצוות הרפואי דיברו רוסית. אנחנו צרחנו בעברית.

לימים, כשעבדתי בירק, הצטרפתי לקנוניה רבת השנים: חייפץ היה “שוכח” לסגור את החלון האחורי של הפיאט שלו, ואנו לא היינו שוכחים לזרוק לו קלשון יפה של ירק טרי על הכיסא האחורי – בשביל התרנגולות – לזכר השעות היפות שהעברנו יחד במרפאה.

השלמות  2

צבי ליס  “המוכתר”

בשבילנו הילדים צבי ליס היה “המוכתר”. כשניסיתי לברר מה זה אומר קיבלתי את הרושם שזה מעין “ראש הכנופייה”: מרביץ לערבים ומסתדר עם האנגלים. היה לו קורבץ’ ארוך וקטלני שבו שלט להפליא, ומומלץ היה שלא להיכנס לטווח היעיל שלו. פיצוץ צליפתי מעל הראש היה בהחלט חוויה מפחידה. 

  • * *

כשפרצה המדינה הופיעה פתקת נייר תלושה על לוח המודעות ועליה נכתב בעיפרון: “מי שזקוק לתעודת זהות –  יפנה אלַי” (ללא חתימה או שם). כולם ידעו במי המדובר, ולא היו תקלות. מאז קראנו לו” מי שזקוק”. בזה בעצם תם ונעלם מוסד המוכתרות מחיינו.

  • * *

בשנות החמישים התחלפו הפרדות בטרקטורים, וצבי התיישב על הגדול שבהם. 

הבחנו במשהו מוזר בהופעה שלו, יושב בגאון על הטרקטור, אבל לא הצלחנו בהתחלה לשים את האצבע על מקור המוזרות, עד שנפל לנו האסימון: צבי היה עולה על הטרקטור עם הקורבץ’ הישן, מעמידו אחר כבוד ליד הרגל ויוצא לשדה. אחרי חודשיים גם הוא הבחין בכך וחדל.

  • * *

צבי היה מתרחץ בירדן כל השנה. המושג “קור” לא היה מוכר לו. יום חורף אחד הוא נהג על הטרקטור על כביש צמח בגופייה ובגשם שוטף. עבר אוטובוס תיירים, הם עצרו אותו ושאלו אם לא קר לו ואם הוא זקוק לאיזה מעיל… הוא לא היה זקוק.

  • * *

לקראת כל חג היה מנחם שטרן אורב ללָבָן (כינוי למוליק וינר) ולי בדרך לחדר האוכל, לגייסנו (יחד עם עוד שני חסונים) לסחיבת הפסנתר הישן לאתר המסיבה. הפסנתר היה כבד נורא, ועשינו הכול כדי שלא ליפול ברשתו של מנחם. הוא היה מחכה לנו בכניסות האחוריות לחדר האוכל, וכבר שקלנו להזמין אוכל לשדה לכל “הימים הנוראים” שלפני החג, אבל מנחם היה תמיד צעד אחד לפנינו.

 

ארבעתנו סחבנו את הפסנתר בעזרת שני צינורות ארוכים. 

התקשינו לשמור על אופקיות וקצב. 

עבר צבי ליס ושאל: “למה אתם נאנחים?”

אמרנו שזה כבד נורא.

אמר הוא: “אתם מספרים לי? אני סחבתי אותו על הגב לבדי מתחנת הרכבת בצמח לדגניה. כבר אז הוא היה כבד נורא”.

שמשון הגיבור

לנחמן (הורביץ) היה צירוף נדיר של לב רך וידיים קשות. אמרו עליו שכשהוא מלטף ילד – מתקלף לו העור. אם חיפשת אותו במשק כל שהיה עליך לעשות זה ללכת על המדרכה בניגוד לכיוון הילדים הבוכים. הוא היה בקצה.

המילה שלו הייתה מקובלת ע”י מכריו כחקוקה בסלע ואין טעם לנסות לשנות. הבעיה הייתה עם אלו שטרם הכירוהו.

יום אחד, בדרך לשייטת (שייטת 13 שנחמן היה מראשוניה), עלה נחמן על הרכבת לקרון ובו קבוצת חיילים צוהלים ומתחכמים, שהמעיטו בכבודו ולא פינו לו מקום. נחמן רק השאיר לראש הכנופייה את המסר הנבואי הרגיל שלו: “שני הרים לא נפגשים, אבל אנחנו עוד ניפגש”. חצי שעה לאחר מכן ישב הפוחז חבול ובוכה לצד התחנה. שמץ נחמה היה יכול למשוך מהעובדה שנתקל “בנביא-אמת”.

  • * *

הייתה לנחמן תקרית עם הרס”ר של השייטת, שם שירת כצוללן. הרס”ר היה קצת אטי לעמוד על טיבו של נחמן ונזקק לכן לאשפוז. נחמן, מצד שני, נתקף משיכה לטבע: הוא לקח את המזרן על הגב ונעלם במערות הכרמל עד שהסיפור נרגע.

שמשון הגיבור בנגב

עלילות גדולות ומופלאות נכונו לנחמן בשדות פלשת, שם זכה לכינויים שמשון ו/או גיבור (ראה האנלוגיה בתנ”ך).

היו לנו בהשאלה מהמדינה אדמות פלחה בפלוג’ה. תושבי האזור, הן המתיישבים החדשים הן הבדואים הישנים, לא פירשו נכונה את עקרון השיתוף בבעלות הקבוצתית וניסוי לצרף גם את עצמם לשותפות – – בשלב הקציר. זה הביא לכמה עימותים בנוסח “שמשון והפלשתים”, עם נחמן בצד הצודק.

יום קציר חיטה שגרתי. נחמן לא היה מופרע מכך שהמקומיים מלקטים אחרי הקומביין. עד שהמלקטים איבדו סבלנות והחלו ללקט לפני הקומביין.

נחמן, כפדגוג, ידע שאנשים לומדים מדוגמאות. הוא בחר בראש החבורה והצמיד לו בעיטה חינוכית לדוגמא. כל הקהל הרים והריץ את הנפגע למרפאת הכפר. הם חזרו לאחר זמן מזויינים במקלות ליישב את החשבון.

נחמן היה האיש הנכון במקום הנכון. כמו שמשון לפניו עצר בשקט את הקומביין, לקח את המנואלה ביד, עמד עם הגב לכלי וחיכה לקבל את פניהם. שני המחנות עמדו זה מול זה זמן ארוך, מחשבים את יחסי הכוחות. ואז חזרו לכפרם. הם הגיעו למסקנה (הנכונה) שללקט פאה ושכחה במשרדי הסוכנות יותר  בטוח ומשתלם מאשר בשדותינו.

כאמור, היו צרות גם עם הבדואים. גם להם הייתה תפישת בעלות לא מעודכנת לגבי הקרקע, מה שהביא את עדריהם לרעות בשדותינו.

נחמן לקח את זה קשה, המצב דרש פעולה ממשית. הוא הסתער עם הטנדר על המאהל, העמיס מלוא

הטנדר כבשים ועיזים והסיעם למשטרת באר שבע (השוטרים דווקא לא התפעלו מהשיטות הפדגוגיות של נחמן, וזה כמעט הסתיים במאסרו).

ההפרות נמשכו, והצדדים הלכו והתחמשו לקראת המשך העימות. הפעם ההסתערות על המאהל הייתה תחת אש מגינים כבדה. כל השמשה הקדמית של הטנדר הייתה נקובת כדורים. רק העובדה שנחמן רכן החוצה מהחלון הצילה אותו מפגיעה. הפעם העמיס אוהלים מכל הבא ליד והביאם שוב למשטרה. בשלב זה הבדואים כבר הבינו מול מי הם ניצבים, וההטרדות פחתו.

חרדל

בבוקר קיצי רגיל נפגשנו סביב שולחן האוכל ב”שרוול” של חדר האוכל. משה נול ונחמן – מצד הפלחה, ומיכה ליס ואני – מצד המספוא. ארוחת בוקר רגילה: ירקות, ביצה קשה, לבן ותה. לא הייתה סיבה להתרגשות מיוחדת. כבר התכוננו לקום כשמשה נול הריח את שפופרת החרדל ושאל את נחמן אם זה לא נראה לו מקולקל. הוא הושיט את פתח השפופרת לאפו של נחמן לקבל “חוות דעת שנייה”. נחמן שאף, ומשה לחץ. 

העיניים של נחמן הצהיבו באחת מהחרדל.

נחמן נשאר שקט. ראיתי את גלגלי המוח שלו מאיצים, ולא היה לי ספק שהוא שוקל נקמה הולמת. ידענו שנחמן מגיש את הנקמה קרה אבל גם טרייה. הערכנו שזה יקרה אחרי ארוחת הבוקר ולפני ארוחת הצוהריים.

עד אותו בוקר לא הראה משה נול שום סימנים אבדניים. עד היום אני לא מצליח להעלות בדעתי: למה חרדל? ובעיקר: למה דווקא נחמן? היו באותו זמן עשרות חברים הרבה פחות מסוכנים בחדר האוכל. אם הייתי צריך ללמד סניגוריה על משה הייתי בוחר בקו של “חוסר שפיות זמנית”. שום קו אחר לא היה עומד לו. לאסונו, זה לא היה מעשי. נחמן לא הכיר בשום ערכאה שיפוטית חיצונית. הוא כונן לעצמו ערכאה מיוחדת לטיפול בעניינים בין אישיים, שהייתה חסכונית למדיי בכוח-אדם. הוא עצמו היה צד, תובע, שופט ותליין. לא היה אצלו עינוי דין, הצדק היה מידי, נראה ונשמע.

התפזרנו כל אחד לשדהו, ומשה הלך להמשיך בחריש בשדה שבין דגניה לדגניה ב’. הוא נכנס יפה לתלם ושכח מהעניין.

כשהתעורר הוא היה זרוק על הארץ. רוב הפרקים בגופו תפקדו עדיין בטווח תנועה סביר. קצת נפיחות בעורקי הצוואר, אבל לא היה מקום לדאגה מידית. הטרקטור עמד מטרטר בסבלנות בתלם, ולמשה הייתה הרגשה מוזרה בגוף: הוא היה ערום.

דגניה-בייתים שהלכו לאורך הקזוארינות (עצי נוי) חייכו אליו בהשתתפות.

לא היה כל זכר לבגדים.

המצב דרש את כל כישורי התנועה בהסתר עד שמצא שק, חגר אותו למותניו ובהתגנבות יחידים הביתה.

אחרי שבוע חזרו  בגדי העבודה נקיים מהכביסה.

ככל הידוע, משה ונחמן לא שוחחו בנושא מעולם.

גן רופין

 ויופקד פקר על גן-רופין לעבדו ולשמרו.

הנשק האישי שלו היה טורייה, והוא הצטיין בהטלתה בנוסח הבומרנג.

הגן הנעלם הכיל מבחר גדול של עצי פרי טרופיים שעין לא ראתה ואוזן אדם לא שמעה שמם בארצנו. אנחנו הילדים הסתובבנו סביב הגן, צופים בכל טובו מבין חרכי גדר הברושים כמו שועלים סביב לול תרנגולות, מחפשים פרצה במערך ההגנה על הפרי האסור. אך כל תכניות הפריצה התנפצו מול אסטרטגיית ההגנה ועצמת הטורייה בידיו האמונות של פקר.

מהלך התגובה של פקר לחדירה היה קבוע: גילוי, קללה רוסית, הטלה, אחת-שתיים-שלוש, בול-פגיעה. שלוש השניות בין ההטלה לפגיעה נראו לנו כפתח צר מדי ילהידחף בו אל עתיד שכולו טוב ולחזור בשלום. חזרנו לשלב התכנון.

פריצת הדרך התאפשרה רק כשהתקבל מודיעין ממקור אמין האומר: פקר לא שומע!

העתיד נראה פתאום ורוד ומבטיח. התחלנו כבר להרגיש את מיץ הפירות המתוק נוזל על סנטרינו, וההתרגשות הייתה בשיאה.

באופן וירטואלי השגנו חזקה למשתמשים (אנחנו הילדים) על מחצית (בממוצע) משטח הגן. כלומר:

כל הגן המשתרע מאחורי גבו של פקר – שטח הפקר (שלנו), ומה שמלפניו – שלו. היה צריך לשכלל את עבודת הצוות ולצרף תצפיתן שישמור על הכיוון וחלוקת הגזרות, אבל לילדים עם עניין כה רב בבוטניקה המכשול היה עביר.

כך העברנו כמה עונות מוצלחות עם פקר בגן הקסום, והיה לנו סיפוק רב משיתוף הפעולה עמו.

ואז החל לחלחל הספק: איפה רמי פקר (הבן), ולמה הוא לא משתתף בחגיגה?

חשבנו בהיגיון, עשינו 1+1, ומצאנו את ארגז הפירות המבשילים מתחת למיטה של רמי בחדר ההורים…

הגילוי החדש זימן התייעצויות בדרגים הגבוהים ביותר של המשתמשים, והוחלט להעביר את הקטיף מהגן אל הארגז שבחדר. וכך, מצד אחד אמנם השתחררנו באחת מאיימת הטורייה המתעופפת, אבל מצד שני נכנסנו לטווח המסוכן של רבקה שטן( פקר). הדילמה הייתה קשה, אך לבסוף בכל זאת הכריעה העובדה שמיטב פרי הגן כבר שכב קטוף ומבשיל בארגז ובהישג יד…

* * *

 

המים הקרים

היו מרכז החיים בימי הקיץ החמים. הם נבעו מקירו החיצון של מחסן הקירור הגדול שבפינת חצר הראשונים.

שעות הבוקר טרם יציאה לעבודה היו הסואנות והלחוצות ביותר בשל המאבק לתפוס את התור לברזים למילוי המכלים לשדה.

הקרב העיקרי התפתח בין הצרכנים הגדולים: הבננות – מיוצגים ע”י אברהם ברהון – מצד אחד, והמספוא – ע”י שליימה כהן – מצד שני.

למתקן המים הקרים היה מזג רע: ככל שרבו הצרכנים הנצמדים לברזיו כן קטנה תפוקתם, והמבטים התכופים בשעון רק הגבירו את התסכול.

אנחנו, הפועלים הפשוטים, ישבנו באותו זמן בחדר האוכל, שותים תה ומתעוררים.

נפוצה אמונה בקהל שלא מקימים אנשים באמצע התה. יכולת לראות שולחן שלם של בוחשי בתה, עיניהם עצומות בניסיון לסגור זמן חלום שנקטע בהשכמת הבוקר האכזרית. אגב – גם אלו שלא שתו תה עם סוכר סובבו בכפית באדיקות ובתקווה. בנסיבות האלה שחרר מיכה ליס את האמירה: “כל המלחמות בעולם פורצות בגלל השכמה מוקדמת”.

לבסוף היו מגיעים אנשי המים ומכריזים שהמכלים הועמסו ויוצאים לשדה.

התחרות על המים הקרים הביאה לכך שהשואבים משני הצדדים הלכו והשכימו קום והחסירו שעות שינה רבות, עד שיום אחד נמצאו עם שחר ישנים, כל אחד אוחז בברז שלו ושומר את תורו.

היו ימים שאברהם ברהון היה מאבד את סבלנותו ויוצא בבוקר באוטובוס לשדה לפני עדת הבוחשים.

הוא היה מקבל פני הבאים מאוחר יותר ושואל: “מה נשמע בבית”?

פעם הוא הדריך את אחד העובדים להתחיל את הורדת הפרי מהגדרה המערבית. כשהגיע לשדה ראה שטעה והתריס בעובד: “אם אומרים לך לעשות להפך – אז תעשה להפך”.

אברהם היה מזמין מים להשקיית הבננות ע”י השארת פתקה במקום מוסכם עם מחלק המים. כשהבחין שהמשקה לא משתלט על המים ונגרמות הצפות על הדרך תיקן וכתב: “נא לתת 300 קוב לבננות ועוד 30 קוב לדרך”.

שליימה כהן היה כל כך חרוץ ונלהב שכבר בסידור העבודה בערב היה מזיע. יום אחד פניתי אליו לקבל סידור ל-⅓ יום (תלמיד) למחרת אחה”צ. אמר לי: “קח כרטיס לאוטובוס, תרד באפיקים, תלך לשדה האספסת שממול, ותחליף את המשקה”. שאלתי: “איפה השדה, איפה המים, איפה הטורייה ואיפה הדגלים”? “תראה בשדה” – אמר ולא הוסיף.

נסעתי לאפיקים, הלכתי ממול, ולא ראיתי לא משקה, לא מים ולא טורייה או דגלים.

חזרתי באוטובוס נכלם וחפוי ראש, שלחתי את אימא ליישב את הכישלון עם שליימה כהן, ובעצמי הלכתי בשביל ע”י המגרש הקטן בבית הספר. תלשתי עלה ללעוס, יצאה בת קול מאחוריי: “בן של חקלאי לא תולש סתם עלה של עץ”.

שליימה כהן היה מסור ל”חינוך שדה” ובטיחות בעבודה: עד היום אני לא לועס עלים ונשמר מלהשאיר טורייה, קלשון או חרמש בשדה עם החוד כלפי מעלה.

* * *

פייבל

שניים בישרו את בוא הקיץ: שרפות הקוצים בהרי נפתלי, בין כנרת לטבריה, וכניסתו של פייבל בשערי דגניה.

פייבל היה איש העלייה השנייה במלוא מובן המילה. העלייה השנייה הייתה ביתו, משפחתו, חבריו וקבוצת ההתייחסות היחידה שלו. בתעודת הזהות שלו, במדור הכתובת, נרשם: “העלייה השנייה”.

הייתה לו תכונה של עוף נודד שכן סב והלך במעגלים שנתיים בין יישובי העלייה השנייה ובין חבריו מאז.

מרגע שהגיע לדגניה הניח את מזרן הקש שקיבל מחיותה באיזו פינה במשק והחל לנוע על המדרכות כשידיו משולבות מאחור.

הזקנים (ההורים) יצאו לשדות, ולכן פייבל ואנחנו הילדים נשארנו לבד, פנויים להתעניין אלה באלה.

אף שהתקופה הייתה טרום-יונגיאנית והתאוריה האנליטית טרם חדרה לתודעתנו, יכולנו להבחין די מהר שמשהו אצלו שונה במדור העליון מהמוכר לנו. זה יצר אצלנו עניין וסקרנות שאין לרסנם. היינו עוקבים אחריו בהסתר שעות ארוכות ומבחינים בדיונים ובמחלוקות העמוקות שניהל בינו לבינו, והבנו שיש לו קשר וגישה למחוזות ה”יש” שהם עמוקים ונסתרים מבינתנו. הסקרנות נמהלה לכן גם בחשש: לא ידענו אם זה יכול להיות מדבק, אבל ליתר ביטחון לא היינו שותים מים קרים “מהברז של פייבל”.

פייבל היה מתהלך בינינו עד שאחד מהשניים היה קורה: יצר הנדודים היה מתעורר ומוציאו לכביש, או שסדרן העבודה החל להתעניין בשלומו. אז היה מחזיר את המזרן הבלוי למחסן של חיותה ונעלם דרך השער עד לשנה הבאה.

שנה אחת הקיץ להט בחריפות יתרה, והחברים שיוועו לאוויר פסגות קריר ולמנוחה להשבת הנפש. על סדר היום באספה היה סעיף יחיד, כבד וחמור: שליחת החברים על פי תור למנוחה במטולה. הדיון היה קשה ונוקב. הצרור היה נקוב מצד אחד, אבל גם החברים לא היו במצב איי יָי יי מצד שני. כשנראה היה שאין מוצא ביקש פייבל את זכות הדיבור. יש לציין שמכיוון שלא היה חבר הקבוצה לכאורה מקומו לא יכירנו באספת החברים, אבל כרטיס העלייה השנייה שבצבץ מכיס חולצתו מנע מראש כל התנגדות.

הצעתו לפתרון הבעיה הייתה מקורית ופשוטה. חברים תפסו ראשיהם בתדהמה: איך לא חשבנו!

במילים קצרות הציע: “במקום לשלוח את החברים למטולה, יש להתקין צינור ממטולה לדגניה. אוויר מטולה הצונן והבריא יזרום בירידה אלינו, ירווה את חברינו וישיב נפשם”.

* * *

הזגגים

הגיעו לדגניה בעלייה השלישית ונחתו קשה על אנשי העלייה השנייה. אף סוכן עלייה ברוסיה לא הכין אותם לאפשרות שאנשי השנייה חסרי חוש הומור ובלתי צוחקים בעליל. לעומתם, לאה זגגי הביאה עימה מהבית סף צחוק נמוך במיוחד.

מה שפעל במיוחד לרעתה היה התזמון: בוסל – נביא הקבוצה – טבע בכנרת, וחיותה בוסל הכריזה על אבל קבוצתי בתנאים מחמירים וללא תאריך תפוגה.

היו חריגות (צחוקים) בחדר האוכל, וחיותה בתגובה סילקה את מנורת הלוקס והציבה במקומה מנורת נפט מפויחת. זה תיקן את האווירה, ונפסקו אחרוני הצחוקים. היה ברור שחיותה רצינית ולא תוותר, ובהדרגה נהיו גם השאר. שנים נקפו, ואור הלוקס טרם נראה בקצה המנהרה.

למרות זאת, היה בין הראשונים שובב נסתר עם חוש הומור מפותח שאפילו חיותה נתקשתה לרסנו – יצחק בן יעקב. לאה הייתה הקרבן הטבעי לתעלוליו, וצחוקים חזרו והתגלגלו בחדר האוכל. בנות השנייה לקחו את זה קשה וראו בה מחללת קודש פוחזת.

יצחק הסכים לתת לה שיעורים בהתאפקות מצחוק ליד שולחן האוכל. זה התקדם יפה, וכשכמעט הצליח – במנה האחרונה בארוחת הבוקר המכרעת – הרים אצבע ולאה התפוצצה.

הזגגים ארזו ועברו לירושלים. לימים אמי ואני (גרתי אז בירושלים) היינו צועדים לביתם בימי שלג, שותים כוסית עם זגגי ומתבדרים בסיפורי לאה.

סיפורי דינה ברהון (כפי שסופרו ע”י לאה זגגי)

סוף יום עבודה, השמש כבר שקעה במערב, וכוכבים ראשונים הזדרזו לתפוס את מקומם במרקם האסטרולוגי המתהווה בשמי הלילה. כל אחד מהעובדים בגן הירק החל מסתכל סביב בחשאי, בתקווה לראות מישהו אחר קם מהקרקע וסוגר את היום. לבסוף קמו כולם, ניערו את העפר מבגדי העבודה המטולאים ופנו ללכת הביתה. דינה ברהון נשארה יושבת, מבטה נעוץ בערגה בכוכבים ופניה מהורהרות.

לתמיהת החברות אמרה: “לו על כל כוכב היה יושב חלוץ”…

דינה הייתה מופת בצדיקותה ובחלוציותה, ושמה הטוב יצא עד לקצווי ארץ.

יום בהיר אחד נחת על שולחן המזכירות מכתב מהתפוצות, מגרעין חלוצים בהתהוות, אשר שמעה של דינה ומופת צדיקותה הגיעו לאוזניהם במרחקים והם משתוקקים לפגוש אותה, להביע את הוקרתם ולשאוב ממנה עצה, השראה, אמונה וכוח להגשמת חלוציותם.

המכתב הוקרא באספה הכללית. ההתרגשות הייתה עצומה. היה כאן מעין אישור גלובלי לדרכה של דגניה ולצדקת חבריה. אהבה והערצה שפעו מהקהל וירדו כגשם ברכה על ראשה של דינה המתמוגגת (יש אי בהירות לגבי ההערצה מצד בנות השנייה – דינה מהשלישית). הילת אור יקרות נגהה מעל לראשה. ניכר היה שכח הכובד הולך ומפסיד מאחיזתו בגופה, והיה חשש מה שאו-טו-טו תצא בריחוף ובמחול. לא כל יום זוכה צדיק להכרה כזו עוד בחייו.

למחרת להקה של מיטב התופרות מה”אספקה” חגו סביבה, סרטי מידה מתוחים בידיהן, ושקעו במלאכת תפירת שמלת המסע. (השמלה ששימשה את החברות הנוסעות העירה לא הלמה כלל את גדולת האירוע הנוכחי.)

אלא שאז יצא המרצע מהשק: התברר שאת המכתב מהתפוצות פברק יצחק בן יעקב ברגע של שובבות.

באספקה גללו התופרות את סרטי המידה, ודינה חזרה לעישוב בגינת הירק.

* * *

 

חיותה בוסל

א. אחרי פרוץ המדינה פרץ בעמק מוביל המים הגדול (48 צול) שהוליך את מי הירדן מהסכר לכיוון דרום-מזרח דרך כל העמק, לפצות על מי הירמוך שהוקצו לירדנים.

העבודה התקדמה יפה לאורך הירדן עד לבית של אבו-מסמס (בית סירת המשמר הבריטית) ועד להיתקלות עם חיותה בוסל שגרה ממולו.

כל המתכננים המנוסים של התוואי לא מצאו במפותיהם שום ציון וזכר לכך שהתוואי המתוכנן עובר דרך הבוסתן של חיותה בוסל. שום דבר גם לא הכין אותם למפגש עם חיותה בוסל עצמה, הניצבת זקופה ונחושה בדרכו של הבאגר, במלוא קומתה (160 ס”מ ביום טוב), נשענת על הטורייה וששה אלי קרב. הפרויקט נעצר. זומנו גדולי הדור וניסו לשדלה (פרויקט ציוני!), אבל בפיה תשובה אחת: “על גופתי”. לבסוף הוכנס הבוסתן של חיותה למפות המִנהל, והצינור הענק התכבד ועקף אותו מסביב.

ב. אחרי השחרור מהצבא היה מגיע לי זוג נעליים. באתי לחיותה בוסל (האחראית על הקצבת הנעליים, בין השאר) וביקשתי נעלי קרפ גבוהות. חיותה הרימה גבה: היה מגיע לי רק חצאיות. אבל בקיץ הלכנו יחפים ובחורף במגפיים, ורציתי נעלי קרפ למילואים בסיירת.

בתור מוצא הצעתי לוותר על סנדלים חדשים כשיגיע לי. חיותה לא נראתה משוכנעת. הקרפ היה קצת מעל לתקן. ויתרתי גם על נעלי בית או משהו, וזה כבר הכניס את העסקה לטווח הכדאיות. חיותה תלשה פיסת נייר וכתבה: “לכבוד המשביר. נא לתת לחבר נעלי קרפ שלמות. בברכת חברים, חיותה”.

נסעתי מהר לחיפה, לפני שתתחרט. נכנסתי לחנות הנעלים במשביר ליד שער הנמל. היו שם שני מוכרים קצת גלותיים אבל אדיבים. נתתי להם את הפתקה.

הם קראו בעיון את המפרט, וכשראו את שמה של חיותה אורו פניהם. ניכר בהם שלחיותה מעמד ושם טוב ברחבי המשביר.

אמרו לי: “שב, חבר, איזה נעליים החבר צריך?” אמרתי: “גבוהות, שחורות, 45, קרפ”.

הרימו עיניהם למרומי הקופסאות, עשו תנועות ראש פסימיות זה לזה וצקצקו בשפתיהם בצורה שנתנה לי הרגשה שהאתגר שאני מציג להם גדול עליהם מעבר לחובה ולכבוד. החליפו כמה מילים בשפה אחרת, האירו לי פניהם וחזרו בהצעה נגדית על נעליים מידה 44.

אמרתי: “בלי לפגוע, אבל 45 רץ אצלי כבר שנים, ואני חושש ש-44 יהיה קצת קצר, חצי מהמילואים אנחנו הולכים בירידות, וזה ילחץ באצבעות”.

הם הבטיחו שלעומת זה בעליות אני ארגיש ממש טוב.

כדי להיחלץ מהקיפאון הם הציבו סולם והורידו קופסה מלמעלה. “תמדוד, אמרו, תראה שזה יתאים”. פתחתי והוצאתי זוג נעליים אדום. אמרתי, “אני צריך שחור. זה לצבא, זה לא לריקודים סלוניים”. אמרו: “זה מה שיש, נכון שזה בהתחלה אדום, אבל במשך הזמן זה יהיה שחור”.

אלה לא היו כוחות שווים. הם היו שניים נגד אחד וגם דיברו ביניהם בשפה שלא הבנתי.

וכך ישבתי באוטובוס הביתה, קופסת הנעליים הנחשקות (שלמות, אדום, קרפ, 44) על ברכיי, כל כמה רגעים הייתי פותח להסתכל, לוודא שמשאת נפשי אמנם חוזרת אתי הביתה…

ג. בשנות ה-30 החלו להגיע לדגניה שמועות עקשניות שבתל אביב פועלות זונות עבריות.

חיותה לא האמינה למשמע אוזניה, אבל הספק ניקר והדיר שינה מעיניה, עד שקמה ונסעה לתל אביב כדי לראות במו עיניה. אחרי מספר ימים חזרה נרגשת ונסערת.

וכך סיפרה: “אמנם יש זונות עבריות בתל אביב, אבל אף אחת מהן לא מבנות העלייה השנייה”.

* * *

צדיקים נסתרים

צדיקים היו נפוצים בדגניה בדור ההורים (“הזקנים”). תנחום הגדיר את הצדיקות כמיזוג האני באנחנו עד ללא שיור.

צדיק, לא די שיתרומם עד לרף הקולקטיבי, אלא שיעשה כל מאמץ להתרומם מעל ומעבר. בכך גם יתרום עם חבריו להרמת הרף הקולקטיבי עצמו.

מעלתם של צדיקים לא פוחתת כלל מכך שדרגת צדיקותם ומעשיהם הטובים מפורסמים ברבים והם זוכים בתגובה לחיבה, אהבה וכבוד ועיני כול מורמות אליהם.

“צדיקים נסתרים” הוא מושג קצת יותר חמקמק. זה נרמז כבר משמם – משמע שאין הם ניכרים במעשיהם הטובים, והם בחזקת עושים בסתר “עבודה לשמה” ונזהרים ביותר שיתר מעלתם לא יובחן ולא יוכר בקהל ושחס וחלילה לא יחזור אליהם שמץ תמורה ואפילו לא מבט של תודה על הצטיינותם.

אי לכך גילוי צדיקים נסתרים כרוך בעבודת בילוש עדינה ולעתים ממושכת, ועדיף שתיעשה ע”י אדם שמחוץ למחנה, שראייתו לא הוטתה.

יעל פרנקל: בשנות השלושים הופתעו החברים לפגוש בשער המשק בחורה צעירה, לבושה עירונית ובהידור, שניכר בה שכור מחצבתה רחוק שנות אור מזה של שאר חברי הקבוצה.

לא נקף זמן רב, ונודע שיעל פרנקל, בתו של הרב פרנקל מברלין, עורכת דין (ואולי אפילו דוקטור), התייצבה ומבקשת להצטרף לקבוצה.

כבר באותו ערב היא הוקרבה לידי סדרן העבודה, שבעינו החדה והמנוסה הבחין מיד בפוטנציאל התעסוקתי של יעל. למחרת השכם בבוקר, לבושה בבגדי עבודה מטולאים, ידיה עמוסות כלי ניקוי וסבונים, פתחה יעל בקריירה ארוכת שנים של ניקיון השירותים הציבוריים של דגניה (לא היו אז שירותים פרטיים.

השנים נקפו, יעל בשלה, והחברים בשלהם. לאיש לא הציקה העובדה שעבודה מייסרת ומשוללת יוקרה, שמרבית החברים היו מזדקפים על רגליהם האחוריות אילו נתבקשו לעשותה אפילו בתורנות לזמן קצר, הוטלה על יעל ללא תאריך תפוגה.

רק כשנפתחה תערוכת “המציאות” שאספה יעל במרוצת עבודתה במשך 18 שנים, נפל האסימון אצל החברים, ודבר צדיקותה הנסתרת התפרסם ברבים.

* * *

 

 

חיים ברקוביץ

דמתישהו בשנות ה-70 נזדקקתי לבית דפוס בחיפה. פניתי לבעל הבית, והנה אורו עיניו. חיבק אותי בהתרגשות, וסיפר לי שהיה בשנות החמישים בנח”ל בדגניה ושזו הייתה התקופה היפה והמאושרת בחיי הנחלאים, ואז שאל: “ומה שלום חיים ברקוביץ’?

קצת הופתעתי מהשאלה – מה לבחור ולחיים ברקוביץ’?

בהתרגשות סיפר לי שחיים לא הצליח להסתיר מעיינם הצעירה והחוקרת את סוד היותו צדיק נסתר. הם עלו עליו חרף כישרונו (עובדה! מאתיים חברים הסתובבו סביבו ולא נרמזו) וניסיונו בהסתתרות, בצמצום ה”עצמי” ובכפיפת ה”אני” ל”אנחנו”.

ואולי בכל זאת מישהו הכיר בו:

בתור חצרן, ואחרי שאנו הצעירים השלכנו את מושכות הפרדות לטובת הגה הטרקטור, היה על חיים לרתום כל בוקר את עיזה, הפרדה הזקנה והווכחנית, לעגלה, לאסוף ולהוביל את כדי החלב לתנובה, שבצדו השני של המשק.

מעינה החדה של עיזה לא נסתרו מעלותיו של חיים. היא הייתה ותיקה ומנוסה ביחסים עם החברים, והיא נטתה לו חסד וויתרה למענו על כמה מעקרונותיה. עיזה אף פיתחה עם חיים סימביוזה מופלאה עד כדי כך שבדרך לתנובה היה חיים יורד מהעגלה מול חדר האוכל, ועיזה הייתה ממשיכה לבדה בכביש. בחצר המחלבה הייתה תופסת את מקומה בתור בין עגלות החלב שנאספו מכל העמק ומגיעה לפתח הפריקה בדיוק יחד עם חיים, שסיים זה עתה את ארוחת הבוקר…

סגירה

וידוי אישי: זה עשרות שנים שלפרקים חוזר ופוקד אותי חלום קטן ומטריד, שעניינו חוב של ⅓ יום תורנות שבת בחדר האוכל שאני חייב לסדרן העבודה עוד משנות החמישים.

בחודשי הקיץ הייתי נותן תורנות האכלה בשבת בדגים, בשעה שחברים מהשורה נתנו את התורנות בחדר האוכל. בהגיע החורף (עונת השפל בדגים) היה מתפתח אצל “הלבן” קונפליקט: באיזה שלב להפקיר אותי לידי סדרן העבודה לתורנות שבת בחדר האוכל.

תקופת המעבר הזו הייתה קשה ביותר לשנינו. לבסוף “הלבן” היה מתעשת, ובשבת הסמוכה כבר התנוסס שמי ברשימה השחורה.

החלום המדובר מתרכז בדיוק בתקופה שבין הברכות לחדר האוכל, והוא נושא רמז סמוי ולא ברור שלכאורה דילגתי על שבת תורנות במעבר. היו לי המון הזדמנויות לבדוק את פרטי החלום, אבל לא הצלחתי לסלק את אי הבהירות. פעם אפילו הלכתי לישון עם משקפי הקריאה, אבל התברר שהם לא יעילים בהסתכלות בחלום.

אני יודע שחלום זה לא הוכחה וגם אינו קביל בבית משפט, אבל אני תקוע במלכוד נורא:

החלום הולך ובא, הטענה אמנם לא ברורה אך קיימת, ואני לא פראייר לבקש סליחה או להציע החזרת עבודה כשייתכן שאינני אשם כלל.

החלטתי לחכות ליובל המאה, בהנחה שהקבוצה תיתן אז חנינה גורפת לחבריה בעבר ובהווה ונסגור את התיק (כמו ביום כיפור למשל).

אז מה עושה לי הקבוצה? שנה לפני יובל ה-100 וחמישים שנה להמתנה – היא קמה לי ומתפרקת.

ממי אני אקבל חנינה עכשיו? אין לי כבר כוח לחכות עוד 50 שנה.

לכן אני מוותר בזאת על זכות ההנאה מהספק ומבקש סליחה על 1/3 יום תורנות שבת שאני אולי חייב מאז ואפילו מוכן לדון בהחזרת עבודה…

תוכן עניינים

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן