רחל נולדה בדרום סלובקיה, בכפר פלשצ'ובצ'ה ("פאלאש"), להוריה מרים וחיים רוזנברג. כעבור 4 וחצי שנים נולד אחיה הצעיר נח. האזור היה שייך אז למונרכיה האוסטרו–הונגרית ולכן השפה הרשמית בו הייתה הונגרית.
בהיותה בת 7 עברה המשפחה לגור בעיר הסמוכה לויצה בה ניהל אביה חנות לממכר מזון בסיטונאות. המשפחה הייתה מסורתית וציונית ורחל הייתה מגיל 14 חברה בתנועת "מכבי הצעיר".
רחל בלטה כבר אז בכישרונותיה האמנותיים וכיוון שלא יכלה להמשיך את לימודיה בגימנסיה בגלל חוקי הגזע, החלה בגיל 15 ללמוד תפירה, מלאכת יד וציור אופנה בבית ספר מקצועי לאומנויות שנפתח בעיר.
אביה נאלץ למכור את חנותו בפרוטות. כל פרנסת המשפחה נשענה אז על רחל, שציוריה על אהילים ומטפחות ראש נמכרו בחשאי לסוחר הונגרי ששילם עבורם במזומן.
ב – 13.6.1944  הובלו 2,600 יהודי העיר ברכבת מהגטו למחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו. רחל חוותה שם את האימה במשך שלושה חודשים עד שעברה לעבוד בבית החרושת לנשק בעיר הגרמנית אלטנבורג. היא ניצלה מהתופת בנס, אבל כל חייה סבלה מהנזקים הבריאותיים שנגרמו לה באותה תקופה.
כשהסתיימה המלחמה שבה רחל לעיר מגוריה וגילתה שכל משפחתה נספתה בשואה. היא החלה לשקם את הריסות חייה ובחודש מאי 1946 פגשה בהכשרה את בן עירה יצחק ולורט, שחזר אז ממחנות העבודה ברוסיה. השניים התיידדו, נישאו, ויצאו במסגרת עליה ב' לארץ ישראל.
בדרכם שהו בבלגיה, עברו בדרום צרפת, ובליל הסדר של שנת תש"ז – 1947 נתפסה אניית המעפילים "תאודור הרצל" על ידי הבריטים, ונוסעיה כשרחל ויצחק ביניהם נשלחו למחנה המעצר בקפריסין. שם שהו עד יום הכרזת האו"ם על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר 1947.
בקפריסין נולד בנם בכורם חיים. רחל סיפרה שהפעם הראשונה שבה חוותה תחושה של שמחה אמיתית לאחר השואה היה הרגע הזה שבו נולד בנה בכורה.
בזכותו של חיים ניתן להם סרטיפיקט והם היו בין הראשונים שעלו מהמחנה בקפריסין לארץ.
המשפחה הצטרפה לפלוגת העבודה של קיבוץ צאלים ששהתה אז בשכונת גיבתון ברחובות, ושם עברה את מלחמת השחרור.
תחנתם הבאה הייתה בקיבוץ כפר החורש וכעבור תשעה חודשים עברה המשפחה לנחלת יהודה.
ב-1954 נולד שם בנם נח. לאחר כשנה הצטרפו לדגניה וב-1961 נולד כאן בנם יורם.
בשנים הראשונות בדגניה עבדה רחל בטיפול תינוקות, בבישול דיאטה ובמתפרה (שם עבדה לצדה של עדינה שמעון, בת כיתתה ובת דודתו של יצחק). מ–1966 עבדה במשך 12 שנים כמטפלת של שלוש חברות נוער ("אלונים", "עופרים" ו"שחף"), ביחד עם איתן פרץ כמדריך וחנה פיין, בלה ארקוש וטובה ברק, שעבדו יחד איתה כמטפלות.
לאחר מכן פנתה אליה שרה הדר כדי שתקים יחד איתה בדגניה את ענף הטיפול בקשישים. רחל נענתה לאתגר ועסקה בכך במשך 14 שנים. מאוחר יותר עבדה גם כמדריכה בחוג למלאכת יד במרכז "ביתנו" בצמח.
רחל נשאה בלבה את זיכרון השואה והתמידה בסיפור קורותיה לחברי הקיבוץ, לתלמידים בבתי הספר ולחיילי צה"ל. היא לא סירבה לאף פניה בנושא, זו הייתה שליחות – כדבריה.
רחל שמרה על אופטימיות ומצאה כוחות להתמודד עם כל מה שעבר עליה.
במשפחה שהקימה עם יצחק –  שלושת הבנים, עשרת הנכדים ושלושת הנינים שנולדו לה בשנת חייה האחרונה, ראתה תמיד את הניצחון הגדול שלה על הנאצים ובני בריתם.
מותו הפתאומי של בנה הבכור חיים ב–6.3.2007 יצר אצלה שבר גדול שממנו התקשתה להתאושש, ומחלת הלב הכריעה אותה בגיל 85.
לאורך כל שנותיה בדגניה העריכו החברים את עבודתה וגם את כישרונותיה האמנותיים. היא ציירה, תפרה ועסקה בעבודות יד. נענתה בשמחה לכל בקשה ותמיד עשתה זאת בחיוך ומכל הלב.

כך נזכור אותה – שופעת חום וחיוך שמאיר את פניה.

השאירה אחריה את כלתה פנינה, ילדיה ובני משפחותיהם, את בניה נח ויורם ובני משפחותיהם.

יהי זכרה ברוך.