שרה נולדה בעיר דיינסק.
מתקופת ילדותה ונעוריה לא נשארו מסמכים שיספרו על משפחתה ועל לימודיה. ידוע כי הייתה בת למשפחה עמלה, ומגיל צעיר עבדה לפרנסתה. ראשית פעילותה הציבורית הייתה בעבודות התנדבות בחברת "עזר לדל ולמך". כיוון שבאה משכבות המצוקה הבינה את צורכיהם של האנשים הללו, וידעה לעזור להם. היא הייתה חברה פעילה ב"צעירי ציון" ועשתה נפשות לציונות. כשאסרו השלטונות על הציונות המשיכה את פעילותה במחתרת.
לארץ עלתה בין ראשוני העלייה השנייה, ויחד עם חבריה נאבקה על יום עבודה בפרדסי האיכרים במושבות. ואמנם, היא הייתה לפועלת החקלאית הראשונה במושבות.
צעירה, עדינה, קטנת קומה, שקטה ואצילת נפש הייתה, אולם עקשנית ולא מוותרת על דרכה ועל שאיפותיה. "נפשי נכספה לעבודה חקלאית דווקא", אמרה, והיה בדבריה, מלבד צורך לאומי ציוני, גם צורך אנושי אישי.
היא נתנה יד להקמת מפעלים לעזרת ציבור הפועלים, בין השאר סייעה בהקמת בית החולים בזכרון-יעקב בהנהלתו של ד"ר הלל יפה, ועבדה בו כאחות.
הייתה שותפה גם להקמת חוות הלימוד לפועלות בכנרת בהנהלת חנה מייזל, חווה שהכשירה פועלות לעבודה חקלאית.
ב1910- עברה לאום-ג'וני עם "הקומונה החדרתית" במטרה לכבוש את אדמות המקום, ועשתה יחד עם הקבוצה את הצעדים הראשונים להקמת הקבוצה הראשונה - דגניה.
את דגניה עזבה על רקע מאבקה לשחרור האישה מעבודות הבית.
ב1917- עברה עם "קבוצת הגליליות" לפתח-תקווה, והדריכה קבוצות פועלות, בעיקר בעבודה חקלאית. היא תמכה בחברותיה, בנות העלייה השלישית, האצילה עליהן מרוחה והקלה עליהן את ייסורי הקליטה.
לעצמה לא בנתה בית, לא בכנרת ולא בדגניה, ונדדה מקבוצת פועלות אחת לחברתה.
הייתה פעילה בארגון חיי הפועלים בכל מקום שנזקקו לה.
ב1926- יצאה להשתלמות של שנה בחווה לגידול עופות בגרמניה "שילהו", ובשובה לארץ קיבלה את הנהלת חוות הפועלות בעפולה והדריכה מאות פועלות לחיי חקלאות בארץ.
בשנותיה האחרונות, כשהייתה חולה ונזקקה לעזרה, הזמינוה חברי דגניה לחיות בקרבם, כשבת משפחתה חיה מטפלת בה.
בדגניה זכתה לראות בעצמאותה של מדינת ישראל.
בעת הפינוי במלחמת השחרור יצאה את דגניה עם כל הגולים, ובגלות נפטרה.
הובאה לקבורה בדגניה, לצדם של יוסף בוסל, א.ד. גורדון וא. רופין, ידידה מתנועת העבודה. שרה נתנה בחייה ביטוי נאמן לראשית דרכה של תנועת הפועלות בארץ.

יהי זכרה ברוך