אבא לא יכול…
ויש לו ילד בן 3 בסך הכל….
” אבא “. הוא מושך בידו,
“קום כבר, נלך לגינה.
נעם, החבר שלי ,אמר
ש הוא לא יכול מחר “,
“אבא,, למה אתה לא קם??
עוד מעט יהיה חושך,
ונעם כבר לא יהיה שם…”
“מה.. אבא, אתה בוכה??
אבל יש לך דמעות בעיניים….
בוא, אני מנגב לך אותם..”
“אתה רוצה שאני גם אלטף לך את הראש??”
“זה נעים לך…? וגם נשיקה..?”
“תיכף אני עושה לך הצגה נורא מצחיקה”
“אבל קודם, אני רץ להביא את הדובי שלי,
שיחבק אותך חזק …חזק… מאד,
ויגיד לך ש”עם דובי, לא צריך לבכות ולפחוד”
אני מוותר לך עליו, אבל….
בלילה , תחזיר לי אותו, טוב…?
כי גם אני צריך אותו, את הדוב…..”
אבל אימא…
…אבל אימא… למה אבא לא קם??
— הסברתי לך ,חמוד שלי,
הוא מאד עייף.. וחולה גם…
-“–אז …שיישן כל הלילה והיום,
ויבריא ויהיה חזק….
וייקח אותי באופניים לים,
— במהירת הבזק….
ונשתולל יחד בים,
ונלקק גם ארטיק שם..
ואבא יהיה כל כך שמח
שלא יהיה יותר חולה לעולם…”
אימא מעמידה פנים שמחות,
ומנשקת את החמוד הזה,
ולחייה לחות….
מסדרת ,מבשלת.
מכבסת, מנקה….
כל היום היא נורא נורא עסוקה.
בא ערב—-
משכיבה לישון את הבן החמוד,
תמיד עם הדובי , שעוזר מאד מאד..
אחר כך, מתפנה לטפל באבא,
נותנת לו את כל הלב… ונשיקה…
ומכבה את האור…
על ספת הסלון, צונחת גמורה,
יודעת שאין, אין שום ברירה…
כי מחר,
יהיה ממש אותו דבר…
הם, בסך הכל, רק בני שלושים וחמש….
וזה, כל הזמן , מה שיש….
פתאום צלצול מאבא, נדלקו אורות..
היא רצה אליו.. .. ועיניו מאירות..
הוא כותב לה :” יש לי רעיון..
אמצא איך להמשיך.. בעזרת הראש..
הוא לא נחלש…הוא חריף ובהיר….
אין סיבה שרק אכה בו בקיר….
מחובקים….וצמודים…
.עיניה ועיניו זוהרים כיהלום,
ומחדר הילדים– חמודי ודובי,
צוחקים כנראה, מתוך החלום…..
שמחות וצלחות
כתבה: נינה תיקוני מקצב: רותי
אם זה יומולדת, ,יום שחרור או נישואים,
במסעדת שף, מבעוד מועד, מקום מזמינים.
היגיע היום הגדול , המשפחה בעננים,
מתקשטים ,מתבשמים, מזדקפים ו”יוצאים ” .
באווירת חג ,על בטן ריקה, וציפייה למיטב,
צועדים: סבתא, ילדים ,ואם וגם אב.
למסעדת השף הגיעו, אינם עומדים בתור,
כי הרי שולחן הזמינו –עגול ,עם נוף ואור.
המשפחה ,בה כל ויכוח, לא נגמר בלי מכות,
וכלל אינה יודעת מזה נימוסים והליכות,
רק ניצבה על סף המסעדה המפוארת,
בין רגע עברה, טרנספורמציה לתפארת.
אדיבה, מרוצה , מאוחדת,
מפזרת חיוכים ,לשם ולכאן
ומתיישבת בניחותא, ליד השולחן.
צופה לכל כיוון באיפוק –מאיין יבוא המלצר,
עם ספרי התפריט– בו טמון “האוצר”.
עוברות 5—10 –15 דקות ארוכות…
החוגגים, מסתבר, עליזים קצת פחות,
הפנים כבר לא בדיוק מחייכות,
“תנו לי”, מתרומם האב, מנופף את היד:
ימינה ,שמאלה ,קדימה אחור…
.. אף מלצר לא פנוי. ולו גם אחד.
סבתא כבר הלכה לשירותים, פעמיים,
ואימא, בשבילה, הזמינה כוס מים.
בחסות השולחן , הבן , היפר אקטיב,, בעיטה שולח,
לאחות הקטנה. “כי מגיע לה” ו”אני לא שוכח”..
אבא, שברגיל, היה מעיף לו סטירה,
נועץ בו עיניים זועמות שאומרות :
“חכה, חכה…., כאן פשוט .. אין ברירה…”
במסעדה רעש, שמחת אכילה וריחות מגרים,
אימא לוחשת: “השולחן שעל ידינו ,קיבל כבר לפנינו,”
המשפחה מתוסכלת, העצבים בוערים,
ובלוטות הרוק– הן עובדות על ריק:
“זה לא יתכן.. הרי אמרנו בפירוש :
זה אירוע מיוחד! חובתם לדייק !! “
והנה- מרחוק ,מתקרב לו המלצר, עם חיוך התנצלות נחמד,
לכולם מביא הוא מים ותפריט חגיגי מיוחד.
כל אחד ואחת, בריכוז, מעיינים בדפי התפריט,
וסבתא אומרת: “מה זה ? זה סינית.!!. תביא לי אחד בעברית”.
דין ודברים מתפתח. כולם שואלים ביחד:
.”.מה זה “קלאמרי”?”.. “מה זה “שרקוטרי”?”
“נתח ברזה ומוזלי מלוח –זה פשוט בשר??”
“מה עם איזה סטייק ? או משהו פחות יקר ? “
“רופינו אורבייטו –זה צריך להיות יין ?”
“הבלורה” בקינוח- יש בה גלידה עדיין??”
להסביר, מנסה המלצר, מה זה מה, ואם הוא יכול….
זורק לו הבן:,”ייאלה עוף כבר ,ותביא משהו לאכול”!!
סבתא רעבה ועייפה,
היא רוצה רק סלט וחביתה.
והילדים—צ’יפס ושניצל ו”המשהו הזה שיש בו גלידה”,
אבא ואימא עוד שומרים על פאסון,
מתכון לא ברור מזמינים, שעולה קצת פחות הון ….
המלצר סביבם מרקד , וממליץ ומסביר,
רושם ומוחק ,מסכם ומבהיר,
ואז נעלם בצעד קליל לכיוון המטבח…
עוד מעט קט והמנות יגיעו- – –
“מקווים, שבכל זאת, יהיה טעים ומוצלח”.
עובר זמן… כבר ביקשו שלוש פעמים מים,
סבתא נרדמה,
ואבא , לא עמד במילה ,והחטיף לבן פעמיים.
..והנה מגיעות המנות והיין…
קריאות הללויה, ומחיאות כפיים.
“רגע, רגע, לא להתנפל,
צריך להעיר את סבתא,
ולברך ברכת הגומל”,
הילדים מתפעלים:
“איזה יופי.. לאימא ואבא הביאו צלחות עם ציור”
“יש מצב שנשבע ממנו?? זה כלל לא ברור”
סבתא : “מה שרואים פה.. זה… “ציור של “מירו”..
תבקשו להחליף ל”וואן גוך “…
“למה?”
“כי הוא ..יותר מביע…..
ובעיקר – יותר משביע “,
כל אחד מתרכז בצלחת ,טועם ואוכל
בשולחן הושלך הס—התפריט מתעכל,
“טעים לכם”?
“אצלי זה קצת מוזר”
” לא משהו.”.
“גם אצלי לא אי אי אי..”
מסיימים–
קמים,
משלמים,
הבי–תה ו–ד.ד..ד…די…
“אך לא אבדה תקוותינו ,לא נתייאש,
מחר יהיה שמח ,אבא יעשה על האש.”
השפה התכווצה
כתבה : נינה.
אי פעם כל אחד היה יכול לבחור לדבר ולענות לשאלה במילה משלו :
שאלה :מה נשמע?
נפלא, מצוין, יופי, שמח, אין טענות ומענות
משובח, הולך טוב, מסתדרים, אחלה, יש הבנות..
עכשיו, יש מילה אחת :
סבבה.
שאלה :איך היא ?
נהדרת, מעוררת, מלכה, חתיכה, זונה, יפהפיה, טובה..
היפה בנשים…מתנה.. מלכה.. שווה..
היום, בקיצור:
כוסית.
שאלה: מה קרה ?
מתוסכל, לא טוב , מאוכזב, נכשל, אומלל,
דיכאון.. מפח נפש, בקרשים …אל תשאל..
היום:
באסה.
שאלה: שמעת ש.. ?
באמת ?, לא יאומן, זה חדש לי, לא יכול להיות… הופתעתי,
אני מת…נאלמתי דום, לא ידעתי, נדהמתי… ,
עכשיו :
וואלה?
שאלה : איך היה ?
קטן עלי, מינורי, לא הרבה ,בקושי, מינימלי, בלי כל מאמץ, בגרוש,
היום זה :
בקטנה.
שאלה: אתה אוהב את זה?
רוצה מאד ,משתוקק, מצפה, מתלהב, הכי הכי,
היום:
מת על זה…
מחמאה :גדול , מנצח, מוכשר, אלוף, תותח, גבר, עשר, נפוליון, כריש
היום:
מלך.
שאלה: איך היה?
נפלא, מצויין, מהנה, מענג, ,שמח, חבל על הזמן, נהדר,
עכשיו
בכיף.
שאלה : איך הרגשת?
רע מאד, עגמת נפש, מגעיל, דוחה, לא טוב,
היום
נאחס.
פעם… כשרצו לתאר פגישה רומנטית כתבו כך:
“פגשתי נערה על אם הדרך
יפה וברה.. האקטוף לה פרח ?
בעודי מתלבט איך להכירה..
על סוס דוהר , בא אבירה..
היא רצה לקראתו.. ו……
…………………………..
בענן אבק …על אם הדרך..
נשארתי דומע ובידי הפרח…”
היום, זה יותר קצר….
“הי אחי.. יצאתי עם כוסית אחת.. היה סבבה.. סחבק היה בעננים
….???
לא משאתה חושב… זה היה בקטנה…
…פתאום הופיע איזה אחול מאניוק… והשרמוטה הלכה איתו…איזה באסה …
יום לימודים בחייה של סטודנטית בביתנו.
כתבה נינה הארות ותיקונים: רותי נוסבאום.
קמתי בבוקר אחרי לילה לא קל…
לא נפרט מה לקחתי.. ומתי זה הוקל …
בהלה אחזה בי .. מה אלבש היום? .
בחולצה האדומה עם הנקודות , הלכתי רצוף יומיים…
“תסלחי לי חברה, בביתנו לא לובשים אותו בגד ברציפות פעמיים …”..
“יש להופיע כמו שנהוג—נקי , מודרני, מגוון..”
.”.עשרות עיני נשים עוקבות….ופוסקות פסוקן..”.
“גברים? .. לא שמים לב ..אינם מבחינים.. ויש מעט..”
“אישה מתלבשת בשביל אישה … זה מוחלט..!!”
הגעתי באיחור לכיתה ..פשוט לא שמתי לב..
ומתחיל העניין המסובך — “היכן אתיישב ?”
רב הכיסאות מסומנים זה עידנים..
בתיקים , צעיפים כריות ועיתונים..
“זריזות” ו”לתפוס”, זה שם המשחק הנועז
אך זריזים היינו פעם…..אי שמה.. אי אז…
טוב ..מצאנו, נדחקנו, דרכנו ,הסתרנו
ביקשנו סליחה.. וכמעט הסתדרנו..
–סטופ ! מה לומדים פה??? על מה השיעור??
“כתוב על הלוח “… “מה לא ברור??!!”
…ומתחיל המסע לכיתה האחרת
(“מה איתך? ” ננזפתי .. “את לא מסתדרת !”)
שם..הכל כמו חדש.. מעניין.. מרתק.. מהמם…
ואומר המורה: “זה היה בקצרה סיכום השיעור הקודם”…
.. רק אני לא זוכרת?…כולם מתמצאים כל כך יפה..??
החלטתי במקום :. להזמין תור דחוף לרופא…!!
עברה מחצית השיעור,…
עיני , בלי משים, נדדו לשעון
מה קרה?… העמד הוא מלכת??…
…הבנות לא כיוונוהו נכון..???.
לקראת סוף השיעור, רציתי לומר.. אך אני מוותרת..
כולם אצים רצים…רק אני מאחור נשארת..
שעת עשר הגיעה , קפה ורכילות.. איפה אשב??
חבורות הקפה נסגרו כבר.. זר לא יהין הצטרף!!
..
טוב שיש ספריה.. נדבר על ספרים מרתקים..
.(. בבית אשמע מהשכנה.. מה קרה עם הזוג מאפיקים .)..
אין מזל !! –חוסלו הדובדבנים…
איך כולם מספיקים…?? לאלוהים פתרונים….
בשיעור על חכמת התלמוד…הייתי קצת נבוכה..
המרצה דיבר גבוהה גבוהה…ומה לעשות.. שאני נמוכה…
ביציאה התבוננתי בפני הקהל, הזורח מאושר…
כולם כנראה הבינו יותר ..”רק את לא בכושר..!”
אוטובוסים הגיעו..
שיירות נוהרות , עם סלי דובדבן,
מתפזרים לביתם, מי לשם… מי לכאן…
מחר– יום לימודים חדש.. יהיה פחות חם..
מחר .. הכל יהיה אחרת.. הכל יהיה מושלם…
דימויים
כתבה: נינה ינואר 2019
חוץ מכל התפקידים הרבים שיש לממלכת החי באיזון החיים על הכדור
נותרה לה משימה חשובה:
לתת ביטוי קצר ומדויק,
לאופיו ותכונותיו, של הנחמד או המנייאק.
כשאנו פוגשים מאן דהוא,
שהוא ערמומי ,רשע ומסוכן ,
מספיק שנגיד— הוא נחש.
והכל ברור ומובן.
כך מימי התנ”ך ,
דרך האגדות והמשלים.
ועד היום–יום והגידופים —
בן אדם ובעל חי—חופפים,
ברגע שזה מתאים.
הגנדרן –הוא טווס
החרוץ –נמלה
נערה קלת רגל – ממש איילה
המשפיל את עצמו – הוא תולעת
(לא כדאי להתקרב ולגעת)
זולל ומלכלך –חזיר
והצבי –כמובן –המהיר!
ממהרת לברוח –ארנבת
( וודאי הייתה זוכה, לו הייתה מתעכבת…)
לא רציני –הוא פרפר,
( מ”פרח” ל”פרח.”. עובר הוא ,בלי שמץ מוסר.)
שמנה ובוהה –הפרה,
(היא התנגדה, אך הייתה לה ברירה ???)
גם הכלב נעלב….
הרי הוא “חברו הנאמן של האדם”…
אך כשזורקים למישהו—“כלב”!!
זה בהחלט פוגע בידידנו המושלם.
לא יכולנו לוותר על צירופים בהקשר, למקום ולזמן:
ציפי ליבני — קוקייה.
(עוברת מקן לקן, ומשאירה שם בלגן)
גנץ— גירף.
רגליים ארוכות,
נעים הליכות,
– הראש, לא גדול..,
— ומקורביו הבטיחו, שעוד רגע, ידבר בקול..
דודי אמסלם –תוכי אדום (לאורך כל היום)
מירי רגב — ????????
חיפשנו, חיפשנו ולא מצאנו ….
פנינו על הנהלת החי, לעזרה במשימה..
ענו : “מצטערים ,אף אחת לא מסכימה!!”
לאחר שבוע קיבלנו מברק : “מאיינה”
מי זאת…?
“ציפור פולשנית, מזיקה למכביר,
מחסלת את ביציהן של ציפורי השיר”
“מצטערים על אופייה של הנבחרת—
היא היחידה, שלא התנגדה ,להתחבר לגברת…”
קיבלנו…..
מירי רגב— מאיינה!!!
הוחלט: “לכולם, יש מקום אצל ראש ממשלה—זה צוות ממש מלוכד…!!.”
פקחה עיין האבולוציה…. נורא נבהלה ממה שהומצא…..
וחושבת………… להכחיד בקרוב, את מה שיצא…
ראש ממשלה?— זו שאלה גדולה…
תרנגול?—המכריז על סודות המדינה בקול….?
עורב?– נוצצים וזהב הוא גונב…?
נחש ?—המשיל את עורו ומופיע בלבוש חדש ?
שועל?– המפתה את העורב ואוכל את השלל…?
נראה שפה, האבולוציה, הפתיעה את עצמה…..
וחושבת, להכחיד בקרוב, את מה שיצא……
כך שאדם ,בעלי החי צומח והכל..
מתחברים לגן חיות אחד גדול.
המטיילות ..
כתבה : נינה בן משה. תיקונים והארות :רותי נוסבאום.
שבוע ,שבוע, בכל מזג אויר, חום או קור
יוצאות חמשת המטיילות ,את הארץ לתור .
לאן ?? גם הן לא יודעות בדיוק…לאן להוביל…
בשילוב הרעיונות של נינה, המפות של נעה..
והרבה נחישות ואנרגיה …..הן מצאו את השביל…
…..אל חורש סבוך חרישי…מעיין נסתר ומוצל….
ש ם הן לוקחות את הזמן, מתכבדות בעוגות של נורית ומיכל.
רעיה מביאה תה צמחים נהדר,
והכל שם נשכח, גם הגיל ,גם מגדר…
לאורך הדרך.. לא יהיה צמח שלא יגדירו, או פרח שלא יזהו,
אחרי ויכוח מקצועי ובדיקה במגדיר…
רעיה ונעה יודעות להגיד את שם הציפור על הקוץ…
ומיהם שני הפרפרים המרהיבים, שעסוקים כרגע בסטוץ..
אני מתעניינת ותיכף שוכחת…… מתוך הבנה
שבטיול הבא שוב אשאל… ויתנו לי תשובה נכונה..
במעלה ההר, שומעים ממיכל, על בר מצווה של נכד וחתונה לנכדה…
על סוגי העוגות שתכין.. עם פירות וגבינה….יש עבודה.!!…..
ומנורית — זיכרונות מילדות רחוקה בחיפה, בכרמל
וטיולים קשים עם אבא, בכל ארץ ישראל…
והנה כבר שקיעה… מחשיך.. הבנות עייפות… וקר..
ירח עלה…ושקט.. ……….. וכך הטיול נגמר.
כשמגיע הקיץ , הביל וגם חם …
הן במעיינות.. או לחופו של הים….
שם, בפינות נסתרות מאדם..
מתרחצות בלבוש חוה ואדם .. (לפני שאכלו את התפוח..)
השבוע ..טיול לרמת הגולן..
לעין תות, מעיין מוצל וקטן…
ואז.. קצת לשחות בבריכת יונתן…
בדרך ..פתאום… יורים תותחים , המון פגזים.. ועשן..
לאחר מחשבה אמרו הבנות .. זה לא ירתיע אותן…
בשלווה צעדו אל מעיין יונתן..
להחיות בו גוף ונפש,… (הפעם גם_ עם בגדי ים.. )
לפתע הגיעו רכבי אש כבדים ,בתוכם חיילי מילואים,…
והסבירו בנימוס לבנות
שהן בשטח אש פעיל… וזה קצת לא נעים……
תוך חצי שעה תתחיל תנועת כוחות..
…אם יכולות הן בטובן, לסיים ולפנות…
המפקד העמיס אותנו ע ל ג’יפ
עמוס לוחמים ונשק…
בדרך לא דרך היטלטלנו קשות,.
איפה אנחנו.??.. קרובים לדמשק??…
הגענו, סוף סוף אל הכביש… שם שאגו כבר
טנקי מרכבה , תותחים, תמ”ת ור”קם…..
……………………………………………………..
רטובות , עייפות ומאושרות..
החזרנו את הגולן לצ”הל,…..
והטיול הושלם.
ובדרכן, לא יהיה צמח או פרח שלא יזוהה אחרי ויכוח מקצועי ובדיקה במילון
…וּמָה עִם הַגֶּבֶר…
כתבה: נינה
בְּעוֹלָם הַחַי , אִם רוֹצֶה הַזָּכָר לְהַשִּׂיג נְקֵבָה,
הוּא מִתְהַדֵּר ,כְּדֵי לִמְשֹׁךְ אֶת תְּשׂוּמַת לִבָּהּ-
–בְּנוֹצוֹת מַרְהִיבוֹת. רִיקּוּדֵי חִזּוּר ,הַפְגָּנַת מַעֲלוֹתָיו,
קְרָבוֹת עִם זְכָרִים אֲחֵרִים, שֶׁרוֹצִים גַּם.. וְעַכְשָׁו..!!.
כָּךְ שֶׁהַיָּפֶה, הֶחָזָק, הָאַמִּיץ ,הַגִּיּבוֹר,
מוֹרִישׁ תְּכוּנוֹתָיו לְהֶמְשֵׁךְ הַדּוֹר.
הִגִּיעָה הָאֶבוֹלוּצְיָה, אֶל יַקִּירֵנוּ, הָאָדָם,
וְהַכֹּל הִסְתַּבֵּךְ, הִתְהַפֵּךְ וְאוּלַי קְצָת נִפְגַּם..
מִתְקַשֶּׁטֶת, רוֹקֶדֶת וּמְפַתָּה הִיא דַּווְקָא הַנְּקֵבָה,
כְּדֵי שֶׁיִּבְחַר אַךְ וְרַק אוֹתָהּ ,רַק בָּהּ.
לָמָּה? אוּלַי מְסִבּוֹת הִתְפַּתְּחוּת הַמִּשְׁפָּחָה,
–הֵן הִיא זְקוּקָה לְעֶזְרָתוֹ ,שֶׁיִּשָּׁאֵר בַּבַּיִת,
שֶׁיְּפַרְנֵס, וְשֶׁיָּגֵן —וְלוֹ גַּם כַּזַּיִת..
אֲבָל אַלְיָה וְקוֹץ בָּהּ..
תַּפְקִידָהּ שֶׁל נְקֵבָה הִנּוֹ לָלֶדֶת
רוֹצֶה ,אוֹ לֹא רוֹצֶה ,
תָּמִיד הִיא שׂוֹרֶדֶת.
בִּיוֹלוֹגִית ,הַטֶּבַע ,סִדֵּר אֶת זֶה כָּךְ,
שֶׁהִיא בְּקַלּוּת מוּפֶרֶת, וְלוֹ גַּם בְּהֶכְרֵחַ….
רַק קַמְצוּץ קָטָן שֶׁל זֶרַע ..וְהִיא הָרָה, יוֹלֶדֶת,
וְאָז: חָלָב, אִימהוֹת, אַהֲבָה, יוֹמוּלֶדֶת…
אֵצֶל זָכָר ,מִנֶּגֶד, זֶה לֹא חַד וּבָרוּר
וְאֵיבַר הָרְבִיָּיה -הוּא בְּהֶחְלֵט סִפּוּר:
זֶה עוֹמֵד, זֶה מִתְכּוֹפֵף,
זֶה מִתְכַּוֵּוץ לוֹ זֶה גָּדֵל…
עִתִּים קָשֶׁה, עִתִּים –זֶה רַךְ…
וְזֶה “הוֹלֵךְ”.. אוֹ: “לֹא כָּל כָּךְ..”.
מִגִּיל 13-עֵת יִזְרֹום בּוֹ הַהוֹרְמוֹן,
מַתְחִילִים לְהִתְעַנְיֵין :
אִם זֶה עוֹבֵד?… אוֹ.. נִשְׁאַר הוּא יַלְדּוֹן.
טופח עַל שׁכמוֹ אָבִיו–“תִּהְיֶה גֶּבֶר !!
זֶה היּעוּד שֶׁלְּךָ — מִכָּאן עַד הַקֶּבֶר…”
(בְּמֵאוֹת הַקּוֹדְמוֹת ,הָאָבוֹת, לַפְּרוּצוֹת לָקְחוּ אֶת הַבֵּן,
כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד, שֶׁיִּתְאַמֵּן ,שֶׁתָּמִיד יִהְיֶה הַכן.. )
בַּצָּבָא :”הַי אָחִי ,קְרָבִי זֶה הֲכִי גַּבְרִי
קוּם פוּל קוּם פוּל, כָּךְ נִלְחַם הַחַיָּל הָעִבְרִי..”.
נוֹשֵׂא כָּאוּב הוּא זֶה וְיוֹמְיוֹמִי,
מַטְרִיד אוֹתוֹ בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה,
רוֹדֵף אַחֲרָיו בַּתִּיכוֹן,
אַף פַּעַם לֹא בְּדִיּוּק בָּטוּחַ..
לְעוֹלָם — לֹא בְּדִיּוּק נָכוֹן.
אוּלַי , לְשֵׁם כָּךְ, הַהִיסְטוֹרְיָה,
נָתְנָה לוֹ כָּבוֹד וּמַעֲמָד
כְּדֵי לְפַצּוֹת עַל הַקֹּושִׁי,
בִּשְׁבִיל שֶׁיַּחְזִיק מַעֲמָד..
לָכֵן , בָּנוֹת —הוֹרִידוּ נָא הִלּוּךְ..
לֹא בְּכוֹחַ !! קַבְּלוּ אוֹתוֹ בַּהֲבָנָה, וּקְצָת יוֹתֵר חִיּוּךְ..
הָשְׁאִירוּ לוֹ מְקוֹם כָּבוֹד. הֵן בַּעֲלִיל,
כֻּלָּנוּ כְּבָר יוֹדְעוֹת, מִי בֶּאֱמֶת מוֹבִיל..
יֵשׁ סַכָּנָה מַמָּשִׁית ! וְזֶה לֹא בָּרוּר מֵאֵילָיו,
הֲרֵי אִם הוּא יֵלֵךְ לְאִבּוּד…
מָה הִרְוַוחְנוּ??
הוּא יְחסָּר לָנוּ…….נִתְגַּעְגֵּעַ …
—וְאֶת מִי כְּבָר נאהָב???
המושבה
כתבה : נינה.
ממש ממש ליד דגניה – בסבך , בכנרת..
לפני שנים לא רבות , צצה מושבה מפוארת.
משנה לשנה גדלה בהצלחה
ועוד מצטרפים משחרים לפתחה.
הדגם הוא –לא קיבוץ משותף, לא קיבוץ מופרט
לא מושבה לא מושב שיתופי –זהו דגם מיוחד..
שראוי ונכון שנבחן אותו עם משקפת, ונלמד…
קהילה גדולה מאד המקבלת בכנפיים פתוחות
שחורים ולבנים
צעירים ובוגרים
גדולים וקטנים
מי שמתחייב לבנות את ביתו באזור
מתקבל בשמחה ובנקישות מקור.
לא מבקשים פנסיה, לא חשבונות סמויים…
לא בודקים מה הוא השאיר מאחור
חשוב שיהיה חרוץ ושקדן
מסוגל להקים משפחה כל שנה , ובזמן..
ההורים מסורים, דואגים לבנים
..אינם מסתכסכים ורבים עם שכנים
לא שמעו על פרצלציה.. ושיוך בנינים…
ועל אף הצפיפות וההמולה הרבה
אין משפטים ,גישורים ותביעות דיבה.
לא מציצים מה קורה אצל השכן
מקסימום אומרים “בוקר טוב” מקן לקן ..
כל זוג עסוק ,אך ורק בענייניו…
כך הוא תורם למושבה את המיטב..
עם ערב ,הסתיימה הפעילות, השעה מאוחרת..
המושבה, ,נחה נמה ,בדממה לתפארת.
ועתה ניכנס ונכיר מקרוב,
את חברי המושבה שליד החוף.
אנפות יש מכל הצבעים ומינים
לבניות, אנפות סוף, אנפות לילה..
והיפהפייה ביותר — אנפה ארגמנית
שכמו עפה ממגילה עתיקה ,יפנית…
קורמורן גמדי ,בקביעות מקנן
צולל ומביא דגיגים אל הקן.
אך המיוחד מכולם– הוא המגלן,
פוסע במים, ממש כמו רקדן,
שחור ועדין ומקורו כמו מגל
מעופו באויר, מהיר הוא וקל..
ואותם מגלנים הם בני המקום
ממש בני דגניה,,
ולא רק כאכסניה..
לפני שנים היה אחד או שניים
ועתה הם רבים.. מעל מאתיים,,
בנים שמעדיפים לבנות ביתם במושבה…
כי–זה פשוט וקל ,זה לא מסורבל
לא מחכים שנים ,אין סחבת בכלל
לא צריך להקשיב לאגדה
שאת רמ”י תעקוף רק “חלופת האגודה..”
זה לא עולה מיליון…, יותר או פחות…
ומקבלים אותם שם בכנפיים פתוחות..
אז בואו נצא לעת ערב נעים
אל המושבה, עם משקפת ,
להתבונן, להנות, ואולי להחכים…
המורים שבאו משם…
כתבה : נינה בן משה.
בשנות החמישים הם הגיעו משם….
..מכל מיני שמים….שיש בעולם..
פליטי מחנות , מארצות המזרח,
שפתם משובשת.. עברית?.. לא בהכרח..
עברם עמוס על כתפיים כפופות..
עיניים .. סובבות לעיתים תכופות..
“..מאין תבוא המכה המחסלת….
ממערב?.. ממזרח…? מחלון או מדלת..?”
אנשים משכילים בלבוש אירופאי וכובע
שטעו כנראה בדרך…
והגיעו לבית ירח…
התלמידים, היושבים דוממים אצל שלמה גזלן,
הבינו מהר מאד עם מי יש פה עניין…
תכננו בקפידה את השיטות,
שלא יתנו למורים אלו לשקוט.
חיברו עליהם פזמונים
בנו אביזרים משונים
והבטיחו—נלמד את המורה האורח
איך עושים אצלנו, בבית ירח, שמח…
מורה חדש למתמטיקה ופיזיקה — ארנון
בעל קול גרוני מוזר , לא לוקח סיכון..
מחלק דף למבחן, מתבונן לצדדיו
מי מעתיק ממי, מי לוחש פה עכשיו..
אחד התלמידים פותח פה לפהק…,
ארנון חוטף את מבחנו , בלי למצמץ ובלי לגהק…
אך לארנון, שמורה אצל התלמידים זכות יתר..
בזכות כישורי הפיזיקה שלו
הוא צף יומיום בירדן מהכנרת— ועד הסכר.
כישרון, שעד עתה, לא היה לו כל זכר.
שאר המורים, מגיעים בשן ועין לחדר המורים..
כפופים עוד יותר, מתלבטים בנפשם…
“..אולי.. היה טוב ונכון … לחזור ל…..שם…”.
מעשה במורה מרומניה ובנה הקטון
שמה הלנה, בנה מיקי, והכלב –ציפון..
הייתה מורה לביולוגיה.. ,
מתוך ידע בחומר הנלמד בכיתה,
שינו התלמידים את שמה ל”אגלנה ירוקה”. (חד תא)
התגוררה בקיבוץ בחדר וחצי, בודדה , בלי עזרה..
את מיקי הקטון, נאלצה לקשור, עם חבל ארוך, לממטרה..
(גם למיקי לא ויתרו והכניסו אותו לשיר…)
“…יש לה בן חמוד כמוה
הוא ביישן גדול
כל היום צועק הוא אימא
מתפלש בחול..” (ויש גם מנגינה לשיר. )
בינתיים, יוצאים לאסוף פלנקטון בבריכות,
התלמידים מתכננים…מתי להכות….
וכשהיא מתכופפת לשאוב מן המים
מסתדרים בשורה צפופת אחוריים..
נדחפים “באקראי.”.. והלנה במים…
באחד השיעורים .. כשהלנה בדקה מבחנים..
יצאו התלמידים בחשאי מן הכיתה
נעלו את הדלת .. והיא— בפנים…
עמדו על הדשא צוהלים בגרון
לראותה משתחלת מן החלון…..
היו והיו עוד מעשי בריונות קשוחים
חלקם אולי שכחנו,..
רק הם.. המורים… אינם שוכחים…
עברו שנים ,כמעט חמישים שנה…
“מקהלת האיחוד”, חינם, מתארחת,
בחו”ל, אצל איש עסקים, בעל מסעדה משובחת.
אחד הזמרים, (היה פעם תלמיד של הלנה..)
שואל את חברו במרפסת החשוכה,
מי יעזור לי פה למצוא את המרכז..?
עונה לו קול, לא מוכר. בעברית, מן החושך…” אכוון אותך “…
…? לאחר תדהמה, בירורים, שאלות והיכרות…,
מתברר שאותו אלמוני הוא— מיקי של הלנה…
בילדותו, הסתובב קשור לממטרות..
כשבגר, התחבר למ(מ)טרות אחרות….
בעל נכסים הוא, מסעדות… ונפש גדולה ואדיבה…
שיש בה מקום מיוחד לעמק ולארץ אהובה….
הַלּב
כתבה נינה
מָה שֶׁהַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית , עַל הַלֵּב, הֶעֱמִיסָה וַעֲרֵמָה,
גַּם לֵב אֶבֶן אוֹ בַּזֶּלֶת -לֹא הָיָה עוֹמֵד בַּמְּשִׂימָה.!!…
מ -צְפוּנוֹת וְסוֹדוֹת שֶׁנִּשְׁמָרִים בּוֹ לְעוֹלָם,
וְעַד- לֵב פָּתוּחַ וְגִלּוּי לֵב מֻשְׁלָם.
מְ-אֹמֶץ לֵב -לֵב עָשׂוּי לְלֹא חַת,
וְעַד- לֵב נָמַס מֵאֵימָה וּפַחַד.
מְ-רֹחַב לֵב, שֶׁלַּכֹּל הוּא פָּתוּחַ.
וְעַד שְׁרִירוּת לֵב, גְּבַהּ לֵב וְזָחוּחַ.
מְ-נְדִיבוֹת לֵב, לֵב זָהָב מְלֵא תּוֹדָה,
וְעַד לֵב אֶבֶן, חֲסַר לֵב, לְלֹא תְּהוּדָה.
מוּל כָּל מְשִׂימוֹת הָרֶגֶשׁ הָרַבּוֹת ,
בַּל נִשְׁכַּח פְּרָט שׁוּלִי – – –
מַּנְגָּנוֹן מְּסֻבָּךְ זה, הַנִּקְרָא לֵב,
נוֹעַד לְהַחְזִיק אוֹתָנוּ חַיִּים,
וְלָאו דַּווְקָא לְהִתְייָאֵשׁ אוֹ לְהִתְאַהֵב…
הוּא עוֹבֵד בְּחָרִיצוּת יוֹם וְלַיְלָה וְיוֹם,
אֵין שַׁבָּת ,אֵין חַג ,לִשְׁנִיָּיה לֹא יִדֹּם.
כָּל מִשְׁאָלָה וְרֶגֶשׁ, תְּפִלָּה וְשִׁירָה,
(לְפִי ביאליק) “נֶחְצָבִים” מִן הַלֵּב , וּמְבִיאִים אוֹרָה וּבְּשורָה,
הָבִּינָה – – כְּבוֹדָהּ בִּמְקוֹמָהּ ,אֵינֶנָּה נוֹכַחַת תְּחִלָּה,
מִתְבּוֹנֶנֶת מִן הַצַּד, מַקְשִׁיבָה ,אֵינָהּ אוֹמֶרֶת מִלָּה.
מְעַנְיֵין מֵאַיִן קִבֵּל הַלֵּב אֶת צַלְמִית דְּמוּתוֹ:
יוֹצְאִים שְׁנֵי קַוִּים מִמָּקוֹר אֶחָד,
נִפְרָדִים ,מִתְרַחֲקִים וְנִפְגָּשִׁים לָעַד.
הַחוֹקְרִים אוֹמְרִים שֶׁצַּלְמִית הַלֵּב הַיְּדוּעָה בָּעוֹלָם,
דּוֹמָה יוֹתֵר לְלֵב פָּרָה, מֶלִיבּו שֶׁל אָדָם..
אַךְ לְנוֹכַח “אִי הַנְּעִימוּת.”.. נִמְצָא הֶסְבֵּר יוֹתֵר נוֹחַ.:
מְסָפְּרִים , לִפְנֵי שָׁנִים, בָּעוֹלָם הַקָּדוּם,
גִּדְּלוּ אֶת צֶמַח הסילפיום, מֵעֵין שׁוּמָר נָדִיר,
שֶׁהָיָה יָדוּעַ בְּכּוֹחוֹ הַמֵּרָפֵּא, כָּל מַחֲלָה וּמוּם.
צוּרַת זַרְעוֹ נִטְבְּעָה עַל מַטְבְּעוֹת הָעִיר,
וְהִיא צוּרַת הַלֵּב– מֵאָז וְעַד הַיּוֹם.
בְּעִיקַּר מְשׁוֹרְרִים, לֹא הִרְפּוּ מִן הַלֵּב,
יוֹם וַלֵיל ,בְּשִׁירָם , מִתְרוֹצֵץ וּמַחְלִיף מַצַּב רוּחַ,
מֵרִינָה – לַנְּהִי, מִנָעוּל – – לְפָּתּוחַ..
בִּשְׁנוֹתֶיהָ הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל הַמְּשׁוֹרֶרֶת רָחֵל,
בְּעוֹד הִיא שׁוֹהָה, בּוֹדֵדָה, בְּחַדְרָהּ הַדַּל,
הַלֵּב -הַיָּחִיד שֶׁהָיָה לְצִדָּהּ, הַמָּה, לֹא חָדַל.
וְיַחַד סָפְרוּ, חֹדֶשׁ ,יוֹם וְשָׁנָה,
לִקְרַאת “יוֹם הַדִּין” מְזָרֵה הָאֵימָה,
כָּל שְׁבוּעַ כַּתְּבָה, בְּ “בְּדִידוּת חַיָּה פְּצוּעָה” ,
שִׁיר שֶׁל כַּמָּה שׁוּרוֹת ,לְעִיתּוֹן “דָּבָר”,
שָׁם יָשְׁבוּ גְּדוֹלֵי הָאֻמָּה: ברל כצנלסון ,שָׁזָּר,
שֶׁהָיוּ ,כֻּלָּם, אֲהוּבֶיהָ, בְּיָמִים מִשֶּׁכְּבָר…
הָיוּ מְשַׁלְּמִים אָז עַל שִׁיר , לְפִי מִסְפַּר הַשּׁוּרוֹת,
וְשִׁירֵי רָחֵל קְצָרִים… אַךְ כִּבְדֵי אֳמִירות….
הַייֵּאוּשׁ, הָאַכְזָבָה מֵחֲבֵרִים לְדֶרֶךְ וְלֵב,
שֶׁנָּטְשׁוּ , נֶעֶלְמוּ בִּימֵי חֹלִי וּכְאֵב,
עָלוּ מִן הַשִּׁירִים:
“וְגַם הַהֵד נָדַם.. וְלֹא שָׂרַד מְאוּם
מֵהַזָּהָב הַטּוֹב שֶׁל מִכְמַנֵּי עָבָר.
עַתָּה אֶבְיוֹן הַלֵּב, עַתָּה הַלֵּב עָגוּם,
עַתָּה הוּא קַר.” רחל
נ.ב.
נוֹהֲגִים, לְצַיֵּן וְלַחְזֹר מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם,
אֵיךְ גֵּרְשׁוּהָ חַבְרֵי דְּגַנְיָה מִשַׁעַר בֵּיתָם….
אַךְ כִּמְעַט, וְלוּ אֶחָד, לֹא מַזְכִּיר,
אֵיךְ נְטָשׁוּהָ, רָאשֵׁי הַתְּנוּעָה, בָּעִיר.
ברל כצנלסון , זַלְמָן שָׁזַר,
נֹחַ נפתולסקי, וְעוֹד….
…שֶׁיָּדְעוּ בֶּעָבָר, אֶתְּ רָחֵל ,עַד מְתֹם..
…שֶׁקָּרְאוּ כָּל שִׁשִּׁי ,אֶת שִׁירֶיהָ ,
…וְעָבְרוּ, בְּלִי נִיד עָף, לְסֵדֶר הַיּוֹם…
וְכָל אֵלֶּה ,כָּל הַנִּזְכָּרִים לָאֵל,
לֹא זָנְחוּ לְגַמְרֵי אֶת הַמְּשׁוֹרֶרֶת:
הִתְייַצְּבוּ ביגון בשורה ראשונה ,
בְּהַלְוַויָיתַה – – בְּכִּנֶרֶת…..
“אַתָּה לִי כּקֶדֶם, וְכָךְ-עַד הַסּוֹף
נָעוּל וְגָלוּי וְנוכרִי וְקָרוֹב.
אַתָּה לִי — שָׂרֶטֶת בַּלֵּב, וְדָמָה,
מַסְמִיק וּמַבְרִיק וְרוֹנֵן בָּרָמָה.
הַקְשִׁיבָה, הַקְשֵׁב לוֹ לָקוֹל הַפּוֹרֵץ:
אֵלֶיךָ, עָלֶיךָ, מִמְּךָ — עַד הַקֵּץ…”. רחל
נ.ב. (הֶעָרָה מַעֲשִׂית בְּקֶשֶׁר לַלֵּב)
מִי ,שֶׁלִּבּוֹ צוֹפֵן סוֹדוֹת,
וְאֵינוֹ יָכוֹל לְפַעְנְחָם,
יִפְנֶה יְשִׁירוֹת אֶל הַבֶּטֶן הָרוֹחֶשֶׁת.
שְׁכֵנָה סַקְרָנִית הִיא, אֵינֶנָּה חוֹשֶׁשֶׁת,
לְהָצִיץ בְּחַלּוֹנוֹתָיו שֶׁל הַלֵּב….
וְיֵשׁ לָהּ “תְּחוּשׁוֹת בֶּטֶן” …
מָה הוּא צוֹפֵן בְּחַדְרֵי חֲדָרָיו :
אם כאב, מזימה או זהב…
הילדות של פעם והילדים של עכשיו
כתבה : נינה תיקוני מקצב :רותי יוני 2018
בילדות של פעם – בקיבוץ.. ה-כ-ל היה מותר,
גם מה שאסור – העיקר שאפשר…
רצנו יחפים, בקיץ, בשדה ובכרם,
עברנו בשחייה ת’ירדן, נגד הזרם,
בלי מציל ובלי רשות, בלי הוראות כלולות,
שחינו בכנרת ימים וגם לילות.
טיפסנו על מגדל הבריכה והסילו,
לסרטים של המבוגרים התגנבנו “כאילו”,
(כי הקרינו על הדשא – המשימה הייתה קלה…)
רתמנו פרדות וחמורים לכל עגלה,
ממחסן הפרודוקטים סחבנו אז חלבה,
הבוגרים יותר, בדשא, מצאו אהבה,
מבוגרים בארוחת ערב, הוויכוחים ממריאים,
ואנחנו ,על הדשא, משחקים מחבואים,
בדרך לא דרך, עם גרוש וחצי, חזק ביד,
מגיעים ל”לייבוש” במושבה, לקנות מסטיק ושוקולד.
ההורים? עלינו??— לא ידעו דבר,
כמה, מתי, ולמה.. ואיפה זה נגמר…
הייתה ו. חינוך, נזיפות ,עונשים..
ספגנו ו.. המשכנו ,ממש לא מתרגשים,
כל זה לא הפריע ..מאומה לא עצר,
את אושר הילדות שלנו…, שלא נגמר..
ועתה נראה ש…הילדות, כלואה בגדרות,
תקנות ואיסורים , הפחדות ואזהרות.
“אין לרחוץ בכנרת בלי בוגר ומציל”,
“חובה להתמרח “—ת’עור זה מציל,
גני הילדים מסוגרים בגדר,
“נדנדות? מסוכן ! נא להיזהר”,
“רוכבים על אופניים– רק עם כובע מגן”,
“לא יוצאים לטיול –בלי מדריך מארגן.”
“ונא לא לשכוח לשתות פעמיים,
רצוי בשעה— כשתי כוסות מים”.
ההורים יודעים כל רגע, ומיד,
איפה הילד –לפי מיקום הנייד,,,.
אם רוצים לשמוח? — שותים ומסניפים,
הרפתקאות?— רואים בערוצים מתחלפים…
ועוד ועוד…..
..אך אפשר להגיד בביטחון מסויים,
כשילדים אלה יהיו בני 80…,
…יצחקו על כולם:,
“כשהיינו ילדים—החופש היה מושלם….
אין שום סיכוי ,שזה יחזור, לעולם.!!..”
הַזַּמֶּרֶת.
כָּתְבָה : נִינָה בֶּן מֹשֶׁה. תיקונים: רותי
לִפְנֵי שָׁנִים, בְּמַקְהֵלַת עֵמֶק הַיַּרְדֵּן
בְּנִצּוּחָהּ שֶׁל תבורי יָעֵל..
הִתְבַּשַּׂרְנוּ: בְּפֶסְטִיבַל פְּרָג וְאִיטַלְיָה
תְייַצֵג הַמַּקְהֵלָה אֶת יִשְׂרָאֵל….
הַפְתָּעָה, שִׂמְחָה, הִתְרַגְּשׁוּת וּדְאָגָה
הוֹבִילוּ לְהַחְלָטָה חֲשׁוּבָה, לְצָרֵף זַמֶּרֶת
בַּעֲלַת נִיסָּיוֹן, בְּקוֹל סוֹפְּרַן מְשׁוֹרֶרֶת…
אוֹתָהּ זַמֶּרֶת, יש לה רֶקוֹרְד מְכֻבָּד,
גַּם בְּמַקְהֵלַת הָאִחוּד מָחֲאוּ לָהּ הֵידָד..
הִגִּיעָה הָעֵת — סוֹף סוֹף הַמַּקְהֵלָה נוֹסַעַת לְמַסַּע קוֹנְצֶרְטִים רִאשׁוֹן
בִּפְּרָג וּבִצְפוֹן אִיטַלְיָה.
וְהַזַּמֶּרֶת , (מִנִּיסְיוֹנָהּ בְּמַקְהֵלַת הָאִחוּד)
בִּנְּסִיעוֹת חו”ל – כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְאִבּוּד…
יֵשׁ לְמַהֵר, לָאֲתֵר, אֵיזֶה יָדִיד חָמוּד,
שֶׁיִּסְחַב מִזְוָודוֹת וְיִתְפֹּוס לָהּ מְקוֹם כָּבוֹד
וְגַם בַּלֵּילוֹת – כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת לְבַד
יְנַחֵם, , יַגִּישׁ מַשְׁקֶה ו.. יַחְזִיק לָהּ בַּיָּד…
כְּבָר בַּטֶּרְמִינָל הִיא תָּרָה וְחִפְּשָׂה:
“הַגָּבוֹהַּ מִגֶּשֶׁר?? אוי וי…כְּבָר תָּפוּס!!..
..לֹא נוֹרָא, גַּם הַנָּמוּךְ.. הזה חָמוּד.. ממש טִיפּוּס…”
בַּמָּטוֹס, יָשְבָה הַזַמֶרֶת עַל יָד “הַנִּבְחָר”
וְהֶעֱבִירָה בַּעֲדִינוּת רַבָּה אֶצְבַּע עַל עָרְפוּ…
(וְאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים —זוֹהִי בדיוק הַנְּקוּדָּה
שֶׁמְּרִימָה אֶת הַהוּרְמוֹנִים ישר לָעֲבוֹדָה…)
המן הון להון היא דּוֹאֶגֶת . וְהֵם מִשְׁתַּכְּנִים בְּחֶדֶר מְשֻׁתָּף
מִפֹּה לְשָׁם הוא רָץ… וְאֶת סט הַמִּזְוָודוֹת סָחַב ..
לכל תְּנוּעַת הַזֶּרֶת,
שֶׁל הַזַּמֶּרֶת..
הוא מתְייַצֵּב , וּבָא וְמשתַּדֵּל
לְכָל בַּקָּשׁוֹתֶיהָ נעתר ולֹא חָדֵל…
אַחֲרֵי יָמִים לֹא רַבִּים, הוּא עַיֵּיף
פֹה וָשָׁם מנסה לְחָפֵף…
אֲבָל אֵין בְּרֵרָה , תַּפְקִיד זֶה תַּפְקִיד!!
בְּרִיצָה נענה לְכָל נִיעַ וְנִיד.
עָבְרוּ שְׁנָתַיִים וְשׁוּב הַמַּקְהֵלָה נוֹסַעַת
לְאוֹסְטְרִיָּה הפעם –עם הַזַּמֶּרֶת הַנּוֹדַעַת..
וגַּם אוֹתוֹ בָּחוּר, אותו טִיפּוּס חָמוּד…
אַךְ עַתָּה, בְּרִשְׁתָּהּ איננו לָכוּד….
בֵּינְתַיִים הִגִּיעָה מֵעֵין גֵּב חֲדָשָׁה..
יָפָה, עַלִּיזָה וּבִטָחוֹן מַרְגִּישָׁה..
וּבֵין לְבֵין’ בְּהַפְסָקוֹת הַחֲזָרָה
חִיְּכוּ , דִּבְּרוּ, הָעֵינַיִים הִבְרִיקוּ
וְסִכְּמוּ בַּחֲשַׁאי שֶׁבַּנְּסִיעָה הַקְּרוֹבָה
הוּא “יַעֲזֹור” לָהּ עִם הַמִּזְווָדָה…
וְהַזַּמֶּרֶת….????
הִיא הָיְיתָה בְּטוּחָה בְּנֶאֱמָנוּת הֶחבר..
ואמרה לעצמה –אתו ביחד, נתגבר…
וְהֵנָּה, חָשְׁכוּ עֵינֶיהָ, הוּא מִשְׁתַּמֵּט וּמְסָרֵב…
וְלַיָּד “הַחֲדָשָׁה” מְפַזֵּז וּמִסְתּוֹבֵב….
שלא תדעו…
….בָּאוֹפֶּרוֹת שֶׁל פוציני לֹא נִשְׁמְעוּ כָּאֵלֶּה זַעֲקוֹת כְּאֵב…
בין השפה לגוף כתבה: נינה תיקוני מקצב :רותי
בֵּין שָׂפָה לַגּוּף וּבֵין גּוּף לַשָּׂפָה,
קַיָּימִים יְחָסִים חַמִּים וְרֹב תַּחְלוּפָה.
מְקוֹרוֹת קְדוּמִים , מִיתוֹלוֹגְיָה ותנ”ך,
הֶאֱמִינוּ שֶׁנֶּפֶשׁ וְגוּף הֵם אֶחָד —
וּמִסָּבִיב, כָּל הַטֶּבַע, מֻנְפָשׁ ומונְשָׁם,
הֵרִים, וִיעָרוֹת, אֲבָנִים ,עֵצִים וְיָם.
לָהָר יֵשׁ רֹאשׁ וְגַם כְּתֵפַייִם,
יֵשׁ לוֹ גַּב וְגַם רַגְלַיִם
צֶלַע וּבֶטֶן…תְּהוֹם פּוֹעֶרֶת פִּיה,.
ומַשְׁקִיפוֹת מִלְּמַעְלָה = הָעֵינַיִים..
גּוּף הָאָדָם וְאֵיבָרָיו -אוֹצַר שֵׁמוֹת – שֶׁהֵם סְמָלִים,
מֵהֶם יוֹצֵאת לָהּ הַשָּׂפָה ,לַדֶּרֶךְ רַב שֶׁל מַסְלוּלִים,
הָאֵיבָרִים זוֹכִים כֻּלָּם לְדִמּוּיִים וּרְגָשׁוֹת,
לַתֵּיאוּרִים ,עֶרְכֵי מוּסָר וַהֲבָנוֹת חֲדָשׁוֹת
רִאשׁוֹן לְכולָּם הִנּוֹ הָרֹאשׁ- “כֹּבֶד רֹאשׁ” אוֹ סְתָם “ראֹשׁ כְּרוּב”
אֶפְשָׁר “טוֹמֵן רֹאשׁוֹ בַּחוֹל” אוֹ מֵהֲלָךְ “בְּרֹאשׁ זָקוּף “.
וְהַפָּנִים-“נָפְלוּ פָּנָיו” “פָּנִים לְכָאן וְגַם לְכָאן”,
יֵשׁ שֶׁהוּא” מַסְבִּיר פָּנִים”, עִתִּים “יָשִׁיב פָּנִי רֵיקָם”.
עֵיניַיִם- אֶפְשָׁר לִרְאוֹת “בְּעַיִן יָפָה”, אוֹ “לְנַקֵּר עֵינַיִים”,
רוֹאִים דְּבָרִים לַאֲשׁוּרָם, אוֹ “אֲחִיזַת עֵינַיִים”,
וְאֵין דָּבָר יָקָר מִינִי
אוֹתוֹ בִּיטוּי ” בְּבַת עֵינַי”….
וְעַתָּה הַאַף- שֶׁהוּא המוֹבִיל:
“אוֹתָנוּ בְּאַף”, אוֹ “מִתַּחַת לָאַף”,
אוֹ “דּוֹחֵף אֶת הָאַף”.. או “מרים את האף”
אוּף… הָאַף הַזֶּה.. “יָצָא לִי מֵהָאַף.”.!!
הַפֶּה-לִפְעָמִים “פֶּה גָּדוֹל”, לִפְעָמִים הוּא “בַּחֲצִי פֶּה “קָטָן
בְּקִצּוּר -“שְּׁמור את פִּיךָ “(יש לו יכולת “לְהָפִיק מַרְגָּלִיּוֹת,”)
“וְאַל תִּפְתַּח פֶּה לַשָּׂטָן..”
שִׁינַּיִם-וְאִם יֵשׁ לוֹ שִׁינַּיִם אוֹ אֵין לוֹ שִׁינַּיִם
יֵשׁ שן תַּחַת שֵׁן (וְכָךְ גַּם עִם עַיִן )
אָז אִם עוֹד נוֹתְרוּ לוֹ שִׁנַּיִם כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה
אַל נָא הִתְהַלֵּל בָּהֶן
כִּי אָבוֹת אָכְלוּ בֹּסֶר וְשִׁינֵּי בָּנִים תקהינה
וְהַלָּשׁוֹן—-יש “לשון קודש” ,”לשון הרבים”, “היזהר בלשונך”
“חַיִּים וּמָוֶת “בְּיָדֶיהָ, “בִּלְשׁוֹן הַמְעָטָה” כַּמּוּבָן,
וְיֵשׁ גַּם “דְּבַשׁ וְחָלָב” . היכן???
–על לְשׁוֹנוֹ שֶׁל הַחַנְפָן..
אָזְנַיִם— זְהִירוּת –”אָזְנַיִם לַכֹּותֶל” ..
…אבל אָנוּ תְּקוּעִים “עַד הָאָזְנַיִם..”.
אז דבּרוּ “מפה לאוזן” ,בינתיים.
צַוָּואר- מָה אֶעֱשֶׂה אִתָּהּ? ,”עלַי וְעַל צַווָּארִי”, הִיא,
כמְעַט כְּבָר שְׁנָתַייִם..
“קְשׁוּרָה לְצַווָּארִי — כְּמוֹ אֶבֶן רֵחַיִים”,
הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּנוּ תָּקוּעַ—ממש “בצוּוַּאר הַבַּקְבּוּק”,
לְהַמְשִׁיךְ.?? .אוֹ לְהַתְחִיל בַּתַּהֲלִיךְ שֶׁל.. נִיתוק….???
….
בֶּטֶן—הוּא שׁוֹכֵב לוֹ בְּנִיחוּתָא “בֶּטֶן גַּב””
וְלִי – “יֵשׁ בֶּטֶן מְלֵאָה” עָלָיו!!
אֵין לוֹ כְּלָל “תְּחוּשַׁת בֶּטֶן””
מָה הוּא יַחְטֹוף מִמֶּנִּי ,כָּאן וְעַכְשָׁוו.
גַּב-מְתוּקָה שֶׁלִּי ,”אַל תַּפְנִי לִי אֶת הַגַּב.”.
בּוֹאִי נָא , נֵשֵׁב “גַּב אֶל גַּב”
וְ “דֶרֶךְ אַגַּב” זוֹ מַמָּשׁ שָׁעָה מַתְאִימָה..
עוֹד רֶגַע ונצְחַק בְּ “גַּב הָאֻמָּה”.
יָדַייִם -אֵיזֶה פִּרְחָח “יָדוֹ בַּכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ..”
לוֹקֵחַ וְסוֹחֵב “מִכָּל הַבָּא לַיָּד”,
אַךְ אָבִיו לֹא “טָמַן יָדוֹ בַּצַּלַּחַת”
וְ “בְּיָד קשה” החטיף לוֹ מַכָּה נִיצחת.
תַּחַת -אֶצְלֵנוּ, עַל כֵּס הַשִּׁלְטוֹן יוֹשֵׁב “תּוֹפֵס תַּחַת”,
וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן – “מְלַקֵּק תַּחַת”…
וַאֲנַחְנוּ ?שֶׁאֵין לָנוּ “גּרוּשׁ עַל הַתַּחַת”,
“קוֹרְעִים אֶת הַתַּחַת” -מֵעַל וּמִתַּחַת.
רַגְלַיִם – הַכֹּול הִתְחִיל “בְּרֶגֶל יָמִין”,
עָבַדְנוּ קָשֶׁה “נָפַלְנוּ מֵהָרָגְּלַים”,
אבל כשנוכחנו שֶׁ” שָׁמִּים לָנוּ רֶגֶל”,
“הִצְבַּעְנוּ בָּרַגְלַיִם” וְנָטַשְׁנוּ אֶת הַדֶּגֶל…
וְאַחֲרוֹן חָבִיב – הַלֵּב –יָכוֹל לִהְיוֹת “לֵב אֶבֶן”, אוֹ “זָהָב”
אולי “טוֹב לֵב “אוֹ בחור עם “לֵב שָׁבוּר”
כדאי לָתֵת לוֹ הרבה “תְּשׂוּמַת לֵב”
וּלְשָׁמְרוֹ מִכָּל מִשְׁמָר
כִּי הוּא לֵב הָעִנְייָן. לֵב הַסִּפּוּר.
זֶה הַמְּעַט מִן הַמְּעַט שֶׁהוֹצֵאנוּ מֵאוֹצְרוֹתֶיהָ שֶׁל הַלָּשׁוֹן
תְּנַסּוּ גַּם אַתֶּם לְהוֹסִיף לַמִּכְלוֹל, לִפְנֵי שֶׁתֵּלְכוּ לִּישּׁון.
בַּחֲדָרִים סְגוּרִים עִם הַצֶּוֶות,
הִיא זוֹעֶקֶת מָרָה,
הִיא שׁוֹבֶתֶת…מִתְפַּטֶּרֶת…
אך ..אֵין דֶּרֶךְ חָזְרָה..!!!
הֵבִיאוּ כּוֹס מַיִם.. גַּם קָפֶה עִם סֻכַּר..
אך היא לֹא נִרְגַּעַת… שׁוּם כְּלוּם לֹא עָזַר…
בַּנְּסִיעוֹת הבאות הִיא יוֹשֶׁבֶת לְבַד.. דּוֹמֶמֶת…
הַחִיּוּךְ לֹא חָזַר, עֲיֵיפָה וְאִילֶּמֶת…
הַבַּיְתָה היא שבה ,פְּגוּעָה ,אֲבֵלָה..
וְיוֹתֵר– לֹא חָזְרָה לַשִּׁיר בְּמַקְהֵלָה….
איך אני נראית…
כתבה : נינה
איך אני נראית?? תיקוני מקצב: רותי יוני 2018
זאת שאלת השאלות: מוקדש למאי, ג’וליה ומאיה
כי מה שמשתקף בראי , שלוש נכדותי היפות והאהובות.
מעוות את הגבולות…
לעיתים הוא משמין, לעיתים מקצר,
מה קורה מאחור? אי אפשר לברר;
קשה להבחין איך נראה הפרופיל..
האם יש לי שם, את אותו סקסאפיל??
אחרי שהחלפתי פעמיים ועוד פעם,
אני יוצאת מרוצה, לבושה ברוב בטעם…
חברתי מביטה וזורקת: מה לבשת??..
..כל הערב הלך.. נגמרתי מהמשפט..
ותלוי, אם זו חברה חברה !!
או סתם קנאית ושוחרת רע.
הצבועה תגיד לי ש”זה ממש יפה..”
זה שקר, ראיתי, התעקם לה קצת הפה…
אם נפגשתי עם גבר,
שמיהר להחמיא לי
“איזה שאפה ממש, התלבשת כה יפה”
לך תדע אם הוא מתכוון ל”יפה”
או רוצה שאעלה אליו ,”לקפה.”.??!!.
ומה קורה עם החבר,
שגר איתי כבר שנה ויותר…
אתמול אמר לי… שהשמנתי..
“אני?? גרם לא עליתי! זה לא נכון!!!”
… הלך הערב…לא יצאנו.. שכבנו לישון…
בתמונות ובסלפי ..זה ממש אסון,
אני נראית שם ממש כמו בלון.
ואם אין לך פוטו שופ. שתמונות מעצבת,
אל תנסי אפילו ,את עדיין לא כוכבת…
שמעתי פעם בטלוויזיה , בשיחת בנות,
שלא חשוב איך את נראית באמת,
זה לא עניין של שקר או אמת…
אם תחליטי שאת נראית נפלא,
תזדקפי, תלכי בנחת, ובלי בהלה,
תחייכי ,תסבירי פנים ללא מגבלה,
העוברים ושבים יחשבו שאת.. גדולה..
נראית ממש טוב.. כמעט אלילה…
חוזרת מאושרת הביתה, את הראי שואלת,
…שוב מתאכזבת.. מחזור מקבלת…
לא נרדמת בלילה… מרגישה ממש חולה..
בא סוף סוף הבוקר ….ה-כ-ל חוזר להתחלה…
איך אני נראית?. מי באמת יודע ??
אם לא תגידו לי מיד, אני אשתגע..
אורחים לחג
הגיעה הודעה משמחת עד הגג: . כתבה : נינה. תיקוני מקצב: רותי.
בני הדוד עם הילדים, יבואו לחג. ספטמבר 2018
עניתי : “בשמחה רבה” נפלתי בכורסא…
תהיתי : “השמחה,” מה פה היא עושה..???
שגרת יומיום בבית –הרגל כה נוח וקבוע,
פתאום, מהאן דהו, רחוק, קרוב, ידוע,
נופל מהשמים.. ומפר את הכללים..
זה מחייב אותי ממש, לצאת מן הכלים:
מתחילים להתרוצץ, להזיז, לכסות,
לסדר ולזרוק, לנקות ולקנות,
ומה לבשל ואיך להיראות,
להכין נושאי שיחה, את החיים ליפות,
לבקש מן הילדים, לפנות את החדר,
להגיד בקול גבוה ש” אצלנו זה בסדר”…
לגייס חיוכים, ולבחור מה ללבוש…
ולחשוב— שהכל רק בשביל שני ימים??
זה מה שחסר??? כזה כאב ראש??!!
ועוד, שבחג, זה ברור!! זה בטוח!!,
האורחים ,בצהרים ,לא יתנו לנוח…
“משפחה זה משפחה!!! “–מישהו כבר אמר.
סידרתי לפי הרשימות כל פרט , כל דבר..
נשאר רק לכסות את הספות שבסלון….
לפתע ,מגיע צלצול הטלפון:
“בעלי חולה, מצטערים, סליחה רבה,
נדחה את הביקור, נבוא בחג הבא.”
שתיתי אז כוס מים…איזו תקלה….
אך משום מה, ירדה עלי תחושה של הקלה..
הכל היה מוכן ,נקי ומאוורר,
הילדים חזרו לחדר, והוא כבר מסודר…
האוכל ,בוודאי, יספיק עד סוף שבוע,
וכל אחד חזר בבית– לרגיל ולקבוע,
החג עבר בשקט….אולי… קצת… פחות שמח….,
—-למה??
כי חגגנו לבד , לא היה אף אורח….!!
