דן ברון

 

פתיחה

נינה על הקו, מחפשת סיפורי דגניה מפעם. הבטחתי לנסות – ונראה.
מכמה בחינות הייתי בחירה לא נכונה:
1. בביה”ס הייתי כישלון חרוץ בחיבור, אפילו נשלחתי לטיפול אחד על אחד לידי רבקה שטן.
באותם ימים, יש לדעת, הייתה רבקה פדגוגית על עם סמכויות חינוכיות שכיום יש רק
לשב”כ. בילינו שעה ביחד, והתוצרת הייתה דלה: שם ותאריך. יותר כבר לא הציקו לי עם
חיבורים.
2. כל חיי אני מסור לשכחת העבר וזכירת העתיד. רוב האנשים אוהבים לזכור דווקא את
העבר (דעה קדומה?), אולי בגלל הנקודה הסינגולארית המטרידה המחכה לנו בקצה. לי
העתיד מתאים יותר. יכול להיות שאני טועה. כשנגיע זה כבר יתברר מעצמו.
הסתכלתי אחורה לעבר, והייתי המום. הוא היה פרוש לעיניי ברור, מסודר וזמין. מאיפה הוא
הופיע?
חשבתי בהיגיון, והעניין התברר מאליו: כל החיים עוטף אותנו הזיכרון לטווח קצר ומסתיר את
מה שמעבר.
עם התמוטטותו מתרחק ומתרחב שדה הראייה (בצה”לית זה נקרא “חישוף”).
אני מודה שנהניתי מכל רגע, ותודתי נתונה על כך לנינה, כמו גם על שגייסה עבורי קהל
קוראים אוהד.
ולשאלת אמיתות הדברים: האנשים – כן. הסיפורים – כן. הפרטים – ככה וככה.

דן ברון
09 פברואר 2010
100 שנים


 

קיפניס היה איש העלייה השנייה יותר מכל אחד אחר. הוא פשוט המשיך והמשיך ולא עצר עד 104 שנים.

היה לו חוש טבעי למספרים ולדיוק בשימוש בהם, ביושר ובכושר. לא פלא שחבריו הרגישו בטוחים ורגועים להפקיד בידיו את ניהול הצרור המדולדל של הקבוצה.

קיפניס עשה מאזני אמת ושילם מסי אמת לתורכים, לאנגלים ובסוף גם למדינת ישראל.

הוא היה כל כך נחרץ וישר במאזניו שחבריו בהנח”ש חששו שהוא בעצם סוכן שתול של מס הכנסה… 

אבא שלי, בערוב ימיו, עבד עמו בהנח”ש וסיפר בהתפעלות שקיפניס פתח מאזן שנתי לבדיקה ועריכה מחדש בגלל אי התאמה של גרוש אחד. הוא הכיר באופן אישי כל מיל ולאחר מכן כל גרוש שבצרור – מהיכן בא, בכמה יזע ודמעות נרכש ולהיכן הוא מיועד ללכת.

 

 * * *

 

היות שלקיפניס הייתה השכלה קלאסית נרחבת הוא התמנה להיות לנו (דליה, שמחה, איטה ואני = כל כיתה י’) מורה עזר למתמטיקה. הציון הכולל של ארבעתנו ביחד לא הסתכם למספר שהיה יכול להעביר אפילו אחד מאתנו לשנה הבאה.

התחלנו ב-X. קיפניס כדרר את ה-X מצד לצד עד שצד אותו מותש ובודד וחילץ ממנו את ערכו הסמוי. היינו נלהבים ולהוטים להפנים את התורה, ובאמת, אחרי כמה פגישות גם אנחנו הצלחנו ללכוד את השובב בכוחות עצמנו. הביטחון שלנו ביכולתנו המדעית נסק לגבהים, ואפילו מושגים כמו קוואנטים ויחסות נראו לנו בהישג יד.

ואז קיפניס הציע שנתקדם לטיפול בשני נעלמים. הוא הרגיע אותנו שה-X החביב והמוכר ימשיך עמנו באותה רוח טובה ואליו יתווסף חברו האיגרג (Y).

יש להודות שקיפניס לא הוזהר לגבי רף הצחוק הנמוך (ביותר) של איטה ושיש על כן סיכון גבוה שהאיגרג לא יעבור בשלום. מובן שכולנו פרצנו בצחוק בלתי מרוסן בעקבותיה.

בנקודה זו – ייכתב בספר דברי הימים – נקטעה ההשכלה הריאלית שלנו, קצת מעל ה-X וקצת מתחת ל-Y

* * *

היה מקובל במחוזותינו שכשחבר מאחד המשקים חוזר מאיזו הרפתקה בחו”ל הוא נודד ממשק למשק ומספר חוויות מיד ראשונה לקהל המתפעל על הדשא.

הנושא היה חוויות מהאולימפיאדה. למספר היה חומר עכשווי מיד ראשונה, והכול נאספו נרגשים ודרוכים לשמוע.

קיפניס ישב כרגיל בשורה הראשונה, גם בשל העניין הרב וגם משום שהיה כבד שמיעה. ככל שהסיפור התחמם והתקרבו הגמרים הגדיל קיפניס לעשות אוזנו כאפרכסת, כשכולו רוכן קדימה ואוזנו כמעט נתונה בפי הדובר.

אם יחסיר מילה – – האולימפיאדה הבאה רק בעוד 4 שנים.

כשהגיע הסיפור למרתון כבר היה קיפניס על רגליו ועל סף ריחוף. הוא החל להצביע בהתרגשות כדי לתפוס תור ראשון במדור השאלות.

שאלתו הייתה: “האם מותר בריצת המרתון לעצור למנוחה, או יש לרוץ ברצף מהזינוק ועד לגמר?”…

* * *

בצוהרי היום, צעד פלמ”חניק צעיר, יפה בלורית ותואר, ונכנס לחדר האוכל. הסתכל מסביב, והתיישב במקום פנוי. בשנות ה 40 ישבו מחלקות פלמ”ח בקיבוצי העמק. הם עבדו למחייתם והתאמנו בהגנת היישוב. משתי הבחינות הקיבוצים היו בצד המרוויח, ובדרך כלל היה מקובל שפלמ”חניק מקיבוץ אחד יסב לארוחה בקיבוץ אחר – בבחינת אכול לי ואוכל לך.

עד כאן הפלמ”חניק שלנו פעל ברוח הזמן והמקום, למעט העובדה שהתיישב בשולחן הדיאטה ליד קיפניס.

מקום ליד שולחן הדיאטה – יש לדעת – היה עסק גדול כמו – להבדיל – מקום בבית הלורדים. אולקוס של חצי צול היה המינימום רק כדי להתקבל למועמדות בדיאטה.

קיפניס, בעינו החדה לפרטים, הרגיש מיד שמשהו כאן לא בסדר. הפלמ”חניק לא דמה לאף אחד מאליטת הדיאטה ולא היה כלל בן דורם.

לפני הגשת המנה העיקרית ולפני שהנזק נהיה בלתי הפיך פנה קיפניס לצעיר לבירור. תיכף הסתבר לו 

שהבחור הינו מפלמ”ח כנרת ושיש סיכון כספי בסיטואציה לאור האפשרות שכמה גרושים ידלפו ללא סעיף תקציבי מאזן. קיפניס היה כולו בעד הפלמ”ח (בעיקר מבחינה תקציבית), הוא רק הציע בהיגיון ובלשון מפייסת שאחרי הארוחה יטרח הצעיר ויביא מהמזכירות בכנרת פתקה שתאפשר לקיפניס לחייב אותם, וכך ישמחו כולם.

הפלמ”חניק קצת הופתע וקצת נפגע, שכן השאיר מאחוריו משק במושב ופינה שנים מחייו לענייני הלאום, וכאן באים אתו חשבון בקטנות. הוא לא חיכה למנה העיקרית וחזר לכנרת בדיוק בזמן למנה האחרונה.

ועכשיו לשאלה המסקרנת: מניין לי הסיפור? הפלמ”חניק התחתן והשתקע בכנרת ולימים נהיה לחותני…

 

העידן הפסיכולוגי

דור המייסדים (הזקנים) האמינו באמונה שלמה שהמציאות הקבוצתית המושלמת והבלתי מתפשרת שיצרו תהווה דוגמה ומופת לדור הבנים, ואלה יפנימו אותה בוודאות. הזקנים היו כל הזמן מופתעים שגדלים אצלנו “יוצאי דופן” שעליהם זה לא לגמרי עבד. כולנו הלכנו בתלם, אבל היו שהלכו בכיוון ההפוך או בתלם אחר, והיו אחדים שפשוט שכבו לישון בתלם.

נאספה מועצת חכמי החינוך, וטיכסו עצה: מניין תצמח ישועה? והנה נסתמנה תקווה: התורה האנליטית מהזרם היונגיאני נחתה בחופי ארצנו. העידן הפסיכולוגי כבר כאן!

שנות החמישים. 

אנחנו, לטוב או לרע, הקדמנו את יונג במערכת החינוך.

הופיע בדגניה ברנש נכרי, לבוש חליפה ומשקפיים במסגרת שחורה, מין אינטלקטואל זר, חשוד ומוזר. אף אחד לא ידע שמו, מקומו ועניינו אצלנו. הוא לא התערבב בנו, כמו טיפת שומן על פני מרק עוף. 

אחה”צ אחד אנו יושבים על הברכה הישנה והיבשה מול חדר האוכל ורואים ילד של בית הספר בא בחשאי לבניין האבן הישן, מטפס לקומה השנייה, לחדר של האינטלקטואל, נבלע בתוכו לשעה ויורד בשקט כשהוא נושא בידו בהצנע שקית שבבי עץ, מציץ מסביב בחשש ומשליך אותם לפח.

זה היה בהחלט חשוד, אבל רק כשירד משם עוד ילד עם שקית שבבים נאלצנו להיכנס לפעולה. תפסנו את הילד, והתחלנו לברר עמו בטוב את מהות הקונספירציה. הוא לא היה מוכן לספר, אז נזכרנו בתורתו של רבי נחמן הורוביץ על הקשר בין גוף לנפש, או במילים אחרות: איפה לכופף בגוף כדי שידבר בנפש חפצה.

מתברר שהילד בצרות בבית ספר ולכן נשלח לטיפול בנגרות בסיסית אצל האינטלקטואל. את זה היה קל להבין:

כל אחד מאתנו היה בצרות בבית ספר בזמן זה או אחר ונישלח לעבודת כפייה אצל שליימה כהן במספוא.

כשראינו שהאינטלקטואל כאן כדי להישאר חילצנו אותו מהאנונימיות והוצמד לו שם: “פדגוג עץ”.

עבר זמן. שורת הילדים היורדים עם שקיות שבבים הלכה והתארכה. זה כבר נראה כמו ענף משקי לכל דבר ועניין. החלטנו לחזור וללמוד את הנושא לעומק. הפעלנו “נחמן מתון” על עוד ילד, ושמענו מפיו שמתנהלות שם שיחות נפש ונשאלות שאלות לא פשוטות כמו: “מה אתה מרגיש?” ו”מה אתה  חושב על זה?”. הפדגוג הוא יותר מנגר פשוט ואולי אפילו עד כדי פסיכולוג! מיד שדרגנו את שמו ל”נפשי” (במילעיל).

נפשי המסתורי היה הסנונית הפסיכולוגית הראשונה שבישרה עידן חדש בחינוך: ילדים שהיו עד עתה בחזקת מפריעים נקראו מעתה מופרעים. ילדים שהפריעו לכיתה להקשיב הפכו מעתה לבעלי הפרעת קשב, ובמקום עבודת כפייה במספוא הם קיבלו שיעור בנגרות מתקנת אצל נפשי.

ממרחק הזמן והמקום נראה שהילדים הנפלטים ממערכת החינוך כיום לא שונים מאתנו בהרבה, חוץ מזה שהתיק האישי שלהם יותר מסודר ועבה…

 

האופניים

 הייתי בערך בן 12 כי כבר גרנו בבית תש”ח שבכניסה לבית הספר. זה היה מיקום אסטרטגי מכיוון שיכולתי להתעורר מהצלצול הקורא לשיעור הראשון, לקפוץ למכנסיים הקצרים ולהקדים בכיתה את המורה הבא מחדר המורים. מעמדי ביומן הנוכחות בכיתה היה איתן, ויכולתי לפתח תחומי עניין שמחוץ לתכנית הלימודים.

בגיל 21 המשיכה לאופניים הייתה שלב התפתחותי נורמלי, ולא היה כאן מה להסתיר. ביקרתי כל שבוע במזבלה של הקיבוץ, שכיסתה שטח נרחב והכילה בקרבה את מיטב טכנולוגיות העבר ודברי חפץ המחכים לחשיפתם שוב לאור העולם. הייתי מודע לכך שהסיכוי למצוא אופניים במזבלה היה דומה לסיכוי למצוא מומיה בפירמידה שכבר נשדדה. אבל לא היה כל סיכוי בשום כיוון אחר, אז התמדתי.

…הידית של הכידון בצבצה מפני השטח. תקווה מהולה בחשש הציפה את לבי. לא היה ניתן לדעת מה צומח מתחת לפני השטח ולאיזה עומק ניתן למתוח את התקווה. משכתי בידית – זה לא זז. בנסיבות העניין זה היה סימן טוב. חפרתי מסביב, והוצאתי שלד אופניים מעוקם, ללא גלגלים ומושב, אבל הוא נשא בגאון את השם אופניים, והוא היה שלי (אם נחמן וחבריו לא יירטו אותנו בדרך הביתה). עברתי שלב בחיים. זה גם לימד אותי קצת על הצורך לחטט בעבר כדי להבטיח את העתיד.

הבאתי את השלד בדרכים נסתרות הביתה, והראיתי לאבא. הוא לא התפעל. הוא ידע שעד שזה יוכל לנסוע הוא יהיה חייב הרבה למגוון בעלי מלאכה ברחבי המשק הידועים בזיכרונם ארוך הטווח לחובות. למזלי, גם אבא היה בעל מלאכה – בנאי, וכל שאר בעלי המלאכה היו לקוחותיו והופיעו בפנקס עבודות הבניין המוזמנות, כך שהיה מול מה להתקזז.

השלד עבר במסגרייה וחזר לצורתו המקורית, צבוע מחדש ויפה למראה. ישבנו ועשינו רשימת חלקים שהקניין הביא מהעיר, והעסק התקדם יפה – – – עד לשפיצים. הרכבתי שפיצים לגלגלים, אבל לא הצלחתי ליישרם, הגלגלים עשו שמיניות. ראיתי שבלי ידע וניסיון מקצועי זה לא ייסע.

שמם הטוב של האחים כדורי יצא למרחקים. שפיצים הסתובבו במשפחתם מאז המצאת הגלגל. 

התיישבתי בחנותם, בסמטה צדדית בעיר העתיקה של טבריה, ושתיתי בצמא כל הסבר והדרכה שהעבירו לי בטובם. הם היו מאד נחמדים, ואני חושב – מתוך היכרות עם טבריינים – שהם ראו בי באיזשהו אופן פוטנציאל לדור המשך. רשמתי בזיכרוני כל תנועה והעוויה שנכרכו זה בזה בעת ביצוע המשימה, וכמובן, לא נסתרה מעיני גם תנועתה הסיבובית של הלשון מחוץ לפה ברגעי המשבר (את זה תרגלתי שם “על יבש”, שלא להעליב.) חזרתי הביתה, ויישמתי את הידע ללא דיחוי –  לפני שיתיישן. זה כבר העמיד את האופניים על הגלגלים, ונערכתי לנסיעת מבחן.

חיכתה לי הפתעה קטנה כשעליתי על האופניים. הם היו כל כך גבוהים שלא הגעתי למושב. אבל לא נפלה רוחי, היינו רגילים לשבת על הרמה (צינור השלד), וידעתי שהעתיד והצמיחה יביאו מרפא לכול. 

רכבתי לפני הצהריים, שהיא שעת השיא למתרחצים בירדן, דרך תנובה לכביש הראשי, ופניתי לכיוון בית אבו-מסמס. ילדים הפסיקו מענייניהם והתקרבו לבחון את הפלא הטכנולוגי החדש, הייתי על הגובה!

רכבתי לאורך הירדן, עקפו אותי טרקטורים עם עגלות עמוסות כדי חלב ריקים מתנובה, והם בהחלט קיבלו את נוכחותי על הכביש בהבנה ובהתחשבות.

לפני אבו-מסמס עמד בשולי הכביש מימין סוס ורוכבו על גבו. הסוס הסתובב במקום ורקע ברגליו בעצבנות.

התכוננתי לעקוף אותו משמאל. הסתכלתי לאחור: היה שם טרקטור המושך עגלת כדים, שהתכוון לעקפני גם הוא משמאל. עשיתי חשבון מהיר, והגעתי למסקנה העגומה שכולנו עומדים להיפגש בנקודת מרחב-זמן אחת (כמו במפץ הגדול) – ואימא שלי לא תאהב את זה. 

התעוררתי מתחת לעגלה הנוסעת. התרוממתי, וחטפתי מכה קשה מהציר בראש. הורדתי את הראש, והגלגל האחורי עבר לי על הרגליים, ואז הטרקטור נעצר.

הסוס ורוכבו הרגישו פתאום געגועים למרחבים והסתלקו (הם לא חשבו שהם צד בעניין, הם רק בעטו בי אל מתחת לטרקטור! הוא היה הדורס!).

קמתי על רגלי,י הסתכלתי סביב, כולם רצו אליי, דם שתת מראשי, והייתי קצת המום. לא נזקקתי לעזרה, רק ביקשתי שיביאו הביתה את שארית האופניים (שחזרו באחת למצבם הבראשיתי המפותל). מיהרתי הביתה להתקלח ולסדר את הראש לפני שאמא תחזור מהעבודה ותעשה לי מזה עניין.

 

המוכתר 

 בשבילנו הילדים צבי ליס היה “המוכתר”. כשניסיתי לברר מה זה אומר קיבלתי את הרושם שזה מעין “ראש הכנופייה”: מרביץ לערבים ומסתדר עם האנגלים. היה לו קורבץ’ ארוך וקטלני שבו שלט להפליא, ומומלץ היה שלא להיכנס לטווח היעיל שלו. פיצוץ צליפתי מעל הראש היה בהחלט חוויה מפחידה.  

* * *

 

כשפרצה המדינה הופיעה פתקת נייר תלושה על לוח המודעות ועליה נכתב בעיפרון: “מי שזקוק לתעודת זהות –  יפנה אלַי” (ללא חתימה או שם). כולם ידעו במי המדובר, ולא היו תקלות. מאז קראנו לו” מי שזקוק”. בזה בעצם תם ונעלם מוסד המוכתרות מחיינו. 

 * * *

 

בשנות החמישים התחלפו הפרדות בטרקטורים, וצבי התיישב על הגדול שבהם.  

הבחנו במשהו מוזר בהופעה שלו, יושב בגאון על הטרקטור, אבל לא הצלחנו בהתחלה לשים את האצבע על מקור המוזרות, עד שנפל לנו האסימון: צבי היה עולה על הטרקטור עם הקורבץ’ הישן, מעמידו אחר כבוד ליד הרגל ויוצא לשדה. אחרי חודשיים גם הוא הבחין בכך וחדל. 

 * * *

 

צבי היה מתרחץ בירדן כל השנה. המושג “קור” לא היה מוכר לו. יום חורף אחד הוא נהג על הטרקטור על כביש צמח בגופייה ובגשם שוטף. עבר אוטובוס תיירים, הם עצרו אותו ושאלו אם לא קר לו ואם הוא זקוק לאיזה מעיל… הוא לא היה זקוק.

* * *

 

לקראת כל חג היה מנחם שטרן אורב ללָבָן (כינוי למוליק וינר) ולי בדרך לחדר האוכל, לגייסנו (יחד עם עוד שני חסונים) לסחיבת הפסנתר הישן לאתר המסיבה. הפסנתר היה כבד נורא, ועשינו הכול כדי שלא ליפול ברשתו של מנחם. הוא היה מחכה לנו בכניסות האחוריות לחדר האוכל, וכבר שקלנו להזמין אוכל לשדה לכל “הימים הנוראים” שלפני החג, אבל מנחם היה תמיד צעד אחד לפנינו. 

ארבעתנו סחבנו את הפסנתר בעזרת שני צינורות ארוכים. התקשינו לשמור על אופקיות וקצב.  

עבר צבי ליס ושאל: “למה אתם נאנחים?”

אמרנו שזה כבד נורא.

אמר הוא: “אתם מספרים לי? אני סחבתי אותו על הגב לבדי מתחנת הרכבת בצמח לדגניה. כבר אז הוא היה כבד נורא”.


שמשון הגיבור

 לנחמן (הורביץ) היה צירוף נדיר של לב רך וידיים קשות. אמרו עליו שכשהוא מלטף ילד – מתקלף לו העור. אם חיפשת אותו במשק כל שהיה עליך לעשות זה ללכת על המדרכה בניגוד לכיוון הילדים הבוכים. הוא היה בקצה.

 

המילה שלו הייתה מקובלת ע”י מכריו כחקוקה בסלע ואין טעם לנסות לשנות. הבעיה הייתה עם אלו שטרם הכירוהו.

יום אחד, בדרך לשייטת (שייטת 13 שנחמן היה מראשוניה), עלה נחמן על הרכבת לקרון ובו קבוצת חיילים צוהלים ומתחכמים, שהמעיטו בכבודו ולא פינו לו מקום. נחמן רק השאיר לראש הכנופייה את המסר הנבואי הרגיל שלו: “שני הרים לא נפגשים, אבל אנחנו עוד ניפגש”. חצי שעה לאחר מכן ישב הפוחז חבול ובוכה לצד התחנה. שמץ נחמה היה יכול למשוך מהעובדה שנתקל “בנביא-אמת”. 

* * *

 

הייתה לנחמן תקרית עם הרס”ר של השייטת, שם שירת כצוללן. הרס”ר היה קצת אטי לעמוד על טיבו של נחמן ונזקק לכן לאשפוז. נחמן, מצד שני, נתקף משיכה לטבע: הוא לקח את המזרן על הגב ונעלם במערות הכרמל עד שהסיפור נרגע.

* * *

 

עלילות גדולות ומופלאות נכונו לנחמן בשדות פלשת, שם זכה לכינויים שמשון ו/או גיבור (ראה האנלוגיה בתנ”ך).

היו לנו בהשאלה מהמדינה אדמות פלחה בפלוג’ה. תושבי האזור, הן המתיישבים החדשים הן הבדואים הישנים, לא פירשו נכונה את עקרון השיתוף בבעלות הקבוצתית וניסוי לצרף גם את עצמם לשותפות – – בשלב הקציר. זה הביא לכמה עימותים בנוסח “שמשון והפלשתים”, עם נחמן בצד הצודק. 

 

יום קציר חיטה שגרתי. נחמן לא היה מופרע מכך שהמקומיים מלקטים אחרי הקומביין. עד שהמלקטים איבדו סבלנות והחלו ללקט לפני הקומביין.

נחמן, כפדגוג, ידע שאנשים לומדים מדוגמאות. הוא בחר בראש החבורה והצמיד לו בעיטה חינוכית לדוגמא. כל הקהל הרים והריץ את הנפגע למרפאת הכפר. הם חזרו לאחר זמן מזויינים במקלות ליישב את החשבון. 

נחמן היה האיש הנכון במקום הנכון. כמו שמשון לפניו עצר בשקט את הקומביין, לקח את המנואלה ביד, עמד עם הגב לכלי וחיכה לקבל את פניהם. שני המחנות עמדו זה מול זה זמן ארוך, מחשבים את יחסי הכוחות. ואז חזרו לכפרם. הם הגיעו למסקנה (הנכונה) שללקט פאה ושכחה במשרדי הסוכנות יותר  בטוח ומשתלם מאשר בשדותינו.

  

כאמור, היו צרות גם עם הבדואים. גם להם הייתה תפישת בעלות לא מעודכנת לגבי הקרקע, מה שהביא את עדריהם לרעות בשדותינו.

נחמן לקח את זה קשה, המצב דרש פעולה ממשית. הוא הסתער עם הטנדר על המאהל, העמיס מלוא 

הטנדר כבשים ועיזים והסיעם למשטרת באר שבע (השוטרים דווקא לא התפעלו מהשיטות הפדגוגיות של נחמן, וזה כמעט הסתיים במאסרו).

ההפרות נמשכו, והצדדים הלכו והתחמשו לקראת המשך העימות. הפעם ההסתערות על המאהל הייתה תחת אש מגינים כבדה. כל השמשה הקדמית של הטנדר הייתה נקובת כדורים. רק העובדה שנחמן רכן החוצה מהחלון הצילה אותו מפגיעה. הפעם העמיס אוהלים מכל הבא ליד והביאם שוב למשטרה. בשלב זה הבדואים כבר הבינו מול מי הם ניצבים, וההטרדות פחתו.

 

 * * *

 

בבוקר קיצי רגיל נפגשנו סביב שולחן האוכל ב”שרוול” של חדר האוכל. משה נול ונחמן – מצד הפלחה, ומיכה ליס ואני – מצד המספוא. ארוחת בוקר רגילה: ירקות, ביצה קשה, לבן ותה. לא הייתה סיבה להתרגשות מיוחדת. כבר התכוננו לקום כשמשה נול הריח את שפופרת החרדל ושאל את נחמן אם זה לא נראה לו מקולקל. הוא הושיט את פתח השפופרת לאפו של נחמן לקבל “חוות דעת שנייה”. נחמן שאף, ומשה לחץ.  

העיניים של נחמן הצהיבו באחת מהחרדל. 

נחמן נשאר שקט. ראיתי את גלגלי המוח שלו מאיצים, ולא היה לי ספק שהוא שוקל נקמה הולמת. ידענו שנחמן מגיש את הנקמה קרה אבל גם טרייה. הערכנו שזה יקרה אחרי ארוחת הבוקר ולפני ארוחת הצוהריים. 

עד אותו בוקר לא הראה משה נול שום סימנים אבדניים. עד היום אני לא מצליח להעלות בדעתי: למה חרדל? ובעיקר: למה דווקא נחמן? היו באותו זמן עשרות חברים הרבה פחות מסוכנים בחדר האוכל. אם הייתי צריך ללמד סניגוריה על משה הייתי בוחר בקו של “חוסר שפיות זמנית”. שום קו אחר לא היה עומד לו. לאסונו, זה לא היה מעשי. נחמן לא הכיר בשום ערכאה שיפוטית חיצונית. הוא כונן לעצמו ערכאה מיוחדת לטיפול בעניינים בין אישיים, שהייתה חסכונית למדיי בכוח-אדם. הוא עצמו היה צד, תובע, שופט ותליין. לא היה אצלו עינוי דין, הצדק היה מידי, נראה ונשמע. 

התפזרנו כל אחד לשדהו, ומשה הלך להמשיך בחריש בשדה שבין דגניה לדגניה ב’. הוא נכנס יפה לתלם ושכח מהעניין.

כשהתעורר הוא היה זרוק על הארץ. רוב הפרקים בגופו תפקדו עדיין בטווח תנועה סביר. קצת נפיחות בעורקי הצוואר, אבל לא היה מקום לדאגה מידית. הטרקטור עמד מטרטר בסבלנות בתלם, ולמשה הייתה הרגשה מוזרה בגוף: הוא היה ערום.

דגניה-בייתים שהלכו לאורך הקזוארינות (עצי נוי) חייכו אליו בהשתתפות. 

לא היה כל זכר לבגדים.

המצב דרש את כל כישורי התנועה בהסתר עד שמצא שק, חגר אותו למותניו ובהתגנבות יחידים הביתה.

אחרי שבוע חזרו  בגדי העבודה נקיים מהכביסה.

ככל הידוע, משה ונחמן לא שוחחו בנושא מעולם. 


האוטו של הדגים 

 הסיפור של האוטו של הדגים מתחיל במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה. 

היו לו שם צרות רציניות עם רומל. הוא לא אהב את ההתקדמות לפנים ולאחור לסירוגין, בהתאם לתזוזת קו החזית. במיוחד היה לו קשה שבלילה היו מחנים אותו ברוורס, מוכן לנסיגה חפוזה. זו לא הייתה הרוח שהחדירו בו יוצריו במפעלי שברולט שבאמריקה.

 כל זה השתנה באחת עם הגעתו של מונטגומרי, שלקח את ההגה בידיו, שילב בראשון-פרונט-ספיישל, נתן גז, פנה מערבה ולא הירפה עד טוניסיה.

(בדיוק הזדמן לי לצפות בטלוויזיה בסרטים דוקומנטריים על מלחמת המדבר. הייתי כמעט מוכן להישבע שזיהיתי אותו שם, מוביל בראש הטור הפורץ לאל-עלמיין. אבל אבק הקרב קצת הסתיר.) 

יש חור מסוים בסיפור שלנו בין טוניסיה לדגניה. דורשי הרציפות ההיסטורית מוזמנים להשלים את החסר.  

כשהרגיש האוטו את ידו הטובה של הלבן (מוליק וינר) על ההגה ובקרבי המנוע הוא נזכר בידיים אחרות שם במדבר. שוב חזרה אליו אותה רוח של ביטחון, חיוניות וגבורה שאפיינה אותו ואת בני דורו בשדות הקרב. הוא היה נכון וציפה בלב חפץ לעמוד בכל אתגר שנציב בפניו.

הלבן היה נהג מקצועי ומכונאי מחונן. (כשהיה נהג סמיטריילר נאמר עליו שהוא נוהג כל כך טוב שיכולת לעמוד על הטריילר עם ידיים בכיסים עד תל אביב מבלי ליפול פעם אחת.) 

היה לנו באוטו סט כלים שכלל: פטיש, מפתח שבדי, מברג ופלייר. זה היה מספיק ללבן להחיות את האוטו מכל מצב אבדני שאליו נקלע ולחזור על הגלגלים הביתה. (זֵייֶזֶה [אליעזר ברקוביץ’, בן דגניה] היה אומר שיש לנו מזל שהמוסך נמצא בדרך מחדר האוכל לברכות, אחרת לא היינו מצליחים להגיע מקצה לקצה.) לא פעם היינו חוזרים הביתה עם מכסה מנוע פתוח, הלבן יושב על הכנף ומערה בנזין מבקבוק ישר לקרבורטור. לא היה מקובל עלינו לנטוש פצוע בשדה.

האוטו נתן כל שהיה מצופה ממנו – ומעבר. הייתה בינינו ידידות של אמת, והיה לנו רצון לשפר אותו במידת האפשר מבלי לקלקל לו את האופי. היו לי חששות שהלבן קצת מחמיר עם האוטו. כל בעלי הטרקטורים והמכוניות היו מתאספים בימי שישי לטפל בצעצועים שלהם, לרחוץ ולפנק אותם. אנו מעולם לא חלקנו עמם. הרגשתי שאני מייצג את ההיגיון והרגש הנכונים כשהעזתי להציע ללבן – אחרי שנתיים – להחליף את שמן המנוע. הוא ענה לי בפתיעה: “למה, השמן הזה כבר לא טעים לו?…”  

האוטו לא היה רגיל לעבור טסט שנתי. לא שהוא התנגד או עשה בכוונה, אבל בפועל זה לא הצליח לו. הטסט השנתי היה עונת השיא בפעילות סביב האוטו. היינו מכינים אותו בעצמנו, ובפועל רוב הנקודות שהיינו מקבלים בטסט היו בסעיף צבע וניקיון.

הצעתי ללבן לצבוע את האוטו בלבן. אולי זה יתפוש את הבוחנים בהפתעה ונעבור.  

ענה לי: “למה? הוא הולך לטסט, לא לחופה!”

עניין קשה במיוחד היה הברקס. לא הצלחנו אף פעם לאזן בין הצדדים, והאוטו היה “זורק” בעצירה. הלבן בא עם רעיון: הוא ישב לידי עם משמנת מלאה נפט, ובדרך לטסט בטבריה נתאמן בלהשפריץ נפט לברקס בצד החזק ונבחר איזו כמות וכמה זמן לפני כדי להגיע לאיזון כוחות ברגע הבחינה. מרוב ניסיונות המערכת התפוצצה כבר במושבת כנרת.

כשהגענו לבוחן הוא הופתע למצוא שמוט ההגה מחוזק ומרותך לכל אורכו עם ברזל זווית. הוא לא ראה דבר כזה מימיו ודרש מכתב כיסוי מהטכניון. הבאנו לו מכתב מיוסקה בק (מסגר, חבר דגניה), האיש שריתך את המוט. הוא  התרשם מאד מההסבר והבחין על פי טביעות האצבעות השחורות על הנייר שלפניו מסמך אותנטי של בעל מלאכה שורשי הראוי לאמון. הוא כבר הרים את החותמת לחבוט ולאשר את הבקשה, אבל היסוס קל עצר בעדו, הוא הפך את המכתב מצד לצד, הסתכל מול השמש – – ולא מצא את חותמת הטכניון. לא היה מפלט מהטכניון.

נבחר מדען בעל שם ויוקרה בינלאומיים, שאישוריו היו נחשקים ביותר בין הנהגים ומקובלים ללא עוררין ע”י הרשויות. כמו קודמו, גם הוא התרשם מהמכתב של יוסקה בק ומדמות כותבו, כפי שהצטיירה מטביעות אצבעותיו, וגם הוא כבר הרים את החותם ו – – שוב מפח-נפש. הוא צריך את הדיסרטציה התאורטית שלפיה פעל יוסקה בק כרקע טכנולוגי ומדעי לתיקון.

לא יכולנו כבר להסתכל לאוטו בעיניים. הוא נתן את לנו את הכול, אבל אנו לא הצלחנו לשמרו על הכביש. 

הוחלט לעשות ניסיון אחרון לפני שיורדים סופית לשדות.

מצאנו שאורה נוסעת מחר לחיפה, והפלנו עליה את התיק. בערב היא חזרה עם הרישיון הנכסף. היא הופתעה לשמוע שהיה כלל חשש לגבי אישורו…

כל שנה קטן מספר הקמ”ש על שלט הגבלת המהירות שהוצמד לאחורי האוטו, עד שהוא ירד סופית ובזחילה מהכביש. הוא פנה ותפש את מקומו הראוי ליד חבריו הגיבורים בין דפי ספרי ההיסטוריה. מתוק מדבש.

שבילים דקיקים, כמו נימי דבש ברוחב כפות רגליהם היחפות של ילדים, הובילו אל צריף הדְּבורים של קרפוביץ’ (חבר דגניה, מנהל המכוורת).

לקרפוביץ’ היה מונופול על הממתק היחיד שבחיינו (חוץ מאשר במטבח של סבתא שלי), ואנו נמשכנו אליו יום יום כבמטה קסם.

קרפוביץ’, שהכיר יפה את מערך התפקידים בחברת הדְבורים, הקיש בחכמתו אל הקבוצה: היום ההורים עובדים והילדים מלקטים, ומחר אלה מזדקנים ואלה מתבגרים והתפקידים מתהפכים. הוא הבין שההשקעה בילדים עשויה להשתלם בעתיד. הוא היה בוצע לנו פינה של חלה נוטפת דבש, שנלעס במקום ונחזיר את הדונג לשימוש חוזר. הסידור של דבש תמורת הדונג נראה לנו הוגן מבחינה קיבוצית, וקיווינו לשיתוף פעולה ארוך טווח.

אבל יום אחד הזמין אותנו קרפוביץ לדיון דחוף והתברר שהוא מבקש תמורה בעד הדבש! ידענו שזו הפרה חד צדדית חמורה, אבל היות שהיינו קטנים, ולקרפוביץ היה מונופול, באנו כנועים לשמוע את התנאים החדשים. 

קרפוביץ’ הסביר שיש לו בעיה רצינית עם הדַּבּוּרים (דבור=צרעה מזרחית) שטורפים את הדְּבוֹרים, וצריך להשיב מלחמה.

זה לא נשמע לנו הגיוני. כל ילד יודע שכמו שדְבורים עושות דבש, הדַבורים עושים ריבה. אבל קרפוביץ’ הרגיע אותנו שזאת רק דעה קדומה, והריבה בעצם באה מהמפעל באשדות (היה מייצר ריבת תפוזים).

הסכמנו – לתקופת ניסיון – על 10 דַבורים לפינת חלת דבש. הצטיידנו ב”רקטות” עשויות מוט עץ מחובר לעיגול רשת ברזל שהכין לנו קרפוביץ’, ויצאנו לציד.

בהתחלה הדַבורים חטפו הפתעה אסטרטגית ונפלו בהמוניהם. קרפוביץ’ היה עסוק כל היום בספירת דַבורים ובבציעת חלות דבש. אבל הדַבורים לא נולדו אתמול (אמרו שהם היו בעמק אפילו לפני הזקנים) ולמדו מהר מהניסיון. הם פשוט לקחו גובה וצחקו עלינו מלמעלה. המצוקה הביאה אותנו לחקור ולהבין שדבור מתחלק באופן טבעי לגוף וראש, אז הפרדנו ביניהם וניסינו להתחשבן עם קרפוביץ’ כאילו שהם שני פרטים שונים. קרפוביץ’ לא קנה והקשיח לבו. היה לו, כזכור, מונופול. 

נאלצנו גם אנחנו לקחת גובה. ראינו שהדַבורים מחבבים את שדרת הברושים מחיותה עד לברכה, אז התחלנו לטפס בעקבותיהם. מהר מאד פיתחנו מיומנויות טיפוס שלא היו בשימוש האדם מאז אפריקה. 

היינו אפילו מנדנדים צמרות ועוברים בדילוג מעץ לעץ, כמו לאמורים. 

  

יום אחד הייתה חיה קסטלניץ מהנוי כפופה על אחת הגינות כשמשהו בזווית עינה משך תשומת לב שהתפתחה מהר לדאגה. במקביל לעשבים שוטים ומזיקים שאפשר לרסס, היו צרות גם עם הילדים, שאותם אי אפשר לרסס (בגלל ההורים), אבל נזקם גדול. לכן כל דבר שזז הדליק אצלה פעמון אזעקה. 

הפעם זזו צמרות השדרה. יש ימים שזה היה עובר, אבל היום לא הייתה רוח כלל. חיה באה בריצה, ניערה אותנו מהעצים וגנזה את הפרויקט.

 

הנוכחות שלנו בכיתות חזרה לקדמותה, והעשב חזר לצמוח וכיסה את השבילים הדקיקים.

מבצע קולורדו

שככו הדי תש”ח, מבצע “עובדה” כבר שכשך רגליו במימי מפרץ אילת. מלחמת השחרור הסתיימה. “הנוער” (בני משק ללא הגבלת גיל) השתחרר מהצבא והתאסף “בצריפייה .”לקח להם קצת זמן לנוח ולייבש את השלפוחיות בכפות הרגליים, עד שהצורך בהרפתקה נוספת החל לבצבץ ולבעבע בדם ולא נתן מנוח.

ילדי המשק צמחו בתווך שבין המשפחה והקבוצה. ההורים חשבו שהילדים במערכת החינוך, המערכת “חשבה” שהילדים אצל ההורים – – – ואנחנו היינו בירדן.

הירדן עבר אז באותו התוואי כמו עכשיו, רק שהיו בו מים. הרבה מים וזרם שוצף.

ברגע שילד למד ללכת הוא הלך לירדן ולמד לשחות. בגיל 5 בערך כבר היה בשל ומועמד לבחינת הגמר: לעבור את הירדן בשחייה לרוחב עם מלווה ולחזור לבד. בגלל הזרם החזק היינו יוצאים על יד אבו-מסמס בתקווה לגמור מול המזח (תנובה).

עם סיום המבחן הזה היה הזאטוט הפקר לאימוני הצללה של הילדים הגדולים: מדובר בעצם בהטבעה כשהילד הגדול יושב על הקטן עד שמפסיקות הבועות או עד שהקטן נהיה כחול – מה שבא קודם. לקראת סוף הקיץ כבר החלו להיראות ניצני זימים על עורם של הילדים מרוב שעות מתחת למים (הסימנים האלה דהו ונעלמו כליל במשך החורף).

חוקרים שבחנו את התופעה לא הצליחו להכריע אם אנחנו יצורים יבשתיים או ימיים וכבר היו מוכנים להתפשר על דו-חיים… אבל לא היה להם נעים מההורים.

לאור הרקע הימי שלנו היה ברור שהמבצע יהיה על-רטוב. בענייני מים הרי עמדנו על קרקע מוצקה. באותה שנה היו המון מים בירדן, וכתמיד היו בו סלעים, מפלים ומערבולות בשפע שיספיקו לכולם. שם המבצע נבחר להיות: “מבצע קולורדו”. הגזרה: ממורד הסכר עד נהריים. הכלים: קיאקים עשויים מפח גלי בבנייה אישית, עם משטחי דיקט לחתירה.

נחמן היה אמור להביא את שייטת 13 להשתתף, אבל ברגע האחרון עניין אחר העסיק אותם. הגיע רק צוות צילום וסיקור של עיתון “במחנה”.

הייתי בכיתה ט’, וגרתי בצריפיה, קרוב מכל בחינה לנגריית ביה”ס. רשימת המלאי שלהם הייתה חיה ומעודכנת בראשי. בין השאר היו שם בולי בלזה (עץ קל משקל) גדולים כמו עמודי טלפון, שהיו בדיוק מתאימים למטרה. ניסרתי והעברתי אותם בחלקים לחצר בדגניה, שם הם הוסתרו ליום פקודה.

הייתי אמנם תלמיד מחורבן, אבל כשזה הגיע לשאלה: לצוף או לחדול? הצלחתי לשחזר את הידע הדרוש לחישוב המשקל הסגולי וכושר הציפה, והחלטתי שאני יכול לבנות לי רפסודה אישית שתיקרא “קון טיקי”. ידעתי שהשיוט ברפסודה יהיה אטי אבל בטוח, אך מכיוון שהייתי קטן בחרתי – בניגוד לאופי שלי – ללכת הפעם על הבטוח.

הימים שלפי המבצע התאפיינו בדאגה הולכת וגוברת אצל הזקנים. כלי עבודה נעלמו באופן מסתורי מתחת לידיים. בבניין יכלו להישבע שערמת הפחים הייתה הרבה יותר אופטימית לא מזמן. יוסק’ה בק הסתובב ולא מצא פנימיות שהכין לתיקון. מפלס העץ בנגריה שקע באופן מדאיג, ותנחום עוד לא ידע מה מחכה לו במחסן הכלים…

בבוקר יום שבת הגדול גלגלנו את הציוד לירדן מעבר לסכר. צלם “במחנה” תפס אותנו בתמונת רוחב של לפני היציאה. היו שם חיוכים ותקווה להיפגש שוב בתמונת הסיום, אך מהירות הזרם והסכנות במורד עיוותו קצת את החיוך הקבוצתי, שהרי היה ידוע לכולם שבמעמד סיום המבצע יוכל הצלם להתקרב הרבה יותר ועדיין לתפוס את כל הנותרים.

נורתה יריית הפתיחה, וכולם זינקו לדרך … חוץ ממני. מסתבר שהרפסודה, חרף חישובי המשקל הסגולי (אני נוטה תמיד להתבלבל בין המונה למכנה), הייתה שקועה עמוק במים ולא ניתנה להאצה בחתירה אל מעבר למהירות הזרם בנהר. כולם חלפו על פניי בחיוך מזלזל ובהערות עוקצניות.

הקיאקים נעלמו מעבר לסיבוב, ואני נשארתי אחרון ולבד. גם הקהל שליווה את המבצע מהחוף הפנה לי עורף והתרחק. המצב נראה אנוש, אבל רוחי לא נפלה: ידעתי שבעוד כמה מפלים, מערבולות וסלעים יחסי הכוחות עתידים להשתנות: נגיע למורד, הזרם יתגבר ויהיה בעדי. ואמנם, אחרי כל פיתול, בין הסלעים ושיחי החוף, התחילו לבצבץ שייטים נועזים ונואשים המנסים להחזיר לערמות פחים מעוכים מראה של קיאקים בעזרת טכנולוגיה של תקופת האבן. אפילו שאלו אותי אם אני יכול לתת להם טרמפ עד לקו הסיום… לא יכולתי, הרי בקושי צפתי בעצמי… המפלים והמערבולות היו משחק ילדים לקון טיקי, שום דבר לא יכול היה לעצור אותה – – חוץ ממים עומדים. לכן כשהגעתי לירדן המישורי נתקעתי למעשה ללא תנועה.

בלית ברירה נטשתי את קון-טיקי המפוארת ועליתי על עגלת הקהל המלווה.

בשנים הבאות כבר ישבתי בקיאק כמו גדול, אבל זה כבר סיפור אחר.


הכיוון מערב

 בשנות החמישים החלה תנופת בנייה של “שיכוני ותיקים”, והמשק נכנס למהלך של התפשטות. 

ישבו ראשי הציבור וטיכסו עצה: לאיזה כיוון ראוי ואפשר להתרחב.

חדר האוכל הישן וחיה קסטלניץ – חסמו בגופם את המזרח.

ביה”ס ותנובה – בצפון.

מוסדות משק החי והמכונות – בדרום.

גן רופין ופקר עם הטורייה המתהפכת – במערב.

זומנו מומחי גאוגרפיה ודמוגרפיה לבחון את השאלה באופן מדעי ולהציע כיוון.  

הגאוגרף היה מומחה ידוע בתחום של “רוחות השמים באזורי שבר גאולוגי”. 

והדמוגרף – ב”התפשטות חברות ערכיות באזורים שמתחת לפני הים”.  

ישבו ימים ולילות, קימטו מצחיהם, כחכחו בגרונם וגירדו בפדחתם, עד שבאו לכלל מסקנה. קם הדמוגרף על רגליו ופסק בטון סמכותי: “לא לעולם פקר”. 

קמו ראשי הציבור על רגליהם והכריזו בהקלה ובקול אחד: “הכיוון מערב”!

נחפזו הבנאים למדוד, לישר ולסמן את תוואי המדרכה, שתהיה אבי העורקים המוביל את הקבוצה לצמיחה וגדילה מחדר האוכל הישן לכיוון מערב ועד בכלל.

עם התרחבות שיכוני הוותיקים, שהכילו שירותים צמודים, החל לרדת קרנה של המקלחת הציבורית.

המקלחת הציבורית הייתה מרכז החיים החוץ פרלמנטריים של הקבוצה. נערכו שם דיונים וויכוחים באוקטבות גבוהות בענייני השעה והעיקרון. בניגוד לאספה הכללית, שפלשה לשעות השינה של החבר, כאן, מתחת למים המתקררים תמיד או בהמתנה להתחממות הדוד, היו החברים בשיא עירנותם ובשיא כושרם האינטלקטואלי.

לאחר קריסת המקלחת הציבורית העבירו בעלי העניין את פעילותם החוץ-מוסדית למדרכה המערבית. מעתה כל הצועד לאורכה היה מוכן ודרוך לקראת מארב כלשהו מצד שתדלן זה או אחר.

המסוכן מכולם היה מנוח, שהיה צייד לילי אשר אימץ את שיטותיו של ווינגייט: לארוב קרוב ליעד (חדר האוכל במקרה זה), היכן שהעירנות בירידה וההפתעה בעלייה.

בקבוצה כולם היו שווים, אבל בעלי ותק היו שווים יותר. אנשי העלייה השנייה יכלו להעיר לאנשי השלישית אבל לא להפך. לילדים – העירו כולם.

מנוח, איש השנייה, עמד בראש שרשרת המזון, ולאיש לא הייתה חסינות מפניו.

מנוח היה חרד מאד לגורל העברית שבפינו. אני לא יודע למה הוא דאג – לא הייתה לנו שום בררה מחוץ לעברית. אבל עיקר דאגתו הייתה מכוונת לעברית של שבת וחג.

בערב שבת או חג היה כדאי לקחת רבע שעה פור, ללכת עם ההורים לחדר האוכל, למקרה שתיורט ע”י מנוח. הוא ניצל את העובדה שההשתוקקות לרבע עוף ומרק צח יחלישו כל ניסיון התנגדות באבו. הוא היה מופיע מהצללים וחוסם בחזהו הבולט את אבי העורקים של הקבוצה. תחילה הוא היה מוודא שהפנמנו את חוקי התנועה על המדרכות (לשמור על הימין): הוא לא היה מסביר, רק חוסם את השמאל. ברגע שהאסימון נפל והימנו – הוא חסם את הימין, הפעם לצורך בחינה בברכות לשבת וחג. הוא היה מפנה את השאלות אליי, אבל היה ברור שגם ההורים (מהעלייה השלישית) עומדים כאן למבחן.

היה קשה להתרכז ולזכור בע”פ את התשובה הנכונה כשאתה מדמיין בעיני רוחך את מנות העוף האחרונות נחטפות ונעלמות מעגלות החלוקה. אבל בסוף תמיד עברנו.

היו אחדים שלא הצטיינו בלימוד בע”פ, והמבחן של מנוח היה פשוט מעל לכוחותיהם. הם נאלצו לעקוף מימין בחושך, דרך הרפת והאורווה.

בטי כהן הייתה ציידת יום. הואיל וחלון חדרה שלט על המדרכה מטווח קצר לא הייתה לנו נגדה כל הגנה. היא קידמה נושאים עונתיים שבאו והלכו לפי ההתפתחות. באינטואיציה הפסיכולוגית המפותחת שלה היא הבינה שיש לכוון את היירוט לרגעי התורפה של החבר: בדרכו לחדר האוכל או למנוחת צוהריים. אין טעם ליירט חבר בדרך לעבודה,  שאז יש לו כל הזמן והכוח להתנגד.

“הנוער” היה מסתובב בקיץ בתחתוני עבודה אפורים (ללא חנות) בלבד לגופם.

בטי לא יכלה להשלים עם המודה הזו וירדה לחיינו. היא הצליחה לייבש לגמרי את המדרכה מנוער אך לא לגמול אותנו מהתחתונים. עד שיום אחד מצאנו כל אחד בתאו בהספקה מכנסי ספורט כחולים מתוצרתה, שקיבלו את השם “מכנסי בטי”.

לימים פרצו השילומים מגרמניה. היו בדגניה מספר זכאים, אך איש מהם לא היה מוכן להתעסק בזה. בטי החליטה שהגרמנים לא יצאו כל כך בזול ולקחה על עצמה להרים את הפרויקט: היא יישמה בסבלנות, כישרון והתמדה את הטקטיקה החדשנית שפיתחה, ואחרי כמה מארבים מוצלחים בשעות שיא החמה – בדרך למנוחת צוהריים – כל הנידונים ירכסו חסרי אונים ברשתה. 

בהוקרה על פעילותה המוצלחת נגד הגרמנים ושיפור מאזן התשלומים של הקבוצה זכתה לכינוי  העורך-דין.

גורדון השאיר לדגניה את מורשתו הרוחנית ואת בתו יעל.

יעל הצטיינה בחלוציותה וענוותה. מעטים הכירו צליל קולה. היא לא החסירה יום עבודה בשדה עד שבגיל למעלה משבעים נפלה מסולם בעת מסיק ושברה את ידה.

בימינו אנשים בגילה שוברים יד בנפילה מהמיטה, אבל יעל הייתה פועלת חקלאית ללא חת וללא תאריך תפוגה. כשידה בגבס ולפניה פנאי למכביר הציבה יעל כיסא לצד המדרכה והקדישה כל זמנה ומרצה להרבות שלום באזורנו. היא הייתה מקדימה שלום לכל עובר ושב, מקטן ועד גדול, בהלכם ובחזרם – אין ספור פעמים ביום.

לאות הערכה וכבוד לתרומתה לשלום החלטנו להמליץ עליה לקבלת פרס נובל לשלום.


התחמשות

אחרי תש”ח כבר הבנו ששקט לא יהיה באזורנו, ואף שהזקנים היו %100 בקרב עם הסורים, הרגשנו שגם אנחנו צריכים לנקוט יזמה, להיכנס לאווירה ולהתחמש בייצור עצמי.

התחלנו בקטן: רובי ציד ואקדחי טוטו מאולתרים. הללו יוכלו להסתוות ככלי נשק לציד ולא יעוררו עלינו יותר מדיי התנגדות מהגדולים.

החלק הקריטי בייצור נשק היה הקנה. היה עליו להיות מתאים בקדח לקוטר הכדור.

התחילה התרוצצות באזורי המוסך והמסגרייה לצורך התעדכנות במלאי הקיים. לבסוף מצאנו שצינורית המתכת של מגרזת יד מהמוסך מתאימה להפליא לכדור הטוטו.  

בזמנו המוסך היה פתוח כל היום ורובו גם בשעות הלילה, כך שההצטיידות התקדמה כמתוכנן ולשביעות רצוננו.

יוסיק (בן יעקב – המוסכניק) לא ראה אתנו את הנושא עין בעין (מגרזות בלי צינורית לא עובדות!). הוא תפש אותי יום אחד בחצר ואמר לי ברצינות מפחידה וישר לעיניים שאם תיעלם עוד צינורית אחת מהמוסך – הוא שובר לי את העצמות.

היינו רגילים לאיומים דומים מצד הגדולים, אבל בדרך כלל הם לא התכוונו להגשימם.

במקרה הזה הבנתי שיוסיק אמנם מתכוון בכל הרצינות לכל מילה שהוא אומר, ולא רק זאת אלא שהוא גם ייהנה מכך, ולא רק זאת אלא שהוא ממש מחכה שאני אתחכם אתו כדי שיוכל להשאיר לי מקדמה במקום להמחשת האיום.

המצב היה רציני, יוסיק היה בריון במשקל כבד בעל דירוג “מסוכן מאוד מאוד”. הוא לא יחכה זמן רב עד שהטרף יימלך בדעתו. כל זמן ששקלתי את האפשרויות הפתוחות לפני מבטי היה צמוד ועוקב אחר יד ימינו ומרחקה מתפר המכנסיים – בתקווה להקדים להתכופף ולברוח לפני המכה. 

על כפות המאזניים עמדו:

  1. סירוב להצעה והשלמת האקדחים לשימוש מידי – כרוך בכניסה לגבס לכל הקיץ (עונת הרחצה בירדן רק החלה).
  2. להיכנע מיד ולחפש מקור חלופי לקנה (המוסך בדגניה ב’?) – כרוך בהשהיית ההתחמשות ואבדן הכבוד העצמי. (הסעיף של הכבוד העצמי לא היה ממשי כל-כך, כי מיום שיצאנו מהחיתולים היה הכבוד שלנו למרמס ברגלי הילדים הגדולים – אז מה זה כבר משנה?) 

חישבתי את כל הנתונים האלה, ואמרתי ‘בסדר’ (תמיד העדפתי להיכנע לפני המכות…).

חזרנו להתחלה. הסתובבנו עם כדור טוטו בכיס, ומדדנו מולו כל דבר עם חור, עד שזה התאים בול לצינורית המסתובבת של ממטרת דשא. כאן הכוחות כבר היו יותר מאוזנים, והצטיידנו חפשי.

אחרי בניית הנשקים עלתה שאלת התחמושת. כדורי טוטו אמנם קטנים אבל לא היו מצויים בשום מקום שידנו משגת. פריצת הדרך נמצאה בכיתה ט’. הגדנ”ע הגיע לבית ירח, התבסס ופתח מחסן ציוד בחדר האחסון במפולש המרפסת של אחת הכיתות. עודד ויגמייסטר מדגניה ב’ ואני היינו חברים בלב ונפש. היה לנו רקע של פעילות חסויה שלא היה מבייש סוכני מוסד. אני לא יכול עדיין לפרט, אבל על מפת היעדים שלנו בעמק כבר היה X על מחסני הפרודוקטים בדגניה ב’ ובכנרת.

הגדנ”ע ממש אכזב אותנו בנאיביות שלו. זה לא היה כלל אתגר ראוי לפרוץ למחסן, שהתבצר מאחורי מנעול דלת רגיל. בפני מי הם בכלל סגרו את הדלת? בשבת בערב באנו למקום, פתחנו את הדלת תוך הימנעות מטביעות אצבעות וירדנו על ארגז העץ שהכיל אלפי כדורי טוטו. השתדלנו להיות הוגנים ולהתחלק עם הגדנ”ע בצורה שווה.

אמנם לא סבלנו את שנבל (ש’ נאבל), מפקד הגדנ”ע, אבל הזדהינו עם המטרות שלהם…

ביום ראשון פרצה מהומה רבתי. שנאבל וסטולר התרוצצו סביב המחסן כנשוכי נחש ולא הבינו מאיפה זה נפל עליהם. בסוף הביאו את המשטרה מטבריה. באו ניידות ואנשי מעבדה וחיפשו טביעות אצבעות.

ראינו בזה הפרה של כללי המשחק. לא היה מקובל בעמק לערב שוטרים (טבריינים) בסכסוכים פנימיים. בתגובה הכרזנו על “מלחמה פתוחה” במפירים. התחלנו במלחמה פסיכולוגית. הפצנו כל מיני שמועות ופרשנויות לגבי זהות המבצעים ודרך הביצוע.

אבל קצת בכל זאת גם דאגנו: זכרתי שבחדוות “האסיף” הרמתי את קופסאות הכדורים מהארגז בידיים חשופות…

הייתי חייב יום עבודה במשק. התנדבתי למחרת לשטיפת כלים בכיור מי הסבון במטבח, זאת בתקווה שעם הלכלוך ירדו גם טביעות האצבעות המפלילות.

ביום שלישי חזרתי לכיתה אחרי לילה די מתוח (לא נמחקו לי טביעות האצבעות).

השוטרים לא חזרו, כנראה מחוסר ממצאים, והאירוע נשאר מאז בגדר חידה ומסתורין עד עצם היום הזה.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן