טעם ראשונים 1

טעם ראשונים 1  

דגניה א’ – ליובל השבעים (תרע”א-תשמ”א)

לקטו וערכו: יונה בן יעקב ומרים שיאון, דגניה א’

 

דרכנו היא דרך חדשה: לא דרך הרוח ולא דרך החומר, כי אם דרך החיים.

  א.ד גורדון

הקדמה

תשאלו בוודאי, “שוב ספר על תולדותיה של דגניה? והרי נכתב וסופר בספרים ובחוברות לרוב”. אכן – מעיין לא רכזב, והסיפור נמשך ולא נדלה.
בחוברת שלפנינו אל תחפשו היסטוריה. אין כאן רציפות כרונולוגית על התפתחותה המשקית והחברתית של קבוצתנו, ואף לא מסכת רעיונית סדורה שלפיה ולאורה התגבשו חיי החברה הקבוצתית. ואעפ”כ הרשימות, הסיפורים והמעשיות שלוקטו כאן מגלמים ומשקפים את דופק החיים ואת רוח האדם השואפת והחותרת לטוב, ליפה, לצודק ולבונה.
אם כי לא תמיד באה השאיפה למימושה המלא. לעתים נכשלת היא ומתייסרת בהלקאה עצמית ובביקורת עצמית, והמאמץ מתחדש בצעד שקול יותר, צנוע וללא יומרות ומילים גבוהות. השאיפה והחזון צמודים, רתומים למעשים הקטנים בחיי יום יום, לקצב המתוח של צרכי העבודה, ליחסים בין איש לרעהו –  חזון חי כאבר בגוף, כצילו של אדם, – בכל הוא עמו.
הסיפורים והמעשיות הגיעו אלינו בהזדמנויות שונות: אם בשיחת רעים על כוס תה, או בארוחת בוקר על יד השולחן המשותף ואפילו בפגישת אקראי על המדרכה. נזרקה מילה שעוררה שרשרת של אסוציאציות וזיכרונות וסחבה אחריה את כל הנוכחים. והסיפורים קלחו, כאילו נפתח צוהר שדרכו זרמו כ-ממפל מים, זרם של מראות ואירועים.
והיו חברים שבכוח זיכרונם הצלול ידעו לחזור, כמעט מילה במילה על אותן מילים שנאמרו מפי אבות הקבוצה, אשר הפכו לאבני יסוד וללוחות הברית לכל התנועה הקיבוצית.
ולא רק עליהם יסופר. יש סיפורים רבים על חברים שהצטרפו אלינו ושל בנים שגדלו, והמעידים על דבקות, טוהר, אהבה ומסירות
וכן התפתינו לחשוף ולצרף לאוצרנו דברים שבמקרה לא סופרו אך נגנזו במכתבים ובכתבים שונים.
ילקוט הרשימות הלך וטפח, ואיך נגנוז אוצר זיכרונות זה.
וכך נולד עוד ספר.
צעירים יקראו בו, ייהנו מהמעשיות והסיפורים, יספגו את רוח התקופה ויתבשמו בה. ומבוגרים ירדו לחביונם של הדברים ויתגעגעו אל אותן הדמויות שעצבו אותם.
ועוד הערה קטנה: הגענו בסיפורינו עד למלחמת השחרור, ועוד רבים הם שנשארו באמתחתנו. מכאן ואילך יספרו בנינו ונכדינו על העבר שלהם והיה זה חלקם בסיפור לבאים אחריהם.

יונה בן יעקב

נאמני העמל (אם דורש צדק אתה – לך לעבוד! , א.ד גורדון)

על הגורן

באחד הערבים (בשנת 1909) ישבנו על הגורן אחרי יום עמל בקציר. התפתחה שיחה על עתידנו. באותה שיחה צץ לראשונה הרעיון על משק עצמי. חיי חברה עצמיים, והשם “קבוצה” נשמע לראשונה בחלל העולם.

תנחום

שנה באום ג’וני

…בבואנו לאום ג’וני (1910), מלאה העבודה את כל חיינו. לפנות בוקר, בעוד חשכה, היינו יוצאים לחרוש. ובערב עם החשכה היינו שבים מן העבודה, ממהרים להתרחץ, לאכול את ארוחת הערב, ושוב לעבודה – לאורווה, לטפל בפרדות, כשכל אחד מונה שבחייהן ומגרעותיהן של פרדותיו.
אחר כך, מתכנסים היינו לתוך החושה הקטנה, ששמשה לנו כמשרד. מתיישבים צפופים, משוחחים וצוחקים.
יוסף בוסל ישב ליד השולחן הקטן, ניהל חשבונות וכתב את המכתבים אל המשרד הארץ-ישראלי. על כל דבר גדול וקטן היינו מדווחים למשרד ומתייעצים אתו. כגון – “ביום רביעי בשבוע שעבר קרה אצלנו אסון כספי. מתה הסוסה שלנו. על פי הסימנים היתה לה קדחת…”
“מצב הבריאות אצלנו טוב מאוד, אפשר לומר ששכחנו כבר מה זאת קדחת. אולי קבלה עליה הסוסה את הקדחת שלנו…”
“עלינו לבקש סליחה ולהתנצל על שלא הקדמנו להודיע לכב’ את יום חתונת חברנו ברץ יחד עם חג חנוכת הבתים…”
“…אתמול מכרנו את הפולים במחיר טוב: 65 גרוש הכלי (מידה לחיטה ולשעורה) וקבלנו כסף מראש…” וכדומה.
חופש גמור ניתן לנו בהנהלת המשק. הרגשנו את האחריות שקיבלנו על עצמנו: היתה התאמצות יוצאת מגדר הרגיל בעבודה, רצינו להוכיח שמוכשרים אנו לנהל את המשק בכוחותינו אנו, וכי משק שעובדיו יהודים עשוי להביא הכנסות.
חיינו בצריף של קרשים המכונה בפינו “בניני רוח”. מכל רוח קלה היה הצריף מזדעזע. פעם בליל סערה התהפך הצריף והרוח נשאה אותו למרחקים – עד לצמח. לבנו לא נפל עלינו – אדרבא, הדבר הצחיק אותנו. על מיטות לשינה לא חשב איש. שני קרשים וארגזי נפט, ובכל מיטה שניים – כך ישנו.
עונת השמירה היתה קשה מאוד. שני השומרים לא הספיקו, ומוכרחים היינו לצאת אחרי העבודה לעזור לשומרים. לעיתים קרובות יצא שישבו שניים יחד, הרובים בידיהם, העצבים מתוחים מאוד, מקשיבים לכל רשרוש קל, ונרדמים מרוב עייפות. ולפתע – כדור השודד חולף ליד אוזנך.
באותה שנה חלה התעוררות ציבורית: שתי אספות ידועות נערכו במתבן שלנו באום ג’וני. האספה הכללית הראשונה בגליל של הפועל הצעיר, והאספה החקלאית הראשונה, שבה הונח היסוד להסתדרות הפועלים החקלאיים.
“החושה” הקטנה והחיים המשותפים באום ג’וני השפיעו הרבה מאוד על מהלך האספות הנזכרות. ההשפעה היתה ניכרת על כל תנועת העבודה בארץ.
אום ג’וני היתה לסמל. פה התרקם לראשונה רעיון העבודה העצמית והחיים המשותפים.

יוסף ברץ

מדבריו

חופש של ציפור אין אנו צריכים לחפש בקבוצה. היא משחררת אותנו מהאבקות לפרוטה, אבל איננה פוטרת אותנו לדאוג למצבה החומרי. אין ביננו חשבונות, אבל יש לנו חשבון עם העולם אשר מסביבנו.

אנו צריכים למצוא דבר מה חדש, אשר ייתן סיפוק לא רק לדרישות חומריות, כי אם גם לרוחניות, לנפשיות, לא איכר מנצל ולא פועל מנצל, כי אם למצוא שיטה שתיתן באמת חופש אינדיבידואלי לפועל, ושגם לא יצטרך להשתמש בעבודתם של אחרים…

כדי לשאוף לחיים חדשים ולרצות בהם לא די בתורה בלבד צריך לקיימה בגופנו.

למופת יכול להיות רק דבר שמשקיעים הו את הנפש.

יוסף בוסל

העצים הראשונים

עוד בהיותם באום ג’וני, בטרם התישבו אנשי דגניה בנקודת הקבע, באב-אל-תום, החלו נוטעים בה עצים, ראשוני העצים היו שדרות הברושים, הקיימות עד היום. הבתים היו עדיין בבניינם. נטעו גם עצי פרי – פרדס לימונים וגם עצי שקדים.
הארץ היתה קטנה והשמועה פשטה והיתה לבשורה מרנינה.
ברל קצנלסון אץ לדגניה לראות במו עיניו את השתילים הרכים והיה מלא התפעלות. הוא חזה בעיני רוחו עצים עמוסי פרי מכסים את העמק השומם, וקרא: “בוסל אתה נוטע כאן ממש גן עדן”. “כן” אמר יוסף בוסל, “רק שלא יגרשו ממנו את האדם הראשון”.

המכתב מי”ז באב תרע”ב מציע לנו הד”ר זגורודצקי “לנטוע לתקופת הגשמים תאני חוה (באנאנאן) שטח של 2 דונם”. על כך עונה יוסף בוסל למשרד הא”י: “בדבר תאני חוה שמציע לנו הד”ר זגורודצקי – זה תלוי גם כן באיזה אופן תיפתר שאלת המים. אם נוכל להשקות אז בוודאי נטפל בזה. אם לא

 דונם – אפשר פחות מזה”.

תשובה כהלכה

שאלני תייר: “מה אם לאחר קבלת חבר מתברר לכם שאין הוא ממלא חובותיו לקבוצה? היש רשות להוציאו?” “מה תוכלו לעשות נגדו?”
“לא נוכל לעשות לו דבר” עניתי ” אלא לא נאהב אותו”.
תשובה זו, נדמה לי, כוחה יפה עד היום.

יהודית גלעד

על קבלת חברים

מעשה בשני בחורים צעירים שלאחר שנת עבודה בדגניה הציעו מועמדותם לקבוצה. חברינו לא מצאו אותם מתאימים והם לא נתקבלו. למחרת אמר לי גורדון: “אם אין הקבוצה יכולה להעלות שני אנשים ולחנכם שיהיו ראויים לה, אין סיכויים רבים”.
ועוד אמר: “אני, לא רק שאינני דורש בשביל הקבוצה יחידי סגולה, כי אם להיפך – הייתי רוצה כי אל הקבוצה יכנסו כל מיני אנשים, ובה יגדלו אנשים הגונים, וזה דבר אפשרי”.

חבר מספר

ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה. א.ד גורדון                         

עם זכרו של גורדון

ערמנו יחד בשדות השעורה והחיטה. הוא אהב את העבודה הזאת, אפשר גם מפני הסמל שבה “השבלים פנימה!”.
ידיו נשרטו לפעמים מהקוצים עד זוב דם, אך הידיים הזקנות והרועדות טיפלו באלומות בחיבה, כטפל בילדים, וכך היה מנהגו בכל, רוך וחיבה שפעו ידיו בכל אשר עשה, פשוט ןישר התהלך בינינו.
זכורני, באחד מעקבי הקיץ – הרוח טלטלה את התריסים, כאילו רצתה לצנן קצת את האויר החם, והוא ישב בחדר שתריסיו סגורים מחמת הרוח המכבה את המנורה, ישב וכתב בדייקנות ובאהבה וצירף אותיות אל אותיות בסדר וחיבה כאת אלומות החיטה בשדה: “השבלים פנימה, השבלים פנימה!”.

דוד גלעד

עם קילוף השקדים

מצדו השמאלי של השביל המוליך לבית הקברות השתרע לו מטע עצי שקד – מראשוני המטעים בדגניה. עציו נמוכים ופריו מועט. אך התקוות שתלו בו הרקיעו שחקים. “כעבור שנה, שנתיים יוכיח את כדאיותו” אמרו.
את פריו המועט המשיכו לקטוף. הקליפה חיצונית הירוקה – דבקה בכל שקד ושקד ונאלצים היינו לקלפה. למרות זריזותם של הקולפים, הורידוה בקושי.
את עבודת הקילוף עשינו בימי גשם. יושבים היינו סביב חבית ריקה קולפים, וזורקים את הקליפה לתוכה.
אתנו היה גורדון. השתתפותו העלתה את חשיבותם של השקדים, ורבים נמשך לבם להיות בין המסובין. יש והיינו מאחרים לשבת שקועים בוויכוחים, בשיחות ובהקשבה לדברי הזקן, ושוכחים להופיע לארוחות. ולא הועילו אזהרותיהן של המבשלות ש”אם לא תבואו מיד לא יישאר לכם אוכל. האורחים יאכלו הכל”.
ואנחנו מבטיחים ו… ממשיכים לקלוף ולהקשיב, וגורדון שופע: “בחיים אין לנהוג מנהג של בגדי חג שלובשים אותם רק לפרקים ובמקומות ידועים. החיים ניתנו לנו לחיות אותם בכל זמן, ובכל מקום ובכל מצב”.
ועל העבודה: “הקבוצה, כמו כל צורה הבאה להועיל לחידוש החיים, מחייבת, מטילה אחריות, וכל כולה חובה של אחריות תמידית בלתי פוסקת”. “ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה”. “והיה בעבדך את עבודתך יהיה בעיניך חללו של עולם בית מלאכה ואתה והטבע העובדים, ולב אחד לשניכם ורוח אחת”.
והוא קולף ומדבר ונושא את עיניו הכחולות והטובות אלינו ומשרה עלינו מרוחו.
באותם הימים הסתפקנו בשיריים שנשארו על שולחנות המטבח.

יונה בן יעקב

מהו חג אם לא תמצית השירה שבחול?  א.ד. גורדון

 

אתה רואה דבר משונה: החול שלנו יותר יפה מהחול של אחינו בגולה, והשבת והחג יותר יפים בגולה.  א.ד. גורדון

 

העמל

אחרי יום עבודה קשה הולך היה גורדון הביתה ברגל כדי לא להכביד על הפרדות. אנחנו הצעירים, היינו באים בעגלה ומחכים בשדרה, שגובהה היה מטר אחד, עד שיבוא ה”זקן”. היינו עייפים מאוד, דחסנו ליום עבודה אחד הרבה, והעבודה היתה גופנית ממש, היינו – חפירה, עדור, תלישה ועירום אלומות בשדה. אבל לא היינו “פגרים מתים” ותוך עייפות כבר תיכננו איך לבלות בערב. גם גורדון היה חיוני מאוד ולא סבל שעמום בין צעירים והיה אומר לנו באידיש: “חברה, למה אתם עומדים בטלים ואינכם חובטים האחד את השני?”.
ובין כה וכה היה מתאגרף אתנו.

יעקב ברקוביץ (שנות העשרים)

הירושה

למעלה, בקומה השנייה של הבית הראשון נאבק גורדון על חייו. חלונות החדר היו פתוחים לרווחה ורוח סתיו נושבת מהם. חיוורון פניו וזקנו הלבן מתמזגים ונבלעים בלובן הסדינים וקירות החדר.
הדממה והנשימה העצורה של הסובבים מעיקים ומגבירים את הרגשת החידלון המתקרב.
לפתע הזדקף במיטתו, ישב, נשא עיניו לשמים הנשקפים מולו. הנוכחים אצו לתמוך בו. הוא צנח ומלמל בשפתיו. חיותה רכנה אליו, קלטה מילה ואצה לחצר. אספה את הילדים ואמרה להם: “גורדון רוצה לראותכם ולתת לכם מתנה”.
בהיכנסם לחדר, התקרבו הילדים את מיטתו וציפו בדריכות למתנה.
הוא פקח עיניו ומבטו גלש על פני הילדים.
חיותה שלפה ממגירת השולחן חבילת עפרונות צהובים, כולם מחודדים בקפידה, מוכנים לכתיבה. ובקצהו של כל עפרון מחק אדום כהה. מתוכם, בחרה חיותה, ארבעה ונתנה אותם בכף ידו של גורדון: בידיים רועדות מסר אותם לילדים ובקול חלוש הפטיר: ל”זכרון”.
ונדם לעולמים.

סיפר גדעון ברץ

מתיק המכתבים

הקשר בינינו לבין המוסד המיישב –  המשרד הארצישראלי – היה קבוע ומתמיד: על כל דבר קטן כגדול היינו מתייעצים עם המרד ועם ד”ר רופין שעמד בראשו. סוסה מתה –  מייד היינו מודיעים בצער למשרד, והיינו נענים במכתב תנחומים; חתונה או שמחה כל שהיא – על אחת כמה וכמה. עצמאות מלאה וחופש גמור היו לנו בהנהלת המשק, והדבר הטיל עלינו אחריות רבה.
להלן תשובה למכתבנו אל המשרד:

יום ב’ לחודש ניסן תרע”ד 29.3.1914

משרד ארץ ישראלי
לכבוד חברי הקבוצה, דגניה
א.נ
בדבר שק התלתן:
שאלנו את מר חיים רידניק פה והוא אמר לנו, כי שק התלתן לא שלח כלל וכי נמצא תחת ידו. כאשר נמסר לו השק למשלוח סער הים, וכאשר שקטה הסערה אמר לו חברכם מר צודיקוב, כי כבר עבר זמן הזריעה, וכי לא כדאי לשלוח אותו. מר צודיקוב אמר לו כי ימכור את התלתן, אבל הוא לא קיבל על עצמו את המכירה, והוא תחת ידו. הננו מבקשים להודיענו מה לעשות בשק זה.

בכבוד רב, ד”ר א.רופין

ענף לזיכרון

כאשר גורש רופין מן הארץ ע”י ג’מאל-פחה, בהתחלת המלחמה, בא לדגניה להיפרד, הוא קרא את אנשי דגניה וכנרת לאספה, עודד אותנו וחיזק את רוחנו לשמור על המפעלים האלה בשנות המצוקה, והבטיח מצידו לעזור ממרחקים ככל שיוכל. ביקש לזכור תמיד, כי המשקים האלה הם תקוות העם בארץ. אח”כ רתמנו זוג בהמות משלנו והכנרתיים זוג בהמות משלהם, וליווינו אותו עד לתחנת הרכבת בצמח.
כשעברנו בשדרת דגניה שמעבר לה פרדס תפוחי זהב, ביקש לקטוף כמה ענפים ירוקים ולהניח במזוודתו לזיכרון…
להתבשם מריחה של דגניה בגלותו.

ספר אחד הראשונים (מלחמת העולם הראשונה)

אני אוהב את דגניה

את יום הולדתו ה- 60 של ד”ר רופין חגגו בדגניה.
ד”ר רופין שאב את השראתו מן ההתיישבות העובדת, ודגניה היתה אבן פינה בעבודתו למען ההתיישבות. היחסים בין חברינו ובינו היו יחסי קרבה חמים, אישיים.
ביום חגו נאספו ובאו לדגניה מכל קצווי ההתיישבות בארץ. וכשי יום הולדת הוחלט לנטוע אצלנו גן סוב-טרופי – ניסיוני. אנשי תחנת הניסיונות ברחובות התריסו נגד החלטה זו ונימוקם עימם: “ברחובות נמצאת תחנת ניסיונות ומה פתאום גן ניסיוני בדגניה?”
השיב רופין: “בזכות האוויר, האור, והשמים המיוחדים של דגניה, אני אוהב את המקום הזה”.
מספר מרדכי: כאשר טיילתי עם רופין בשבילים והגענו לשטח הדשאים הפונים לים כנרת; נשא רופין עיניו, הביט סביבו, נשם עמוקות, ואמר: “כאן הייתי רוצה למצוא את מנוחתי”.

מרדכי וינר

טרומפלדור בדגניה

טרומפלדור הגיע לארץ ישראל בשנת 1912, הצטרף לדגניה ב- 1913.
גבה קומה, רחב כתפיים וכוח רצון נחוש בהבעת פניו. הוא גילם דמות של גיבור, בדגניה ראה את התגשמות חלומו על עולם חדש של צדק ושוויון. בעבודת האדמה ראה את חזות הכל – גואלת ומשנה גורל אדם ועם.
למרות היותו נכה ידו הימנית, אותה איבד במלחמת רוסיה-יפן, עמד על זכותו לקחת חלק שווה בכל עבודה בשדה. החברים היססו ופקפקו ביכולתו להשתלט על הבהמות, אך עקשנותו ותקיפותו עמדו לו ואכן הוכיח וזכה.
חורש היה בביסוק בשדה הרחוק על יד צמח. הכל עשה במו ידו, לא הרשה לאיש לעזור לו. בכל מבט של חבר שצידד לעברו בשעת עבודתו ראה פגיעה וחוסר אמון בו והיה מגביר את מאמציו ועולה אפילו על הישגיהם של האחרים.
כורך היה את המושכות על ערפו ובוו, בצורת מגל קטן, שבקצהו הפרוטזה של ידו הימנית הגידמת, תפס בידית הכפולה, המאוזנת, של המחרשה; ובידו הטבעית – החיה, נווט במושכות את הפרדות ואף אחז באותה יד בשוט והצליף בהן. התלם שלו, באורך של ק”מ אחד, היה מתוח וישר כסרגל.
מסוגל היה להעמיס על גבו שק גרעינים מלא וכבד ולעלות איתו במדרגות העץ לעליה שבקומה השנייה של הרפת.
הכל השתאו לאיש. לרצון הברזל ולדבקות בו עשה כל דבר.
הוא שרת את עצמו בכל, ואף התגלח בידו האחת.
צמחוני קיצוני היה. לא הסכים לישון על כר נוצות אלא על כר מלא קש. למתניו עשה חגורת בד. ניסה לנעול נעלי עץ- אך אלה הפריעו לו בעבודה והוא נאלץ לוותר עליהן.
עברית לא ידע, אך הקפיד לדבר רק עברית, משובשת, אשר שעשעה את שומעיו. כששאלוהו מה המיוחד שמצא בדגניה, היה משיב בערך כך: “בדגניה לא מדברים אידיאולוגיה, בדגניה עושים אותה בחיי יום יום”.
מספר גדעון:
“אחרי יום עבודה היה טרומפלדור מרכיבני על ברכיו ומעניק לי שני “צעצועים” – את שתי הפרוטזות שלו. האחת – זו שבקצה הוו המפורסם ששמשה אותו בעבודה, והשנייה – “החגיגית” – אותה הרכיב אחרי העבודה וצורתה כיד טבעית. בשתי הפרוטזות הייתי מתמרן ומרכיבן לסירוגין על גדם היד של טרומפלדור. והוא נהנה מהיכולת ה”טכנית” שלי, מעודד ומדבר בלי הרף בעברית, שבקושי יכולתי להבין את משמעות המילים. אך היום היא נשמעת לי כניגון נפלא”.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה החליט טרומפלדור להתגייס לצבא הרוסי ונימוקו עימו: “אני רוצה שרוסיה “תמנצח” (תנצח) ולא גרמניה “תמנצח” –  הסביר לחבריו בשפתו העברית המשובשת.

בעזבו, השאיר פרוטזה אחת. “תישאר לזיכרון מאוסיה טרומפלדור לדגניה” אמר.
מן הדרך שלח גלויה כתובה עברית, הוא כתב על געגועיו לדגניה ולאנשיה, סיפר שבקרוב יעבור למצרים, בינתיים הוא לומד ערבית. שלח נשיקות לגדעון ונפרד מכל החברים.

מסיפורי חברים
קטעים מזיכרונות הילדות מפי גדעון ברץ

מדברי תנחום:

בתמונת הפלאים הזאת, צריך במרכז לעמוד האדם, האדם היוצר, האדם האוהב, האדם בעל הסבר והסובלני. המוקיר והמרוצה, האדם שהוא לב היצירה.

האדמה הטובה היא הנושאת עליה את הטוב ואת הרע, והכל נהנים ממנה. נחונן את האדמה ונחון את האדם.

ללכת לעבודה זה כמו ללכת לתפילה. אל בית הכנסת ממהרים, אך בחזרה הולכים לאט.

בחרמש, בכלי העבודה, ראינו את הנשק המחולל מהפכה בחיינו.

פולמוס החורן

בחורן היו לפיק”א שבעים אלף דונם אדמה. ערבים עיבדו אותה ויהודי אחד השגיח עליהם. על גאולת האדמה הזו היה נטוש ויכוח קשה.
היו בינינו שסברו כי את דגניה יש למסור לקבוצה אחרת, ואנו – היודעים את המלאכה, חייבים לתור אחר מקומות חדשים ולהקים בהם קבוצות חדשות. יוסף בוסל היה אחד המתנגדים להליכה לחורן; הוא ראה בכך את הרוח הגלותית השואפת לנדודים “עלינו – לבנות את הקבוצה ולשמש דוגמא לאלה שיבואו בעקבותינו לבנות קבוצות חדשות” הכריז. ותנחום הרים כיסא, ובתנופה חזקה הורידו בדפיקה על הריצפה והתריע “כאן נישאר!”

מתוך הארכיון

 

האספה בקבוצה היא כעין תפילה בציבור

תנחום

תינוק נולד

סיפורה של חיה:
בערב עם שוב עגלת גלגלי העץ הגדולים לחצר נעצרה בתוך גל אבק יבש. היה תנחום יורד ממנה, מניח השוט, קושר המושכות לגדר, שופך תערובת לפרדות, ופונה להעמיס שקים כבדים על גבו ולהעבירם למחסן.
העגלה היתה מתרוקנת, כשהפרדות לועסות ולוגמות בשקיקה מים מחבית חתוכה ששיפוליה חדים, מפלבלות בשפתותיהן ומגרשות בזנבן זבובים שחורים. כשהשקים היו סדורים בערמה, היה תנחום מזדקף, מעביר אצבעו על המצח הרטוב מזיעה, ומנגב את ידו במכנסיו, מנער הקסקט, חוצה את החצר ובפתחו של אחד החדרים הנמוכים, מתחת לגג הרעפים האדום, מתיישב על אבן, חולץ נעליו, מתיר את החותלות מהרגליים, מתרומם, נכנס לחדר וסוגר את דלת הרשת, כדי שהזבובים לא יכנסו. בפנים, היה מוריד את החולצה הרטובה, ויושב על מיטת ברזל מרושתת שקש מזרונה מתפוקק בו, היה מזיז את הווילון, מוציא בגדים נקיים מהארגז ויוצא למקלחת המחצלות הרחוקה.
חיה מוסיפה ומספרת: “ואני נזכרת באותו בוקר בטבת, שתקפו אותי צירי לידה, היה שקט בחצר, כולם היו בשדה, רק מרים בבגדי עבודה, עמדה לידי מיטתי, החזיקה בידי והוקל לי”.
כשפלחה הצעקה הראשונה של הילד את אוויר העולם, פתחה מרים את החלון ונשמעה הקריאה המהדהדת בכוון חדר האוכל: “נולד בן! נולד בן!”. מולה נולד, ותנחום היה רחוק בשדה.
ובערב, כשנכנס לחצר, כדרכו, על עגלת גלגלי העץ הגדולים, עוד היתה מהדהדת בחצר הקריאה – “נולד בן!”. הוא ירד מהעגלה, הניח השוט, קשר המושכות, שפך תערובת והוסיף מים לפרדות, ובצעדים עייפים עבר את החצר, נכנס והציץ בילד בהפתעה ובסקרנות, וברק אושר האיר בעיניו.
ושוב – הוריד בשקט את הקסקט, חלץ נעליו וקלף חותלותיו, לקח הבגדים וירד למקלחת המחצלות

תוכן עניינים

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן