הטנק

הטנק – הקרב בשערי דגניה

צמיחתו של מיתוס גבורה: עדויות, סיפורים ומסמכים שעניינם קרב ההגנה על דגניה א’, 20.5.1948

תחקיר ועריכה: יובל שיאון
עזר בתחקיר: אפרים בן צבי
הביא לדפוס: יחיעם פדן
עיצוב גרפי: ברכה אלחסיד-גרומר

בהוצאת העמותה להנצחת ראשיתה וראשוניה של דגניה, אם הקבוצות באמצעות הוצאת מלוא בע”מ
אייר תשנ”ח – מאי 1998

תודתנו נתונה, על עזרתם באיתור העדויות והמסמכים:
לארכיון ההגנה, ארכיון צה”ל, ומוזיאון בתי האוסף.
תודה לכל מי שטרח, העיד, סיפר וכתב על קורות אותן שעות ואותם הימים.
תודה למעבדות חיל החימוש על עזרתם בפתרון השאלה:
“מה פגע בצריח הטנק?”

ותודה מיוחדת למר אריה קרסו, על עזרתו באיתור מידע על הטנק, על הזמן, המאמץ והאמצעים שהקדיש לנו ובמאור פנים רב.

דגניה א’ 20/5/1998

הקדמה

מאז שנות ילדותנו, ומיד לאחר שחזרנו מחיפה שאליה פונו ילדי דגניה ערב הקרב, שמענו וספגנו את תיאורי הקרבות ואת סיפורי הגבורה של חברינו שהשתתפו בהגנת דגניה. לא היו עוררין על האמת באותם סיפורי לחימה. מטבע הדברים התמקדו העלילות בחברי דגניה, שהרי מפניהם שמענו על אותו יום קרב שבו נעצר הטנק הסורי בתוך גדר דגניה פנימה.

במשך השנים, לאחר שהתנסינו בעצמנו בכמה מלחמות ואירועי קרב אחרים, למדנו לדעת שלאמת יש יותר מזווית אחת. נוכחנו לדעת ששני לוחמים עשויים לראות אותו אירוע ולתאר את מהלכו באופן שונה, גם אם המרחק ביניהם לא עלה על 20 מטר, די בעיקול תעלה או עץ שהפרידו בין איש לרעהו, וכבר לא ידע האחד על קיומו של חברו ועל מעשיו של שכנו באותו רגע.

כאשר באים לבחון את יום 20/5/1948, יום הקרב על הדגניות, ובאופן מיוחד את עצירת הטנק הסורי שגחונו כבר ליחך את תעלת המגן, ראוי להקדים ולדעת על הימים שלפניו, להבין את הפן האנושי של אותם חברי דגניה ולוחמים נוספים שהצטרפו אליהם לעזרה מקיבוצים שכנים ומיחידות הצבא של אז, שהיה בשלבי התגבשותו הראשונים, ולנסות ולשער מה חשו כששמעו על נטישת שער הגולן ומסדה, קיבוצים שכנים, וראו את האש המיתמרת מהם. כל אחד מהם ידע שעם נפילת דגניה תיפתח בפני הסורים הדרך לגליל התחתון, ומשם הלאה, עד לחיפה. הם ראו את הטנקים הסוריים יורדים מרמת הגולן, כובשים את צמח ומסבים אבדות קשות לדגניה, וידעו כי בין האויב לבין הסכר והגשר שעל הירדן מפרידים רק כמה עשרות לוחמים, רובם אזרחים חסרי ניסיון צבאי, וקומץ חיילים עייפים שנסוגו מצמח בהותירם אחריהם עשרות מחבריהם הרוגים זמן קצר קודם לכן.

קרב ההגנה על דגניה נכנס להיסטוריה כמעשה גבורה ודוגמה לקרב הגנה של מעטים מול רבים, של יכולת האדם מול הפלדה ושל עיקשות מתיישבים ונחישותם בהגנה על ביתם. לא היה זה מקרה יחיד, כמותו היו נוספים בקרבות מלחמת העצמאות, וכולם תרמו לעיצוב גבולותיה ורוחה של המדינה המתהווה. בלימת הטנק בשערי דגניה הפכה למקור גאווה לתושבי דגניה, וסמל לגבורת אותם ימים – ואף זכתה לביטויים ספרותיים וספרותיים למחצה.

כשבודקים את תיעוד הקרב על דגניה, מתברר שבשעת מעשה ומיד אחר כך ייחסו משקל מועט מאוד לבלימת הטנק. הדבר ניכר במיוחד בתיעוד של צה”ל, שנעשה קרוב לסיום האירוע ועסק בקרב מהזווית הצבאית בלבד ובאותן יחידות צבאיות שחשו לעזרת היישובים (מעט מאוד נכתב בסיכומים אלה על האזרחים, תושבי המקום, ועל חלקם בניצחון – ומה שנכתב, נוסח במילים כלליות ביותר). גם בתיאוריהם של חברי דגניה, שלוקטו עם שוך הקרבות, ניכרת במידה רבה המגמה להצניע את חלקם האישי.

ב- 20/5, מיד לאחר סיום הקרב, התבקשו כמה מהחברים אשר היו מעורבים בעצירת הטנק לכתוב את קורות אותו בוקר. תעודות אלו, בכתב ידם של הלוחמים, היו חבויות בארכיון צה”ל עד לאחרונה. למיטב ידיעתנו, בספר זה הן יוצאות לאור כלשונן וככתבן לראשונה. הן נכתבו על מחברת שורות של בית ספר, אשר שימשה גם לרישום משימות ותזכורות שונות, וניתן ללמוד מהן על הבעיות היום יומיות של חברי דגניה ומגניה, כגון רשימת פרודוקטים להזמנה, סידור פנס חשמלי ליעקב פלמוני לעבודתו בבית גורדון, סידור עבודה ועוד. כמו כן נרשמו במחברת תזכורות ולוחות זמנים של האירועים, כנראה לשימוש מאוחר יותר. עדויות אלו ואחרות שימשו בסיס לספר שהוציאה לאור קבוצת דגניה א’ ושמו “בסער ביום סופה”. אף שהאירועים כתובים בספר ההוא בפירוט רב יותר מאשר בתיעוד שערך צה”ל, אין הוא מצטיין בתיאור רצוף ומסודר, אלא מספר בסגנון ושפה שרווחו באותו הזמן, ומתמקד ברוח האדם, כה רחוק מהתיאור הצבאי.

במשך השנים נוספו סיפורים של אנשים שהאירו את היום ההוא מזוויות נוספות. כל עד ראייה תיאר מה שראה ממקומו, ומה שנשמר בזיכרונו. כך נוצרה עם השנים אי הסכמה בשאלה “מי עצר את הטנק?”

מאחר שעברו 50 שנה מאותו יום, וחלק רב מהשותפים לאותו אירוע אינם איתנו עוד, יש לנהוג במשנה זהירות בהסקת מסקנות ובקביעת עובדות. עוברה אחת מתבררת מעל לכל ספק למקרא הדברים, והיא שכל המספרים פעלו תחת הרושם הברור שהטנק חי ויורה, והם אלה שחייבים חסכן את חייהם ולעצרו, וממסקנה אחת אין מנוס, והיא שכולם נהגו בגבורה.

בדיעבד, לאחר מאמצים לא קלים באיסוף חומר כתוב ומפגשים עם אנשים אשר שמם הוזכר ונקשר ליחידות שהשתתפו בקרב, התברר לנו שנאספו עדויות רבות ומפורטות בכתב ממפקדים ומחיילים שהשתתפו בקרבות עמק הירדן, ובארכיון צה”ל נפתחו תיקים רבים לעיונו של הציבור. מתוכם נאסף חומר רב לספר זה. חלק מהעדויות היו ידועות וסופרו בציבור, חלקן יוצאות לאור במרוכז לראשונה. הן אינן משנות הרבה מהידוע, ועם זאת הן מוסיפות ומעצימות את גבורת המעשים שידענו.

הוויכוח המתועד בספר שלפניכם התנהל מעל דפי עיתונים וכתבי-עת בייחד “במחנה”, “ידיעות אחרונות” ו”הארץ”. תיאורים ספרותיים למחצה שנכתבו על פרשת הטנק לא חוללו התרגשות דומה, גם אם נטו לאחת הגרסאות באופן מובהק. לקראת הוצאתו לאור של בפר זה אספנו כמה מהתיאורים שהופיעו בספרים, ובנספח נזכיר אותם. יבוא על הברכה מי שיוכל להאיר את עינינו במקורות ובצילומים נוספים.

יובל

הערה:

בדפים שלפניכם מופיעות עדויות שנלקטו ממקורות שונים, וקטעי קישור שהוספנו להבהרה. לנוחות הקורא השתמשנו בשני סוגים נבדלים של אותיות:

האחד למסמכים בנוסחם המקורי [בתוספת הבהרות בסוגריים מרובעים], והאח לתוספות בנות ימינו. במקום שבו הושמט חלק ממסך או עדות מופיע הסימן […].

עדותו של ד”ר אהרון שפירא

סיפור הטנק היה חלק מהמערכה להדיפת הפלישה הסורית, שהיתה חלק ממלחמת העצמאות. בחרנו לפתוח את הספר בעדותו המפורטת של ד”ר אהרון שפירא, וטרינר וחבר ב”הגנה” שהיה מכורח הנסיבות למפקד של קטע מהגנת דגניה א’ – הקטע, מבחינתה של הפרשה שלנו. לכאורה זוהי עדות מאוחרת, היא נכתבה ב- 1991 והגיעה ב- 1/11/1991 למזכירות של דגניה א’ בדמות מכתב. עם זאת, השוואה לעדות שנגבתה מפיו של ד”ר שפירא סמוך לקרב (ראו בהמשך, בפרק העדויות) מלמדת כי זכרונו אכן נותר רענן ומדויק להפליא.

לכבוד מזכירות דגניה א’,

לפי בקשתכם, אעשה כמיטב יכולתי וזיכרוני לשחזר את קרבות דגניה א’ במלחמת השחרור.

אני הייתי תושב דגניה א’ (תושב, לא חבר) החל משנת 1938. שימשתי כרופא וטרינר מחוזי של ה’חקלאית’. […] כמנהג הימים הללו, אצל רוב בני גילי, הייתי חבר ב”הגנה”. הכשרתי הצבאית היתה לפי המקובל בזמן ההוא. “ניסיוני הקרבי” היה מוגבל בשמירה, בסיורים ובשמירה בגוש חרוד, מקום עבודתי הקודם עד העברתי לעמק הירדן ב- 1938. בדגניה א’ המשכתי בקורסים המקובלים אז, והתמניתי למפקד עמדה, ואחר כך למפקד קטע.

תכנון הגנת דגניה א’ התבסס על עמדות הגנה, עם מפקד בכל עמדה. העמדות היו קשורות על ידי תעלה. מפקד קטע היה ממונה על עמדות ההגנה של אותו קטע והתעלה המקשרת ביניהן.

בדגניה א’ היו 3 קטעים* (ראו בתצלום האוויר בעמודים 6-7): קטע א’ השתרע מעמדת הבטון שעל יד שער הכניסה דרומה עד לעמדה בקצה התעלה, עמדה שהיתה בנויה מאבני בזלת, ויכלה להכיל כעשרה איש. לעמדה זאת היו אשנבי ירי לשלושה צדדים.

מעמדת הבזלת נמשכה תעלה לכיוון בנייני המשק של דגניה א’, וזה היה קטע ב’. מצד מערב של המשק היה קטע ג’ שנקרא קטע בית גורדון. אני הייתי ממונה כמפקד קטע בית גורדון. ב- 12-13 למאי אוישו כל הקטעים. אני שהיתי בקטע זה עם עוד 6-7 חברים, כולם אנשי דגניה א’.

[…] ב- 15 למאי הגיע אלינו יחזקאל [דר] מגרעין הנוער העולה (ילדי טהרן9 עם הוראה לנטוש את הקטע ולעבור כתגבורת לקטע א’. בעברנו את דגניה מצאנו את אנשי המקום בהתרגשות גדולה ובאנדרלמוסיה. חלק גדול מהלוחמים שאיישו את הקרנטינה החדשה עזבו את מפקדם והגיעו לדגניה א’ בטענה שבמצב החדש שנוצר אי אפשר להחזיק בקרנטינה [=”בית הסגר הבהמות”]. מפקדי האזור לא הסכימו לדעתם. הם ניסו לגייס לוחמים אחרים, עד כמה שהיה בהישג ידם, ולשלחם במקום העוזבים. כמפקדם מונה אחד מאנשי המקום, שעוד באותו ערב הוחלף על ידי יצחק נול. הגעתי עם אנשי קטע בית גורדון כנדרש לקטע א’. באותו זמן היה קטע א’ מאויש רק על ידי אנשי דגניה א’.

התעלה בין העמדות היתה עמוקה ורחבה דיה כדי לשמש מעבר בין העמדות ולאפשר מסתור והגנה. בשליש הקרוב לשער הכניסה היתה רחבה קלה בתעלה, שהיתה מיועדת לזורק להבות [=להביור] בשביל הגנה מפי התקפת רגלים אפשרית. את המקום הזה איישו יהודית ברקוביץ’, אורי בר וחיים פז.

מפקד הקטע בפועל היה שאול נטר. שאול היה שקט וסמכותי, בעל ניסיון קרבי מהצבא הבריטי במלחמת העולם ומלווה שיירות לירושלים בעת הצורך.

השטח שהשתרע לפני התעלה שלנו היה שדה קוצים, חשוף עד למורד לים כנרת. היה שם רק מבנה הרוס ובריכת מים הרוסה. השטח שימש פעם כקרנטין לבהמות של ממשלת המנדט, עד להעברת הקרנטין לקצה המזרחי של צמח.

לכיוון הכנרת ראו את לשון בית ירח (מקום יציאת הירדן מהכנרת). כמאה מטר של קצה הלשון היו חשופים, עד לשטח נטוע עצים, עד בית ירח (לדבר היתה חשיבות גדולה בזמן הקרבות). מעבר לכנרת נראו יפה הרי הגולן, ותנועה מוגברת של כלי רכב היתה נראית בהרי פיק. גבעות תל אל-קאסר (תל קציר של היום) היו עוד ריקות, או לפחות נראו כך.

זמן קצר לאחר שהגעתי לתעלה החלה הרעשה ארטילרית כבדה מצד רכס פיק. ההרעשה היתה נראית לנו כמכוונת לואדי אל חמה, הקרנטין, מחנה חיל הספר לשעבר, בתי צמח והמשטרה. לקראת הצהרים מקור ההרעשה העיקרי היה כבר מתל אל-קאסר. הלילה היה יחסית שקט. בבוקר 16/5 חודשה ההרעשה, והחלה התקפת שריון סורי. נכבשו הקרנטין ובתי צמח.

ב- 18/5  נכבשו המשטרה ובית הספר בצמח. הנסיגה של הלוחמים היתה, בלשון המעטה, מאוד לא מסודרת. הם רצו לפני השריון הסורי והסתננו דרך שדה הקוצים הפתוח לדגניה ב’, לפרדס ולדגניה א’, דרך הקטע שלנו וקטע ב’. היינו מאוד דרוכים וערים להבחין את בחורינו, מתוך חשש שגם חיילים סורים עלולים להיות ביניהם. אבל חיל הרגלים הסורי לא השתתף בהתקפה. היו רק צליפות לעברנו מצד קפל הקרקע של הכנרת, ששימש כנראה מסתור לחיילים הסורים, אבל הם הונסו על ידי היחידה שישבה בלשון בית ירח, או ייתכן שגם על ידי אנשי היחידה של אבו מסמס.

אנשינו היו פזורים לאורך התעלה. בעמדת הבזלת היינו מרוכזים כשמונה – עשרה חברים. שאול נטר ואני צפינו באותו אשנב ירי שבעמדה. בשעת הצהרים הופיעו רכבי שריון בשטח שמול התעלה שלנו. טנק ורכב שריון התקרבו לעמדה שלנו והמטירו עלינו אש מקלעים. כדור אחד חדר לאשנב הירי שלנו ופגע ברקתו של שאול, שנפל מת במקום.

הראשונה שהתאוששה היתה מרים דויטש, שפנתה אלי במרץ ובסמכותיות: “אתה תמשיך בפיקוד!” אני מניח שהסיבה היתה היותי מפקד קטע אחר. עניתי “בינתיים”, והוריתי לבחורה מגרעין נוחם, שאת שמה איני זוכר, שתרוץ דרך קטע ב’ למפקדה להודיע על הנעשה ולבקש שימנו מפקד חדש. חשבתי שאין היגיון בריכוז אנשים בעמדה אחת, והוריתי מיד לעזוב את העמדה ולהתפזר לאורך התעלה.

בינתיים הפסיקו המשוריינים לירות במקלעים והתחילו להפגיז את העמדה בתותחיהם. כשאחרון החברים (אהרון תבור) יצא מהעמדה, קרסה כל העמדה וקברה תחתיה את גופתו של שאול. הטנק והמשוריין הפגיזו אותנו עוד כרבע שעה, ומסיבה בלתי ברורה נסוג כל השריון הסורי לכיוון צמח.

לאחר זמן הגיע אריה בועז (סגנו של המא”ז חנן בלקינד) עם הוראת המפקדה שעלי לקבל את הפיקוד במקום שאול. אחרי זמן קצר החלה מחדש ההפגזה הארטילרית. בוקר 19/5 היה קצת יותר שקט, ובאותו יום הגיעה גם תגבורת – יחידת חיילים מחטיבת “כרמלי”, שהוצבה על ידי המפקדה בפרדס, דרומית לעמדת הבזלת לכיוון דגניה ב’. החלק הזה היה חשוף. התכנון המקורי התבסס רק על אנשים שהיו בשתי הדגניות, ובלית ברירה, בגלל חוסר באנשים, שטח הפרדס נשאר חשוף. ההנחה היתה שהאויב יתקשה להתקיף דרך הפרדס, ראשית כי השטח לא היה עביר לרכב כבד, ושנית היו נתקלים בהגנה של אנשי קטע ב’ בדגניה א’ וקטע מקביל בדגניה ב’. אלינו, אל קטע א’, הגיעו מספר בחורים כתגבורת – בחור אחד עם זקנקן בלונדיני ושיער בהיר (יצחק עשת) עם עוד בחור אחד עם כלי אנשי-טנקי הנקרא פיאט. שני הבחורים היו צוות מפעיל הפיאט. [זאב] זוטא, אגרונום, מורה לטבע בבית הספר (תושב דגניה א’, לא חבר) התעניין ותפס את צורת הפעלת הכלי. יש לציין במיוחד בין החברים את זוטא, יהודה שפרונג ושלום הוכבאום, שהיו הרגועים והיעילים ביותר. בין אנשי התגבורת היה עולה חדש ששמו [אלימלך] רפפורט, יליד חלם, ועוד עולה מאמריקה שמצא שפה משותפת עם יויה ברץ, שידעה אנגלית כיוצאת ה- ATS (חיל הנשים בצבא הבריטי).

כתגבורת הגיע גם בחור מקבוצת כנרת, שכפי שהתברר לי אחר כך שמו אהרוניק ישראלי. הבחור היה מלא מרץ והיפר-אקטיבי, לדבריו יוצא קוס מ”מ, ולא ידעתי איך להסתדר איתו. בעזרתם של זוטא ויהודה שפרונג הצלחנו לשכנה אותו שהמקום הכי מסוכן הוא על יד שער הכניסה ושהוא יהיה אחראי מעמדת השער ועד מקום יורק הלהבות. אגב, זאת היתה גם האמת. התעלה נמשכה רק עד עמוד השער, ובשער לא היתה תעלה. מהעבר השני היתה עמדת הבטון (עמדה א’). כל רכב גדול, ולא רק משוריין, היה יכול לפרוץ את השער ולהיכנס ישר למשק. לשמחתנו, הוא הסכים. באותו לילה ביצעה פלוגה מחטיבת יפתח של הפלמ”ח התקפה קשה, מלווה בירי חזק על צמח המטרה לכבוש מחדש את המשטרה. ההתקפה נמשכה מספר שעות. הפלוגה כבשה את בית הספר (של צמח), אבל לא הצליחה להשתלט על המשטרה. הפלוגה נסוגה והשאירה במקום הרוג אחד (יליד יבנאל).

בבוקר 20/5 התחדשה ההתקפה החזקה של הארטילריה והשריון הסוריים. נוסף לכף הופיעו גם מטוסים סוריים שהשליכו פצצות על דגניה א’ והמשקים הסמוכים (בעיקר דגניה ב’). בשמים הופיעו גם מטוסים שלנו  (פרימוסים).

טנק סורי משוריין פגע ביהודית ברקוביץ’ ובאורי בר (מגרעין ילדי טהרן) והרגם במקום. חיים פז נפצע קלות. פגז אחד פגע כעשרה מטר משמאלי בעולה החדש רפפורט והרגו, מההדף נפגע שכנו בתעלה אסף קיפניס, בן דגניה א’, ועור התוף האוזנו נקרע. טנק אחד הגיע עד התעלה, כשני מטרים ממני. אני נזכר בכיפת הטנק המסתובבת עם כל פתחיה, שבלטו מהם לוע מקלע ‘שטו’ (‘שטלארו’) ולוע של תותח. בתוך הצריח, או על ידו, היתה דלתית פתוחה במצב מאוזן. בפתח בלט קצה ראשו של הטנקיסט. נראה לי שזה היה הרגע הקשה ביותר בחיי, נשארתי הלום ואובד עשתונות. בחצי הכרה זרקתי לעברו שני רימונים, זה אחר זה, אחד לא התפוצץ (בהפוגה מצאנו את הרימון עם נצרה לא שלופה). אבל כנראה שהמזל שיחק לנו. אחד מחברי גרעין נוחם, שלום הוכבאום, לא התבלבל. הוא עבר בריצה על ידי, בעברו עוד שלושה חברים שעמדו מימינו ומשמאלו, וזרק בקבוק מולוטוב שהתנפץ על החלק העליון של הטנק, הבקבוק התרסק, הנוזל נדלק וחדר בוער דרך פתחי הכיפה והדלתית הפתוחה אל תוך הטנק.

עלי לציין שהטנק, מסיבות בלתי ברורות לי, נעצר כ- 1-2 מטרים מן התעלה מבלי לנסות לחצות אותה. מספר חברים (וגם אני בתוכם) זרקו עוד, מתוך אקסטזה, מספר בקבוקי מולוטוב נוספים ועוד רימונים על הטנק הבוער. (זאב) זוטא צעק שנשאר לו עוד בקבוק מולוטוב אחד.

הטנקיסט העדיף כנראה להתמסר לשבי במקום להישרף, וקפץ דרך הפתח ונעמד על קצה התעלה (כמטר ממני). הוא צעק לעברי “חאלס אל חרב” (כלומר, די להילחם). רציתי להגיד לו שירים את הידיים, ובערבית המשובשת שלי צעקתי אליו “ארפע אידק”. הוא הבין אותי, למרות השגיאה הלשונית, והרים את שתי ידיו. התייעצתי עם שלום הוכבאום ויהודה שפרונג עם מי לשלוח אותו למפקדה, אבל באותו רגע שמעתי צעקה מצד דרום של התעלה, מכוונת כנראה אלי: “מה אתה מבלבל את המוח עם הערבי הזה”. באותו רגע נשמעו כמה יריות, והטנקיסט נפל.

הנני מודה בהחלט שברגע זה פעלתי באיבוד עשתונות גמור ורצתי למפקדה המקומית “לדווח”. היום ברור לי לחלוטין שזו היתה תוצאה של ” הלם קרב” של מפקד בלתי מנוסה, שלא עמד במבחן.

במפקדה של דגניה ישבו גיורא (שנאן) מאפיקים, חנן בלקינד המא”ז, סגנו אריה בועז ועוד בחור של הכרתיו. גיורא, שקט לגמרי וללא התרגשות, אמר לי: “לא נורא, הם לא יעברו, ואתה תחזור מיד למקומך”. אולי טון הדיבור השלו שלו והזמן שעבר גרמו שנרגעתי לחלוטין, ורצתי בחזרה לחפירה. בסך הכל נעדרתי כ- 15-20 דקות. הייתי די רגוע על מנת להבין את צדקת דבריו של שלום הוכבאום, שאמר לי בעוקצנות: “מפקדים לא הולכים לדווח”.

בשטח שלפנינו, עד הכנרת, נראו כ- 10-12 כלי רכב שלא יכולתי להבדיל אם אלה טנקים או משוריינים. שניים מהם היו אחוזי להבות, לא ברור לי מי גרם לכך.

כרגע עלי לציין שעלי להמשיך בעדות שמיעה, על כל ההשלכות של עדות שמיעה. בצד (הצפוני?) של הטנק הבוער היו נתן אנקורי, אהרון תבור, עוד שני חברים מדגניה, שאיני זוכר את שמותיהם, ועוד איש צבא שלא הכרתיו. נתן אנקורי ואהרון תבור סיפרו לי שטנק סורי התקרב לכיוון שלהם, נזרק עליו בקבוק מולוטוב (אינני יודע על ידי מי) שהתנפץ לפני הטנק מבלי לפגוע בו, הטנק נעצר וקפצו ממנו שני טנקיסטים, התרחקו מעט ונשכבו בתוך הקוצים. כשהלהבה מהבקבוק כבתה חזרו הטנקיסטים במהירות לטנק ונסוגו לכיוון צמח.

כעשרה מטר משער הכניסה עמד משוריין סורי ריק ולא פעיל. לדברי הבחור בעל הזקן הבהיר וחברו, אחד מהם הוציא אותו מכלל שימוש. כל אחד מהם טען לבלעדיות. במרחק של כ- 30-40 מטר מהשער היה עוד טנק סורי, שגם הוא יצא מכלל שימוש. הפעם שוב היו שניהם טוענים ל”בעלות” על הטנק. הטנק הזה, לפי עניות דעתי, הוצא מכלל שימוש על ידי פגיעה מפיאט.

בזמן ההפוגה הגיעה קבוצה של חיילים עם כלים כבדים לקחת את הטנקים והמשוריינים הסוריים. כמה מהחיילים היו בעבר טנקיסטים בצבא האדום. הם הראו לי חור קטן בחלק הקדמי התחתון של הטנק, שחדר פנימה לטנק, וקוטרו במקום כניסתו כחמישה מ”מ. לפי דעתם זוהי פגיעה של מטען פיאט שפגע בגיר. על יד דגניה ב’ היה עוד טנק שהוצא שם מכלל שימוש. לדבריהם יעבירו את הגיר השלם מהטנק ההוא לטנק זה, והוא יהיה כשיר לשימוש. כפי שסופר לנו אחר כך גם נעשה, והטנק היה בשימוש צה”ל בהמשך מלחמת השחרור. הטנק שבער נשאר למזכרת במקום, לפי בקשת אנשי דגניה א’.

אחרי שחזרתי לחפירה גברה ההרעשה הסורית, הן מהאוויר והן מהמשוריינים שלהם שלא ניזוקו. היחידה מלשון בית ירח פעלה ללא הרף למרות הסיכון של חשיפה תכופה בשטח של קצה הלשון. שמענו גם פעילות מכיוון אבו מסמס, שהיה מחוץ לתחום ראייתנו. חיל הרגלים הסורי עלה כנראה, לפחות בחלקו, על השטח הפתוח שלפנינו וירה באש מכוונת כלפינו. נשמעה גם פעילות של מקלע מכוון אלינו (בזמן איסוף הגוויות נמצא מקלע ה’שטו’, ועל ידו המקלען הסורי, שנשא תעודת זהות על שם אנטון שוורץ). החפירה שלנו שימשה לנו מחסה טוב, ואף אחד לא נפגע מהיריות. אנו כיסינו באש את השטח הפתוח שלפנינו.

האש שלנו והפגיעות מלשון בית ירח היו כנראה מאוד אפקטיביות. אהרן קליין מדגניה ב’, הפצוע היחיד שנשאר בשטח הקרבות, נלקח בשבי הסורי ומספר שהוא הועמס על משאית עמוסה חללים סורים והובל איתם לדמשק דרך קוניטרה. באיסוף הגוויות (אני הייתי הממונה עליו) נאספו עוד כ- 20 חללים סורים.

הקרב הזה נמשך כשעתיים, ואז באה ההפתעה הגדולה, שאז לא הבנו את פשרה. היינו רגילים כבר להפגזה ארטילרית מתל אל-קאסר לכיווננו. פתאום נשמעו קולות של ירי תותח מאחורינו, והפגיעות היו בשטח של צמח. ירייה אחר ירייה, כאילו מתותח אחד. התרשמנו שהתותח מוצב מאחורינו, אי שם בעלייה ליבנאל. רק אחר כך נודע לנו שזה באמת היה אחד מארבעת התותחים (‘נפוליונצ’יקים’ שהגיעו אז לארץ), שהוצב במקום ששיערנו.

יריות הסורים נפסקו, המשוריינים שלהם נסוגו לכיוון צמח, וגם ההרעשה מכיוון תל אל-קאסר נפסקה. זאת היתה ראשית ההפוגה.

אגמור את הדיווח שלי בעדות לא קרבית, ואתחיל מיוסק’ה בק. היריות וההפגזות לא הרתיעו אותו. באימפרוביזציות שלו והטרקטורים המועטים שעמדו לרשותו הוא השיג את הלא ייאמן. לא היה רגע שלא היו מים בכל החפירות ובכל המשק […].

התמזל מזלה של דגניה א’ שאף פצצה לא פגעה ברפת (לצערנו לא היה מזל לדגניה ב’, וכל הפרות שלה נפגעו בפגיעות ישירות). ואעיד (הפעם כבעל מקצוע) שמכל הפרות של דגניה א’ הוצאו לשחיטה רק שש (צל”ש לרפתניות שנשארו במקום). בהפוגה הועברה כל הרפת לג’למי, ליד קיבוץ יגור.

צל”ש מגיע גם לכל החברות המעטות שנשארו במקום כשילדיהן ‘הוגלו’ לחיפה, והן דאגו ככל האפשר למשק החי, להספקה סדירה של מזון ללוחמים בחפירות ולאיוש והפעלה תקינה של המרפאה בכל השעות.

בב”ח (בברכת חברים),

אהרון שפירא

 

כמה מברקים, יומן אישי אחד ולקט מודיעין

רמז ראשון לבאות התקבל במטכ”ל במברק מחטיבת גולני ב- 14/5:

[…] סיור אוויר גילה טורים משוריינים צפונית ודרומית לעין גב. 8 משוריינים עם תותח עברו את החסימה שלנו בוואדי אל-חמה, והם נמצאים 2 ק”מ מזרחית לצמח. […]

 

בתגובה שלח אג”ם / מטכ”ל את המברקים הבאים למפקדת חטיבת גולני:

15/5 14:00. בתשובה על מברקכם מס’ 449 אנו מציעים:

פעולה נגד הטור המשוריין מכיוון אל-חמה. הגנה עקשנית בצמח, שער הגולן, מסדה, תוך כדי הפעלת כלים נגד שריון.

איגוף הטור על ידי נחיתה מהחוף המערבי של הכנרת לעורפו.

 

16/5 13:15. על מנת לפעול ביתר יעילות נגד הכוחות המשוריינים של האויב יש לארגן מיד יחידות קטנות מצוידות בפיאטים, בקבוקי מולוטוב וחומרי נפץ, שצריכות להסתנן בלילה מעבר לקווי האויב ולפעול נגד השריונים וכלי הרכב שלו. […]

 

שעה לפני שיגור המברק השני, 16/6 בשעה 12:10, התקבלה הודעה שהגבירה את החששות:

[…] התקפות התותחים נמשכות, האויב מסתער על הקרנטין על יד צמח […] גם המשקים ספגו את חלקם בהפגזות ובהפצצות המטוסים.

 

במברק מחטיבת גולני אל ידין, ראש אגף מבצעים במטכ”ל, ב- 16/5 בשעה 02:00 נאמר:

שלושה אווירונים, מהם אחד מפציץ ארבעה מנועים, חגו הבוקר מעל עמק הירדן והפציצו את אפיקים, אשדות וטבריה. באשדות נפצעו מספר ילדים, בטבריה נפלו כל הפצצות לתוך הים.

 

בשעה 07:00 בבוקר 17/5 יצא מברק מחטיבת גולני:

כוחותינו התבצרו בתוך צמח. מתכוננים לפעולה לפנות בוקר.

 

אמצעי עזר בהגנה נחשף במברק נוסף מחטיבת גולני ליגאל ידין ב- 16/5 בשעה 11:45 :

פתחנו כל סכר הירדן. מתכונן לסגור את המשוריינים והרכב שחדרו דרומה מגשר. הזהר והודע לבית הערבה על זרם מוגבר.

 

בסיכום ראשון של קרבות חזית עמק הירדן הודיעה מפקדת חטיבת גולני לידין, ב- 17/5 ב- 01:00 :

ההרעשות נמשכו כל היום והלילה. טור משוריינים שבא מכיוון אל חמה נעצר בקרבת הקרנטין לאחר פעולה מוצלחת של התותחים והאווירונים שלנו. האויב מחזיק בקרנטין ובמחנה הצבא מזרחית לצמח ומרכז כוחות נוספים בשטח.

 

תחושת הסכנה והמלחמה הניטשת בעמק קיבלו ביטוי ברור יותר עם המברק שנשלח ב- 18/5/48 ב- 08:00 מחטיבת יפתח שהיתה מוצבת בגליל:

מאת (חטיבת) יפתח – אל (ק’) אגם מועצה (מפקדת) גולני
מודיע מהימן מוסר שבתכנית סוריה והלבנון לפלוש במתואם מחר יום ד’ בבוקר במגמה להגיע לטבריה על מנת להתחבר עם הצבא שפלש על צמח. הובטחו להיום פרטים נוספים.

 

ב- 18/5 קיבל משה דיין את הפיקוד על הגזרה. מברק מידין הגיע למפקדת חטיבת גולני בשעה 09:35 :

משה דיין מתמנה תחת פיקוד כמפקד גזרת החזית מעין גב עד צפונית לבית שאן. […] עליו לבצע באופן מיוחד פעולות יזומות בעורף האויב בגזרה זאת. נשלחה אתו פלוגה מקורס מ”כים גדנ”ע, אשר אין להם עוד ניסיון קרבי. […]

 

 

בו ביום, 18/5, חצי שעה לאחר צאת מברק המינוי, הגיע למטכ”ל המברק הבא:

אחרי הרעשה כבדה פרצו הבוקר ב- 08:25 משוריינים ונקים לצמח וכבשוה. לנו אבדות גדולות בהרוגים ופצועים. לאויב שליטה מוחלטת באוויר. כל הישובים בעמק הירדן, לרבות יבנאל, מורעשים קשה מאווירוני קרב. טנקים של האויב על יד דגניה.

 

תוספת קטנה וחשובה בסוף המברק:

“נשלח בשפה ברורה”, כאילו אומרת: “מתוכן מברק זה חומרת המצב צריכה להיות ברורה לכם”, ובכך ממחישה את מצוקת המפקדה הממונה.

במטכ”ל הבינו את המסר, ושלחו את ההודעה הבאה לחטיבת כרמלי בשעה 13:35 :

האויב פרץ עם טנקים ומשוריינים מצמח. טנקים של האויב מול דגניה א’. שלח מיד פלוגה מזויינת ליבנאל.

כוח זה שהגעתו לזירת הקרב התאחרה, היה אמור להצטרף לפלוגה מחטיבת יפתח, שמיד עם הגעתה יצאה להתקפת לילה על משטרת צמח, וכן לפלוגת גדנ”ע שנשלחה לעזרת המגנים.

בליל 18-19/5 נכבשו שער הגולן ומסדה. מברק של חטיבת גולני סיפר על כך בקצרה:

אנשי שער הגולן ומסדה עזבו הלילה עם נשקם את נקודותיהם. הם הגיעו לאפיקים, הכריחו אותם לחזור. הם חזרו, פתחו עליהם באש, והם נסוגו. תצפית גילתה מכוניות האויב בשער הגולן.

 

ב- 19/5 לא היתה פעילות מיוחדת, אולם החשש התעצם וגבר. המברק הבא נבע, כנראה, מחוסר היכולת להרחיב את הסיוע בלי לפגוע בגזרות אחרות, וגם מכך שהעזרה שנשלחה לא היתה תמיד כנדרש ולא תאמה את הפקודות:

מידין לגולני 16:10 : אין לעזוב שום נקודה. יש להילחם בכל מקום. הפוך את משקי עמק הירדן והגברים ששם למבצרים וליחידות לוחמות.

 

מברק מידין לחטיבת כרמלי, 19/5 בשעה 18:40 :

גולני מודיעני שבפלוגה שהעברת אליו היו רק שתי מחלקות ורק אחת מהן מאומנת.

 

במשך היום אישרו תצפיות לעבר האויב את כוונותיו. מברק נוסף מחטיבת גולני אל ידין:

ריכוז גדול של טנקים, משוריינים ומכוניות בתוך צמח ועל יד הקרנטינה. מניח שמתכוננים להתקפה מחר בבוקר. מפעיל הלילה אווירונים. הכרחי שתעזרו שתהיה הפצצה בממדים גדולים.

 

 

בינתיים חשו מגני דגניה כי הסכנה חמורה. כמה מוותיקי הדגניות וכנרת, האפט, ברץ וישראלי, יצאו דחופים למשרדי המטכ”ל ברמת גן, ותיארו את המצב: צבא סוריה כבש את צמח, והוא מתקרב לשערי המשקים. על הפגישה עם דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, מספר ליאו היימן (ראה אור בתוך הספר מעלות לוחמים בהוצאת הדר, תשכ”ז – 1967, העורך: משה בן שאול) : “בן גוריון […] השיב בקול שקט: ‘אין לנו דבר לתת לכם. אנו עומדים במערכה בירושלים, בגליל, בנגב ובשום מקום אין די נשק’. […] יוסף ברץ […] התחנן לפניו: ‘[…] אם תיפול דגניה, תיפתח הדרך לגליל, לטבריה, לחיפה’. […] ‘הדרך היחידה להילחם בכבוד ובגבורה (אמר יגאל ידין למשלחת מדגניה) היא לפגוש את האויב פנים אל פנים, ולהכותו שוק על ירך. אני יודע כי בני דגניה מסוגלים לעשות זאת”.

כשיצאה המשלחת מהדגניות, סיפר ברוך רבינוב בעלון של בית אלפא (תשל”ה – 1975), התכנסו לדיון בחדרו של בן גוריון ישראל גלילי, צבי איילון (סגן הרמטכ”ל), יגאל ידין (ראש אג”מ), יוסף רוכל (אבידר), משה צדוק וכן רבינוב ונחמיה ארגוב, שלישו של בן גוריון. ידין הציע להעביר לעמק הירדן את ארבעת התותחים הצרפתיים הראשונים שאך הגיעו, בן גוריון התנגד: התותחים נועדו לחזית לטרון. בויכוח שפרץ נשמעה הטענה כי עד שחטיבה 7 תהיה ומכנה לתקוף בלטרון יעברו שבועיים-שלושה, ובינתיים יכולים התותחנים לסייע בעמק הירדן. מפקד התותחנים, שמואל רפפורט (אדמון) הוכנס לישיבה. הוא סיפר שלתותחים אין מכשיר כיוון, אך בעמק הירדן אפשר להפעילם בכינון ישיר. הפשרה שהושגה: שני תותחים נשלחו מיד, וקולם נשמע כבר למחרת.

19/5 21:30, מברק מידין לחטיבת גולני שהתקבל בשעה 23:00 :

עושים את כל המאמצים שעד מחר שעה ארבע בבוקר יגיעו אליך ליבנאל ארבעה תותחים כבדים.

19/5 23:45, מברק מחטיבת גולני לאלוף ידין במטכ”ל:

הפלוגה של יפתח פגעה הלילה במספר משוריינים של האויב בחצר משטרת צמח. לא הצליחה לכבוש התחנה. האויב יושב שם עם כוח חזק ונשק רציני. יש לנו אבדות.

 

במברק בהול מחטיבת גולני אל ידין, ראש אגף המבצעים, נכתב בשעה 11:30 ביום 20/5/1948:

הבוקר התחילו בהתקפת טנקים ורגלים קשה על הדגניות.
תותחים מרעישים את היישובים בעמק הירדן, אווירונים מפציצים את היישובים שם ואת יבנאל. כוחותינו הוציאו 2 טנקים משוריינים מכלל שימוש על יד דגניה א’, גרמנו לאויב הרבה אבדות. ההתקפה נמשכת.

 

בסוף יום קרבות קשה ורב נפגעים שלחה חטיבת גולני בשעה 22:30 את סיכום הקרב על הדגניות לידין ולמטכ”ל:

ההתקפות הקשות שהיו היום על שתי הדגניות נהדפו. גרמנו לאויב אבדות רבות. ההסתערות האחרונה של חיל רגלים וטנקים על דגניה ב’ נשברה בשעה 14:00. גם לנו הרבה אבדות, אין סיכום סופי […]

 

במברק מסכם לגבי אירועי אותו יום, 20/5/1948, שנשלח למטכ”ל, נזכרים כלי הנשק שיעמדו במרכז הוויכוח:

כוחותינו הדפו אתמול התקפה כבדה של טנקים, משוריינים ורגלים, שארכה כשמונה שעות. ההתקפה נהדפה על ידי עמידתם האמיצה של כוחותינו, שהשתמשו בבקבוקי מולוטוב, פיאטים נגד טנקים, מרגמות שלושה אינץ’, ובמכונות הכבדות עשו שמות באויב. תותחי השדה גרמו נסיגת בהלה של האויב. עזב את צמח אתמול. כוחותינו נכנסו הבוקר לצמח ולקחו שלל רב של תחמושת צרפתית ותחמושת של תותחים קלים. בידינו נמצאים שני טנקים ומשוריין של האויב. נוספים שהוצאו מפעולה טרם בידינו. האויב מרכז תגבורת רבה. אנו מחכים להתחדשות ההתקפה.

 

 

 

יומנו של ג’ורא

עם כל חשיבותה בעינינו מאז מלחמת העצמאות, מתברר שעצירת הטנק לא הותירה את רישומה ביומנו האישי של גיורא שנאן (ג’ורא, חבר קיבוץ אפיקים), מפקד דגניה א’ באותו יום קרב:

16/5/48 התקפה ראשונה של הסורים על צמח. כבשו את הקרנטין ומחנה חיל הספר. ישיבת ועד הגוש בעניין פינוי כללי.

17/5/48 ישיבה שנייה לפינוי. פיקוד הרשה לפנות רק משקי קו ראשון (גשר, מסדה, שער הגולן, עין גב) אשר ילדיהם היו כבר מחוץ למשקים. התקפה שנייה על צמח ללא תוספת כיבוש.

18/5/48 צמח כולה נכבשה בהסתערות שריונים שנמשכה כמה שעות. השריונים נעמדו מול דגניות. בריחת נסיגה של מגני צמח. חללים רבים. בלילה נכשל ניסיון פלמ”ח לכבוש את צמח. התחיל פינוי בריחה באוטומטביל וברגל ליבנאל תחת הרעשת תותחים על הדרך. פינוי משקים היה דרך מנחמיה. חלק מהמכוניות נעצר עד הערב בכנרת בגלל ההרעשה. בשעה 12:30 קיבלתי פקודה לקבל פיקוד על דגניות. הרעשת דגניות. בערב עזבו מסדה ושער הגולן את משקיהם.

19/5/48 הרעשת דגניות נמשכה. עזיבת שער הגולן ומסדה עשתה שמות בנפשות עמק הירדן.

20/5/48 התקפה גדולה על הדגניות התחילה ב- 04:15, נחנקה ב- 07:45, נסיגה סופית מצמח לפנות ערב תחת לחץ מפלת יום ותותחי שדה שהגיעו לפנות ערב.

21/5/48 כניסה לצמח, קבורת חללינו, 45 בדגניה א’, קבר אחים.

22/5/48 פעילות תותחים.

 

בלקט ידיעות מודיעין, הכולל בתוכו האזנה לתשדורות האויב מ- 20/5/1948, נזכר הטנק בעקיפין:

06:00 טנק אחד חדר לחצר דגניה והוצא משימוש, שלח בקבוקי מולוטוב.
טנק אחד נראה מתקרב, יעבור בתוך החצר או ליד החצר, שלח תגבורת.
06:13 (שידור ערבי שנקלט) ירו התותחים כדי שיהיה לצבא מצב רוח מרומם. הפציצו בהתמדה כדי לרומם את מצב רוחם של חיילנו. צבאותינו מתקדמים מאוד. האווירון הפציץ את הטנקים שלנו קשה. השתדלו להורידו. צבאותינו נפגעים קשה מאוד. הודעה בהולה – הודיעו לכל התחנות שפצצות הטנקים של האויב נופלות מאחורי הטנקים, חללים רבים נופלים בין צבאותינו. הפצצות הן פגזי מרגמה של האויב. תן פקודה שיירו בין העצים והקריה, משם נפגענו קשה על ידי התותחים שלהם. תתקיף את התותחים בין העצים לימין. ל ידי התותחים שלהם. תתקיף את התותחים בין העצים לימין.
07:00 טנקים התקרבו לדגניה ונסוגו.
07:00 לדגניה א’ נכנסו 3 טנקים, 2 הוצאו מכלל שימוש.
07:23 נסיגה של הטנקים מכיוון דגניה.
07:38 בדגניה א’ שרפה חזקה.
08:03 (שידור ערבי שנקלט) […] פצצות התותחים שלכם פוגעות בחיילים שלנו ושורפות את הטנקים שלנו. ירו בין העצים והנקודה היות שצבא האויב מתרכז שם […] מכותיך טובות מאוד, צבאותינו מתקדמים. לכו לפי […] עד כמה שאתן יכולים לכיוון דגניה א’.

 

 

עדויות ראשונות

במחברת שנמצאה בארכיון צה”ל התגלו עדויות מאותו יום, 20/5/1948.

עדות מפי מפקד הקטע, ד”ר אהרן שפירא:

בשעה 03:45 נתתי פקודה ל- 25 איש בערך לתת (=לירות) 8 כדורים כל אחד לכיוון מכונת ירייה שהטרידה אותנו מאוד, ושעמדה על יד העמוד הימני של שער כדור הרגל המזרחי. המכונה הזאת הפסיקה לפעול לזמן מה, אבל אחרי 5-10 דקות הומטרה עלינו אש מכל הצדדים. פגז של תותח טנק פגע ב(אלימלך) רפפורט ופצע את אסף (קיפניס). היריות נמשכו עד 04:35 בערך, ודקות ספורות אחרי זה נראו מתקדמים שני טנקים, אחד, השמאלי, לעבר השער של דגניה א’, והשני למרכז התעלה שלנו. מאחוריהם התקדמו בהיסוס לכל אורך החזית עוד 4 טנקים או משוריינים. הטנק המרכזי עבר את הגדר החיצונית, פנה פנייה חדה שמאלה בין שתי הגדרות, ובמרחק של 15 מטר ממקום הפרצה עבר את הגדר השנייה והגיע עד התעלה.

הראשונים, החברים שלום (הוכבאום) ואחריו (זאב) זוטא, זינקו על הטנק וזרקו את בקבוקי המולוטוב הראשונים. הטנק התחיל קצת לבעור, בהמשיכו כל הזמן לפעול (=לירות) ממכונת הירייה. היות שלא היה לי אמון וניסיון באפקטיביות של בקבוקי המולוטוב, נתתי פקודה להציף אותו בבקבוקים. נזרקו עליו עוד כ- 10 בקבוקים, והטנק עלה בלהבות, בהמשיכו בפעולה.

בינתיים הגיע מהמפקדה “פיאט” עם שני עובדים (=מפעילים). הטנק, שהתקדם לעבר השער, נשאר שמה לעמוד מסיבה לא ידועה לי (ה”פיאט” שלי לא פעל נגדו). ה”פיאט”, וגם שלום עם בקבוקי מולוטוב, רצו להסתער עליו ולהשמידו. עצרתי ולא הרשיתי, במחשבה שאת הטנק הזה ניקח שלל. נתתי פקודה לצוות ה”פיאט” לכוון את הכלי לעבר טנק או משוריין ברחק 60-70 מטר ממנו על הכביש. הפגז הראשון לא פגע, ה”פיאטיסט” נפצע, והשני פגע בפגז השלישי במשוריין, שהתחיל לבעור.

בינתיים טנק שלישי התקדם לצד דרום, לכיוון בין הפרדס לעמדה א’. הטנק הבוער הראשון וההתפוצצויות שבו מנעו בעדי לשלוח תגבורת לעבר הטנק המתקדם (לא היתה תעלה בין הפרדס לעמדה, והגדר היתה מכשול לכוחותינו). האנשים שעמדו על יד העמדה זרקו שני בקבוקי מולוטוב ממרחק לעבר הטנק, שאחד מהם פגע בחלק הקדמי של השרשראות. החלק הזה התחיל לבעור, הטנקיסטים קפצו מהטנק והתחבאו, האש כבתה, והטנקיסטים הצליחו לחזור לטנק, להפעילו ולסגת. בערך בשעה 05:45 פרצה פתאום אש מסיבה לא ידועה לי במשוריין המתקדם במרחק 60-80 מטר מאתנו. 3 אנשים הצליחו לקפוץ מהמשוריין ולהסתלק. כרבע שעה אחרי זה פגע פגז, כנראה מבית ירח, במשוריין, שעלה בלהבות אש. בזה נגמרה ההתקפה.
סיכום:
אבדות האויב 2 טנקים, מהם אחד שלם, 3 משוריינים.
אבדות שלנו מההתקפה הישירה – הרוג אחד ושלושה פצועים.
הערות:
לאנשים חסר האימון בבקבוקי מולוטוב ובשימושם, וחסרה האמונה ביכולתם.
חלק אנשים, בעיקר מן התגבורת, היו בלתי פעילים, וברבצם בתעלה היוו מכשול רציני לפעולת הקטע.
סידור תעלת החפירה צריך להיות, לפי דעתי, שמכל מקום אפשר יהיה לפעול ממנה. יש ליצור שקעים טובים (בדופן התעלות) לבקבוקי המולוטוב והרימונים. היה טוב לו היתה תעלה מקבילה לקשר ותגבורת. חסרה תעלת קשר למרכז. חסר קשר בתעלה עם הפרדס, מה שהיווה שטח מת וסכנה רצינית להתפרצות הטנק.
האנשים הפעילים בקטע צריכים להיות מאומנים בכל סוגי הנשק הבאים בחשבון לפעולה אצלנו (מקלעים, “פיאט” בעיקר).
במקרה שאין מספיק בקבוקי מולוטוב, להכין כמות גדולה מאוד של בקבוקים עם בנזין ונפט, שמאפשר ללא שיקולי חיסכון להציף טנק שבוער להגדלת הבערה.
סיכום פסיכולוגי:
האש צריכה להיות גדולה להשקטת האנשים.
שגיאות בפיקוד הקטע:
לתת לטנקים להתקרב עד התעלה.  נוכחנו לראות שהטנק, במידה שהוא יותר קרוב – הוא פחות מסוכן.
לארגן את האנשים ככה שרובם יהיו פעילים לכיוון החזית במקרה של התקפות חיל רגלים של האויב וכיסויים באש מהירה.
למנות אנשים מיוחדים, מהטובים ביותר, שמתפקידם טיפול בטנק מתקרב.
להפעיל את ה”פיאט” רק לטנקים המרוחקים 60-80 מטר, ואת הקרובים להשאיר לאנשי החפירה.

 

עדות מפי עזרא לוי, תושב טבריה, שהיה מ”מ בגולני והשתתף בהגנת דגניה:

מהשער בין הפרדס והלול, לאורך כל הפרדס, עמדו אנשי מחלקתו של עזרא.
בפתיחת ההתקפה התקרבו שני טנקים לכיוון הפרדס, טנק אחד התקרב ליד השער ונעצר. השער נשאר פתוח מתוך כוונה שהטנק יחשוד ששם יש מוקשים. הטנקיסט חשש לזה ופנה לצדי הגדר, עלה על הגדר בין עמדה 1 וקצה השער. שם נזרק עליו בקבוק מולוטוב והחל לבעור.
טנק שני התקדם לכיוון האקציות (לכיוון דרום), ומשם פנה לצד דגניה. בפנותו נתגלו מאחוריו כשתי כיתות. נפתחה אש על חיל הרגלים, והם נפלו. הטנק המשיך להתקדם בלעדיהם. בחור זרק עליהם בקבוק מולוטוב עד שהטנק התחיל לבעור. הטנק נסוג לצד המשטרה, והאנשים שבתוכו החל לברוח. הטנק נסע זמן מה בלי נהגים, ואחר כל כבתה המכונה. טנק זה נבע כ- 200 מטר כשהוא בוער. האנשים נצטוו לא לירות, ומקום האנשים נשאר חבוי עד שהטנק הגיע לתעלה, ואז פגעו בו. לאחר זה גילו יושבי הטנק את מקום האנשים והרעישו בתותחים ובמרגמות את המקום, אחד נפצע קל, והיתר נשארו בלתי נפגעים.
טנק אחד קיבל מכה וברח כשחלקו האחורי בוער וטנק שני נשרף. טנק אחד שפגעו בו נשמע כשהוא הולך מדרום לצפון לאורך הפרדס.

 

באותה מחברת היתה גם עדות שנגבתה מפי עד הראייה נתן אנקורי 20/5/1948.

בשעה 04:15 הטנקים ומשוריין אחד התחילו להתקרב לדגניה א’ מצד המשטרה, הם התקדמו מפוזרים במרחק של 250-300 מטר האחד מהשני. מאחרי שני טנקים הלכו קבוצות חיל רגלים – כ- 20 איש, תחת חיפוי הטנקים. בהתקרבם למשק עלה בידי אנשינו מהפינה הדרומית של הגדר לפגוע במקלעים ולהפיל את חיל הרגלים.
אחד הטנקים התקדם בשדה החציר, פרץ את הגדרות של גן מוליה והגיע עד כ- 15 מטר לפני חפירות ההגנה. התעכב, הפנה את הצריח לצד דרום – לכיוון האנשים שהיו בתעלה – וירה עליהם, אבל הכדורים לא פגעו היות שהאנשים הסתתרו בתעלה.
האנשים שהיו מצד דרום זרקו עליו רימונים, והטנק המשיך להתקדם. בהגיעו לשפת החפירה זרקו בו שני בקבוקי מולוטוב משני צדדיו – מצפון ומדרום, הבקבוקים נזרקו על הצריח, והטנק התחיל לבעור. אחד הערבים שהיו בתוכו פתח את הדלת, הרים את הרגלים ורצה לצאת. ברגע זה זרקו לו רימון פנימה, והערבי הטילו החוצה לפני שהוא התפוצץ. אחד נשאר בפנים ונשרף, והשני, שניסה לברוח ולבקש חנינה, נורה על ידי הבחורים.

 

עדות יצאת דופן מאותם ימים, ומצדו השני של קנה התותח, קיבלנו מיומנו של הקצין לויטננט פאיז חדיפי, מפקד הטנק הסורי שנעצר בדגניה. רק טבעי הוא שהרישום ביומן מסתיים בתאריך 20/5 ללא ציון השעה.

היציאה היתה ממחנה מצפון לבירות ביום 12/5, לאחר ביקור שר ההגנה בחברת הגנרל צפרה-פחה במחנה. משם, דרך צידון, בניאס וקוניטרה, הצטרף הגוח לקרב שהתחיל קודם לכן, ובו היו להם פצועים.
15/5 התקפנו את צמח במשוריינים ומטוסים, תותחי שני הצדדים פועלים. בערב נערכנו במקום שני לקראת הבוקר.
16/5 התרכזנו במרחק 300 מטר מצמח והתקפנו את העיר במשוריינים שלנו. התחולל קרב גדול, ונפלו הרבה פצועים והרוגים.
17/5 התרכזנו ממזרח לחזית למנוחה. הפלוגה הראשונה התקדמה. טנק נפל לים כנרת.
18/5 התקפנו את צמח. הטנק שלי נכנס ראשון. הרסתי את המוקשים ברימוני יד כשאני הולך רגלי.
19/5 היערכות והתקפה מכל הסוגים. במערכת היום הראשון נהרגו 67 יהודים.
20/5 התקפנו מושבה ממערב לצמח (=דגניה).

 

 

מכתבו של שלום

עשרה ימים אחרי הקרב על דגניה, ב- 30/5/1948, כתב שלום הוכבאום חבר דגניה א’ וממגניה מכתב לדודתו:

דודתי היקרה,
היום קיבלתי את מכתבך החביב ועכשיו יש לי הזדמנות להשיב לך מיד. אני כותב בחיפזון, על כן סלחי לי על אי דיוקים מסוימים.
אני בריא ומרגיש טוב. חווינו ימים קשים כשהטנקים הסורים עמדו 10 מטר מאתנו, אבל לא ויתרנו. אינני יודע אם בגלל מקרה לא ראית אותי בעיתון, יושב מרוצה על הטנק הכבוש. במצפון נקי אני יכול להגיד, אני כבשתי אותו. התקרבתי אליו עד 5 מטר וזרקתי לו 2 בקבוקים הרסניים, והוא נעמד בלהבות (2 הטנקיסטים נשרפו חיים). אני מקווה שב- 10 הימים הקרובים אקבל חופשה ותהיה לי הזדמנות לבקר אתכם. בינתיים דרישת שלום לבבית, וקבלי נשיקות לבביות.

שלום.

 

 

שתי העדויות של זאב זוטא

עדותו של זאב זוטה נרשמה מפיו ב- 20/5/1948, והופיעה בצורה חלקית בחוברת “מערכות” בשנת 1948 (ראו להלן). לימים כתב אלינו בעניין זה, ומכתבו המאוחר מופיע אחרי עדותו.

טנק אחד התקדם על הכביש ב- 07:00 בערך. טנק שני שפרץ את הגדר קידם (הקדים) אותו ונע לצד הגדר, מאחוריו כ- 50 מטר הלך טנק שלישי, שהתכוון לצד דרום יותר. עמדתי עם שלום ליד (מקלע) ה”לואיס”. ברגע שהטנק הגיע לגדר ופרץ את הגדר הראשונה עזבתי את ה”לואיס”, תפסתי שני בקבוקי מולוטוב, ורצתי בתעלה את הטנק. כשהגעתי כבר היה מאחורי הגדר השנייה והתעכב ליד התל של התעלה. כל הזמן המטיר אש במכונת הירייה שלו. במרחק של 10 מטר ממנו זרקתי בקבוק אחד על גוף הטנק, ומיד גם בקבוק שני. הלהבה לא היתה גדולה אף על פי שזה בער. הטנק לא זז יותר, נשאר במקום והמשיך להמטיר אש.
אחרי שזרקתי את הבקבוקים התרחקתי ממנו כ- 20 מטר, אחר כך חזרתי ושכבתי על ידו בשקט. לזמן מה שקטה אש יריות הטנק, אבל מכיוון צמח ירו כל הזמן על יושבי התעלה. שמעתי שמדברים בתוך הטנק. כעבור איזה 10 דקות נפתח האשנב, וראש שחור הציץ. הטנקיסט היה בערך בן 24-30, ברגע שנפתח האשנב זרקתי רימון אחד, ועוד רימון. הטנקיסט סגר את האשנב. חזרתי אחורנית כדי לאסוף עוד בקבוקים, וזרקתי עוד כ- 3 בקבוקים, וגם אחרים זרקו. האש שאחזה בטנק נתגברה, והיריות שבאו ממנו נפסקו. עזבתי את הטנק, וחזרתי למקומי כי הודיעו שטנק אחר מתקרב.
הטנק השני היה זה שעמד על הכביש רחוק מהישג ידנו. הטנק שעל הכביש נעצר ליד העמדה שיויה היתה בה. הוא לא המטיר אש, ומזה הבינונו שחל בו איזה קלקול.
במשך כל הזמן היו יריות ממכונות ירייה והתפוצצויות של פגזי תותח רבים על המשק מכיוון צמח.
בשעה שרצתי אל הטנק שכבו כל האנשים לחוצים לקיר התעלה מבלי להתקדם אל הטנק. היו אלה אנשים מהחוץ.
איך כדאי לגשת לטנק לאחר הניסיון של יום חמישי. אם הטנק מתקרב לתעלה יש מיד לקחת בקבוקי מולוטוב, ותוך כדי זחילה להתקרב אליו עד כמה שאפשר. במרחק של 20 מטר אין כל סכנה שכדורי מכונת הירייה של הטנק יפגעו באנשים. כמו כן אין סכנה שחיפוי אש האויב תפגע כיוון שגם האויב משתדל שלא לפגוע בטנק שלו. את הבקבוקים יש לזרוק על גוף הטנק, ולא על השרשרות. יש רק להיזהר שאנשי הטנק לא יפתחו את האשנב ויירו באקדח על האנשים המתקרבים – כי כאן קרה דבר כזה.
לשם אפקטיביות של הדלקה של הטנק טוב לזרוק אחרי שניים-שלושה בקבוקי מולוטוב מספר בקבוקי בנזין פשוט כדי להגביר את להט האש. אין כל טעם לזרוק רימונים על הטנק כי הם אינם פוגעים בו או מזיקים לו.

 

מכתבו המאוחר ש זאב זוטא נכתב ונשלח לדגניה א’ בתאריך 23/7/91 :

שלום רב יובל,
בתשובה למכתבך, הריני מצרף צילום של דברי עדותי על הטנק שנתבקשתי לספר לאשתו של ויינר הצעיר. עצם הדבר שהיא פנתה אלי יכול להורות שהדעה של המגנים בתעלה היתה שהי לי חלק בעצירת הטנק. את התיאור מסרתי כמה ימים אחרי הקרב בתום לב, מבלי לדעת שזה יתפרסם בחוברת מערכות. גם לא העליתי על הדעת אז שמישהו יערער על חלקם המכריע של חברי דגניה א’ בהגנת ביתם.
אני יכול לקבוע בביטחון מלא שבגזרה בין המקום שבו נעצר הטנק לכיוון דגניה ב’ (דרומה), וקצת הלאה צפונה, שכבו אנשי דגניה. […] בהמשך, לכיוון צפון והשער, היו אנשים מבחוץ בעיקר.
לאחר שנסוגותי מקרבת הטנק, עם זריקת הבקבוקים והרימונים, פנה אלי מרדכי ויינר, ששכב באותה הגזרה, במילים אלו: ‘זוטא, אם יגיע טנק שני אתה תשכב ואני ארוץ לקראתו עם המולוטובים’.
יומיים-שלושה לפני ההתקפה הישירה עמדנו בתוך הפילבוקסים (העמדות המבוצרות), אנשי דגניה. אני נחשבתי כאיש דגניה. לצערנו הרב מצאו בהם את מותם לפחות שלושה חברים, שניים מהתלמידים שלי, אורי, מילדי טהרן, ויהודית. בפילבוקס שאני הייתי בו, הצפוני, חבר ששכחתי את שמו (שמואל נטר). הוא חזר משירותו בבריגדה ועבד ברפת. נדמה לי שמוצאו מגרמניה, היו לו הורים במשק.
ראיתי שהגיע פיאט שהתמקם מצפון לטנק במרחק כמה עשרות מטרים. היו לו קשיים, לאיש שניסה להפעיל אותו. אינני חושב שהוא הצליח לירות בטנק תוך כדי התקדמותו בין הגדרות עד לתעלה. אם הוא הצליח בסופו של דבר לפגוע בו ייתכן שזה היה בשלב שהטנק כבר נעצר ולאחר שספג את בקבוקי המולוטוב. אינני אומר זאת בוודאות, פרט לזה שהפעלת הפיאט לא היתה חלקה, מיד עם הגעתו לעמדה. בקבוקי המולוטוב פגעו בטנק, זה בטוח. שנינו, שלום ואנוכי, היינו הראשונים שפגעו בו, גם בזה אין לי ספק. סביר להניח שהנוזל הבוער חדר פנימה דרך הפתחים. החייל הסורי, שיצא מהטנק בידיים מורמות, בער, או היו בו סימני שריפה בחלק התחתון של גופו. כלום כדור של פיאט שחודר גורם לבערה?
מבחינה פסיכולוגית, האש שאחזה בגוף הטנק הרתיעה את החיילים שצעדו מאחוריו מלהתקדם, וסביר שגם הטנקים הנוספים שהתקדמו בפריסה בכיוון דגניה ב’ האטו את התקדמותם.
אינני שולל שהפיאט לבסוף פגע בטנק, אני חוזר על זה, אבל לדרוש את כל הזכויות של ה’גבורה’ לאיש שירה, זה עיוות המאורע. […]
המצב לאחר נפילת צמח והמשטרה והתמקמות הצבא הסורי בקרנטינה, כל כך קרוב למשק, עם נשק כבד, ובידי המגנים רובים, בתחילה ישנים, ורק אחר כך צ’כים חדישים יותר, לא הבטיחו סיכויים טובים להישרדות. בנוסף, הצעירים שיצאו להגנת צמח לא חזרו משם, וזה השרה דיכאון. הלהבות שנראו עולות משער הגולן ומסדה שנעזבו ונכבשו, ולבסוף – ההתקפה הלילית של הפלמ”ח, גיבורי צפת, שנכשלה בכיבוש המשטרה, גרמו לפסימיות אצל החברים שיוכלו לעמוד ולצאת בחיים מההתקפה שעמדה להתרחש.

 

בברכה,
ז’ זוטא

 

בשולי הזמן ההוא

מעניין לציין כי עוד אז, בשולי הזמן ההוא ולפני שהחל הוויכוח, ידעו להעריך בדגניה את חשיבותו הסמלית של הטנק: היתה כוונה לשמר את זכר הקרב שבו נבלם למען הדורות הבאים.

לכבוד
ראש הממשלה הזמנית ושר הביטחון
של מדינת ישראל
מר דוד בן גוריון

 

שר נכבד!

ידועה לך פרשת המערכה הקשה והמכריעה בדגניות. שכלנו קורבנות רבים, ניזוקו קשה משקינו אולם את האויב הפולש הנסנו והכרענו. נכשלה מזימתו לבתר את עמק הירדן ולפרוץ את חומת המגן של הגליל. לא רק הדגניות ניצלו באותו היום, אלא כל הגליל וטבריה הבירה.
במערכה ב- 18 למאי גרמנו לאויב אבדות קשות בנפש ובציוד. שני טנקים שלמים נפלו לידינו והותקנו כבר לשימוש. טנקים אחרים ומשוריינים ניזוקו. טנק אחד שרוף נשאר תקוע בתוך “גן מוליה” (הגן הנושא את שם בנו של תנחום, שנפל במלחמה האחרונה), בתוך המשק של דגניה א’.
הטנק שרוף, החלקים החשובים ממנו פורקו. נשאר שלד פלדה, המזכיר לנו את יום הניצחון. אלפי אנשים: נוער וזקן, עיתונאים ואורחים מחו”ל, מבקרים אצלנו ובאים באופן מיוחד לראות את הטנק. הם מקבלים שם את ההסברה המלאה על מהלך הקרבות ועל רוח הגבורה של הלוחמים, המתיישבים וכל אלה שבאו לעזרתם. הילדים רואים בטנק הזה את רוח הגבורה של הוריהם ומתגאים בהם מאוד.
אולם מה הופתענו כאשר ביום 28 לאוגוסט באו אלינו קבוצת חיילים מפלוגת ההובלה הכבדה לקחת מאיתנו את הזיכרון היקר הנ”ל. עוד היינו מבינים את זאת לו היה הטנק שלם ומוכשר לפעולה קרבית. אולם הטנק השרוף הזה, למה לקחתו מבסיסו הטבעי? כטנק שלם לא יוכשר. אם חשובים כמה חלקים ממנו, יפרקו נא את החלקים הללו. גם אז מוטב לשקול אם כדאי להפשיטו ערום לגמרי בשביל מה בכך. אולם בזה לא נתערב, זה ניתן לשיקול דעת המומחים. חשוב לנו השלד שמתוכו הוצאו שני הקצינים הערביים שכ”כ היו בטוחים בניצחונם. חשוב לנו הטנק בצורתו, שיזכיר לכולנו את הרגע המכריע, כאשר בחורינו, בקבוקי מולוטוב בידיים, הוציאוהו מכלל שימוש והניסו את כל מחנה האויב שנהר מאחוריו.
בשם דגניה, ילדיה וזקניה, בשם אלפי המבקרים שבאים ויוסיפו לבוא אלינו, הננו לבקשך להודיע לפלוגה הנ”ל וכל הממונים על המלאכה הזאת לא לנגוע בטנק השרוף התקוע במשק דגניה. אין זה אינטרס של דגניה בלבד, הוא ישמש זיכרון לכל עמק הירדן ויהיה ומפת גם לצבא, שילמד במקום הזה את תולדות המערכה הכבדה בשטח המסוכן הזה.

 

בכל הכבוד
בם דגניה א’
יוסף ברץ

 

“לקח הגנת הדגניות”

המסמך “לקח הגנת הדגניות” נכתב על ידי מחלקת אג”ם של צה”ל ביוני 1948, כחודש לאחר שוך קרבות ההגנה בעמק הירדן.
במסמך זה, בסעיף כללי, סעיף משנה 2, נכתב כי קיימות סתירות בהערכת הדברים כפי שנראו על ידי מפקדי הצבא ואנשי המקום. כל צד ניסה להקטין את חלקו של הצד האחר. בסקירה זו נמסרו הדברים בחלקם מתוך הערכה ממוצעת של העובדות כפי שנמסרו על ידי שני הצדדים, ולעיתים הובאו שתי הדעות לשם השוואה.

כוח ההגנה במקום

35-40 לוחמים בעמדות ( כולל רץ בכל עמדה), בסך הכל 11 עמדות.
10 איש בפ”לם (=פלוגת מפקדה) אחראי לאספקת מזון.
אחראי למכון המים (ממונה גם על כיבוי דלקות).
4 בנות ש.ר (=שירות רפואי) במרפאה המרכזית.

ביום ההתקפה היה הכוח כולו מוצב בעמדות (לאחר כיבוש צמח על ידי האויב). […] פיקוד משותף לדגניה א’ ולדגניה ב’, אשר היווה את מטה הדגניות ומושבו היה בדגניה א’, כלל מפקד, סגן, רצים וקשרים. לרשותו עמדו:
אנשי האזור כמפורט למעלה.
40 איש תגבורת מן החוץ, מהם כיתה מוגברת אחת מאנשי כנרת (18 איש) ו- 25 איש מחטיבת כרמלי […] כמו כן 7 איש עם פיאט.
היחידה עם הפיאט ואנשי כנרת אף הם צורפו כתגבורת לעמדות בלבד.
לפקודת מטה הדגניות עמד כמו כן כוח בן 25 איש בפרדס שבין דגניה א’ ל- ב’, מורכב מיחידה מוכה מצמח ומגדנ”ע בעיקר, ואשר היווה חוליה מקשרת בין הדגניות, ועל ידי כך הפכו הדגניות לקו חזית רצוף אחד במגמה למניעת חדירה בין שני האזורים ובדרום.

לפני ההתקפה
בליל ההתקפה התקרבה יחידת חיל רגלים סורית לדגניה ב’ וניסתה לפרוץ את הגדר במספר מקומות. במקום אחד נמצאה לאחר הקרב פרצה מסומנת בסרטים לבנים.

ההתקפה
בשעה 04:45 בבוקר החלה הפגזה מכיוון תל אל-קאסר וצמח מ-4 תותחי 75 מ”מ, משני תותחי 25 ליטראות, ממרגמות 60 מ”מ ו- 81 מ”מ וממספר מכונות ירייה מהמשטרה. עיקר הפגזים נפלו במרכז המשק. ההפגזה הנ”ל נמשכה מ- 25 עד 30 דקות בקצב של 150-200 פגזים לשעה. ההתקפה החלה ב- 05:15 בכוח הבא: 5 טנקים (מטיפוס “רנו”), מספר משוריינים, 1 פלוגת חיל רגלים (חיל הרגלים הובל במכוניות עד למשטרה). 2 טנקים ומשוריין אחד התקדמו לאורך הכביש ונפגעו על ידי תותחי 20 מ”מ (היספנו-סוויזה) מבית ירח. טנק נוסף, אשר התקדם לפינה הצפונית מזרחית של הפרדס, נפגע ונסוג. טנק אשר הצליח לפרוץ את הגדר ולפרוץ פנימה נפגע מבקבוק מולוטוב. טנק זה נשאר במשק, והצוות שלו נהרג וחלקו ברח. טנק אחר נפגע פגיעה ישירה על ידי פגז “3” ויצא משימוש. הרגלים נעו מאחורי הטנקים יחידה שנעה לאחר הטנק שפרץ את הגדר חוסלה באש מן הפרדס. יחידת רגלים אחרת הגיעה עד 150 מטר מן הגדר. יתר היחידות נעו במבנה אך פיגרו כ- 300 מטר אחרי הטנקים. עם התקפת הטנקים הועתקה אש הארטילריה אל הכביש והמשקים הסמוכים על מנת לחסום אפשרות של הגשת תגבורת. המרגמות המשיכו בפעולתן. מאחר שמלכתחילה פעלו רק למרכז המשק לא הפסיקו את האש […] התקפת הטנקים נמשכה כשעה וחצי ולא התחדשה לאחר היפגעות מרבית השריון. יתרת השריון הוצב במרחק כ- 500 מטר מן הנקודה ולא השתתף בפעולה. עם נסיגתו התחדשה הפגזת הנקודה גם מתותחים. לא היתה כל פעילות אווירית של האויב במשך ההתקפה, אך מיד לאחריה הופצצה דגניה א’ מן האוויר על ידי שני אווירונים. לא נעשו כל ניסיונות איגוף על ידי האויב, אף שכוונתם היתה לפרוץ בין שתי הדגניות […]
בשעה 14:00 נפסקה ההתקפה והחלה נסיגה כללית מאורגנת של האויב מצמח לכיוון תל אל-קאסר.

ההתקה (על דגניה ב’)
ההתקפה על דגניה ב’ החלה למעשה עם סוף ההתקפה על דגניה א’. 8 טנקים ומשוריינים התקדמו בפיזור רחב לעבר הקטע המזרחי של המשק והגיעו עד 400 מטר מהגדר, ושם התעכבו.
ניסיון הסתערות שלישי בוצע על ידי 12 טנקים ומשוריינים, שנעו במבנה מדורג לעומק בשני טורים ועמם כוח קטן של רגלים. בהסתערותם זו התקרבו עד 200 מטר מן העמדות, ואחד הטנקים וכוח רגלים הגיעו עד 100 מטר מהגדר.
בשעה 14:15 החלה נסיגה כללית של האויב […]

כוחותינו בהתקפה – הפיקוד וכוח האדם
הפיקוד המרכזי שלט משך כל הזמן במצב, במיוחד כאשר הלחימה הצטמצמה בקטע אחד בלבד, המזרחי. משך הלחימה הועברו כל אנשי קטע 2 ממערב למזרח, ועל ידי כך הוגברו (תוגברו) העמדות. כן נמסר הפיקוד על הקטע המזרחי לידי מפקד קטע 2 וצורף הקטע הצפוני לפיקודו של אותו מפקד.
[…] הקו הכיל מספר רב של לוחמים לא מקומיים, ומיד עם צירופם לעמדות הן עברו אל מתחת לפיקוד המפקדים המקומיים. למעשה נוצרו קבוצות לחימה מעורבות.
סה”כ כוח אדם בעמדות בגזרת ה”חזית” של דגניה א’ הגיע ל- 70-80 איש.

תכנית אש
הנשק האנגלי ומקלע לואיס הוצבו בעמדות לכיוון מזרח.
הנשק הצרפתי במערב.
מצפון ח”תים ואקדחים.
בדרום רובי ציד.

נשק מסייע
[…] הפיאט בדגניה א’ הוצב בעמדה צפונית מזרחית לפעולה נגד רכב.
להביור הוצב ליד השער הראשי.

נשק מסייע ונ”ט
המכונות בבית ירח ובכביש פעלו נגד חיל הרגלים של האויב באגפו בהצלחה, אך לא ניצלו את מלוא יתרונם בגלל התחמושת המועטה שעמדה לרשותם.
כן פעלה בהצלחה המחלקה בפרדס באש נשק קל נגד הרגלים מאחורי הטנקים […]
מרגמות דוד (דווידקה) התפוצצו מיד עם התחלת הפעלתן ולא פעלו במשך כל הזמן.
להביורים לא הופעלו כלל.
לא ניתנה כל אש כסיוע מדגניה ב’ לעבר דגניה א’.
תותחי 20 מ”מ הוציאו משימוש את מרבית השריון שהשתתף בהתקפה.
[…] פיאט לא מומש כי ברוב המקרים היה השריון מחוץ לטווח האפקטיבי שלו. במקרה אחד לא פגע, והטנק נפגע בבקבוקי מולוטוב.

נשק קל
[…] בקבוקי מולוטוב הופעלו במקרה אחד בהצלחה וגרמו להצתת הטנק.
כן השתמשו ברימונים נגד חוליית חיל רגלים שצעדה מאחורי הטנק.

 

 

הקרב על הדגניות – “מערכות”, יולי 1948

בחוברת “מערכות” מיולי 1948 פורסם תיאור “הקרב על הדגניות”, בשולי המאמר – חלק מעדותו של זוטא.

בדומה לפתח ההתקפה על צמח ביום ג’, כן גם קרב התנופה על הדגניות ביום ה’ 20/5 נפתח בהרעשת שחר. אלא שהפעם הקדימו במקצת את “שעת האפס”. במקום 04:30 החלה ההרעשה (ארטילריה מרגמתית) כבר ב- 04:15, היא נמשכה תוך רוויה מכסימלית חצי שעה, ובשעה 04:45 החלה התקפתו של רכב השריון על דגניה, אשר נמשכה לסירוגין ובשינוי צורה כתשע שעות.
אכן, השלב האינטנסיבי והמרוכז של התקפה זאת, אשר הקדימה כנראה במקצת בדגניה א’ את זו שעל דגניה ב, נמשכה רק כשלוש שעות, עד 07:45 בערך. מלבד ההפרש במועד ההתחלה היה גם הבדל באורח ההתקפה. בעוד שבדגניה א’ היתה זו הסתערות בלתי אמצעית כמעט של רכב שריון, הרי בדגניה ב’ (יתכן בשל ההשפעה המאלפת של גודל רכב השריון הסורי במבואות דגניה א’) היתה זאת התקפת אש משוריינת בעיקרה, ואמצעי הפגיעה העיקרי ביישוב העברי היה זה של יריות “בכינון ישיר” מתותחי הטנקים והשריון מטווח של 200-250 מ’, ורק לעיתים התקרבו למרחק קטן מזה (עד 120 מ’ בקירוב). ועוד הבדל אחד בלט בעריכת ההתקפה בשני האזורים: רק עדות אחת מציינת כי רגלים סורים נראו בגזרת דגניה א’ בעורף הטנקים והמשוריינים ובעקבותיהם. ואילו כל אנשי דגניה ב’ מאשרים את הופעת חיל הרגלים שם, ואף יותר מאשר בהזדמנות אחת. הם תפסו עמדות במרחק כמה מאות מטרים מן המשק, ומשם ירו אש רובים ומקלעים. ייתכן כי השפיעה כאן העובדה הפשוטה של קוצר המרחק שבין חזית המגן היהודית בדגניה א’ לבין השטח הבנוי של צמח (תחנת המשטרה, בית הספר, בית הסגר הבהמות הישן (=קרנטינה) וחצרות שונות) והעובדה שעל כן העדיפו כאן הסורים להחזיק ברזרבה בפאת צמח את חיל הרגלים שהוטל עליו ל”פרוץ” לתוך הדגניות בעקבות חיל השריון הכובש, ואילו מול דגניה ב’ היה הכרח בצאת הרגלים הסורים אל תוך השדה להיות נכונים לחדור בעקבות השריון.
הרושם הברור מעריכת ההסתערות על הדגניות (ובייחוד על דגניה א’) היה כי עומדים לחזור כאן על מעשה צמח שלפני 48 שעות, ויתור על סיוע פעיל של חיל הרגלים הסורי (אשר ממילא נתגלה כ”ענבי בוסר” בשל הסירוב החוזר ונשנה של אנשיו להסתער) ותקווה לחזור על מעשה ה”הדברה” הטקטית והפסיכולוגית כבמצח ביום ג’, לדכא באש ולהמם בשריון את המגנים בעלי הנשק הקל בלבד. מול התקפת האש וניסיונות ההסתערויות עמדו להגנת אזוריהן של שתי הדגניות חברי הקבוצות ובניהן מאנשי הישובים הסמוכים וחיילי יחידות צבא ישראל אשר הגיעו שמה מבעוד מועד ובמהלך הקרב. אלה ואלה נטלו חלק פעיל בהגנת הדגניות והדיפת האויב, מאלה ומאלה נפלו קורבנות בקרב על הדגניות.

*

את התפתחות אותו יום באזור החזית של דגניה א’ ניתן להגדיר באופן סכמתי כדלקמן: הרעשה (בכלי אש של הטנקים, במרגמות וייתכן שגם באש של ארטילריה נוספת).
המשך ההרעשה, בתוספת הפצצה מן האוויר (שהיתה אינטנסיבית מאוד, והתכוונה להמם את מגני דגניה. אכן, היא הצליחה לפגוע בכמה מקומות, בעיקר ב”קו השני” של היישוב, לגרום קצת אבדות ולשבש את מערכת הקשר, אך את מטרתה העיקרית הנ”ל, להמם את המגנים, לא השיגה).
פריסת הטנקים (שהוחל בה בחיפוי ההרעשה וההפצצה עוד ברגעיה האחרונים, ושלוותה באש חזקה של מכ”י (=מכונת ירייה), שבאה חלקה מתוך הטנקים והמשוריינים עצמם, ובחלקה היתה זו אש חיפוי מבניין המשטרה, וכנראה גם מנקודות אחרות, בצמח או בשדה, והיא התמידה במשך זמן רב).
הפוגה קצרה שחלה כנראה קרוב לשעה 06:30 ואחריה –
ההסתערות עצמה.
הרעשה מחודשת (הרעשה זאת נמשכה על דגניה א’ עד לאחר הצהרים, אך ללא פעולות טקטיות נוספות מצד האויב. גם בדגניה ב’ נמשכה ההרעשה כמעט כל הזמן, אלא ששם היתה מלווה בתנועות וניסיונות התקרבות מצד האויב, אשר יתוארו עוד להלן).
ח. הכרעת האויב, כניסתם לקרב של כלי נשק נוספים שלנו וארטילריה שלנו, נסיגתו הכללית של האויב מן השדה שלפני הדגניות וראשית הסתלקותו מצמח.

לאחר רשימה סכמתית זו של שלבי הקרב, המקדימה לציין את מהלכו הכללי ואת אופן סיומו, ייעשה כאן הניסיון לתת (מטעמים מובנים לא בשלמות, ותוך השמטת כמה פרקים חיוניים) את תיאור הנסיבות והפעולות העיקריות.
מן הבוקר המטירה מרגמה מדגניה א’ אש על כיכר הגורן של צמח ועל ריכוזי המכוניות שהיו בה, ואשר נועדו, כנראה, להסיע את הרגלים המוסתרים בקרבת מקום לאחר שרכב השריון יפרוץ את קווי המגן של הדגניות. המרגמה ירתה לפי תצפית אש, שהיתה גם התצפית של מפקד הגזרה. המרגמות שברשות מפקדת הגדוד הוצבו בעורף עמוק יותר, לפי תצפית אש ולפי בקשות אש שהיו נמסרות ממפקדת גזרת דגניה. וזה היה גורל הסתערות הרכב על דגניה א’: פריסת רכב השריון בוצעה בשטח שדרומית לבית הסגר הבהמות הישן. כיוון התנועה היה בדרך כלל במניפה מתפשטת אל דגניה א’. מסעו של הרכב שהופנה נגד דגניה ב’ עוד יצוין להלן. כלי הרכב (מיעוטם על פני הכביש, ורובם בשטח שבין משטרת צמח ודגניה א’) נעו תוך שיגור אש, בהתעכבם פעם בפעם לשם כינון ירייה מדויק יותר. הם נתכוונו לגשת לפרוץ תחילה את גדר הביטחון החיצונית של דגניה, ואח”כ את הגדר המשקית הפנימית. המשוריין אשר הלך באגף הימני, לאורך הכביש שבחוף (“רכב 1”), נפגע פגיעה ישירה ע”י פגז תותח א”מ (=נ”מ) שלנו וחוסל כיחידת קרב (שלדו מונח עדיין, הרוס כולו, בין הכביש לחוף). טנק (“רכב 2″) התקדם לעבר שער הקבוצה ופרץ את גדר הביטחון. הוא נפגע במבואות השער ע”י יריית נשק מוחץ (=פיאט). היות שטנק זה נשאר שלם בעיקרו, פרט לחור עגלגל, הרי נפתחת בו רשימת ה”שלל המועיל” של הכוחות היהודים בקרב דגניה. טנק “רנו” (
Renault) אחר (“רכב 3”), לאחר שפרץ את גדר הביטחון, הגיע עד גדר “גן מוליה”, פרץ גם אותה, אך הוכרע ע”י המגנים בזריקת בקבוק הבער, ועודנו עומד כמצבה על פני תעלת המגן. על אף הישרפו נראים יפה כל חלקיו, גלגלי הזחל שלו, צריחו ומקום התותח בן 37 מ”מ ומקלע ה”שטלארו” (“שטו”) אשר בצריחו. עוד שני משוריינים – “רכב 4″ ו”רכב 5” – נפגעו, כנראה, האחד מול הפרדס והאחר בשדה שממזרח לו. הראשון ע”י בקבוקים, והשני ע”י נשק מוחץ. האחד נשרף, ואילו האחר נלקח שלל במצב כשר לפעולה. גורלם של כלי הרכב […] השפיע השפעה מכרעת על כל השלב הראשון של קרב הדגניות, ואין ספק שכאן היתה טמונה נקודת המפנה, הן הטקטית הן הנפשית. הסורים לא העזו להוסיף ולשלוח כלי רכב שריון נוספים להסתערות על קו דגניה א’. חיל הרגלים שלהם (פרט אולי לאיזה “רמז תנועה” בקצה הדרומי) לא הופיע כלל מול קו זה. אך, כאמור לעיל, נמשכה ההרעשה האינטנסיבית, הן מעבר צמח הן מעמדות ארטילריות מרוחקות יותר, מאז הבוקר, ואש מכ”י כבדה מגג משטרת צמח ניתכה ללא הפסקה. מאידך גיסא, מרגמות תלת אינטש יהודיות ירו מעמדות שונות, לפי תצפית אש מתואמת, על פני צמח והשטחים הפתוחים בסמוך לה, כגון “מגרש צמח” (הוא כיכר הגורן).
[ההמשך על דגניה ב’ הושמט, כי אינו וגע לענייננו].

מתוך עדותו של מפקד עמדה – מול “רכב 3” בחזית דגניה א’:
“[…] דקות ספורות אחרי זה נראו 2 טנקים, אחד מהם, הימני, נע לעבר שער דגניה א’, והשני למרכז התעלה שלנו. אחריהם התקדמו לכל אורך החזית עוד 4 טנקים או משוריינים. הטנק ה’מרכזי’ עבר את הגדר החיצונית, פנה פנייה חדה שמאלה בין שתי הגדרות, ובמרחק של כ- 15 מטר ממקום הפרצה עבר את הגדר השנייה והגיע עד התעלה. החברים, שלום ואחריו זוטא, זינקו על הטנק וזרקו עליו את בקבוקי המולוטוב הראשונים. הטנק החל בוער קצת, בהמשיכו כל הזמן לפעול מן המכ”י. היות שהייתי חסר ניסיון באפקטיביות של בקבוקי המולוטוב נתתי פקודה להציפו בבקבוקים. נזרקו עליו עוד 10 בקבוקים, והטנק כוסה בלהבות […]”.

[כאן הובא גם חלק מעדותו של זאב זוטא, ראו לעיל]

שתי עדויות של לוחמי “גולני”

מתיאורי הקרב האלה עשוי הקורא להניח שביישובי העמק היו כוחות מאומנים וכלי נשק תקינים. תיאורו של מרדכי מלחי מחטיבת “גולני” מחזיר אותנו למציאות אותם הימים (את העדות גבה ענף היסטוריה של צה”ל):

במשך יום, ב- 19 לחודש, אימנו את הצוותים (=צוותי המרגמה) וצברנו תחמושת. העמדה מאחורי בית גורדון בדגניה היתה בעלת חשיבות רבה, אך לא היה להם מתקן כיוון ולכן פעלו בשיטה פרימיטיבית, לפי פס לבן שמתחו, והצידוד היה בעיקר לפי הניסיון של מפקד הצוות ועל סמך הסיבובים של הדו רגל. הוא (יואב הקטן) היה בעל ניסיון רב. לקחו זוויתנים מבית הספר, ובחול מדדו את זווית ההגבהה ועוד כל מיני אימפרוביזציות (מהפלמ”ח קיבלו את לוח המטווחים).
ההתקפה הגדולה על הדגניות באה ביום 20/5. בבית ירח מול תנובה היה מוצב שבו היה מק”ב (מקלע בינוני), זה שהובא משער הגולן, תותח 20 מ”מ (‘היספנו-סוויזה’) שהוצא מצמח ו’שוורצלוזה’ מיבנאל. מפקד המוצב עמוס מוקדי (ברנדשטטר)… […] ההתקפה על הדגניות התנהלה בשני צירים:
לאורך הכביש לעבר גשר דגניה.
מדרום לעבר הצד הדרומי של דגניה ב’.
מיד עם התחלת ההתקפה החלו המרגמות לדפוק אש. השתדלנו להפריד בין החי”ר והשריון. חששתי שכמות הפצצות לא תספיק, ושאלתי את משה דיין מה לעשות.
תשובתו היתה: אל תדאג. אתה הרבץ, ואני אדאג לפצצות. החלו להגיע פצצות חדשות ליבנאל בפייפר, ומשם הובלו ישר למרגמות.

תנועת האויב היתה כזו: יצאו ממחנה חיל הספר לעבר הכפר צמח, ומשם החלה ההתקפה. השריון נע קדימה, והחי”ר בעקבותיו. כאן החלו ליפול הפצצות של המרגמה מדגניה א’, מבית גורדון. היא טווחה לכיוון הכביש הראשי שליד צמח. האש והפגזים היו יעילים מאוד. אחר כך התברר שפצצה נפלה בתוך מחלקה וגרמה לה אבדות רבות. החי”ר שירד מהמכוניות חטף מספר פגזים והחל להסתתר בכפר. פצצה פגעה במשוריין. אותו משוריין נדפק אחר כך גם על ידי 20 מ”מ. גם הסוללה של כנרת החלה לדפוק. כ- 300 פגזים הרבצנו באותו זמן. זו היתה כמות פנטסטית בשביל אותה תקופה.
את הגבול הצפוני של השטח כיסתה העמדה מבית ירח. שני המק”בים והתותח 20 מ”מ. המגבלה שלהם היתה רק שהגזרה שכיסו היתה צרה. כתוצאה מכל זה נשאר החי”ר בצמח, והשריון התקדם לבדו.
בשעה 13:00 לערך ניסו לפתוח ציר שני לכיוון דגניה ב’ ולהגיע אליה מדרום. עד אז לא פעלו כלל לכיוון דגניה ב’. כאן פעלה המרגמה של אפיקים. גם המרגמה של בית גורדון החלה לכסות באש את השטח. הפגזים הראשונים שלה אפילו נפלו בתחילה בתוך דגניה ב’. אחר כך הסיטה את האש קדימה, וגם כאן נשברה התקפת האויב.

 

עדותו של יצחק ברושי, חבר קיבוץ גשר ומפקד גדוד 12 של גולני באותם הימים, מבהירה את גודל הניצחון באותו יום. בייחוד מעניין ניתוח האירועים מנקודת מבטו של מפקד בכיר.

“[…] את הקרב על הדגניות הכריעו לפי הערכתי המרגמות והיחידה מבית ירח (תותח 20 מ”מ והמק”ב), אשר הפרידו בין החי”ר והשריון והביאו לכך שהשריון יתקוף לבד בלי החי”ר. לו היה חודר השריון עם החי”ר, היה מתפתח קרב הרבה יותר קשה.
אסור גם לזלזל בעיכוב אשר הצליחו אנשי צמח ומגני המשטרה לעכב את הסורים. העיכובים הללו אפרו לנו להכין את קו הדגניות ולהזעיק תגבורת. הוכנה גם תכנית לפיצוץ גשר דגניה (בסכר על הירדן, מצפון לדגניה), אך לא היה צורך להפעיל אותה.

 

 

 

 

תחילתו של וויכוח

הוויכוח בשאלה “מי השמיד את הטנק” לא התחיל בשנים האחרונות. כבר סמוך לשוך קרבות מלחמת העצמאות, באמצע שנת 1949, התקבל בדגניה א’ מכתבו של ראובן פקר, מפקד מחלקה בחטיבת “כרמלי” אשר לחם בדגניה במסגרת תגבורת שהגיעה ערב הקרב, ובו טענות על עיוות עובדות הקשורות בעצירת הטנק בדגניה. נשלחה תשובה מפורטת; למרבה הצער חליפת מכתבים זו לא השתמרה בדגניה או בידי משפחת פקר.
בדצמבר 1950, שנה וחצי לאחר מכן, התקבל במזכירות דגניה א’ מכתב ממערכת עיתון “דבר”, ובו ביקש העיתון את תגובת דגניה א’ לרשימה של ראובן פקר, שברצונו להדפיסה במדור “בשולי הדברים”. המשימה לחבר תגובה נאותה הוטלה על שמריהו ברהון. במקרה זה נותר בידינו רק נוסח מכתבו של ברהון, אך מתברר ממנו מה היו טענותיו של ראובן פקר: נראה שחש כי כבודו נפגע, באשר עצירת הטנק יוחסה כולה לזוטא ולהוכבאום, שהשליכו את בקבוקי המולוטוב הראשונים. ברהון ניסה שלא לחרוץ משפט – לא בעניין הצבאי, בוודאי לא בשאלת הכבוד הראוי ללוחמים.

“אנו סבורים שאין זה לכבודנו ולא לכבוד הח’ פקר, וכמו כן לא לכבוד התשועה הגדולה שקמה לעמק שלנו ואולי אף לארץ עם שרפת ה’טנק’ בדגניה והמפנה שחל מיד אחרי זה במערכת הכוחות, להתנצח מעל דפי העיתון על ‘לכידת’ הטנק”, כתב ברהון בתשובתו לעיתון. “… השתדלנו לכתוב בזהירות רבה למען שמור על כבודו של הח’ פקר, שרגישותו אינה מובנת לנו בשום פנים. לאמיתו של דבר נמצא הח’ פקר ואנשיו בקטע מרוחק ודרומית למקום מסע הטנק, ורק אחרי אשר הטנק התלקח באש התקרב אף הוא עם אנשיו למקום.
במכתבו אלינו לפני כשנה וחצי הוא רק טען שאנשיו זרקו רימון לתוך הטנק שריסק את האנשים בו, ואין ברצוננו לאשר או להכחיש דבר זה”.

 

בדברי התגובה שנועדו לפרסום – אם יתעקש ראובן פקר לפרסם את מכתבו – הוסיף ברהון וכתב בשם קבוצת דגניה א’ :

“דברי העדות של החברים: זוטא, ד”ר שפירא ועוד, נגבו ונרשמו בסיום המערכה, מיד לאחר הקרב הגורלי. אנו מכירים טובה לכל אלה אשר השתתפו בקרבות דגניה, ויודעים להעריך את אומץ לב כולם ומסירותם. אנו בטוחים שכולם נלחמו בחירוף נפש. אולם העובדה היא שקטע זה שבו פעל ה’טנק’, התקדם, הגיע והוכרע, היה בידי אנשי המקום וחברים.
החבר שלום הוכבאום, ואחריו החברים זוטא ועוד, זרקו בקבוקי מולוטוב. הטנק התלקח ועלה בלהבות. לאחר מכן התקרב עם השאר גם הח’ פקר עם אנשי מחלקתו, בעוד הטנקיסטים הנותרים ממשיכים לירות, ובין השאר נפצע גם אחד ממחלקת הח’ פקר. אין אנו מבינים את כל עניין ‘לכידת הטנק’. הטנק נשרף ע”י בקבוקי מולוטוב ונשאר תקוע במקום. בזריקת הרימונים בפנים ע”י הח’ זוטא או על פי פקודת הח’ פקר לא היה כדי לשנות במשהו את גורל הטנק.
האגדות על שרפת הטנק לא נמסרו לשם ‘סיפורי גבורה’, אלא לשם מסירת עובדות כהווייתן. ברצוננו להוסיף שכאשר קיבלנו, לפני כשנה וחצי, את מכתב הח’ פקר – נשלחה לו מיד תשובה ע”י הח’ ד”ר שפירא, מפקד הקטע בשעת הקרב, והיינו סבורים שאי ההבנה חוסלה. תרעומותיו של הח’ פקר
אינן מובנות לנו לחלוטין.”

 

הכתבה בשבועון “במחנה”…

תריסר שנים עברו עד שהופיעה הכתבה הבאה בעניין “הקרב על הדגניות”. הכותרת בשבועון “במחנה” מ- 18/10/60 היתה “איך נוצרה פלדה”. כפי שיתברר להלן, הכתבה לא הביאה לסיומו של הוויכוח – אלא אף החריפה אותו:

הקרב היה בכל תוקפו. בשעה 04:45 נפתחה הפגזה מכיוון תל א-קאסר ומצמח מ- 4 תותחי 75 מ”מ ושני תותחי 25 ליטראות, וכן ממרגמות 60 מ”מ ו-81 מ”מ. התזמורת השולמה על ידי מספר מקלעים כבדים ממשטרת צמח. עיקר הפגזים נפלו במרכז המשק. ההפגזה נמשכה כחצי השעה, ובתקופה הזאת נורו כמאה פגזים. סיפר ג’ורא (גיורא שנאן), מפקד הדגניות: “המטה ישב בבית במרכז המשק. אחד מחדריו הותקן כמטה. חלונותיו לא היו מבוצרים. הסתפקו בסגירת התריסים. מוזר, אבל למרות ההפגזה הקשה שירדה על דגניה נשאר הקשר הטלפוני הרגיל תקין, באמצעותו קיימנו קשר עם המפקדה שישבה בכנרת. באמצעות הטלפון הממשלתי הרגיל גם כיוונו את אש המרגמות שהוצבו בכנרת. לגביהן היה השטח הפתוח שלפני דגניה, שבו התקדמו השריון וחיל הרגלים הסורי, שטח מת לגמרי. היינו פשוט ודיעים להם: קצת ימינה, קצת שמאלה, אחורה או קדימה. מוזר עוד יותר שהפגזים פגעו בשריונים!
ההתקפה החלה ב- 05:15, השתתפו בה חמישה טנקים מסוג ‘רנו’, מספר משוריינים ופלוגת חיל רגלים (שהוסעו במשאיות עד המשטרה).
שני טנקים ומשוריין אחד שהתקדמו לאורך הכביש נפגעו על ידי תותחי 20 מ”מ מבית ירח. טנק אחד ספג פגיעה ישירה מפגז 3 אינץ’. טנק נוסף, שהתקדם לעבר פינתו הצפונית מזרחית של הפרדס שבין שתיה דגניות, נפגע ונסוג. טנק אחד הצליח לפרוץ את הגדר של דגניה א’ ולחדור פנימה.
אחד ד”ר שפירא) בא והודיע: ‘הטנק פרץ פנימה!’ מה עושים? שואל רטורית ג’ורא מקץ שמונה שנים, ומשיב: “נשק נגד טנקים לא היה לי, ואם היו אלו כמה ‘רנואים’ מסכנים, הרי אז הם נראו לנו כמפלצות. יחידה אחת המתינה כתגבורת ליד המטה. שלחתי אותה דרך הרפת להקביל את הטנק. כשהגיעו כבר היה ה’רנו’ המסכן הזה אפוף כולו בלהבות, לידו שכב טנקיסט הרוג. מצאתי אצלו כמה צילומים שלקח משער הגולן, וחצי גרוש זורי. החצי גרוש נמצא אצלי עד היום”.
מספר שלום, עוצר הטנק:
“הייתי מקלען. כשהתקרב הטנק אל מעל התעלה לא היה עוד ערך למקלע. בשוחה לידי היו מונחים שני בקבוקי מולוטוב, ולי היו שני רימונים. לקחתי עוד שני רימונים, ועם המשא הזה התקדמתי לעבר הטנק.
הגעתי עד עשרה מטרים ממנו. התרוממתי כדי לבחון את המרחק ביני לבינו. הוא ירה בלי הרף, הצריח שלו הסתובב לימין ולשמאל, כיסה באש את החפירה. המרחק נראה לי גדול מדי בשביל זריקת הבקבוק. התקרבתי עד חמישה מטרים ממנו, התרוממתי והשלכתי את הבקבוק. החלק האחורי של הטנק התפוצץ. עלתה להבה. בחלקו האחורי של הטנק יושב המנוע השואב אוויר, יחד עם האוויר שאב פנימה גם את האש.
את הבקבוק השני זרקתי בחלקו הקדמי. הגומי בשרשרת נדלק. האש אחזה גם בעצי האורן. היו רגעים שחשבנו שכל גן מוליה יעלה באש. בתוך הטנק, על אחת הדפנות, היו מונחים כנראה ארגזי התחמושת. שמענו את הכדורים מתפוצצים מבפנים. מהכדורים נפגע הנהג. סורי אחד ניסה לצאת החוצה, הוא נהרג ברימון שנזרק עליו.”

נזכר לוחם בן כנרת (אהרוניק ישראלי):

“קריאה באה מצד גן מוליה: הטנקים על החפירה, לבוא לעזרה עם הפיאט. לקחתי את הפיאטיסט ורצנו. תוך כדי ריצה הסביר לי את תפקידי כמספר שתיים. כשהגענו, ראינו את הטנק ממש על החפירה, מצד אחד שלו הערה השרשרת שלו. מכונת הירייה שלו הוסיפה לירות. התקדמנו עד מרחק חמישה עשר מטרים ממנו. בעיקול החפירה כיוון הפיאטיסט וירה, בלי תוצאות. הוא התרומם שנית, ירה. מכונת הירייה השתתקה. בטנק נפתח אשנב ומתוכו יצא טנקיסט מפוייח. נזרק עליו רימון והוא נהרג.
הגיח טנק שני. גם הוא נפגע בפגז פיאט שלא גרם לו מאומה. הושלך גם עליו בקבוק מולוטוב. הבקבוק התלקח, אבל האש כבתה מהר. אבל הטנק הזה עזב את השטח. מעל העמדה נשאר רק הטנק הבוער.”

 

…והתגובה שבאה בעקבותיה

ב- 30 באוקטובר 1960 הגיע מכתב אל מזכיר דגניה א’:

רצוף בזה מועבר אליכם העתק מכתבו של ק / 36231 רס”ן דוד זרחיה בקשר למאמר שהופיע בעיתון “במחנה” (6525) מ- 18 אוקט’ 60 על ההתקפה על הדגניות במאי 1948.
עורך נכבד,
1. קראתי בעיון רב את מאמרכם על ההתקפה על הדגניות במאי 1948, שהופיע בעיתונך מס’ 5 (6525 18 אוק’ 1960)
2. הרשני להעיר מספר דברים לכתבה זו ולהצביע על כמה זיופים גסים
3. מסופר שחבר משק, שלום הוכבאום, חיסל את הטנק הסורי שפרץ לעבר המשק ועודנו עומד שם עד היום
4. להלן הפרטים המדויקים שהתרחשו באותו יום גורלי בדגניות.
א. הייתי סגן מפקד מחלקה בגדוד 23 פלוגה ד’ מחלקה 15, שהגיע למשק יום לפני ההתקפה הנזכרת.
ב. מפקד המחלקה שלי ראובן פקר (כיום מהנדס וגר באפקה ליד תל ברוך), שראה התקרבות טנקים למשק, שלח אותי לבדוק את הנעשה
ג. יצאתי לסיור לחלק המזרחי של המשק, והבחנתי בטנק בודד ליד חפירת המגן יורה לכיוון המשק במקלעו כשהוא לא בתנועה. חזרתי ודיווחתי על כך למפקד המחלקה
ד. ממנו קיבלתי פקודה מפורשת להשמיד את הטנק
ה. צירפתי אלי את טור’ מימון רחמים עם מקלע ברן ויצאתי לבצע המשימה, כשברשותי שני רימוני מילס ורובה
ו. הגעתי לטנק כשאני התקדמתי בתעלת הקשר עם מימון רחמים. ציוויתי למימון לתפוס עמדה עם המקלע שיוכל לחפות עלי, ואני התקדמתי וזחלתי מתחת לגחון הטנק בחלקו הקדמי
ז. דפקתי באבן על גחון הטנק ונכנסתי בשיחה (בערבית) עם הצוות. דרשתי כניעתם. אחרי הבטחה שלא יאונה להם כל רע הסכימו לנטוש את הטנק ולהיכנע.
ח. מפקד הטנק פתח מדף הצריח ורצה לצאת ממנו. באותו זמן פתחה כיתה בפיקודו של מ”כ יאיר ליפשיץ (יליף) – כיום נמצא בבורמה – שהיתה בעמדות כ- 200 מטר ממקום הימצאו של הטנק, באש רובים ומקלעים כי לא היתה מובנת להם כוונתו של צוות טנק האויב להיכנע.
ט. מפקד הטנק שלף אקדחו, ירה ברחמים מימון ופצע אותו ברגלו, ואז על סיפון הטנק טיפסתי, וזרקתי רימון בתוכו. קפצתי אחרי מחסה, והטנק התפוצץ והמשיך לבעור.
י. לקחתי אחרי זה מיד את רחמים מימון הפצוע למרפאת המשק, ומסרתי אותו לטיפולם. חזרתי מיד לטנק הבוער על מנת לעמוד על המתרחש.
יא. מפקד הטנק היה ללא רוח חיים, כולו שרוף בחצי גוף התחתון, לקחתי את אקדחו (נמצא עכשיו בידי ראובן פקר כמתנה ממני), והורדתי את הגווייה מהטנק.
יב. אחרי המעשה הזה חזרתי למ”מ שלי ודיווחתי לו על כל הנעשה, שהוא גם היה עד ראייה לו.
יג. במשך כל הפעולה הזו לא נראה כל חבר משק או אנשים אחרים בגזרה זו (פרט לכיתתו של יאיר ליפשיץ בעמדות אש).
5. אשמח מאוד שיגלו יזמה ויזמנו את כל הנוגעים בדבר הנזכרים דלעיל על מנת לברר סופית פרשה זו ולהעמיד את האמת על מקומה.
6. לשתיקתי עד כה כמה סיבות והן:
א. עד כה (תאריך הופעת מאמרך) לא נזכר ונכתב באף מקום שמו של מחסל הטנק.
ב. זומנתי ב- 1950 יחד עם חברי למחלקה לדגניה להבהרת הפרה, אבל הברור לא התקיים.
7. מפקד משק דגניה באותה תקופה (ראובן פקר, מפקד מחלקתי, יודע מה שמו).
א. דוד צור, מ”כ מחלקתי, גר בחיפה, בקרית אליעזר 8, נהג אשד
ב. ראובן פקר, כנזכר במכתבי דלעיל
ג. מפקד הפלוגה מנחם קנטור, מהנדס בתל אביב
ד. רחמים מימון, שנפצע בעת הפעולה, גר בחיפה, חנות ירקות ע”י שוק תלפיות.
ה. יאיר ליפשיץ – כיום בבורמה

 

ק/ 36231 זרחיה (דוידסקו) דוד, רס”ן

 

התחקיר של “ידיעות אחרונות”

ביום ו’ 17/5/1963 נדפסה ב’ידיעות אחרונות’ כתבה מאת אלחנן ניצן תחת הכותרת “חקירה מיוחדת”. הכותרת הכריזה: “15 שנה לאחר הקרב ההיסטורי טרם נקבע: מי השמיד את הטנק של דגניה, ומי רק מאמין בכך.”

“ההתקפה החלה עם שחר. רצנו מיד לקטע החפירה שנשתרע לאורך 500 מטר, מקצה הגדר הדרומי של דגניה ועד למרפאה.
היינו החיילים היחידים במקום. אנשי דגניה הוצבו לגזרות אחרות. במרחק לא רב מאתנו שכבו אנשי החי”מ (=חיל משמר). כאשר פרץ הטנק את הגדר ונעצר ישבנו המ”מ ואני בקצה הצפוני של קטע החפירה המחלקתי. הוא ראה את הטנק לפני. אני הבחנתי בו רק לאחר שהתקרבתי אליו למרחק של 3-4 מטר. סביב הטנק או בקרבתו לא היו אנשים. אף על פי שהטנק עמד כל הזמן ליד החפירה והמטיר אש ממקלעו לכיוון דגניה […]
[…] כשהגעתי אל הטנק לא עלו ממנו עשן או אש, ואיש לא פגע בו. לא ידעתי מה לעשות, לכן חזרתי אל ראובן פקר המ”מ והסברתי לו את המצב. […] הפעם כבר לא הייתי לבדי, לקחתי איתי את המקלען, ואתו ‘ברן’. כשחזרתי כבר הפסיק הטנק לירות. גם מנועו נשתתק. נשארתי בחפירה, ממש מתחת לטנק. כפי שכבר ציינתי, לא היו כל אנשים בסביבה, ואיש לא ראה אותנו. אני חוזר ואומר – מתלהט דוד זרחיה – לא זרקו על הטנק שום בקבוקי מולוטוב, לא ירו בסביבת הטנק, פרט לאנשי מחלקתנו.”

 

כעדות מסייעת לדבריו של דוד זרחיה הובאו דבריו של רחמים מימון, אשר שכב שנתיים בבתי חולים כתוצאה מפציעה קשה ברגלו הימנית:

“סיפורם של חברי דגניה הוא שקר מתחילתו ועד סופו. דוד לקח אותי אל הטנק לחיפוי, ופקד עלי בפירוש לא לירות באנשי הצוות כדי שנוכל לקחת אותם בשבי, ובמיוחד את הטנק. ואמנם הוא דיבר עם הצוות במשך כמה דקות, והם רצו להיכנע. אבל כאשר החלו לירות עליהם הם היו בטוחים שהפלנו אותם בפח. מפקד הטנק, לאחר שנפצע, קם שוב וירה בי, אבל באותה שנייה סחטתי את ההדק, אני נפצעתי, והוא נגמר.”

 

עדותו של אהרון עמרי מעתלית, חייל במחלקתו של דוד זרחיה (דוידסקו) (לא הובאה ב”ידיעות”):
“כשהחלה ההתקפה היינו בחדר בתוך המשק. אחרי שיצאנו נפגע החדר מפגז, ונאמר לנו שלו היינו נשארים בחדר היינו נהרגים כולנו. יצאנו אל הביצורים ועמדנו בעמדות. כשהגענו הטנק כבר עמד שם תחת עץ ולא ירה, הוא נפגע מפיאט בדיוק כשבאנו ויצא מכלל שימוש. התקרבתי ודיברתי עם הערבים, אני דובר ערבית טוב. אמרתי להם שיצאו ולא יאונה להם כל רע, נשבעתי בכל הנביאים. אז הוא פתח ויצא. בא בחור אחד בשם ראובן, ספרדי, וירה בו. החבר שלו רצה לזרוק אותו ולסגור, כי הוא היה בפתח, חצי בפנים. דיברו שצריך להכניס רימון. אז אני לא זוכר אם אני או מישהו אחר זרק רימון פנימה והטנק החל לבעור. נשמעו פיצוצים מבפנים. דיברתי עם הערבי שנשאר, ואמרתי לו שיצא, אבל הוא לא האמין לי, נשאר בפנים ונחנק שם. לידי היו דוד דוידסקו, שלמה הופמן, עובד מס הכנסה בעבר, עכשיו גר בחיפה, ויעקב מרגלית גר לא רחוק ממני.”

 

מפקד המחלקה לשעבר, ראובן פקר, נתמרמר על הסתרת חלקה של מחלקתו בקרב על הדגניות. הוא טוען: “חברי המשקים הפכו את הטנק הזה לפולחן אלילי ממש, בעוד שחלק ניכר מיישובי האזור לא הצטיין באומץ לב ובעמידת גבורה […] המצב בדגניה לא היה שונה. הצעירים הוצבו ברובם בחזיתות אחרות במסגרת הפלמ”ח, וכך נשארו במקום רק הזקנים, רובם ככולם מדוכאים וחסרי ישע. לפני הקרב – מספר ראובן פקר – כאשר ציפיתי להתקפת שריון, הדרכתי את המחלקה כיצד להילחם בטנקים. הסברתי להם שהדרך הבטוחה ביותר היא להיצמד את הטנק […] לאחר שמפקד הטנק נהרג חששתי שחבריו יחלו במעשי ייאוש, וציוויתי על זרחיה שישחיל רימון פנימה. במשך שעות רבות עוד שמענו את קול הנפץ של כדורי המקלע בתוך הטנק.”

את שלום (הוכבאום) מצאנו במחסן התבואות של המשק, וברצון הסכים ללוותנו אל הטנק ולשחזר את פרשת השמדתו.

“בבוקר ה- 20 במאי היה לנו יום שחור – מספר שלום בפשטות. הסורים תקפו את עמדותינו בין צמח לשער הגולן בטנקים ובתותחים וכמעט עשו מאתנו קציצות. באותו יום היתה גדר דגניה גבול מדינת ישראל. הייתי מקלען באחת העמדות, ליד הביצורים הצפון-מזרחיים של המשק. פתאום קרא מישהו: טנקים! הם עמדו כאילו מחכים לראות, ורק מקלעיהם ירקו אש. לפתע נע אחד מהם קדימה ופרץ את המחסומים ואת הגדר. הוא נעמד מעל לחפירה הקדמית והחל מטאטא את כל השטח במקלעו. ראיתי כיצד הוא קוצר באנשינו וגורם לנו אבדות.

לקחתי שני בקבוקי מולוטוב בשתי ידי, והתחלתי להתקדם בתעלת הקשר לעבר הטנק. התעלה היתה מלאה מגנים ופצועים, שנסוגו לצד המשק. נאלצתי לטפס על כמה מהם כדי להתקדם. כנראה חשבו כי יצאתי מדעתי. הגעתי עד למרחק 5-10 מטר מהטנק. הייתי עדיין רחוק ממנו. התחלתי לזחול בשיטה רוסית על מרפקי. כשהגעתי למרחק של חמישה מטר התרוממתי. למזלי היה המקלען עסוק בהמטרת אש לכיוון השני. נדמה לי שבאותה שנייה הם צחקו בתוך הטנק. השלכתי בקבוק אחד, והוא פגע בצד האחורי של הטנק. המנוע שאב את הלהבות פנימה, והטנק נתלקח כולו.

אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות כל זמן שאני חי – מוסיף שלום לאחר ששמע את סיפורו של זרחיה. ד”ר שפירא, שעבד במשק כרופא וטרינר, היה מפקד הקטע, וכן חבר המשק צבי פיס, ראו בוודאי כיצד השלכתי את הבקבוקים. יהודה שפרונג, נתן אנקורי ושלמה כהן זרקו בקבוקים נוספים מצד שני. אין לי מונופול על טנק זה, אמשיך לחיות בשקט גם בלעדיו. מעולם לא חשבתי להפכו למצבה לפעולותי, אך האמת היא שלפעולתי היה חלק מכריע בהשמדת הטנק.”

 

“כנס כנרת”

בכנס קבוצת כנרת ב- 18/5/1973 נערך שחזור הקרב על דגניה ממאי 1948, ויצחק עשת סיפר:

“[…] הגענו שבעה חברים לכנרת. ארבעה מהם נשלחו לקיבוץ גשר, והשלושה אשר נשארנו הוצבנו לדגניה. את שני חברי הציבו על ה’דוידקה’, ולי נתנו את הפיאט, שאותו הכרתי מימי שירותי בצבא הבריטי. הוצבתי לקו הקדמי, העמדה אשר ליד הבית הבודד שליד השער. היה זה ב- 15 במאי. כשהגיעה פלוגתו של מולא חברי מ”יפתח” למשק הוקל לי כיוון שעם התארגנותה לצורך היערכות עזבתי את העמדה שלי עם הפיאט והצטרפתי לעמדת הפיקוד, על מנת להוות חלק מאותו כוח שיצא להתקפה על משטרת צמח. לצערנו התקפה זו נכשלה כזכור. משהסתיימה נזכרתי אל עמדתי ליד השער. אם אינני טועה היה זה ב- 04:30 לפנות בוקר כאשר החלה ההפגזה הכבדה על דגניה א’. הפגזה שבעקבותיה באה התקפת השריון הסורי.
[…] מניסיוני ידעתי כי הטווח האפקטיבי של הכלי שלי איננו יכול לעבור את 60-70 המטר, ועל כן כל ירי שלא למטרה מוגדרת בטווח המתאים היה בבחינת בזבוז תחמושת, שהיתה נדירה בימים ההם. אם איני טועה למספר 2 שלי היו בסך הכל 15פגזים, שאיכותם, כפי שהסתבר לאחר מכן, היתה מפוקפקת למדי.
השתלבתי כגורם פעיל בקרב. כאשר המקלען שהיה לידי נפגע ונהרג עברתי לעמדתו, ותוך דקות ספורות חיסלתי את מעט התחמושת אשר היתה במגמה לעכב, אם לא לעצור, את התקדמות השריון של האויב. בתחילה היה זה רעש שרשראות ומנועים, אך במהרה נתגלו הטנקים כמטרות ברורות פחות או יותר. לאחר מכן חזרתי אל עמדתי וציפיתי בדריכות להתקרבות השריון לטווח אשר יבטיח פגיעה וחדירה. הטנקים התקרבו למרחק של 35 מטר מהמחפורת שלי. רק אז כיוונתי את הפיאט הטעון אל הטנק אשר הצטייר מולי. זוכר אני כי יריתי מספר פגזים עקרים עד אשר הצלחתי לפגוע פגיעה ישירה בטנק הראשון שהתקרב מולי. ולמעשה, כיוון שבמהלך הקרב נפצעתי, חייתי כל השנים בידיעה שפגעתי בטנק ראשון זה, אותו טנק שהפך להיות לאחר מכן טנק שלל ראוי לשימוש במלחמת השחרור, ולא זכרתי בבירור פגיעות נוספות בטנקים, אם כי יריתי על עוד טנקים, שמאחד מהם נפצעתי.
בינתיים שני החברים אשר היו ושימשו כנושאי תחמושת של הפיאט נפצעו ופונו אל המרפאה.
בעיצומו של הקרב הגיע אלי אהרוניק ישראלי ואמר לי לעבור יחד אתו לעמדה אחרת. הכרתי אותו מכיוון שאביו, בן ציון ישראלי ז”ל, התגורר פרק זמן מסוים בבית הורי.
למען האמת, מכאן ואילך הדברים מטושטשים למדי בזיכרוני כיוון שאת הסביבה לא הכרתי, אך זוכר אני במפורש את המרוצה אל העמדה השנייה. המטרות אשר הסתמנו לנגד עיני היו שתיים: טנק אחד אשר פרץ ממול ושריון נוסף אשר היה מימינו. האירועים חלפו במהירות והזמן עוד יותר. יריתי מספר פגזים, כאשר אהרוניק, אם איני טועה, משמש לי כמספר 2, אני זוכר במטושטש שרשראות טנק בוערות. אני זוכר אותו נעצר. התרוממתי שוב, יריתי בטנק נוסף. לאחר מכן אני זוכר עצמי פצוע בראשי, כאשר אני מאבד דם רב. היתה הרגשה של טשטוש, של עמעום. ובתוך כל זה אני זוכר את עצמי מסביר לאהרוניק את עקרונות השימוש בפיאט.
…נדמה לי שאפשר לחלק את הנושא ל- 3 שלבים:
בשלב הראשון נפגע הטנק בבקבוקי מולוטוב, אשר גרמו לשרפה בשרשראותיו ועצרוהו. השלב השני היה פגיעת הפיאט בצריחו. פגיעה זו גרמה להפסקת האש וליציאת האנשים מהטנק. השלב השלישי היה חיסול היוצאים בעזרת רימונים.
ישנה מציאות מסוימת, והיא תיאור מהלך הקרב על ידי המשתתפים בו ועדי ראייה אשר היו נוכחים במקום מצד אחד והפגיעות מצד שני. כיוון שבאותה גזרה הפיאט היחיד היה בידי מסתבר שיכול אני לזקוף לזכותי חיסול טנק נוסף, ואם אינני יודע זאת בבירור אהרוניק הוא היודע, והוא זה סיפר לי על החור בצריח
 הטנק כתוצאה מפגיעת הפיאט.

 

 

 

“הארץ” מחדש את הויכוח

“זיכרונות מאפריקה” היה שם הכתבה שהופיעה בעיתון “הארץ” בתאריך 16/11/1990. בכתבה התראיין בורק’ה בר לב, אל”מ במילואים.

“[…] לפני 42 שנה, שעות ספורות לפני ההסתערות הסורית על דגניה, ניגש למפקד הקיבוץ וביקש ממנו לפתוח את שער הכניסה למשק. ‘בוא נוריד את השרשרת’ יעץ. ‘בא טנק, יתן דחיפה ויפתח את השער. אבל אם השער יהיה פתוח הוא לא יעז להיכנס. הוא יחשוב שזו מלכודת. מה פתאום פתוח? בעיה לסגור את השער?’ הוא היה אז בן 24, וטנק האויב הראשון שראה בחייו באמת בלם בחשד מול השער הפתוח.
לבורק’ה הסיפור הזה חשוב מאוד. הטנק עמד וירה בכניסה למשק. הוא זחל וזרק עליו שני רימוני ממרחק חמישה מטרים. לאחר שהטנק נסוג זחל חמישים מטר בשדה קוצים, וניפץ עליו שני בקבוקי מולוטוב. במשך כמה דקות התכסה הטנק בלהבה, וכשכבתה האש פתחו אנשי הצוות את מדף הצריח וברחו. “יריתי עלהם בסטן, אבל אני לא יודע אם פגעתי,” הוא אומר. “הייתי די נרגש ומבוהל מכל הדבר הזה, זה היה דבר חדש בחיים שלי.”
בורק’ה מתעקש לתקן את הערת השוליים ההיסטורית שסולפה במבואות דגניה. שנים רבות תבע מענף היסטוריה במטכ”ל אישור בכתב כי הוא האיש שבלם את השריון הסורי בגופו, בשיא המתקפה, וכי הוא הישראלי הראשון בהיסטוריה שהוציא טנק ערבי מכלל פעולה. קציני הענף סירבו לשכתב את הסיפור הידוע. אחד מהם, אלי, היה שכן שלו בצהלה לפני שלושים שנה. לאחר שהפשירו היחסים ביניהם, כתב לו הקצין על טופס לא רשמי: “להיסטוריה חשוב מאוד שהטנק הראשון חוסל בדגניה דווקא על ידי חלוצי ולוחמי אם הקבוצות. מה זה עשר דקות בשביל ההיסטוריה?”
דורות רבים גדלו על הסיפור על חברי המשק האמיצים שרגמו את הטנק הסורי התקוע בתעלת המגן במטר בקבוקי מולוטוב, אבל בורק’ה יודע שזה היה הטנק השני. הראשון, עשר דקות קודם לכן, היה שלו. אפילו משה דיין, אז מפקד החזית, זכר את זה. בתחילת שנות החמישים פגש בורק’ה את הרמטכ”ל ליד דוכן הפלפל של “המיואש” בתל אביב. “אתה רואה את הקירח הזה?” אמר דיין לבנו אסי שישב לצדו, “זה דפק את הטנק בדגניה.”
“אבל מכתב או מזכרת לילדים, הם לא נתנו לי,” אומר בורק’ה.

 

*

 

חודש מאוחר יותר, ב- 14/12/1990, ובעקבות הכתבה על בורק’ה, נדפסה בעיתון “הארץ” כתבה גדולה מאת רמי רוזן: “ריב התלקח בשערי דגניה, של מי הטנק הזה לעזאזל”. העיתונאי עימת שלוש גירסאות; שלושה אנשים, איש איש וסיפורו, איש איש והאמת שלו. חנן בלקינד מדגניה א’, שהיה באותם ימים מא”ז האזור, ייצג את גרסת חברי דגניה; אהרוניק ישראלי בן כנרת היה מאותה קבוצת חברי משקים שבאו לעזרת דגניה; ויצחק עשת – מלוחצי חטיבת גולני שלחמו בדגניה.
אומר אהרוניק ישראלי:
“[…] אילו נפלה דגניה היתה נפתחת לפני הסורים הדרך לחיפה. כשהושמד הטנק, שכבר עמד על הסוללה בשערי המשק, החלו הסורים לסגת. הנה כאן פרץ הטנק, וברור לגמרי שלא בקבוקי המולוטוב חיסלו אותו. מולוטוב יכול לגרד טנק, להצית לו את הגומיות למטה, לא לחסל אותו. ואם כבר עוסקים בעובדות, אני רוצה לומר שאנשי דגניה היו מיעוט באותו קרב. הרוב המכריע של הלוחמים היו תגבורת שנשלחה כדי להציל את דגניה לאחר שצמח נפלה. איפה היו חברי דגניה? חלקם נהרגו בקרב על צמח, לגבי השאר אני לא יודע.
יצחק עשת הבליג כאמור במשך 42 שנה על הכעס שפרץ אצלו, כל פעם שמע את האגדה הכוזבת שפיתחו אנשי דגניה: “מעולם לא חיפשתי לפאר את שמי. יצאתי מהקרב עם נכות של 25 אחוז ומעולם לא ביקשתי ולא קיבלתי איזה שהם תגמולים.”
בשעתו, ביקש אותו יצחק ברושי ז”ל, שהיה מפקד גדוד 12 של גולני, לחשוף את האמת, “אבל יוסף ברץ בא אלי הביתה וביקש שאוותר משום שדגניה היא אם הקבוצות, וחשוב לשמור על המיתוס.”
כל הסיפור לא היה עולה לעולם, אילולא פורסם לפני כחודש במוסף הארץ ריאיון עם אל”מ מיל’ בורק’ה בר לב. בר לב הצהיר שם כי הוא האיש שחיסל את הטנק הסורי בבקבוקי מולוטוב, והוא הוסיף עוד פרטים על הפרשה באותו ריאיון: איך הציע להשאיר את שער הקיבוץ פתוח כדי שהסורים יחשבו שזאת מלכודת ולא ייכנסו, איך זחל בשדה קוצים לעבר הטנק שעמד על הסוללה, זרק עליו שני בקבוקי מולוטוב, ואפילו ירה בסטן לעבר אנשי הצוות הסורי שנמלטו.
אומר עשת: “הסיפורים האלה של בורק’ה בר לב הם סיפורי בדים, והם פשוט הגדישו אצלי את הסאה. מאז שפורסמה הכתבה לא מצאתי לעצמי מנוח”.
יצחק עשת, יליד תל אביב, הכיר לראשונה את הפיאט כששירת בצבא הבריטי. לימים הצטרף לפלמ”ח ולקיבוץ בית קשת.
לקראת יום העצמאות של שנת 1973 קיבל עשת מכתב מאהרוניק ישראלי מקבוצת כנרת: “[…] זכורה לי חוליית פיאט מבית קשת, שמספר 1 שלה היה בחור בלונדיני שנפצע בראשו תוך כדי ירי על הטנק המפורסם וחיסולו […]”

 

בעקבות אותו מכתב נסע עשת לכנרת והשתתף בשחזור הקרב – יחד עם שלום הוכבאום חבר דגניה א’, שלזכותו נזקפה השמדת הטנק באמצעות בקבוקי המולוטוב. בהמשך הכתבה חזר עשת על סיפורו כפי שהובא בכנס בכנרת. מוסיף אהרוניק ומספר:
“אני עמדתי לידו כשהוא פגע בטנק על הסוללה. מיד אחרי הפגיעה נפתח מדף הצריח, ואחד הטנקיסטים הוציא את פלג גופו העליון החוצה. זרקו עליו רימונים, והוא נהרג במקום ונשאר לשכב כך כשהטנק עולה בלהבות. לדעתי עשת פגע בו, או לכל הפחות הבריח את הטנק הראשון שממנו לקחתי אותו. ואגב, הטנק הזה נמצא אחר כך ריק, כשהמנוע שלו דולק, וכעבור יומיים צורף לצה”ל והגיע עד כיס פלוגה.”
לשאלה “ומה עשו בקבוקי המולוטוב”? מוסיף אהרוניק ישראלי:
“אין ספק שהם נזרקו, אבל המולוטובים האלה הדליקו את הגומיות של השרשראות למטה, מבלי שזה יפריע לצוות הטנק. המקלע המשיך לעבוד עד הפגיעה הישירה של הפיאט.”
אדם נוסף המופיע בכתבה הוא שלמה אנשל, שעלה לארץ מגרמניה בגיל 16. את הפיאט הכיר כשהשתתף בפלישה לאיטליה ובקרב אנציו עם הצבא הבריטי. אחרי המלחמה הצטרף אנשל לקיבות גבעת זיד ולפלמ”ח, וכך הגיע לדגניה.
“נשלחתי עם עוד כיתת לוחמים במסגרת מחלקת העמק, שהיתה בעצם הגרעין של גולני. בשעת לילה מאוחרת שאלו אתנו מי יודע להפעיל פיאט. מאחר שידעתי לא נשלחתי לתעלה עם כולם, אלא שוכנתי בבית דו קומתי, משום שלא ידעו מאיפה בדיוק תבוא התקפת הטנקים. לפי מיטב זכרוני, היה זה אחד משני הבתים הדו קומתיים היחידים בדגניה. לפנות בוקר החלה הפגזה כבדה, ושמעתי גם רעש של מטוסים. אחת הפצצות פגעה בבית, המרפסת נהרסה, ואני עפתי לכיוון הקיר וחטפתי רסיס מתחת לעין. התחיל לזרום לי דם, והייתי מטושטש. ואז, מתוך הערפל, אני שומע צעקות: פיאט, פיאט. הופיע בחור, חבר אלומות, שאיני יודע את שמו [יוסף צפריר, להלן]. הוא צעק: הטנק פורץ, בוא איתי. הוא סחב את הארגז שהיו בו בסך הכל שני פגזים, ואני רצתי אחריו כמו שיכור עם פגז נוסף בתוך המטול. פתאום, ממרחק עשרים-שלושים מטר ממני, אני רואה את הטנק. הוא היה ממש מולי, כמו מין מפלצת, והמקלע שלו יורה כמו מטורף.
לשאלה האם הטנק כבר בער? אומר אנשל, “בשום אופן לא. יריתי שני פגזים ופספסתי. מהכוונת של הפיאט התייאשתי, ואת השלישי, האחרון, יריתי בכינון ישיר, על פי הפס הלבן של הקנה. היה בום חזק, והרגשתי הדף בפרצוף. אחר כך נעשה מין שקט, המקלע של הטנק הפסיק לירות, ומהסדקים התחיל לצאת עשן אפרפר. היה ברור לי לגמרי שפגעתי. פתאום נפתח הצריח ויצא חייל סורי עם חצי גוף בחוץ. הוא צעק משהו בערבית. בחור מטבריה ששכב לידי בתעלה ירה עליו עם סטן והרג אותו, ובאותו רגע החלה גם התחמושת בפנים להתפוצץ, והטנק החל לבעור. ואז פתאום מזעיקים אותי כמה עשרות מטרים משם, ואני רואה עוד טנק, אבל לא על הסוללה אלא רחוק יותר, המנוע עובד, והצוות איננו, ובמרחק עשרים מטר מהטנק ההוא ראיתי עוד פיאט זרוק על הארץ, ואנשים אומרים שהפיאטיסט ניסה לירות, תקע את הפגז באדמה, התעוור ואולי נהרג. אבל הצוות הסורי נבהל וברח מהטנק.

 

אישור לחלק מתיאור זה של האירועים מתקבל מעדותו של יוסף צפריר מטבריה (ולא מאלומות):

היינו בגולני, גדוד 12, תחת פיקודו של יצחק ברושי מקיבוץ גשר. כשבאנו לדגניה, שמו אותנו ליד המפקדה של ג’ורא, ישבנו וחיכינו. ואז קיבלתי הוראה לגשת ולקחת את מפעיל הפיאט עם הכלי ולגשת לגדר. בדרך הוא התחיל לפחד, “אני בהלם, אני בשוק,” הוא אמר. אמרתי לו, “בוא לשם, ושם תלמד אותי.” כשבאנו הטנק כבר היה שם. אמרתי לו “עכשיו אתה יורה!” ובאמת, הוא ירה את הפגז. פגע בצריח העליון מצד שמאל, החליק ונפל. שלום עמד לשמאלי, היו שניים, אני לא זוכר את שמו של השני. אמרתי “חברה במולוטוב.” ואז זרקו שני בקבוקים, אחד פגע בשרשרת משמאל והחל לבעור. אז הטנק התקדם עוד קצת ונעצר. היות שעמדתי מולו לא ראיתי בדיוק מה נעשה. מהצד היתה יחידה של כרמלי, הם אמרו שנפתחה הדלת מאחור והם ברחו. הטנק עמד ולא זז, ואנחנו חיכינו. בסוף ניגשתי אל הטנק וראיתי את הנהג יושב. היתה לו חגורה רחבה ואקדח, חצי גוף תחתון שלו היה חרוך, הוא לא היה בחיים בכלל. את האקדח לקחנו. ואז באו מכרמלי ולקחו את האקדח. הם אמרו שלחובש שלהם אין נשק והם צריכים את האקדח בשבילו. הם לקחו את האקדח בכוח. היה בירור אצל ג’ורא, והוא אמר להם להחזיר את האקדח. הם עברו לדגניה ב’, רדפנו אותם עד שם, את האקדח לא קיבלנו.

 

ב- 18/1/1991, חודש לאחר שקרא בכתבה ב”הארץ”, כתב יאיר יליף מירושלים לעיתון “הארץ”:

אני השתתפתי בקרב דגניה כמפקד כיתה בפלוגה ד’ של גדוד 23 בחטיבת כרמלי. מחלקתנו הגיעה כתגבורת לדגניה בשעות אחר הצהרים, ביום שלפני ההסתערות הסורית. בבוקר ההסתערות היתה הפגזה כבדה. קיבלנו פקודה לרוץ עם חייל שבא מטעם המא”ז ואמר: “הסורים תוקפים”. הדרך אל קו חפירת החזית עברה דרך האזור המשקי ודרך הרפתות, שהיו מלאות בפרות (אחד הזיכרונות שנחרטו בי אז, געייה נוראה של המוני פרות שכנראה לא קיבלו מזון או לא נחלבו). הגענו לחפירת החזית כאשר טנק כבר עמד עליה כשהוא מעלה עשן מאחת השרשראות שלו.
המחלקה התפצלה, סמל המחלקה, דוד זרחיה (סא”ל בדימוס), התמקם משמאל לטנק, ומימינו ניצבתי עם כיתתי. היינו תחת אש יעילה, וניהלנו קרב אש הרבה שעות. אל הטנק לא שמתי לב. ברגע מסוים הפניתי את מבטי שמאלה, וראיתי את מדף הנהג מתרומם ונפתח, ואז יצא ראש וחצי גוף עליון. למקלען שלי שמעון נתתי פקודה לירות בחייל הסורי שבטנק תוך שאני יורה בו ברובה. הסורי ירה בנו מאקדחו שני כדורים. בזמן הקרב, שהתנהל משמאל לטנק, שלשל לתוכו (מצד ימין) דוד זרחיה רימון יד דרך מדף הנהג. התפוצצות הרימון גררה התפוצצויות נוספות של תחמושת בתוך הטנק. חלק גופו העליון של החייל הסורי נשאר מונח על גבי מכסה המנוע של הטנק. את האקדח ‘הענקנו’ למ”מ שלנו ראובן פקר ז”ל.

 

 

מכתב מעורר שאלות הגיע לדגניה א’ – ולהיסטוריה פתרונים.

שלום למר יובל שיאון
10/5/97
קיבלתי את מכתבך בתודה וקצת בתמיהה. בעקבות הכתבה בעיתון על הוויכוח המתנהל אצלכם בנושא ההגנה על דגניה וכל הכרוך באנשים שהשתתפו בקרב עלה בזיכרוני שמו של חברי יענקל’ה. כשמשה דרור, שאתו יש לנו קשר מסחרי וגם חברי, ביקר אצלנו הערתי לו שלפי מיטב זכרוני חברי יענקל’ה עצר בגופו את הטנק בשיטת אנשי פנפילוב.
אין בידי שום מסמכים אשר יוכיחו את אמיתות הדבר, ברם, הידיעה על מותו השיגה אותנו חבריו בירושלים. כידוע לך, עלינו ארצה במסגרת גח”ל, ופוזרנו בחזיתות השונות. בחלקי נפל השירות בירושלים, ולשם הגיעתני הבשורה העצובה שיענקל’ה, שעלה ארצה קצת לפני, נפל בקרב על הגנת דגניה.

בברכה ובהצלחה
שלמה ברסלר

 

 

אנשי דגניה מעידים

חלק מהוויכוח מתבטא בעדויות הנדפסות על דפי העלון של דגניה ובמכתבים שהתקבלו בדגניה.

עדותו של מוטיק ליס

מוטיק ליס, בן דגניה א’, השתתף בקרבות מלחמת העצמאות בעמק הירדן, ומשחזר את אירועי אותם ימים מנקודת מבט שונה – מחוץ לגדרות דגניה.

עובדות אלו הן לפי הזיכרון בלבד, וייתכן ופה ושם אין ציון העובדות מדויק בכל מאת האחוזים.
לשלושה שבועות לפני פרוץ הקרבות של מלחמת הקוממיות שהיתי בקיבוץ עין גב, במחלקת נשק כבד של פלוגה מחטיבת גולני. נבחרתי עם עוד מספר אנשים ממקומות שונים בארץ לתפקיד מיוחד, שהיה הפעלת תותחי 20 מ”מ ‘היספנו סוויזה’, שהגיעו בעצם הימים ההם לארץ. הקורס להפעלתם התקיים בחורשה ליד מנחמיה. הקורס הסתיים ממש לקראת ה- 15 במאי. מתוך סוללה של 4 תותחים נשלחו 2 לגליל, ו-2 השארנו בעמק הירדן. מקום הצבתנו היה בצפון מטע בננות של שער הגולן, מקום שחלש על הגישה הישירה למסדה ושער הגולן והיה בטווח אש לכביש מאל חמה לצמח. עם פרוץ הקרבות היינו פותחים באש על כל ניסיון של טנקים ורכב אחר להתקרב לקיבוצים מסדה ושער הגולן. מאחר והיינו במקום גלוי הופגזנו קשות על ידי תותחי 25 ליטראות של הסורים והירדנים. השיטה היתה לשהות בתוך עמדה חפורה, ובכל ניסיון התקרבות של טנקים לצאת לתותחים, לתת מכת אש ומיד לחזור לעמדה. עמדת הטעינה של המחסניות היתה מאחור, בתוך מטע הבננות. כך נמשך הדבר עד שהתברר שהקרנטינה וצמח נכבשו בידי הצבא הסורי. באותו ערב קיבלנו את ההוראה לעבור עם שני התותחים לבית ירח במגמה למנוע פריצת טנקים אל הגשר שעל הירדן לעבר טבריה. מאחר ובחורשת בית ירח לא היה לנו שדה ראייה לשטח רחב, העלינו תותח איד על גבי משאית כשכל הדפנות מורדות. מדי ניסיון התקרבות של הטנקים הסורים היתה המשאית עולה בנסיעה לאחור בעלייה ליד אבו מסמס, וכאשר היתה מגיעה לשדה ראייה היינו פותחים באש על הטנקים שהיו על הכביש ובשדה האספסת מול השער של דגניה. מאחר והיינו משתמשים בעיקר בתחמושת חודרת שריון, שכולה היתה נותבת, נראו בבירור פגיעות בשריון הסורי, אולם עליי לציין שרוב הפגיעות לא עשו דבר, מאחר שרק פגיעה בניצב לשריון יכולה לעשות נזק, ורוב הפגיעות הפכו לריקושטים כאשר היו פוגעות ומשנות כיוון, השפעתן היתה יותר פסיכולוגית. כך נמשך הדבר עד שחל המפנה כאשר הובא הפלמ”ח לעמק הירדן. אז משימתנו היתה להפגיז בערב ההתקפה את משטרת צמח עד שעה מסוימת שבה החלו בהתקפה על צמח על ידי הפלמ”ח. יומיים לאחר כיבוש צמח קיבלנו הוראה לעבור לגזרת טול כרם ליד הכפר קקון, למנוע פריצת שריון ירדני לכיוון כפר יונה ונתניה.

 

סיפורו של מנחם וקס

הקרב על דגניה תפס אותי ברפת. בזמן ההוא עבדו ברפת בעיקר בחורות, מרים ברץ, רבקה ליס, נחמה ויינר ומנוחה פיין. אבל עבדו גם בחורים, שאול נטר ואנוכי.
בלילה שבין ב’ ו- ג’ חלבנו, מרים ואני, ברפת, כאשר צרור יריות חדר לתוכה דרך הפתח המרכזי מצד מזרח והתנפץ ברעש על הקיר המערבי. הפרות, וגם אנחנו, נבהלנו מאוד. הפרות החלו להשתולל, ונאלצנו לשחררן מהסוגרים ולהוציאן מהרפת. הוחלט להעבירן מערבה, לכיוון חלקה א’, ליד המזבלה, ושם שהו ונחלבו במשך הימים הבאים. אני שוחררתי מהעבודה ונשלחתי אל הלוחמים.
הלכתי אל המפקדה, ובינתיים האיר היום. פגשתי את חנן בלקינד ואת ג’ורא, והם שלחו אותי אל השער. השער היה פתוח כדי שהלוחמים החוזרים מן הקרב על צמח יוכלו להיכנס. חיכיתי לידו בתעלה, וכל הזמן שרקו כדורים באוויר. לאחר כחצי שעה שמעתי צעקות: “אנחנו אבודים.” באו שני חיילים (שהיו כנראה בהלם קרב). הובלתי אותם לתחנת טיפול בפצועים בבית הספר. אני זוכר מהבחורות שם את מרים שיאון, שולמית אשל, אסתר ונחמה ויינר. קיבלתי נשק של אחד החיילים, וחזרתי אל השער. הפכתי להיות לוחם ממש.
החוזרים מקרב צמח נכנסו לדגניה בקצוות של הגזרות, ולא דרך השער, כי השער נמצא תחת אש מתמדת, שנורתה מכיוון בתי צמח. מאוחר יותר הביאו חברים מתוך דגניה מחסומי ברזל בצורת צלבים מרלסים של רכבת וחסמו בעזרתם את השער, וגם סגרו אותו.
בבוקר הגיעו מכיוון צמח כמה משוריינים צבאיים. אחד מהם נעמד על הכביש שמולנו וירה לכיוון דגניה ללא פחד. באמת לא יכולנו לעשות דבר כנגדו, הרי הוא היה משוריין, ולנו לא היה נשק חודר שריון. חיכינו בתעלות. מידי כמה זמן הגיע מישהו דרך התעלה להביא ידיעות או סנדוויצ’ים ולהעביר ידיעות הלאה. ככה הגיעו אלינו יויה, ואחריה אלה. ביקשנו מהן, זאב ואני, להסתלק מהר בגלל הסכנה הרבה במקום היותנו.
אחרי כרבע שיה פגעו כדורי המשוריין בסוללת האדמה, ליד התעלה מעל לראשי, והאדמה התמוטטה פנימה וקברה אותי ואת הרובה שלי. אני נחלצתי, אך את הנשק לא הצלחתי למצוא יותר. אחרי כן הצליח אליעזר ויינר לירות כדור חודר שריון במשוריין אחר יותר מזרחה. כנראה שהיתה בו תחמושת לרוב, והוא נעצר והתחיל לבעור תוך כדי התפוצצויות. אזי הסתלקו שאר המשוריינים, וגם האש מצמח שככה.
אלו היו דקות איומות, וידעתי כי בזמן הזה תיפול ההכרעה אם תיכבש דגניה או לא. לפתע פסקה האש, וראינו שהטנקים נסוגים, ואתם גם הרגלים. המשכנו לירות בהם עד שנבלעו בין בתי צמח.
הלכתי לגזרה הדרום מזרחית, שם פגשתי בחברינו יהודה שפרונג, שלמה כהן, אליעזר ויינר, נתן אנקורי, שלום הוכבאום, מרדכי ויינר, יוסל’ה גנני, מנוח, יוחנן קליסקי ושלמה שני. בתוך גן מוליה עמד טנק מעלה עשן. ניגשנו אליו, בתוכו היה סורי פצוע חסר הכרה. אני, שהייתי קטן במידתי, נכנסתי פנימה והוצאתי בעזרת חברים את הסורי החוצה. הוא היה פצוע קשה מאוד ומת מיד.
למרות הנפגעים הרבים שהיו לנו ולכוחות התגבורת שעזרו לנו שמחנו על תוצאות הקרב, התחבקנו ולחצנו ידיים זה לזה. ג’ורא סיפר שלעזרתנו פעלו תותחים שלנו. בשתיים בערך ארגן יוסף פיין כוח של כ- 30 איש על מנת לרדוף אחר הסורים הנסוגים. הוא חשב שדרושים 2 ג’יפים ו- 4 מכונות ירייה. אך לא הצלחנו להשיג את הנשק הזה, ולכן ויתר על המרדף.
למחרת צורפתי לכיתת איסוף גוויות בגזרה הצפונית. מצאנו גם את גופות חברינו שנפלו בזמן הנסיגה מצמח. הבאנו את כולם לבית הקברות.
מצאנו פגז אחד שלא התפוצץ, 70 פונט משקלו, ברחבה שמדרום למטבח. זאת לאחר שבמעופו כרת אחד מהברושים הגדולים של השדרה. חנן בלקינד ואנוכי, בעזרת כמה בחורים, גילגלנו את הפגז על שק ונשאנו אותו לחוף הכנרת. הוא פוצץ מאוחר יותר.

יהודה שפרונג מעיד:

הקרב על הבית ועל החיים נפתח כבר ביום ג’ (18 במאי), אולם לשלב המכריע הגיע רק ביו ה’ (20 במאי), עם הופעת הטנקים בשטח שבינינו לבין צמח.
היינו כ- 3-4 מניינים של מגנים, בתוך זה גם חברות. חולקנו לקבוצות קטנות של 4-5 בכל קבוצה, וסודרנו לאורך כל חפירות המגן. בקבוצתנו שנמצאה דרומה מן הטנק ביינו שלמה כהן, אהרון שפירא, שהיה המפקד, נתן אנקורי ואני.
הימים שקדמו לקרב ההכרעה לא עוררו תקוות רבות בלב אף אחד מאתנו. היו אלה ימים של קרבנות, שכלנו בנים יקרים, מבלי להגיע להישג כלשהו. התנהגות האויב היתה חידה; מה מעכב בעדו מלהסתער עלינו כל שעה וכל רגע, זאת לא יכולנו להבין.
כך עברו עלינו יומיים עד שנתגלה לעיננו האויב. הוא הופיע בטור הטנקים וביחידות הצועדות מאחוריהם. היה זה ביום ה’, בשעת בוקר מוקדמת למדי. בתחילה קלטה אוזננו את רעש הטנקים הקרבים מבלי שהעין תוכל לגלותם. לאט לאט נגלו גם הטנקים, כשהם מתקדמים בצעדי צב, מתקדמים ועוצרים, כאילו היה בדעתם לבדוק כל שעל אדמה בטרם יחליטו להתקדם. זהירותם הרבה העידה שגם הם חסרי מנוחה וביטחון. לא, הם לא הופיעו כשיכורי ניצחון. המראה הזה, הזחילה הזאת במקום ההסתערות, שאותה יראנו, החזירה לנו את שלוות הנפש הנחוצה כל כך במצבים קריטיים כמו המצב שהיינו נתונים בו. עינינו התרגלו אט אט אל המראה, והמוח התחיל לפעול בצורה יעילה ומסודרת. ידענו שיחידים אנו בחזית; כל מי שאיננו חיוני בחזית פונה מהבית. משוחררים מדאגה למתרחש בעורף יכולנו לרכז את כל מאמצינו הפיזיים והנפשיים במערכה שהתחוללה לנגד עינינו.
הטנקים לא התקדמו בקו ישר; היו כאלה שהקדימו את האחרים. טנק אחד הגיע לפני האחרים עד לגדר שעל יד החפירות, טנק אחר הגיע עד לשער, שם נורה ונשאר במקומו עד שפונה משם על ידי כוחותינו.
הטנק שהגיע עד לחפירת המגן עצר פתאום. אולי גילה רק אז שלפניו תעלה. אחרי רגע פנה שמאלה, אל כיוון התעלה. בתעלה היו כוכים אחדים שנמשכו לעומק בכיוון המשטרה. הונק, אשר התקדם קודם באופן מאונך לתעלה, התחיל עתה לפנות אל עבר הקבוצה שבה נמצאתי. יצאנו בזה אחר זה, כשבידי כל אחד מאתנו בקבוק מולוטוב. התקרבנו אליו אט אט, והטלנו בו את בקבוקינו, והוא נפגע.
המחזה של הטנק האחוז להבות היה מחזה מעודד ביותר, השפעתו הפסיכולוגית אין לשערה, והיה בזה משום סמל. יומיים קודם עמדו כך בלהבות משקים בנויים לתפארת.
בינתיים הוכרעה החזית גם בגזרות האחרות. ההכרעה נפלה, והיא היתה לטובתנו, אם כי הקרב לא תם עדיין. עתה הפעיל האויב את מטוסיו, אשר עברו מעל לראשנו הלוך ושוב וירו לתוך התעלה. אולם לא היה עוד בידם לשנות את גורל המערכה. ניצלנו, ואתנו עוד רבים מאוד.
לא היתה לנו כל אשליה ביחס לגורלנו אילו תוצאות הקרב היו חלילה הפוכות.

 

הטנק, התותח שנעלם והבדיקה הבליסטית

אחת מתוצאות ההתעסקות הרבה בפרשת הטנק היתה פתרון תעלומות משנה אחדות, ואותן נביא להלן.

על הטנק “רנו” 35 R (RENAULT)

היתרון שניתן לחיל הרגלים על ידי שיתוף יחידת תותחנים מיוחדת (קרי – טנקים) בזמן מלחמת העולם הראשונה הביא לכך שבשנת 1920 סופחה היחידה לחיל הרגלים, וזה החל לדאוג להחלפת 3000 טנקי ה- FT-17 שברשותו.
הניסיונות ליצר טנק קל לצבא צרפת לא הניבו הצלחה גדולה. הטנק “רנו” NC נדחה, 100 יחידות בלבד של הטנק “רנו” D1 נמסרו לצבא, 50 יחידות של הטנק D2 נמסרו לצבא בשנת 1934, ו- 50 נוספים נמסרו בשנת 1938. טנק חדש יוצר על ידי חברת “רנו”. הוא נקרא “רנו” ZM ויוצר בכמות של 300 יחידות. מחודש אפריל 1935 הטנק נקרא “טנק קל רנו 35 R”. טנק זה הוא היורש של ה-
FT-17, שהוצא משימוש בשנת 1935.
שלדת הטנק בנויה מפלדה יצוקה, הצריח APR-R היה חמוש מאמצע שנת 1938 בתותח 37 מ”מ SA/18 בעל מהירות לוע של 388 מטר בשנייה – זהה כמעט לתותח של טנק ה- FT-17. צריח זה הורכב גם בטנק הוצ’קס H 35. ה”רנו” לא תוכנן לקרבות טנקים, אלא לליווי חיל רגלים בקצב התקדמותו ולהשמדת עמדות מקלעים מוגנות. מהירותו של ה- R 35 אינה עולה על 20 קמ”ש, ותדלוקו התכוף מקצר את טווח פעולתו.
לעומת טנקים המיועדים לקרבות נגד טנקים, בהם בצריח שני אנשי צוות לפחות, מפקד ותותחן, צריח ה- R 35 מיועד לאיש צוות אחד. המפקד הוא גם התותחן וגם טוען התחמושת. בישיבה על כיסא ערסל הוא מסובב את הצריח בידו השמאלית, מגביה ומנמיך את התותח בעזרת כתפו הימנית, הנשענת על קת מכתוף התותח, מכוון אותו בעזרת כוונת הנמצאת מצדו השמאלי של התותח ויורה בידו הימנית. תהליך טעינת התותח לאחר הירי מוטל גם הוא על המפקד.
R 35 שנתפסו על ידי הגרמנים שימשו אותם בחזית המזרחית להשלטת סדר בערים הכבושות, ולאחר הסבתו – לגרירה ולהעברה של תחמושת.
בשנת 1942 נלחם הטנק נגד האמריקאים בשעותיה הראשונות של הפלישה לצפון אפריקה.

לפני שנעצר בשערי דגניה החל הטנק המסוים שבו אנו מדברים את דרכו בגדוד 67 של טנקי מערכה קלים בצבא צרפת בלבנון. במאי 1948, כשתקף הצבא הסורי בעמק הירדן, היו ברשותו טנקי “רנו”
R 35 שהגיעו מהגדודים 82 ו- 85 של צבא לבנון, ואשר הועברו אליהם לאחר עזיבת הצרפתים. ממתקפה זאת נותרו כמה טנקים, והם נכנסו מיד לשירות בצה”ל.

נתונים על הטנק “רנו” R 35

משקל 10.5 טון
חימוש תותח 37 מ”מ SA /18 [L /17]
ולאחר מכן SA / 18 [L / 35]
מקלע בקוטר 7.5 מ”מ
שריון 40 מ”מ מירבי
צוות שני אנשי צוות [מפקד, נהג]
מנוע “רנו” 4 צילינדרים
הספק 85 כ”ס
מהירות 20 קמ”ש
טווח פעולה 130 ק”מ
אורך 4.02 מ’
רוחב 1.87 מ’
גובה 2.13 מ’

על התותח
בשנת 1917, בזמן מלחמת העולם הראשונה, הופיע בחזית הצרפתית טנק קטן [7.5 טון] עם מקלע לליווי חיל הרגלים בהתקדמותו תחת אש אויב. טנק זה ה”רנו” FT, היה לאב טיפוס של הטנק המודרני. היה זה הטנק היחיד ממלחמת העולם הראשונה שהשתתף בקרבות מלחמת העולם השנייה.
זמן קצר לפני תום מלחמת העולם הראשונה, בהצעת הגנרל אטיאן, האב הרוחני של הטנקים הצרפתיים, קיבלה לשכת היועצים במחלקת התותחים של חברת “דסו” את ההחלטה לצייד מספר טנקים מסוג “רנו” FT בתותח 37 מ”מ, שמטרתו חיסול קני מקלעים גרמניים. בעקבות החלטה זו הוזמן הקומנדט גרנייה (שיקבל למחרת היום דרגת גנרל) ממחלקת הפיתוח של מפעלי “פוטו” [APX] למפעלי “רנו” בעיר ביליאנקור ליד פריז. גרנייה התבקש לבחון התקנה של תותח קטן, 37 מ”מ
M 1916, שאותו הפעילו שני אנשי צוות, על גבי צריח של “רנו” FT המיועד לאדם אחד בלבד. הוא הצליח לפתח גרסה של טעינה חצי אוטומטית [37 מ”מ SA /18] שהביאה לתוצאות משביעות רצון בניסויים ה”טנק+תותח” המושלם הראשון סופק לצבא צרפת במרס 1918. עם הפסקת האש נמצאו בשירות 1246 טנקי תותח ו- 2109 טנקי מקלע.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התמקד המאמץ בצרפת בפיתוח תותח 47 מ”מ בעל יכולת גבוהה נגד טנקים, שיורכב על הטנק. ואולם עקב משקלו הרב, שלא נלקח בחשבון, איים התותח להכביד על עצמתו המוגבלת של מנוע הטנק, ולכן לא הורכב על הטנק ב- 1933 התותח 47 מ”מ
SA / 34, אלא התותח הישן, 37 מ”מ SA /18, על צריח APX – R , פרי פיתוח מפעל “פוטו” על בסיס תכנית “רנו”.
בסוף שנת 1937, לאחר שנוכחו לדעת שעצמת התותח 37 מ”מ מוגבלת, הוחל בניסוי תותח 37 מ”מ SA /18 “משופר”. הניסוי הוביל לייצור תותח 37 מ”מ SA /18 ארוך – מהירות לוע 750 מטר לשנייה.
פרק הזמן הארוך שנדרש לייצור תותח חדש ותחמושת עבורו הביא לכך שרוב הטנקים מסוג H 35 ו- R 35 השתתפו במלחמת העולם השנייה כשהם מצוידים בתותח חסר תועלת כנגד הטנק הגרמני פנצר 3 ופנצר 4, אפילו במרחקים אפסיים.
למרות כישלונו בהגנת צרפת ב- 1940, נשאר התותח 37 מ”מ SA /18 בשירות צבא צרפת תחת ממשלת וישי ( סוריה 1941, אפריקה 1942), לצד האיטלקים (סיציליה 1943) ובצבא סוריה (עמק הירדן 1948).

דגם התותח

37 מ”מ SA /18 – עם שינוי 34 לצריח APX – R
אורך קליבר LR / 1
משקל כולל של התותח 87 ק”ג
משקל תחמושת OR 0.56 ק”ג – OE 0.46 ק”ג
מהירות לוע OR 388 מ’ / ש’ – OE 440 מ’ / ש’
מ’ / ש’ 12 מ”מ / ˚90 / 500 מ’
חדירה

לאן נעלם התותח?

בשנת 1991, זמן מה לאחר שהתעורר מחדש הוויכוח בשאלה “מי עצר את הטנק”, עלה הרעיון לחפש את תותח הטנק שנעלם ממקומו מיד לאחר סיום הקרבות בעמק. הניסיון שרכשנו בטנקים ובתותחים של הסורים היה מתקופות מאוחרות הרבה יותר, ולא ידענו מה לחפש כי לא ידענו איך נראה תותח הטנק.
ידענו אך ורק שהטנק הוא מסוג “רנו”. ואז עלה הרעיון לבקש עזרה מחברת “בני משה קרסו”, הסוכנים והיבואנים של מכוניות חברת “רנו”. יצרנו קשר עם מר אריה קרסו, ביקשנו את עזרתו בהשגת תצלומים או שרטוטים של הטנק עם התותח, ונענינו מיד ובמאור פנים. הבאנו אליו צילומים של הטנק, שבהם התמקדנו במספרים המוטבעים על הצריח ועל התובה.
תוך זמן קצר קיבלנו צילומים של הטנק, כפי שצולמו במוזיאון השריון בצרפת, ואת ספר הטנק, ובו שרטוטים מפורטים של מבנה התותח. כמו כן צורפו תיאור קורות חייו של הטנק וחומר כללי, המתאר את התפתחותו של טיפוס טנק ה”רנו” הזה והתותח שחומש בו, כפי שמופיע בעמודים הקודמים. לבקשתנו תורגם המסמך מצרפתית לעברית על ידי מר אריה קרסו.
למחרת היום שבו קיבלנו את שרטוטי התותח, ניגשנו לטנק על מנת לזהות חלקים שונים בו. להפתעתנו, תוך כדי התבוננות בחללו הפנימי, זיהינו חלק הדומה למכתוף התותח. במבט מעמיק יותר זיהינו את התותח כולו, שוכב על רצפת הטנק!
כילדים נכנסנו פעמים רבות לתוך הטנק ושיחקנו בתוכו. כמובן, לא ידענו אז לזהות את התותח ששכב שם במשך כ- 45 שנים. גם כאשר הוזז הטנק ממקומו בזמן בניית האתר, לא זוהה חלק זה כתותח.
למחרת היום, העזרת טרקטור עם כף וחבלים, הוצאנו את התותח מתוך הטנק, ניקינו אותו מהחלודה ומהלכלוך שהצטברו עליו במשך השנים, והחזרנו אותו למקומו בצריח.
כאשר התפרסם הסיפור החלו להגיע שמועות וסיפורים רבים שלא שמענו קודם לכן. באחד מהם סופר לנו שאת התותח הוציאו ממקומו חברי דגניה לשם תגבור ההגנה על דגניה. הם לא הצליחו בכך, ולכן פרקו את המקלע המקביל לתותח, ואת התותח השאירו על רצפת הצריח. בצילומי הטנק שנעשו מיד עם שוך הדי היריות, ושאותם קיבלנו רק בעת האחרונה, נראים בבירור אצילי התותח. הקנה עצמו לא נראה. כשהוצאנו את התותח לשם ניקויו והחזרתו למקומו בצריח, התברר שהתותח תפוס במצב של רתיעה לאחור, ולכן לא רואים בצילומים אלה את הקנה.

סוף סוף: בדיקה בליסטית

הכתבות שהופיעו במשך השנים בעיתונות עוררו את עניינם של אנשים אחרים שהיו בתוך הקרב, אולם לא היו מעורבים בוויכוח.
בשנת 1991 פנה ד”ר אהרון שפירא אל אלוף במילואים ישראל טל, מפתח טנק המרכבה, וביקשו לעזור בפתרון החידה – איזה כלי נשק גרם לחור בצריח הטנק הסורי.
נוסף לגומי השרוף בגלגלי המרכוב ובבולמי הזעזועים במערכת הנסיעה של הטנק, זו הפגיעה היחידה בטנק שאפשר להניח כי גרמה נזק ושעשויה היתה לפגוע באנשי צוות הטנק או להביא לעצירתו.
צורת החור שנוצר ומידותיו הביאו אותנו לחשוב שזו פגיעה של פגז חודר שריון מתותחי 20 מ”מ – “היספנו סוויזה” – שהיו בקרבת מקום, והוכיחו את יעילותם גם בעצירת משוריין לא הרחק משם, על כביש דגניה-צמח.
בקיץ 1991, לבקשתו של אלוף מיל’ ישראל טל, עצר בדגניה קצין בדרגת סא”ל ממעבדות חיל החימוש של צה”ל. לאחר בדיקה חזותית מקיפה של אזור הפגיעה לקח את מידות החור ודוגמאות של המתכת מתוך חור הפגיעה, וכן צילם כמה תמונות מאזור הפגיעה והחדירה.
באוקטובר 1991 סוכמה הבדיקה בדו”ח הבא:

בדיקה בליסטית של טנק ה”רנו” בדגניה – אוקטובר 1991

  1. בטנק השרוף מסוג רנו נמצאה חדירה בליסטית אחת בצריחון. ממדי החדירה נמדדו (ראה נספח א’), וזווית הפגיעה המשוקללת הוערכה בכ- ˚60 נאט”ו לשריון – היינו החדירה האקוויוולנטית בכיפה היתה כ- 60 מ”מ פלדת שריון (העובי האמיתי של כיפת הצריחון – 30 מ”מ). תיעוד הפגיעה והחדירה בצריחון מובא בצילומים בנספח ב’.
  2. על טבעת הצריחון נמצא רסס היקפי מתחת לאזור הפגיעה, ועל גג הצריח, מצדו השני (בסיבוב של כ- ˚150), נמצא רסס תואם.
  3. באזור הפגיעה נמצאת גם הטבעה היקפית ברורה במרחק של 90-95 מ”מ ממרכז החדירה.
  4. מבדיקה בדיפרקציית קרני X על שבבים שנלקחו מחור החדירה נמצאו שרידי נחושת בריכוז הגבוה מהמקובל בפלדה.

מסקנות הבדיקה

  • לפי כל הסימנים: רסס היקפי אופייני לפיצוץ רש”ק, שרידי הנחושת בחור החדירה וצורת החור, נגרמה החדירה בצריחון מפגיעת מטען חלול.
  • ממדי ההטבעה ההיקפית שנמצאה בצריחון מתאימים לממדי החיזוק ההיקפי במבנה פצצת ה- PIAT, וכמו כן מתאים כושר החדירה של פצצת ה- PIAT (מקסימום 80 מ”מ פלדה) לחדירה בצריחון.
  • החדירה בצריחון גבולית, ללא סימנים של חדירה נותרת בדופן הנגדית.
  • על פי סימני הרסס ההיקפי התואם שנמצא על טבעת הצריחון ובגג הצריח, הצריחון, כפי שנמצא היום בטנק, מסובב ˚150 ימינה ממקומו כפי שהיה בעת הפגיעה.

מודגש כי הדו”ח מתייחס לזיהוי החדירה בטנק הסורי בדגניה, ואין בו כדי לקבוע מתי אירעה החדירה וממה הושמד הטנק, שנשרף כליל.

 

 

 

מסקנות

50 שנה אחרי המלחמה והקרב על הדגניות רבים מהמשתתפים בקרב אינם עוד בחיים. כל אחד וסיפורו. פני השטח כפי שמופיעים בצילומים שנעשו יום לאחר תום הקרב, וסדר הדברים כפי שעולה בעדויות השונות, כאשר כל אחד מציג את לוח הזמנים שלו, מעלים את הספק: האם כולם מתכוונים לאותו הטנק? וגם אם התשובה על כך חיובית, האם יש לנו היום זכות או כלים לקבוע מי עצר את הטנק? נראה שהרבה גורמים חברו לכך יחדיו, ורק עובדה אחת ברורה: הטנק נבלם.

תותח לא תקין1 אש שאוחזת, ולו לזמן קצר, בצדי הטנק, וניתן לראות ולהריח אותה מבעד לחריצי התצפית בצריח ובתא הנהג; רעש הקליעים הפוגעים בפלדת הטנק והתפוצצויות רימוני היד1 מלפנים תעלה לא עבירה לטנק מסוג זה, כושר תמרון וסיבוב גרועים של הטנק, שחוברים לאיטיות בתנועה ואינם מאפשרים נסיגה; סביב עצי אורן צעירים, שנופם הנמוך אינו מאפשר לראות ולזהות אויב או ידיד; חיל רגלים שכשל, נעצר ולא הלך בעקבות הטנק עד לגדר ולתעלות המגן – כל אלה גרמו למפקד הטנק לצאת ולנסות להיכנע. הוא מהרג בצאתו מהטנק.
אותם לוחמים, בתוכם חברי דגניה, שהיו בעמדות ובתעלות הקשר אל מול הטנק, היו הראשונים להגיב בירי, בזריקת רימוני יד ובקבוקי מולוטוב. כושר הירי של הטנק נפגע אנושות כאשר התותח נפגע. נשאר המקלע, וגם הוא לא יכול לירות עוד לאחר שמפקד הטנק, מפעיל המקלע, יצא ונהרג מחוץ לטנק.

בטנק נשאר הנהג. העדויות מספרות שהוציא את ראשו אל מחוץ לפתח הצריח כמה פעמים בנסותו לצאת ולמלט את נפשו. נראה גם שדיבר עם אותם לוחמים המספרים על כך. הוא נפצע קשה מירי פגז הפיאט, נשרף בחלק גופו התחתון ומת מחוץ לטנק לאחר שהוצא ממנו בידי חברי דגניה עם שוך הלחימה ונסיגת החיילים הסורים מצמח.

זה סדר קורות הדברים כפי שהצטייר מתוך עדויות הלוחמים.

הערת סיום אחת

היום, כשהטנק ניצב דומם וחלוד בכניסה לדגניה, הוא אינו נראה מאיים כפי שראו אותו לוחמי מלחמת העצמאות באותו בוקר, 20/5/1948, כאשר הגיח מחצר משטרת צמח, השמש בגבו, והוא יורה לכל עבר. לאנשי שריון של היום קשה אולי לעיתים להבין את חששות המגנים, והרי הטנק כולו אינו שוקל יותר מהצריח של טנק המרכבה! אולם באותם ימים היה טנק זעיר זה האיום המשמעותי ביותר על המגנים.

אותו כלי מלחמה מאיים מן העבר משמש היום כאתר ביקור לתיירים ועוברי אורח, ומקום משחק לילידי המשק כפי ששימש אותנו, הילדים של אותה תקופה, לאחר שחזרנו מחיפה עם תום הקרבות ועוד שנים רבות לאחר מכן.

פעם בשנה, ביום העצמאות, מתכנסים תושבי דגניה א’ לצדו של הטנק, מניפים את דגל המדינה, זוכרים את הנופלים, וכמו בחג הפסח, מפליאים בסיפורים. אני מקווה שקובץ זה של סיפורים, עדויות ומסמכים רק יוסיף.

יובל
 

 

 

 

 

 

נספח: הטנק והסיפורים

חלק ממלאכת הספר הזה היתה כרוכה בבדיקת תיאורי הקרב על דגניה שהופיעו בספרים, ובאיסופם.
ראשונים היו, כנראה, אפרים תלמי ובנו מנחם תלמי: התיאור הקצר של הקרב בלקסיקון מלחמת העצמאות ( הוצאת דבר) כתב אפרים תלמי כי “המגנים (של דגניה) […] התגוננו באומץ בלתי רגיל. […] טאנק ‘ראנו’ צרפתי הצליח לעבור ולהגיע עד לתעלתה מגן. אחד המגנים זינק והטיל בו ‘בקבוק מולוטוב’, והטאנק עלה באש. רוח הזמנים נתעודדה, והם פגעו במשוריינים נוספים והפילו חללים רבים בחיל הרגלים הסורי.”

התיאור שכתב מנחם תלמי בספרו כך לחם ישראל (הוצאת יזרעאל, 1953) מפורט יותר: כרקע מסופר על נפילת צמח, שער הגולן ומסדה; “אל מול קלגסי האויב ושפע שריוניו ורכבו,” כתב מנחם תלמי, “הסתדרו להגנה נואשת ואמיצה עובדי אדמה קשישים, יודעי עמל וסבל, בעלי הכרה חלוצית ואוהבי אדמתם; […] הטנקים שהתקדמו בראש ירקו אש פגזים סמיכה ושיגרו אש כבדה ממכונות הירייה שבצריחיהם. […] טנק מטיפוס ‘רנו 35’, שנע לעבר הכניסה למשק הצליח לעבור גדר אחת, אולם בעודו באמצע דרכו, חדר לתוכו פגז ‘פיאט’ שנורה מעמדת מגן ועצרו. טנק […] שהצליח לעבור את כל הגדרות והגיע עד לתעלת המגן שבתוך המשק הועלה באש על ידי המגנים הנועזים שהטילו בו בקבוקי מולוטוב. אנשי הצוות הסורים […] נורו ונקטלו.” בהמשך מובאת עדותו של זאב זוטא, “מתקיף הטנק”.

את סיפורו של אהרוניק ישראלי אפשר לקרוא בספר שליקט וערך בנימים עציוני, אילן ושלח (מערכות).

בספר מעלות לוחמים שערך משה בן שאול (הוצאת הדר, תשכ”ז – 1967) נכלל גם הפרק “אגרופים מול שריון – לוחמי דגניה” שכתב ליאו היימן: “בתולדות העם העברי נרשמו דפים מזהירים רבים של מלחמות גבורה ומבצעי יחיד נועזים. ברוב המקרים היתה העדיפות המספרית לאויב – אך כלי הנשק שעמדו לרשות שני הצדדים היו שקולים פחות או יותר. […] הפעם היה המצב שונה לחלוטין. […] מרכז הכובד (של ההתקפה הסורית) היה בגזרת דגניה א’, שם הופיעו שמונה טנקים סוריים, מחלקת שריוניות, ויחידות ממוגברות של חיל רגלים, שהתקדמו בשני גלים בעקבות השריון. ‘הטנק הראשון הופיע מולי, לאחר שפרץ את שער המשק ואת גדר הבטחון,’ נזכר חבר המשק זוטא, שהקדיש את שעות הלילה למילוי בקבוקי מיץ בבנזין וסתימת צוואריהם בצמר גפן. […] ‘לעומת אגרופינו הקמוצים היה זה נשק גרוע מפצצת אטום. […] ברגע שהטנק פרץ את הגדר, עזבתי את המקלע, תפסתי שני בקבוקי מולוטוב ממולאים בבנזין וזחלתי לאורך התעלה השטוחה לעבר הטנק. […] ‘הטנק השלישי […] נפגע אף הוא בפגז של ‘פיאט’, נשק אנטי טנקי מתוצרת בית, היורה רימונים מוחצים מטווח קרוב.”

רבקה מגן הקדישה ללוחמי דגניה פרק בספרה לוחמים מספרים (הוצאת מלוא, תשל”ד-1974), ומסרה את רשות הדיבור לשלום הוכבאום: “בתחילה לא ירינו לעבר הטנקים […] כי נשקנו היה מוגבל בטווחו ובכמותו ולא יעיל נגד טנקים. הנשק היחיד, שיכול היה לעמוד נגד הטנקים היה ‘פיאט’ בודד […] שהוצב ליד השער הראשי. […] עזבתי את המקלע תפסתי את שני בקבוקי המולוטוב, שהיו בכוך אשר בדופן התעלה […] זרקתי בכוח את בקבוק המולוטוב הראשון. […] חברי למקלע, הוא (זאב) זוטא, זרק שני בקבוקי מולוטוב נוספים […] כל שאר הלוחמים עזרו בהשמדת הטנק.”

במקראות ישראל החדשות לכיתה ב’ (הוצאת מסדה, תשמ”ו-1987) כלל העורך, נתן פרסקי, סיפור מאת יפרח חביב, “איך נלחמו בטנקים”. לגיבורו, שאינו מבני דגניה, קרא חביב טוביה, ותיאר אותו כמומחה ל”תותח נגד טנקים” שאותו מפעילים כך: ” לחיצה ראשונה – והאקדח מתיז חומר דליק על הטנק; לחיצה שנייה – החומר נדלק.’ […] למולי התפרש בשדה טור של טנקים, ואחד מהם יורה אל מול השער, ישר אלי! […] המפלצת הלכה וקרבה; וכאשר היתה קרובה מאוד, כיוונתי ולחצתי על ההדק. […] הטנק […] יצא מכלל פעולה! ראיתיו עולה בלהבות.”

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

“פיאט” – P.I.A.T – הוא רובה-רימון נגד טנקים מתוצרת אנגליה. הועתק לייצור לפני תחילת מלחמת הקוממיות, בקיץ 1947, במעבדות השונות של האוניברסיטה העברית בירושלים. חלקיו יוצרו בבתי מלאכה שונים בתל אביב. הקנה יוצר ב”בית הרשת”, בית מלאכה למיטות ברזל. הפלדה שהוזמנה לייצור בידיעה שאורך חיי הקפיץ לא הגיעה בזמן, ולכן יצרו את הקפיץ מפלדה דקה יותר, שהיתה בנמצא, בידיעה שאורך חיי הקפיץ יהיה קצר יותר. את הרכבת הפיאט ביצעו במרתף בית “הבימה”. יוצרו שתי סדרות: אחת של 250 כלים, והשנייה של 750 כלים. ייצור הפגז היה מורכב ומסובך ביותר, ודרש ידע בחומרי נפץ ובכימיה. הפגזים מולאו והורכבו במכון “אוסם”. מעטה הפגז היה רגיש ביותר, וכל מכה גרמה לשינוי במבנה חומר הנפץ ובצורתו, עובדה שהשפיעה על יכולת חדירת השריון של הפגז. הוזמנו 50,000 פגזים.

“בקבוק מולוטוב” –  בקבוק זכוכית ממולא חומר דליק וצמיג, שפותח על ידי הרוסים במלחמת העולם השנייה כנשק נגד טנקים. המולוטוב שהוכן עבור ה”הגנה” הכיל תערובת דביקה של גומי “קרפ” ובנזין. מנגנון ההצתה הצמוד לצוואר הבקבוק היה עשוי שפופרת זכוכית דקה בעלת שני תאים, תא אחד לחומצה והשני לכלורט האשלגן. עם ריסוק השפופרת בזמן שבירת הבקבוק על גוף המטרה נוצר מגע בין החומצה לכלורט האשלגן, הוצת החומר השליק ואירע הפיצוץ. בקבוקי המולוטוב שהשתמשו בהם בקרב על דגניה יוצרו במעבדת הכימיה של בית החינוך בדגניה בידי יעקב פלמוני, חבר דגניה, ובן ציון שניידמסר, המורה לכימיה. בשל מחסור בגומי “קרפ” מולא הבקבוק בתערובת בנזין, עם תוספת נפט להארכת משך הבעירה. על צוואר הבקבוק היה כרוך סמרטוט עם “פוטאש” (כלורט האשלגן), ושפופרת הזכוכית היתה מלאה בחומצה.

“נפוליונצ’יק” – תותח שדה. נרכש על ידי משלחת הרכש. התותחים הראשונים מסוג זה הגיעו ב- 5 במאי 1948. שניים מתוך חמשת התותחים הראשונים השתתפו, ללא מכשירי כינון, בשבירת המתקפה הסורית בעמק הירדן, אחר כך הועברו לחזית ירושלים בלטרון. בסך הכל נרכשו 47 תותחים כאלה, שנטלו חלק בכל מבצעי צה”ל במלחמת הקוממיות. לאחר המלחמה, הוצאו תותחים אלה מהשירות.

נתוני התותח:

תוצרת: צרפת

שנת ייצור: 1906

קליבר: 65 מ”מ

טווח: 5 ק”מ

משקל הפגז: 2.5 ק”ג

“שוורצלוזה” – מקלע בינוני מתוצרת אוסטריה. הוכנס לשימוש עוד במלחמת העולם הראשונה.
כלים מסוג זה נרכשו כבר בשנות ה- 20 על ידי אנשי הרכש של ההגנה בווינה.
במרס 1922 נשלח לארץ המשלוח הגדול הראשון של מקלעי “שוורצלוזה” בתוך מערבל בטון ובתוך מכבש דרכים דרך נמל בירות. משם הועבר המשלוח לארץ על ידי חברים בארגון ה”שומר”, חברי קיבוץ כפר גלעדי. כעבור זמן קצר הגיע המשלוח השני של מקלעי “שוורצלוזה” ונמסר לסניפי ההגנה השונים בארץ.
במאורעות תרפ”ט (1929) הועבר כלי אחד לעזרת ירושלים והשתתף בהגנת השכונות היהודיות.
עוד מקלעים הוברחו לארץ מהמדבר המערבי על ידי אנשי הבריגדה במלחמת העולם השנייה.
ה”שוורצלוזה”, שהיה מקלע בינוני, נחשב ב”הגנה” לנשק מסייע כבד.

מקלע בינוני אוטומטי, תוצרת אוסטריה, מקורר מים, מוזן על ידי שרשרת בד

קליבר : 8 מ”מ

אורך כללי : 107 ס”מ

משקל : 20 ק”ג

משקל החצובה : 20 ק”ג

טווח יעיל : 500 מטר

קצב אש : 400 כדורים לדקה

 

“דוידקה” – היא מרגמה הנקראת על שם ממציאה – דוד ליבוביץ. לפי דוגמת ה”דוידקה” יוצרו מרגמות גם בירושלים, תוך שימוש בצינורות מים, בפסי רכבת, ובצירי רכבת שהיו במקום. משקל הפגז היה כ-37 ק”ג, והטווח כ- 3-4 ק”מ.
השפעתה הפסיכולוגית של ה”דוידקה” על האויב עלתה על כוח ההרס שלה. בין הערבים פשטה השמועה על נשק סודי וחדש שהגיע לידי היהודים.

 

תותח נ”מ “היספנו סוויזה” – 20 מ”מ

שני התותחים הראשונים נרכשו באפריל 1948. היה זה התותח הראשון שהפעיל היישוב היהודי במלחמת העצמאות, ותחילה כסיוע לחטיבת “גבעתי”, שתקפה ב- 28/4/1948 את גבעת תל עריש ליד חולון.
ב- 15/5/1948 השתתפו תותחים מסוג זה בהגנה האווירית על העיר תל אביב בזמן שהותקפה על ידי מטוסי ספיטפייר מצריים; מטוס אחד הופל. באותו הזמן השתתף זוג תותחים נוסף בקרב ההגנה על עמק הירדן. נרכשו כ- 50 תותחים נ”מ, והם הופעלו גם כתותחים נגד טנקים. אחר כך הותקנו על גבי זחל”מים כמקלע כבד.

תותח נ”מ “היספנו סוויזה” תוצרת שוויץ מוזן תוף
קצב אש תאורטי: 1300 פגזים לדקה
קצב אש מעשי:650 פגזים לדקה
מהירות לוע: 830 מטר לשניה
טווח: 1500 מטר

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן