יונתן, בנם של נחמה ושלמה, נכד לצבי ולאסתר בקר, חברי "השומר" ושל ברטה ועקיבא מרכוס. המשפחה עזבה את בית השיטה, ולאחר נדודים הגיעה לדגניה.
קשיי הסתגלות רבים היו ליונתן בדגניה בשנות ילדותו, אך הוא מצא סיפוק באהבתו הרבה לטבע, לצומח ולחי, והרבה לטייל בארץ שכה אהב. השתתף בחפירות מצדה, וחזר משם מלא חוויות.
יונתן היה ראשון המתגייסים מבני מחזורו והראשון שחזר הביתה לעבודה עם גמר שירותו. בבית הצטרף לעובדי מטע התמרים. בעבודתו בתמרים גילה מסירות ואחריות רבה, כפי שנהג בכל תפקיד שמלא.
לאחר יום העבודה הדריך את הילדים ב"בית יצחק", את ילדי כתות ז'-ח', ובשבתות טייל אתם כדי לקרבם לטבע ולהכרת הארץ. הוא עשה זאת בהרבה אמונה והתלהבות.
בדגניה פגש את יוספה, שהייתה בנח"ל, והם נישאו.
לבטים רבים ליוו את יונתן ביחס לחייו בקבוצה, ויחד עם יוספה חברתו יצאו לנסות חיי מושב. הם נישאו התקבלו כחברים במושב "ערוגות" ושם תכננו להקים את ביתם.
בו בזמן היה יונתן שותף להקמת חוות רביית לתרנגולי הודו במושב "חצב". ניהל אותה וידע סיפוק ושמחה ביצירתו.
בפרוץ מלחמת יום כיפור יצא יונתן למלחמה, ולא שב ממנה. הוא נפל בקרב הבלימה מול גשר פירדאן, על יד תעלת סואץ.
מדברי מפקדו:
"...לא איש מלחמה היה, ואף לא איש צבאות. ובכל-זאת, כאשר הוזעק עם פרוץ המלחמה לבלימת כוחות האויב, ביצע את השליחות המוטלת עליו בנאמנות ובשלמות וידע להימצא בראש המסתערים לעבר האויב".
בן 26 היה בנפלו.
השאיר אחריו את יוספה רעייתו, את אביו שלמה ואת אחיו נגה, צביקי וחנני ובני משפחותיהם.

יינון זכרו לעד