נינה 4

עץ הפלפל

דגניה – בשנות השלושים.
מישהו דאג ונטע ליד שער שישים.
עץ פלפל ירוק בהיר, (פלפלון בכות)
שענפיו העדינים צונחים מטה …
נותן הוא צל, ופינה חבויה,
בצלו היו יושבות חברות מהסביבה.
מחזיקות את עוללן ומחכות …
שמרים ברץ תסיים חליבה,
ותבוא להיניק את התינוק.
אז, האמינו רק בחלב אם,
לה – תמיד היה.. ולהן – אין …
אך לא רק מניקות, שהו, תחת העץ המצל,
שיר אהבה שהייתה …
של אלתרמן נקרא :”עץ הפלפל”.
הוא חיכה שם לאהובתו, עבריה, בלילות,
שהייתה גננת בדגניה ויפהפייה שכזאת …
“עשרה לילות נשאו את הירח
ואני אחד… נשאתי את ראשך”
“אז עולם קריר עצם עלינו רשת
ושעה גבוהה הפילה שובל צל
זרותך גועה ביפי גסיסה נואשת
ואני ידעתי – היא לא תינצל.”

“אם אני צמא כעת אל צווארייך,
אם אני חונק את זכר גזרתך,
רע לי בחשבי, שאת כבר צהרים
ואני עודני לילה מתאבך …”
…היו שם גם ברושים
ליד שער השישים.
למה העדיף אלתרמן את עץ הפלפל
דווקא??
“כי העץ אשר זוכר אותך עדיין
בלעדייך שבעתיים התלבלב.
ניחוחו הדמיע פעם את העין
ופריו כעת מדמיע את הלב.”
הזיכרונות המרים…
כטעם האכזבה מעבריה… שהלכה הלאה,
והוא, עם “הלא נשכחת” נשאר… ושר.
היא יצאה ונכנסה בספר שיריו,
כ”עלמה”,כ”הייתה”, אז – ועכשיו.

הבציר בעבודיה

בארבע לפנות בוקר,
השומר מעיר,
קשה לקום, ו…
יוצאות לבציר.
בעיניים חצי סגורות
ומכנסים קצרות,
לעבודיה בעגלה –
וזאת רק ההתחלה.
מתחיל להאיר,
טהור וקריר,
בוקר קריסטל
אשכולות… והטל.
בשמונה –הפסקה,
ארוחת בוקר, בסככה.
שואלים בתימהון,
״לאן נעלם דוב שמעון?״
חן אומר: דוב הודיע:
“אני יורד לראות
מה נשמע אצל המלכה למטה …”
כנראה שיש בשורה…
בחזרה לשורה ..
לא טל, לא קרה
החום מתפתח
הברחש מציק
דביקות וצמאות
רק רוצות שיגידו – מספיק!!

הגן הקסום

רק לילדי דגניה – מכל האחרים
היה גן עדן של פירות, בהחלט לא מוכרים.
אנונה, ספוטה, כזמרויה, גויאבה,
פיטנגה, אבוקדו, וכל מיני תמרים.
גדר ושער נעול, לא הפריעו לנו, על העצים
לזמר
רק צריך להבחין בדיוק, מתי מגיע פקר השומר.
בני 8 בגן רופיו, זוללים גואיבות במרומי העץ,
דוקא עכשיו הגיעו פקר והטוריה, עשבים לקצץ
מתפוצצים מצחוק, ועושים במכנסיים …
ופקר,כבד שמיעה,לא חש ולא יודע
מה קורה במרומי העץ, שם בשמיים.

רוז רוק-אנד-רול

רוז הגיעה לדגניה בשנות ה-60 מהעולם הגדול,
שם רקדו כבר עידן עם אלביס פרסלי רוקנרול.
ואצלנו – קרקוביאק! מכסימום וולס וטנגו רק.
אחרי שנפלנו מכל ההֹורֹות, וצנחנו על כסאות…
כמו בסרט, לבושים לתפארת
ניצבו במרכז, רוז וראובן
)של ורדה( רקדן מדופלם.
פצחו בריקוד רוקנרול מטורף,
ניצוצות צליל גיטרות, האויר ממש עף.
סיבובים, רקיעות וקצב מושלם,
לא ראינו דבר כזה מעולם…
אנחנו נפעמים ומנסים איתם…
אך את הצעד המהיר “שמכבים את הסיגריה”,
לא הצלחתי לבצע מעולם…

סיפורים וזיכרונות מצמח

כתבה: נינה יולי 2018 תיקוני מקצב: רותי
צמח, עיירה ערבית ליד הכנרת,
וותיקה מאד,גם בתלמוד היא נזכרת,
בשביל ילדי הגן, הייתה מקום מסקרן,
קצת מושך,קצת מפחיד, קצת לא,קצת כן..
היינו מטיילים, עם ציקה,עד המשטרה,
היא התעניינה בשוטרים..והם התעניינו בבחורה…
ואנחנו, בוהים המומים, בסוסים הרחוצים,
מסורקי זנב, גאים, רוקעים ונוצצים…
)אף פעם לא ראינו, את חיים ברקוביץ,החצרן,
מטפל כך בפרדות ומסרק זנבן..(.
באחד הימים, מהמשטרה אנו שבים,
מולנו, בכביש, ערביות, בשמלות חג ועקבים.
מאחורינו, נסחבים )זה לא כזב ושקר(,
איציק אנקורי ורמי פקר…
לפתע – צעקות!! הערביות חטפו את השניים,
ציקה, נזעקה, לא חשבה פעמיים,
חבטה בהן, בגב, שתי חבטות גדולות..
והן,ת’ילדים השליכו, וברחו ברוב קללות…
גם אז… ועד לאחרונה..
לא ברור בכלל, מה הייתה הכוונה…
בילדותי, דווקא, שמעתי על חטיפה הפוכה …
אליעזר שלוו, היה ילד כהה,
הילדים, בשעת מריבה ובכלל,
היו מתגרים בו: “הביאו אותך, מצמח, בסל “
בצמח, הסתובבו כמה ילדים בהירים וג’ינג’ים,
בהשפעת הד.נ.א. של האימפריה הבריטית…
וכשנולדתי ג’ינג’ית,כיוצאת מן הכלל,
הפחיד אותי אליעזר : “הביאו אותך, מצמח, בסל..

מסיפורי אמי יבנה

אוגוסט, יום חם ולוהט, לפני זמן רב…
ילדי דגניה חזרו מהים.. “ומה נעשה עכשיו.?.”
לפתע נשמעות קריאות, בשפה הערבית,
“בוזה, בוזה בוזה …”.פירושן “גלידה” בעברית,
–רוכל ערבי מצמח, מופיע בשדרה מימין,
–עם עגלת תכלת, מלאה מטעמים מכל מין.
אחריו משתרכים כלבים, מזילי ריר,
הילדים נדרכים… גם אותם זה מעיר…
את עגלת החלומות התכולה, הרוכל שם בצל,
ונכנס למזכירות לסדר משהו עם המנהל..
בתרועות שמחה, על עגלת ה”בוזה”, הילדים עטים,
היא מתרוקנת במהירות.. הם מלקקים מבסוטים …
הגיע הרוכל מהמזכירות בריצה,
עגלה הפוכה וריקה — זה מה שמצא…,
לצמח, נגרר מבואס, מאוכזב,
ואתו,הכלבים, שמוטי ראש וזנב.
עגלה,שני סוסים,עם עגלון ומטען,
דוהרת בכביש, מצמח.. לאן?
ליד אבו מסמס, לא לקחו ת’סיבוב,
צללנו,משינו אותו ממצולות,
דניאל עשה לו כמה פעולות…
אחרי זמן לא קצר, הוא פקח את עיניו,
ואמר “כתר חרק” —“תודה רבה”,
תבואו לשתות קפה, כשתהיו בסביבה..
וסיפר דניאל שיפריס, שהציל את העגלון:
“כשהיו ערביי צמח,עם העדרים עולים
על שדות התבואה,ורומסים ואוכלים…
הייתי מגיע על סוס, עם קורבץ )שזה שוט(,
ומצליף ומגרשם לכל הרוחות”
דוד שמטרלינג, בסוכה, תורן שבת הכי אהוב,
סיפורים,אגדות.. אוכלים או לא.. זה לא חשוב…
ואז, מטיילים אתו לצמח,לתחנת הרכבת,
שם הוא מסביר, איך הקטר מסתובב על המסובבת,
עולים לרכבת, מפליגים עד אלחמה,על גשרים,
מתרחצים, שותים ברד, ושבים מאושרים.

מסיפורי אורה תמרי

קיץ…חם.. חם.. ועוד הפעם חם…
הבנות מכיתות א- עד- ג הולכות לים
את הבגדים השילו על החוף,
ועירומות, שחו לעומק, כמעט עד הסוף.
כשהן חוזרות לכיוון היבשה,
הן מבחינות בנערים שלושה,
הבורחים ונושאים, דבר מה בידם,
מהרו הן לחוף – והבגדים אינם…
איך הגיעו,לסוכה הקטנה, עירומות – לא ברור,
אך הגנבים נשפטו בטבריה, והצדק יצא לאור.

סיפורי איני ויעקב ברקוביץ’

יעקב: “מפעם לפעם היינו הולכים לצמח,
קצת להנות..”
איני :”מה זה, בצמח להנות? “
יעקוב: “להתגלח אצל הגלב…
אתה יושב על הכיסא, כמו מלך,
הגלב מתרוצץ סביבך, אילך ואילך,
עוטף אותך בבד, כמו צווארון,
ואז, בכוונה רבה,
יורק לתוך כוס הסבון, ומקציף,
יעקב: “בשל מה אתה יורק ?”
הגלב: “זה לכבודו…
–כשאנשי צמח באים להתגלח
אני יורק ישר על הפנים.. ומורח”

איני ומשהלה נול, מילדות, הם חברים,
על מה שהספיקו לבצע, עוד יכתבו ספרים…
בין לבין, גם התעמתו, מן הון להון…
כשהיו עוברים, בכביש צמח, רועי הצאן,
היה קורא להם משהלה, במלוא גרון:
“בואו,בואו, יש פה ערבי סורי, אמיתי, בעל ערך,
קחו אותו לצמח, הוא לא מכיר את הדרך..”
איני היה נמלט, מרוב אימה ופחד,
פן יפול, חלילה, מהפח אל הפחת.
מלחמת השחרור… הכריזו הפוגה..
ילדי דגניה א’.. למעלליהם אין תפוגה..
לצמח החרבה, באין רואים, להתגנב,
לאסוף שלל—חרוזים ומטבעות—ממש כיף..
חוזרים, צוהלים, עם מכנסיים עמוסים שלל גדול,
יעקב ברקוביץ מופיע מולם : להוציא הכל !!!
– מוריקים מכנסיים וכיסים, חפויי ראש…
וזה לא הסוף… ועדת חינוך תתכנס, ועונש תדרוש…
איני מתלבט –לירה.. לירה מנייר הוא מצא…
לתת אותה עכשיו??.. זו ממש החמצה.!!!…
וחנה, השאירה בסתר, קישוט ראש למזכרת,
עד היום, בארכיון, הוא מונח למשמרת.

לבוש צבעוני

מרים זינגר

כשהחלטתי לנסוע לארץ ישראל אמרה לי
אמי: ״אני לא אתמוך הציונות באגורה
שחוקה״, ולא רצתה לצייד אותי בלבוש.
שמעתי שבארץ לובשות הבחורות מכנסיים.
לקחתי ציפה עם פסים כחולים אדומים
ולבנים ועשיתי ממנה מכנסיים.
יצאתי בבוקר לשדה והבחורות לעגו לי…
כשהמכנסיים התלכלכו זרקתי אותם
לכביסה… הכביסה נמשכה חודשים ואני
שכחתי מהם.
הגיעה עונת הדיש וכולם יצאו לגורן.
תנחום מצא את המכנסיים הצבעניות
והניף אותן על הקלשון בגאווה… אני לא
נכנעתי והמשכתי ללבשם…
מרים זינגר

סקי בדגניה

רצים למקלחת המשותפת מסבנים במרץ את הרצפה,
מתפשטים ומתחילים בהחלקת ישבנים. היו תחרויות ושאגות
נצחון ושיאים חדשים. בתוך המהומה שמענו צעקה! ״מנוח
בא״. קפאנו.
״אני אראה לכם״ ונמלטנו ערומים ישר לירדן.
אחרי שעה שלחנו את תניק לראות מה קורה במקלחת. הוא
חזר והודיע: ״מנוח לקח את כל הבגדים״. נשארנו בירדן
הקר עד הערב ואז חמקנו בחסות החשיכה. מצאנו מכנסיים
והחלטנו מהר שמחר צריך להציב שומר מחוץ למקלחת.
קטעים על דגניה בבראשיתה:

מדרכות

עם הנעליים המרופטות מהמחסן של
חיותה, בוססנו בבוץ ורגלינו היו רטובות
וקרות בחורף. רוטנברג עם המגפיים
היוקרתיות שלנו היה לועג לנו: ״ בטלנים
יחפנים מדוע אינכם עושים מדרכות?״
התפתח ויכוח בין אחד החברים, זרק:
״אתה חושב שכאן תל אביב?״.
רוטנברג השתתק, הביט בנו בתימהון,
הרים ידיו בייאוש והסתלק.

תניק.

כתבה :נינה

תניק—בעל, אבא, סבא, וחבר,                          תיקוני מקצב: רותי.

הוא עולם שלם של ידע מצטבר,

השבוע ,כשניקינו את הספרייה,

פגשנו כל מה שלמד וקרא.

הילדים היו שואלים שאלה  מכל סוג,

אימא הייתה עונה  בערך ,לא בדיוק…

ואז, מתוך ייאוש ,היו עוברים לאבא..

והוא היה מוציא ספרים.. מראה ומסביר,

הילדים מרוצים—הכל מובן ובהיר..

גיאולוגיה , כוכבים,

אבני חן ,תורת האקלים,

ציפורים או צדפים,

אבולוציה או קופים.

את  הידע הוא רכש

לבדו , מהספרים..

גם זכר שנים ע”פ

את כל המספרים…

ולפני 20 שנה ,אולי  כפול פי שניים..

הוא ייסד חוג צפרות ,יחד עם אפרים.

כל יום שישי בצהריים,

בני  החוג אז חמושים

במשקפות ,טלסקופ ומשקפיים,

לראות ולזהות מינים של ציפורים,

קבועות ,נודדות ואלה הנדירות

המבקרות חדשות לבקרים..

בעוד הויכוחים לוהטים:

“זה חיוואי” “זה שלך” “זו דייה סתם”

 השמש כבר יורדת.. ממהרים לבחור מקום..

שותים קפה עוגה ונפרדים. שבת שלום,

כשהיה עוד צעיר ורב הישגים,

אחרי עבודה קשה בבריכות הדגים,

היה מגדל נברנים וקופים, 

וגם אקווריום גדול –וחיות ים מאילת,

שבמשך הזמן ..נפטרו אחת אחת…

טיול לאפריקה היה חלום חייו

לשם הוא יגיע.. ממש חייב!!

פנינו אל המחנך הדגול, אל אבא יעקב

זה “טיול לימודי ” הסברנו ..”מהתחלה ועד הסוף…”

אבא התרצה… ומזומנים נתן לרוב

תניק , מוליק וגיורא חגגו שם… עד הסוף..

בינתיים התמלא הבית בצדפים ואבנים,

קינים ונוצות נוצצים ומאובנים.

יום אחד, איתי ,בא הביתה מעוצבן,

עבודה גדולה נתנו, במקום מבחן.

אבא ואיתי אז בחרו –את המפעל בנהריים!!

איתי המשיך עוד לשחק ואבא שינס מתניים…

כך הכין עבודה למופת ,יחד עם הבן..

שגם רוטנברג עצמו אמר עליה אמן.

בטיולים עם הילדים בוואדי פיגאז וגם בהר

אין אבן שלא הרימו, לראות מי שם גר…

מרבה רגליים, נחשים, חיפושיות וגם עקרב,

זכו כולם , בכל שבת, מבני משה ,למעקב.

אך מכולם , הוא אהב ביותר,

פרחים—-על צבעם וריחם המשכר.

שנים שהוא מקפיד כל יום או כל יומיים,

לקטוף פרחים מיוחדים…תאווה לעיניים..

והוא קוטף מכל הבא ליד

מגינות פרטיות, גם פרחים מוגנים (ולפעמים .. נלכד..)

ומגיעים  טלפונים מחברים, הנושאים בעול,

—“תניק השאיר לנו רק את הגבעול.”..

מתנצלת , ממהרת להעיר לו על כך..

והוא, עוד רגע ,את הנזיפה שכח..

ממשיך להביא פרחים מידי יום…

מילא כבר עשר צנצנות…פשוט אין מקום…

ונמשיך לספר  על מעשים מופלאים,

שאינם נגמרים…. בפרקים הבאים.

תוכן עניינים

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן