ברטה גנני נולדה בכפר ליד לבוב להוריה רבקה והיינק-חנוך ריינר שעברו ללבוב כשברטה התחילה ללמוד בביה"ס.
הבית שלה לא היה ציוני אבל ה"גימנסיה" כפי שקראה לה, היתה יהודית.
סיימה תיכון, ועברית היתה אחת השפות בה שלטה בכתיבה וקריאה. למדה שלוש שנים בבי"ס אקדמי למסחר.
הצטרפה לתנועת הנוער "גורדוניה" כפי שעשו הצעירים בסביבתה וב-1933 יצאה להכשרה.
בשנת 1936 הפליגה לארץ ישראל, נפגשה עם ארצי וחיותה ויחד נסעו ברכבת לדגניה.
בדגניה עבדה בירקות, במטבח, ברפת, בבננות ואחרי כשנה יצאה לשלושה חדשים לנסות משהו אחר. יציאה זו היתה ברוח ימינו אלה כאשר הצעירים יוצאים לתקופת חופש לחפש את עצמם. ברטה חזרה לדגניה אחרי שהגיעה להכרה שדגניה היא ביתה. עם חזרתה התקבלה לחברות, ושוב יצאה לעבוד בשדה ובשמירה.
את יוסק – יוסלה גנני הכירה בדגניה והם נישאו בשנת 1939.
עודי נולד ב-1940 וריבי ב-1947.
כשעודי נולד עדיין היה לה קשר מכתבים עם המשפחה. אחיה שמעון עלה לארץ לפניה לקיבוץ חולדה, ואחותה לאה עלתה בעזרת יוסף ברץ ב-1938 . שאר משפחתה לא שרדה.
ברטה יצאה לסמינר למורים של עליית הנוער בהר הצופים לפני מלחמת השחרור וגידלה וטיפחה כמה הכשרות של חברות נוער ביניהן חברת "שורשים".
היתה פעילה בכל מגזרי החיים החברתיים והחינוכיים בדגניה, והיתה מזכירת הקבוצה שנתיים.
גולת הכותרת בעבודתה לאחר שפרשה מחיים ציבוריים, היתה ספריית דגניה. ברטה עבדה בספריה למעלה משלושים שנה. את הספריה העבירה לחצר ראשונים מחדר קטן - היום המוזיאון, ובנתה ספרייה לתפארת.
אומרת רותי פיין: "בשנים שעבדנו יחד למדתי לכבד את התבונה, החכמה וניסיון החיים ולהוקיר את אומץ ליבה כשרועי נכדה נהרג וכשיוסק הלך ממנה".
כשלא יכלה לקרוא שמעה קלטות, כשלא יכלה ללכת רכבה על תלת אופניים ואח"כ נסעה בקלנועית. נלחמה על עצמאותה עד שלא יכלה יותר.
השאירה אחריה את ילדיה עודי וריבי ובני משפחותיהם.

יהי זכרה ברוך.