booked.net

רבקה ליס

קטע פותח את המדור: אורחות חיים ותרבות

בשנות ה-20 המוקדמות של המאה ה-20, דגניה כבר “בת מצווה” נבחרת ועדת תרבות,

קטע מהפרוטוקול:

“בתחילת פעולתנו סדרנו את העיתונות ואת הספרייה, אך פעולה תרבותית מהי? האם זה חוג לתנ”ך, הרצאה, קונצרט, ידיעת המולדת ספורט או אולי לדאוג לאפשרות לקריאה נוחה של החברים, בזמן המנוחה?

פעולה תרבותית – האם היא הקניית ידיעות, הרחבת האופק, העמקת יסודותינו המוסריים, או שמא שואפים אנו על ידי זה לסתום את הריקנות של אותן השעות המועטות, הפנויות מעבודת יומנו, בחינת שעשועים ותו לא?”

*********************

הזמנות

ויהי היום ואני קמה ומתרוננת, לנסיעה לטבריה מתכוננת.

לכאורה אין בזה שום מאורע,

אבל לא ככה זה אצל ברנש כמוני, העלול במקום לטבריה להגיע לקוטב הצפוני.

ובכן, לבשתי שמלת שבת, הן לטבריה אני נוסעת,

ואני הולכת לקבל הוצאות, כרטיסים וכמה פרוטות.

רק יצאתי החוצה, וסביבי מחצית הקבוצה,

נשים וגברים מכל העברים,

– מה זה את בשמלת שבת? להיכן את נוסעת?

ודאי לטבריה, כן? טוב מאוד, נחוץ לי משהו מקליין*,

– לטבריה, טוב שאת נוסעת, כבר נואשתי כמעט,

יש לי בשבילך הזמנה קטנה קטנה.

– את לטבריה? קחי לי בקופת חולים מספר לרופא עיניים למחר.

– את נוסעת לטבריה? אה, מצוין, אצל אדם* יש תמונות שלי מוכנות מזמן.

ניסיתי להכחיש את הדבר: איני נוסעת, לא דובים ולא יער.

– אל תספרי מעשיות, הן את בשמלת שבת – את נוסעת, את נוסעת!

ובכן, כלום לא מועיל, והקהל אותי למזכירות מוביל.

גם עזריאל[1] הגזבר אף הוא נוגע בדבר,

כי אצלו עוד מאתמול מוכנות כתריסר הזמנות.

אני היחידה בכל האימפריה שנוסעת היום לטבריה.

אוי, געזונט זאלסטו זיין*… הרי לך פתק לקליין,

וזה פתק לירקוני*, וזה לשוורץ*, שם קחי מדחום, למזלך אף אחד אינו נוסע היום.

והזמנות – לעשרות,

לזה נחוץ ולזה דרוש,

והנה כאן שעון ופתקה לשען, תיקחי אצלו כל מה שיש מוכן.

עוד רק הזמנה אחת, לקחת אצל גלובוס* מנורה של 80 ואט.

ואני באי סבלנות רוצה כבר מהר לברוח, להסתתר,

הן כאן זהו מקום סכנה, הזמנה ועוד הזמנה.

לא הספקתי לצאת והנה, איני יודעת מאין, מאי,

הופיעה זינגר מרים[2], והעניין התחיל עוד פעם:

– מה פתאום שמלת שבת? סימן שלטבריה את נוסעת.

בבקשה הביאי מירקוני 20 גיליונות של נייר צבעוני…

פי תוך חיוך מתכווץ: לעזאזל שמלת השבת שהיא לי לרועץ,

ומרים בינתיים ממשיכה באותו טון: הביאי לי גם מהשען את השעון,

שלחתיו לתיקון לפני יומיים, ואני בלעדיו משתגעת בינתיים.

עוד הביאי לי משיף* דבר, צלחות קטנות שני תריסר,

אני סובלת בגן מחוסר כלים כל הזמן.

עוד הזמנה קטנה קטנה, זה פרטי, בגרוש, סוכריות מנטה עם ראש מצרי, ובכן לא תשכחי?

אה, אני מאושרת שאת נוסעת, אני בלי שעון פשוט משתגעת…

ובכן, תזכרי? לא תשכחי שום דבר? שעון, סוכריות וצלחות שני תריסר.

ואני תוך ריטון מבטיחה נאמנה למלא את כל ההזמנה.

לא הרחקתי עשר פסיעות מהמזכירות, והנה דולקת אחריי היילברון רות[3]

חצי רוטל תפוחי עץ לה נחוץ בלי עיכוב ובלי תירוץ,

הדבר אינו סובל דיחוי – כי זה נחוץ לריפוי.

זוהי אקסטרא הזמנה בשביל שרה הקטנה.

צירפתי גם הזמנה זו לתיק, ואמרתי: די, מספיק!

מיניה וביה והנה באה חיה[4] בריצה, תוך חרדה פן החמיצה,

ואף היא מזמינה דבר קטן, קופסת צבע אמייל לבן

וסליל אספלניות כי תנחום[5] סובל מיבלות.

גם הזמנה זו צורפה לתיק, מה אפשר לעשות? פיקוח נפש יבלות.

החלטתי: אפילו סופה תתחולל, יותר הזמנות לא אקבל.

כמו מתוך שרפה ברחתי בחיפזון, והנה לקראתי יעל גורדון,

ובעיניה קצרות הרואי דווקא מיד הבחינה בי:

אני רואה שמקושטת את, ודאי לטבריה נוסעת,

אה, מצוין, כבר נסעו חברים המון, וביקשתי מהם לקחת את נעליי לשמעון[6],

אך פלוני תפוס, אלמוני עמוס,

אבקשך, חכי לי כאן, זה לא ייקח הרבה זמן.

התרגזתי מאוד, בדרך המלך לעמוד?

הן כל הולך ועובר בראותו אותי מיד ייזכר שמשהו הוא חסר,

והזמנות בלי סוף ובלי קץ יעופו כחץ.

לחכות לנעלי יעל[7] נשארתי והרהרתי,

אולי עוד מעט ויצחק[8] יפתח שירות אוויר, ואז אפשר יהיה להסתתר ממזמיני הזמנות באופן מהיר,

אחת שתיים להתרומם ובעובי שחקים להיעלם.

על השעון הסתכלתי, השעה שמונה וטרם אכלתי,

אך היות שמיהרתי על ארוחת הבוקר ויתרתי.

דרך השדרה רצתי מתגנבת, להסתתר מעין אורבת,

ופתאום אני נתקלת ביונה גרינשפון[9] המטפלת:

“אוי בוז’י מוי”**, לטבריה את נוסעת? הן נואשתי כבר כמעט,

כל הבוקר חיפשתי מי נוסע, אך אין מגיד ואין יודע,

נחוץ לי מעט שמן צבע, חצי בקבוק או רבע.

צירפתי לתיק גם את הבקבוק, הן העניין הוא מאוד דחוק.

שינסתי את מותניי, ורצתי בחיפזון, והנה איחרתי כבר את האוטו השני ולא רק את הראשון.

נשארתי על יד “תנובה” עם תיק ההזמנות לאוטו הבא לחכות.

והנה בתוך חשרת האבק רץ עזריאל[10] כברק,

נושף, נושם ובקושי מגמגם:

יש לברומברג* הזמנה נוספת ופתקה לשני ק”ג מלח אנגלי לרפת

וגם פתקה לסיר לילה מחיימסון* ופתק לקילו שמרים בשביל אהרון[11].

נבוכותי ואתבלבל, הוי, מה רבים צורכי עם ישראל…

ובטבריה, כדרכי תמיד, עמוסת חבילות, הסתבכתי בכל מיני סמטאות ישרות ועקלקלות,

הסתובבתי פה ושם, והגעתי לשפת הים.

רעבה, עייפה, עמוסת חבילות הסתובבתי שם שעות,

ואיך קרה הנס שמשם יצאתי, עד היום איני יודעת.

העיקר שהביתה הגעתי עם ערב כמעט,

את ההזמנות מילאתי פרט אחר פרט, אך מאז נשאר לי תסביך פחד מפני שמלת שבת…

כ”ב אלול תש”ב 1942

* קליין, אדם, ירקוני, שוורץ, גלובוס, שיף, ברומברג, חיימסון – עסקים בטבריה

** בוז’י מוי = אלוהים שלי

היו ימים

ראשוני המתיישבים הגיעו ל”מערב הפרוע” – שכונת הבתים בגן רופין. ההגירה נמשכת.

במסיבת השבת האחרונה, שהוקדשה ל”עוברים דירה”, שפכה רבקה ליס את לבה בחרוזים:

*****************************

היו ימים, אותם אני זוכרת,

ימי תוחלת וחזון,

התקופה לי עוד מוכרת, היא עודה שמורה בזיכרון.

מעוננו אז תיבת נח, ריהוטנו מנפט ארגז,

והרגשנו טוב ונוח, במה היה צפון הרז?

אוהל דולף, קרוע, מול הכנרת נשקף,

בפנים הכול דל, צנוע, והוא רומנטיקה מוצף…

חדרי מרוהט, מי ידע אז, בסגנונו של היום,

ארגז, ארגז ועוד ארגז, רהיטים ממש חלום.

קישוט שימשה מגבת רוסית, מרבד שק רקום בידי מרים

ומושלמת הייתה התכנית, והחדר מלא טעם.

זוג צעיר אם התחתן לא חלם אז יותר,

רק שיינתן לו חדר בחצר.

והייתה שם אידיליה ללא פגם,

ובלילות הפרות הנעימו זמירות.

גם הדור הצעיר של העגלות בדיר

נלווה למקהלה במה או מה…

אף הזבל אמונים שמר ובמלוא ניחוחו לחדר חדר,

ואף על פי כן אין לתאר כמה אושר ידעו הזוגות בחצר.

שבע נפשות בחדר, והיה טוב וחמים,

ניקיון וסדר ומיטות כגדוד חיילים.

והיום תקופת הפרוזה, ופרוזאי גם הסגנון,

כיום יודעים לעשות פוזה, והתביעות עולות על כל דמיון.

למשפחה עם ילד חדר לא מספיק,

ומה גם אם תורת החינוך אומרת, מתריעה ואוסרת

את הילד בחדר ההורים להחזיק.

משפחה קצת מאוכלסת, ארבע נפשות בסך הכול,

רואה את עצמה מיוחסת וזקוקה למעון גדול.

דירה מרווחת עם נוחיות זוהי עכשיו תביעת מינימום,

ולזה מערכת ריהוט, ואף היא במלוא התיאום.

לחדרי החצר כיום מי יביט, גם חדרי החושה יצאו מהתכנית,

הם כבר באים בחשבון כמוצגים לארכיון.

כי מי יגור כיום בחושה בחצר? הן זה פשוט מצחיק,

כשישנם היכלי פאר ורהיטים מלאי “שיק”.

כי עכשיו תקופת הפרוזה, ופרוזאי גם הסגנון,

מותרות רוצים, זוהי הדיאגנוזה, אך לא רוצים חזון…

ה’ שבט תשט”ז 1957

***********************

המוחרמים* שלי

בזמן הראשון חדר רווקות שימש לי מעון.

גם ברוך[12], על פי הדחק, בדגניה שוב הפך רווק.

אך לא ארך הזמן, ובתור דירת ביניים עברנו לאוהל – דירה מספר שתיים.

ממולנו הכנרת, החרמון לתפארת,

הכול יפה, נחמד, בהיר, עדיין היינו אז זוג צעיר.

כעבור כמה זמן בן לנו ניתן,

ובזכות התינוק קיבלנו חדר רחוק.

ברצינות וכובד ראש ריהטנו בארגזי נפט את דירתנו מספר שלוש.

כעבור זמן קצר התברר שאני מסיגה גבול כי דירתנו נחוצה לטיפול.

לא כתבתי, לא ערערתי, ולדירה מספר ארבע עברתי.

ביני לביני פסק זמן עבר, והנה נולדה גם תמר[13],

ובחדר מיטות ארבע ופרספקטיבה להבא.

בינתיים גם לטיפול נוסף פעוטים, תינוקות וטף.

שוב היה עליי לעבור ואת חדרי לטיפול למסור.

כך קרה והתרחש שעברנו לדירה מספר חמש.

טבעי הדבר למדַי שעם הולדת מרדכי[14]

מורגש היה הדבר שבחדר צפוף וצר.

לא הועילו הסידורים וההזזות, על הצפיפות אי אפשר לחפות.

ברם בדלית בררה למצב הסתגלתי, ומשינויים יום יום חדלתי.

הנה מתוך הצורך לבנות את ארץ ישראל נולד גם מיכאל[15].

הכתירה אותי העדה בתואר “משפחה כבדה”.

שוב הזזתי, שוב סידרתי, ועם שתי מיטות בחדר לא הסתדרתי.

והנה החליטו חושה לבנות לכבדי משפחות.

עם הנדבך הראשון נמצאתי כבר במצב “היכון”!

כי מי כמוני מיוחסת, בעלת משפחה מאוכלסת?

ודווקא להכעיס לא זכתה רבקה ליס,

והוחלט בסך הכול לפצות אותי בחדר יותר גדול.

ושוב המוחרם התחדש, ועברתי לדירה מספר שש.

והנה החליטו במזרח שני בתים להקים, שלמשפחות מאוכלסות יתאים.

מובן שהייתי בתור לאחת הדירות שם לעבור.

טרם שהתייבש הצבע עברתי לדירה מספר שבע.

דירתי – שני חדרים קטנים, טובלים בים של שושנים,

משקיפים מול פני הכנרת, רקע לרומנטיקה נהדרת.

ברם כשהתחלתי להסתדר שוב סבלתי מחוסר,

אך החלטתי עם גורלי להשלים, והנה נולדה בת הזקונים.

מקום למיטה שביעית אין ואַין במלוא מעוף העין,

ולא הייתה כל בררה עוד כי אם שוב לעבור, שוב לנדוד.

את כל בתי דגניה העברתי בדמיון, איזה מהם יתאים לי למעון?

ובמוחי פתאום רעיון ננעץ, להתחלף בדירות עם מרים ברץ,

שדירתם בחושה הכילה שני חדרים וחדרון, דירה בשבילי ממש חזון.

העיקר שמקום שם יש ויש אם אפילו עוד פעם יתרחש.

שבע מיטות ומרווח עדיין, וגם לשמינית מקום לפי העין.

באופן נמרץ הסברתי את העניין למרים ברץ,

ומבלי להתווכח, בלי תביעה לדמי מפתח,

כמעט ללא משא ומתן הסכימה מרים לעניין.

ברוך, כדרכו קר לב, מהחילופים לא מתלהב,

מאידך גיסא הוא ניבא שבהחלט, על העניין כבר למחרת אתחרט.

אני הפעם עם דעתו לא התחשבתי, ובאותו יום את המיטלטלים לחושה סחבתי.

באופן כזה הגעתי לדירה מספר שמונה.

ובכן, עברתי, אך מיניה וביה נוכחתי שגם כאן לא הצלחתי,

כי החושה שימשה מעון לשרצים המון,

עטלפים ועכברים מילאו את כל החדרים.

דרך חלוננו נשקפה המרפסת של מרים, וזו הייתה פנורמה רבת טעם.

מסתבר שפנורמה זו בחלון הפריעה לשיפרה’לי[16] לישון.

היא ערכה קונצרטים בלילות עבורם קיבלתי ממרים מדי בוקר נזיפות.

אף על פי כן הייתה זו דירת קבע בה ישבנו שנים שבע.

ברבות השנים דגניה התרחבה וענייני השיכון היו בכל רע,

אף זוג לא התחתן כי לא היה איפה לשכן,

ועל דגניה איימה סכנת ניוון לרגלי חוסר שיכון.

לילות וימים ישבו חכמים והגיעו לכלל דעה בתים להקים.

ובן לילה דרך נס קמו פיתום ורעמסס,

ככמהין ופטריות הזדקרו קומות והתחילו את היצרים לגרות…

מי שגר בחושה ומי שגר בצריף, כולם רצו את הדירות להחליף.

אין תמה שגם רבקה ליס הוציאה את קלפיה מהכיס.

חמשת בנות ובנים וישיבה בחושה שבע שנים.

ואכן זכו הקלפים, והפעם קיבלתי מעון מתאים,

שני חדרים גדולים ומרווחים, עונים על כל הצרכים.

ואני הייתי מוכנה לשבת כאן עד מאה ועשרים שנה.

הגעתי כבר לדירה התשיעית במספר, וחשבתי: חלס! זה נגמר.

ברם, אין מנוס מהגורל, והנה גזרת ותק עליי נפל:

שיכון ותיקים עם נוחיות הרי אינו דבר פעוט,

ואליבא דאמת שזה קסם בהחלט.

ברוך גם הפעם את החילופים מצא לחסרי טעם

ואיים שלא ישלים ויעבור לחדר רווקים.

לאיומיו לא האמנתי, לפיכך הסתכנתי,

ועוד טרם ניתנה הרשות לעבור התחלתי לשם את המיטלטלים לגרור.

היה אז יום גשם וסגריר, אבל לא היה בכוחו אותי על דעתי להעביר,

וכך הגעתי כבר לדירה העשירית במספר.

בערב הראשון עייפה הייתי ועל קנקן דירתי לא תהיתי,

ברם למחרת רק עין פקחתי ולתימהוני מיד נוכחתי

שכל הריצה וההתלהבות – יסודן בטעות!

כל הדירה שטחה הכיל ד’ אמות ללא פרספקטיבה, כל פעם את הסדר לשנות,

הנישה עמדה מעורטלת ללא מסך או דלת,

ארון קיר בלתי גמור הפגין פה פעור.

הברזים דלפו ללא רחמים והזכירו את עונת הגשמים,

וגולת הכותרת, הנוחיות, טרם היו קיימים אפילו לשם זהות.

במחילה מכבודכם, בכדי להגיע מכאן ברגע ובזמן למקום דנן צריך היה להיות ספורטאי אמן.

הכלל, נוכחתי שטעיתי בהחלט  ו א ת ח ר ט.

מיד התחלתי לתור אחרי תכסיס כיצד לכבוש את ברוך ליס.

אודה שבושתי, ולא לחנם, הן ברוך צדק הפעם,

רק שלשום נלחמנו, רק אתמול השלמנו,

וכבר היום שוב ללחום?

לכן החלטתי להכין קודם את הקרקע ולהביא לדיון את העניין בפני ועדת השיכון.

אם לא יהיה כל עיכוב והוועדה תתייחס לזה בחיוב,

להפתיע את ברוך במהלומת בזק, זאת אומרת, להעמיד אותו בפני עובדה מוגמרת.

הכלל, ועדת השיכון תמהה, חייכה ואמרה: טוב, היא תעיין והיא תחשוב.

בינתיים עבר חודש ועברו חדשיים, וכבר הספקתי להתרגל לברז הנוזל בינתיים,

אלא שהשטח המצומצם טרדות לי גרם,

והחלטתי לא להירתע, לעבור ויהי מה!

אבל ברור היה לי שהענין הפעם כרוך במלחמה קשה עם ברוך

ואולי גם במידת סיכון הגונה להישאר לעת זקנה עגונה.

הפכתי במוחי אחרי נימוק משכנע שישמש לי כעין קמע.

“יגעת ומצאת – תאמין”, ואמרתי לו שאני רוצה לעבור בגין

הגעגועים לבנות, געגועים עזים עד כלות, שטורדים את שנתי בלילות.

וברוך רך הלב, נימוק זה ללבו דובב,

ומבלי שנורתה אפילו ירייה אחת הדבר בין שנינו הוחלט.

מיד רצתי לוועדת השיכון ודרשתי דיון.

במקרה הייתה זו שעת רצון והתפנתה אז דירת יונה ודירת אברהם ברהון.

אני הסכמתי מיד, וברוך בינתיים התחרט ומרד.

אך אחרי מלחמה קצת קרה וקצת חמה בכל זאת הוחלט שעוברים בשבת.

נו, ברוך השם, עברנו וגם הסתדרנו,

והיה נחמד ומשביע רצון כי הכול סודר במקומו הנכון.

ובכן, הייתה זו כבר הדירה האחת עשרה במספר.

מרווח היה וטוב, והנה באותו ערב נחתה עליי בשורת איוב,

כי דווקא באותה שבת על בניין השירותים הוחלט,

ודירה זו שאליה רק הספקתי לעבור היא היא הראשונה בתור.

עליי בלי שהיות את הדירה לפנות.

הייתי כהמומת רעם – לעבור עוד פעם???

ברם אלי הוכמן היה סבור שנוכל להמשיך כאן לגור,

כי זהו עניין רק של שבועיים, ועל פי הדחק הן יש כיפה לשמים.

על הצעתו לא ערערתי, וברצון נשארתי,

אך עוד באותו יום כשחזרתי ומצאתי מהפכת סדום,

החשמל נותק והרהיטים כוסו אבק,

אז הוברר לי והומחש שאין מנוס ממוחרם חדש.

לעבור? לאן? איפה יש דירות מהמוכן?

ברם הפעם נתמזל לי המזל, דירה ממש מתת הגורל.

התברר שדירתי הקודמת, מלוכלכת ומזוהמת,

קורי עכביש עדויה, עומדת עדיין פנויה.

א-כלל, מיט א-ביסעל שלעפוניס אופגיקומען, און דער טאטע האט דער מאמען גינומען**,

וכך הספקתי בינתיים להחליף שלוש דירות במשך חדשיים,

וברוך כאן מצא לו עילא ומקום בי לסנוט, בי לנקום:

תמיד געגועים וכיסופים לתמורות, לחילופים.

שיכון צעירים, שיכון ותיקים, כל החיים על גלגלים,

איך זה לא נמאס כל הזמן הווג’ראס***?

לפי האומדן של אלי[17] הייתה זו צריכה להיות דירת ביניים רק למשך שבועיים, והנה עברו כבר חדשיים.

וכשעמד סוף סוף הבניין על סף הגמר נפל פתאום דבר,

שהנה דירה זו דווקא נשאה חן בעיני מישהו אחר, ונדרש ממני עליה לוותר.

הסבך היה כהלכה כי זה איים בעזיבת המשפחה,

ואף על פי כן נדהמתי ולוויתור לא הסכמתי.

וראו אצבע אלוהים, אפילו ברון[18] הפעם לדעתי הסכים,

אך למרות סירובי, עם גמר הדירה נפלה רינה שלדירה זו עוברת לא רבקה כי אם דינה.

התרגזתי, ובאוויר היה חומר נפץ טעון, עד שבאה אליי ועדת השיכון

והבטיחה הרים וגבעות, ממיטב השיכון ומיטב הדירות,

עליי רק להניע את הלשון, ולשירותי מיד יקום ארמון.

עייפה הייתי מכל ההעברות ובלי חלום לנוח ולשקוט.

ובכן, בעניין עיינתי שוב, וביטלתי את הסירוב,

ברצון הייתי מוכנה להמשיך לגור בדירתי הישנה.

הנה על ראשי שוב נתלה ענן, הן בקרוב יעמדו לבנות שירותים גם כאן.

אמנם עדיין הדבר לא נראה בעין, כי כל פעם שוב ושוב מחדש חל עיכוב,

כי בגלל חילוקי הדעות משתנות כל פעם התכניות:

אחד רצה את השירותים בחוץ, השני בפנים, ועל מה שהחליטו השניים השלישי לא הסכים,

וכל אחד להוכיח חיפש שהוא יודע טוב יותר מהמהנדס,

ואפרתי על סף השיגעון, ערך סקיצות קרוב למיליון.

לבסוף הוחלט את השירותים לבנות בפנים.

בא היום ובמפתיע הדבר אליי הגיע,

לבי עליי מיד נפל, הנה חוזר הגלגל.

שוב לנדוד, שוב לעבור, שוב הסיוט של הלוך וחזור.

החלטתי הפעם לא לעבור ויהי מה, הן יש לשנות את השגרה.

ובכן, את הרהיטים כיסיתי, ולהסתגל לכל פורענות ניסיתי.

באמת קשה לתאר איזה תלאות עברו עלינו בתקופה הזאת.

עצביי התמוטטו ואמוני אבד, וחששתי שסופי יהיה במוסד.

אך אין דבר שאין לו שעה, סוף סוף באה הישועה,

תודה לאל וברוך השם, הבניין כאילו הסתיים,

הבית נוקה וצוחצח, ומלבי כמעט נשכח

כל התלאה והעמל, והנה שוב חוסר מזל,

התברר כי הגמר חסר את העיקר,

השירותים הם עדיין בבחינת חלום לעתיד, אך לא להיום.

כי ממשה ועד משה לא קם לביוב מטאור כחברנו משה דרור.

היות שהוא היה גם בחצירים אדם חשוב נתקל שחרורו משם בסירוב, וזה שימש עיכוב.

הנה בא היום בו התגשם במלואו החלום,

התכניות הגיעו למימוש, והשירותים נכנסו לשימוש.

נו. אמרתי – די! עכשיו אנוח, אתנער ממצב הרוח,

נווה לי אסדר לתפארת ולפאר.

אך לא ארך הזמן, ועל ראשי שוב התקדר ענן.

שמועה התחילה מנסרת שעליי לעבור לדירה אחרת,

כי הנה שפרה מתגייסת, ועליי לפנות את הדירה למשפחה מאוכלסת.

ככה זה, חברים, בצעירותי ממוחרמים סבלתי, מפני שכמעט מדי שנה גדלתי,

ועכשיו אותו תהליך בכיוון הפוך, מוחרמים מפני שמספר הנפשות הוא נמוך.

הכלל, לא ארכה השעה, וועדת השיכון לרדת פקדה.

ללא תגובה, ללא סירוב, כדבעי טולטלנו שוב,

ובאופן כזה הגענו כבר לשיכון מספר ארבעה עשר.

עברתי ומיד התייסרתי,

כי החדר היה אטום ואפל, כולו חושך, כולו צל.

לא התבטלתי, ובעניין מיד טיפלתי,

מוכנה הייתי למר גורלי לחזור ומיד לדירה אחרת לעבור,

אך ועדת השיכון הבטיחה שבשיכון ההולך ונבנה יתוקן עיוות זה.

הסכמתי, ובמידת מה עם גורלי כבר השלמתי,

כי במשך הזמן הספקתי להתרגל לחדר האפל,

ואמרתי: די, דייני! מכאן שום סופה לא תעקרני.

הפעם דווקא מצד ברוך בא האות, הוא לא סבל את הדירה הזאת,

לפיכך הוא עצמו בעניין טיפל ולוועדת השיכון את המוח בלבל.

אני לא התערבתי, עמדתי מרחוק, אף שההעברות הפכו אצלי לחם חוק.

ועדת השיכון הרגישה את עצמה חייבת ולכן הכירה בצדקת הבקשה

והבטיחה לנו מועמדות לדירה חדשה.

שוב עברנו. שוב עקרנו, והייתה זו כבר הדירה החמש עשרה במספר.

כאן הסתדרנו כנסיכים עם מרבדים ושטיחים,

וילונות ועציצים, ממש כפריצים:

שני חדרי שינה מרחיבי דעת, כמו אצל כל אריסטוקרט,

ארונות משופעים ממכמני הריכוז, מבננה ועד תפוז.

הכול נוח ומשביע רצון, כבגן עדן התחתון.

אני מקווה שזהו הסוף, זאת המנוחה וזהו החוף.

בזה, רבותיי, הסתיימה הפרשה, חסל סדר פזילה לכל דירה חדשה.

מעכשיו אפילו אם דגניה תקים היכלי מלכים,

אני אשאר בזה הארמון עד יומי האחרון.

כ”ח טבת תשט”ז 1956

* מוחרם = שם החודש הראשון של השנה בלוח המוסלמי, שפירושו המקודש.

בזמן שלטון התורכים התנהלו החיים בארץ עפ”י הלוח שלהם. שכר הדירה היה משולם לבעל הבית ממוחרם למוחרם, ולכן הייתה תמונה נפוצה של אנשים שעברו דירה בחודש זה, וכאשר ראו אותם ברחוב על מיטלטליהם אמרו עליהם: “הם עושים “מוחרם”.

** עם קצת כסף הסתדרנו, ואבא יכול היה להתחתן עם אמא.

***ווג’ראס = (ערבית) כאב ראש

***********************

המחוקק

 

על חוף ירדן וכנרת שכנה לה דגניה חבויה ומוסתרת מעין העולם, גלומה ומקופלת בתוך זר הרים שסגרו עליה כחומת סין, רחוקה ומרוחקת מהבלי העולם הגדול.

סגורה כבתוך חביתו של דיאוגנס חייתה לה חיי פשטות וצניעות, חיי עובדי אדמה שקטים, טהורים ונטולי חטא.

חרשה לה דגניה את אדמתה, זרעה וקצרה את שדותיה, ובזיעת אפיים אכלה לחם. בגדולות לא הלכה, ממותרות התרחקה, והסתפקה במועט שבמועט.

וכך עבדה מתוך חדווה ויראת הבורא בקיימה את כל תרי”ג המצוות, הן בין אדם למקום הן אלו שבין אדם לחברו.

מאידך גיסא – כאילו הקפידה ביתר דבקות, כי שררו בדגניה אהבה, מסירות נפש, אחדות הדעה ואחדות הרצון.

קנאה, שנאה וצרות עין לא ידעה דגניה כי חייתה על טהרת השוויון.

ויהי בנקוף השנים, ויישאו בני דגניה נשים. ילדו בנים, ויפרו וירבו וישרצו לרוב. וכדרך הטבע התרבו גם הצרכים ואתם הנהייה אחרי מקורות הכנסה חדשים. וכשהללו התרבו התגלה מחסור בידיים עובדות, ודגניה באה במבוכה.

העבודה רבתה מיום ליום, וכוח עבודה אין. ותתרבה בדגניה העזובה. השדות הצמיחו עשבים, קוצים וחרולים מאין חורש אותם, החלקות עמדו צמאות מאין משקה אותן, כלי העבודה התגלגלו בכל פינה מאין אוסף אותם, ותיאבק דגניה קשה במצוקתה.

ויהי היום, ותקרע זעקת דגניה את שבעת הרקיעים, ותגיע עד לכיסא הכבוד, ותתפלש לרגלי הריבון, ותתבע את תיקון הדבר.

נבוך הריבון: מה אפשר לעשות לדגניה? פועלים שכירים? הרי זו עבודה זרה, רחמנא ליצלן. אולי לצרף עוד חברים לדגניה ולהפכם לשותפים שווים ליצירה? ואם כן, מהיכן יימצאו צדיקים ישרי לב וברי נפש הראויים להיות חברים עם אנשי דגניה ושותפים ליצירתם?

והעולם כולו שקוע בע”ט שערי טומאה.

בעוד הריבון חוכך בדעתו, והנה הופיע לפניו השר הממונה על ענייני החוץ והצעה בפיו: “יש להמציא לדגניה גרעיני הכשרה, והם יפתרו את שאלת המצוקה בעבודה”.

וייטב הדבר בעיני הבורא, אם כי חזה מראש ש”הגרעינים” יטו את דגניה ממסלול חייה ויסיטו אותה מדרך הישר.

עוד באותו הלילה נראה השר לענייני חוץ לאבא בן-יעקב בחלום, ויגולל לפניו בפרטי פרטים את פרשת גרעיני ההכשרה. ויקץ בן-יעקב, ותפעם רוחו. בחזונו והנה דגניה מוצפת “גרעינים” כשדה מלא שיבולים.

מאותו היום התחילה דגניה להצמיח “גרעינים”: נוער עולה, שפייתיים, גורדונאים, צופים, הכשרה צעירה, הכשרה צרפתית והכשרה איטלקית.

ויביאו ה”גרעינים” לדגניה מטומאת החוץ ומהבלי העולם הזה, כי היו ה”גרעינים” לפעמים טובים ומלאים ולעתים ריקים ושדופים ההולכים אחרי יצר האכילה ושטופים בהבלי קומזיצים.

מאז חוללה קדושת דגניה. חולל חדר האוכל על ידי דיבור בקול רם, על ידי צלצול שפות זרות. השולחן שדמה למזבח הפך לבמה של חטוף ואכול, חטוף ושתה, וכל המרבה – הרי זה משובח. וירהיבו הנוער בזקן, וחבר זלזל בכבוד חברו, וגם כבוד המוסדות הופקר: לאספה לא היו באים אלא רק אחרי שלושה צלצולים, וגם אז רק מתי מספר. השינה והסריגה תפסו את המקום הכי נכבד ואת שימת הלב הכי מרובה. הנאומים ארכו לאין סוף וגרמו לבזבוז זמן וקוצר רוח, בעיקר בין הנוער. להפסיק את החבר בקריאות ביניים הפך לפולחן, יושבי הראש התחלפו חדשים לבקרים. להתפזר לפני קבלת ההחלטות הפך לנחלת רבים. בכלל התנהגות הציבור בזמן האספות התנגדה לכל חוקי הפרלמנטריזם.

הכלל, בדגניה השתלטה מעין אנרכיה, רחמנא ליצלן, והחיים עמדו להיהפך לתוהו ובוהו.

בימים ההם חי בדגניה איש אחד. ויהי האיש עניו, צנוע ונחבא אל הכלים. את הכבוד ירא וברח ממנו ת”ק פרסה.

ויחי האיש בחדרו המרוחק, בדול ופרוש משאונה ומהמונה של דגניה. ויכאב האיש את כאב הרוח והתרבות שנרמסו, ושנתו נדדה. לילות על לילות התהפך על יצועו ויטכס עצה בנפשו כיצד להחזיר לדגניה את ברק הימים הקודמים, את השקט והנימוס, את דרכי הנועם והחן.

ימים רבים עברו על האיש בייסורים נפשיים ובמחשבות איך וכיצד להושיע לדגניה ולעזור לה לצאת מהתוהו של דרך לא דרך, מנהגים לא מנהגים, סדר לא סדר, חיים ללא מסורת תרבותית וללא תרבות מסורתית.

וכך עברו שנים.

ויהי היום, והאיש הולך אחרי המחרשה בשדה, ויערה עליו פתאום רוח ממרום, ויתמלא קנאת ה’ צבאות כמים לים מכסים. ויקם האיש, ויעזוב את מחרשתו ואת שדהו, ויתקע בשופר גדול, ויכנס את בני דגניה מקטן ועד גדול, וכה אמר אליהם:

“הנני נותן לכם היום תקנון חדש שיהיה עץ חיים למחזיקים בו!”

ויריעו בני דגניה פה אחד: נשמע ונעשה!

וקולו של האיש הולך מסוף העולם ועד סופו:

  • כבד את האספה למען קצר את לילותיך.
  • שמור על הפרלמנטריות למען תדמה לבן תרבות.
  • שמור על השקט בחדר האוכל למען לא ייהפך לבית משוגעים.
  • שב במקום אחד כי המקום מכבד את האדם.
  • שמור על כבוד חברך למען יאריכון ימיך בקבוצה.
  • יושב ראש לאספה בחר פעם בשבועיים, ולא יהיה לך בלבול מוח.
  • אל תחמוד מנה נוספת – אין זה תרבותי.
  • היזהר מאכילה גסה פן יבולע לך.
  • אלה הם מנהגיך ואורח חייך למען תחיה בהם.
  • התייחס לתקנון זה כלתעודה היסטורית ותרבותית למען לא תסור מדרך הטוב.

וחדר האוכל בוער כולו בלהבות כי אצלה השכינה מזיווה עליו.

באותו רגע יצאה בת קול והכריזה: גדולה זכותו של זה מזכותו של משה רבנו כי משה רק נתן את התורה ואילו זה יצר תורה, ובזכות זו לא יסורו מחוקקים מבין יוצאי חלציו – עד דור אחרון.

י”ד אדר תש”ה 1945

*****************************

לזהרה ואליעזר ביום כלולותיהם

 

בארץ עוץ אשר על שפת הכנרת ישבה לה משפחה לכבוד ולתפארת,

ההורים – שניהם צנועים, שניהם צדיקים תמימי דרך ויראי אלוהים,

ולהם בן ובת.

וכשגדלה הבת אלוהים לה זימן בחור מארץ הסובייטים – ותתחתן.

והוא עול ימים, ישר דרך ותמים, בלי חכמות והתחכמות, ישר, צנוע ופשוט.

ויהי היום, ותזדמן לארץ עוץ בחורה מהחוץ,

והבחורה אף היא תמימה וישרה ושמה זהרה.

וירא הנער את הנערה, ובנפשו הוטלה סערה,

כי אהבה מהרגע הראשון בכל רמ”ח האברים, אהבה גדולה, אהבה בלי מצרים.

אף הנערה אהבה את הנער, לבה רגש, דמה סער,

ויאהבו זה את זה כאח ואחות בתמימות וטוהר לבבות.

סח הנער לנערה, כשמך כן את – זהרה[19].

שפתותייך שני חן, שנייה כמוך בכל התבל אין!

והנערה אף היא אחריו תשיב: יקירי, כמוך אין בכל תל אביב,

גבוה, זקוף וחסון, הנך ממש כארז בלבנון.

וכך ראו אותם תמיד יד ביד, דבוקי נפש צד אל צד,

עליזים, מרוננים, ממש כזוג יונים.

והנה דפקה מלחמה בשער והפרידה בין הנערה והנער,

ויעזוב הנער את המקום, וינדוד למרחבי הנגב והדרום,

נתון לסכנות במשלטים ובקרבות.

אך בכל המצבים לא הסיח מהדעת כי זהרה היא לו, רק אחת.

אחת ויחידה בכל היקום, שנייה כמוה לא הייתה ולא תקום,

ועל משכבו בלילות, במשלטים ובחפירות,

היה שוכב נים לא נים, כולו ערגה וכיסופים,

וכל נימי נפשו רוויים כמיהה וגעגועים.

היה מופיע היצר להדיח ולהסית: הא, בחור, שא עיניך אל השולמית,

ראה את ורד לחייה, שני חן שפתותיה, שתי עיניה לפידי אש, הא, בחור, קום קדש!

והנער צעיר, בכל חומו עומד, אך אוטם אוזניו, חלילה לו מהיות בוגד,

את זהרה לא ימיר ולא יחליף אף בבת וזיר או בבת כליף.

וייחר אף היצר על אזלת ידו להכשיל, ויחליט אף את הסיטרא אחרא להפעיל,

ויזעיק את הלילית עצמה לשירות הדבר.

ותבוא לילית ותתייצב לפני הנער, צבועה, מפורכסת ופרועת שער,

ותתחיל בלהטיה את יצרו לגרות, אך הנער עוצם עיניו מראות,

לועג ליצר, מפני לילית אינו חושש, דמותה של זהרה לו כעמוד אש.

אף הנערה נאמנה ומסורה לנער, אינו קיים בשבילה דבר.

אינה רואה ואינה שומעת, ומכל הסובב אותה מסיחה את הדעת,

כי בכל הווייתה משובצת כנזר דמותו הזקופה של אליעזר[20].

הגעגועים הציקו לה, ולבה המה וסער, כי כלתה נפשה אל הנער,

ולבסוף לא יכלה יותר את סבלה לשאת, ותחליט בעקבותיו לצאת.

ותלך אחרי הנער בכל הסכנות, בדרכים ובחזיתות,

לא הפחידו אותה רעמי התותחים, לא הרפו את רוחה שריקות הכדורים,

וכצל הרואה ואינו נראה ליוותה את הנער בכל סופה וסער.

והנה בא היום שבכנפיו הביא שלום,

המלחמה ספה תמה, ואחרי סבל של שנים אל חיק אבותם שבו הבנים,

ובפיהם סוד צנוע: אימא, אבא, מתחתנים להווי ידוע.

ולמעלה שר האהבה רעש, הקים בכל שבעת הרקיעים,

את כל הפמליה כינס, ואהבת הזוג הרים על נס.

בדורנו אהבה כזאת איננה כלל בנמצאות.

בזמננו, שמנהג הוא במדינה: היום חנה ומחר פנינה,

ראויה אהבה נאמנה כזאת לפרס, ואין לעבור על זה כך, חלילה וחס.

וייראו הדברים טובים וישרים, והוחלט פה אחד ללא פילוג

שבתור פרס הקב”ה בעצמו ובכבודו יברך את הזוג.

וביום הכלולות יצאה בת קול והכריזה: זהרה ואליעזר!

בזכות אהבתכם הגדולה והכנה לא יסופו אהבה ואושר ממשכנכם.

ייכון ביתכם לעד!

1949

*******************************

על מסיבה אחת שלא התקיימה

ברקיע השביעי רעש היום הו-הא, עומדים שם היום בפני בעיה חדשה,

ועדת התרבות של דגניה במצוקה, לנושא מסיבת שבת היא זקוקה.

אזל אצלה כל המלאי, חסל סידור נושאים ודי!

כבר שימשו נושאים: הלול, הרפת והמכוורת, הצנון, השום והחזרת,

היקב והגורן, הברוש והאורן,

הירח והשמש, גם הגשם של יום אמש,

גם לא נעדר מקום העינב והתמר.

גם תפוחי האדמה במסיבות קרנם רמה,

ומחוץ לנושאי החקלאות יש גם גולה וציונות, סופרים וספרות.

גם מהנושאים על הטבע הדומם הנוער בדגניה אינו משתעמם,

לפיכך כבר נערכו מסיבות לכוכבים ומזלות,

מכל הבא ליד, אפילו השלג של אשתקד.

גם לאבן וגם לעץ, ועכשיו הקיץ הקץ,

אזלו כל הנושאים מהשוק, והמצב מאוד דחוק.

בוועדת התרבות עוטה אבל בייחוד

חברתנו מירסקי מרים[21], שמצב רוחה מעומעם,

כי גדול המשבר, השבת מתקרבת, ונושא למסיבה חסר,

כבר חיפשה לילה ויום, ואין שום מראה מקום,

האוצר דלל – אין, וחסל!

למחשבה שאפשר בלי מסיבת שבת פעם מזדעזעת פשוט מרים.

לפיכך לנוכח פני הסכנה הסיקה מסקנה

שבדלית בררה הפעם יהא נחוץ נושא מתוצרת חוץ.

מתפללת מרים לבורא עולם שישלח נושא משם.

אנא, אלוהים, קדש שמך ברבים,

אל תיתן שקדושת שבתך תיפגם ושהנוער כולו ישתעמם.

אנא, אלוהים, נושא למסיבה לנו שלח, יהא זה אפילו על גיוס או פלמ”ח.

הדברים רק יצאו מפיה, ומיד כל הכת של מלאכי השבת

עטרו את התפילה עטרת הוד ויביאוה לפני כיסא הכבוד.

ויזדעזע אלוהים, וינועו אמות הסִפים:

שומו שמים! מפח נפש כזה, לדגניה יחסר למסיבת שבת נושא,

זה הן עלול להעכיר את מצב רוחו של הדור הצעיר.

מפני דחיפות העניין כינס מיד לישיבה שלא מן המניין

את כל הפמליה והסנאט לדון בזה הפרט.

מיד נדחו מפני זו הפרשה כל דיוני ים ויבשה.

מיד הוסרו מעל סדר היום פצצת המימן ופצצת האטום,

מלחמת קוריאה ומלחמת מפא”י-מפ”ם, על הכול האפיל זוהר תפילתה של מרים.

במרכז הדיון עמדה השאלה של נושא הגון,

לא בנלי ולא נדוש כי אם נושא חדש בתכלית החידוש.

הפמליה דנה שבעה ימים ושבעה לילות, אולם בכול כבר קדמה לפניהם מרים,

ובכל שבעת הרקיעים לא נמצא כמעט נושא שלא שימש כבר למסיבת שבת.

כי בעניין זה אין למצוא למרים מתחרה,

כי מי כמוה בעלת המצאות להמציא נושאים לעשרות,

מדי שבוע בשבוע באופן כה שקט וצנוע.

הכלל, הביאו מהמזכירות את הדפתראות, אולי ימצאו שם נושאים למסיבות.

המזכיר דפדף ועלעל, והנה תודה לאל

נמצא כתוב ביומן שחור על גבי לבן שלפני שלושים שנה בי”ג בחשוון

התמזגה קבוצת רחובות* עם דגניה אם הקבוצות.

מפני החשיבות ההיסטורית של הפרט מן הראוי להקדיש לו מסיבת שבת.

לא סתם מסיבה כי אם מסיבה רבתית על כוס תה עם ביסקוויט.

בכל שבעת הרקיעים שמחה וששון, נמצא סוף סוף לבעיה פתרון.

הוחלט להמציא למרים את הנושא מיד על ידי שגריר מיוחד,

והגורל על רבקה ליס נפל.

באחד הלילות  בדיוק בחצות נגלה לרבקה בחלום שר המסיבות.

גולל לפניה את העניין שלפני שלושים שנה בי”ג חשוון

באה קבוצת רחובות בחסד אלוהים עם דגניה א’ בברית הנישואים.

מן הצדק והדין את המאורע במסיבה יש להפגין.

לפיכך יש להזעיק בלי שהות את ועדת התרבות,

שצריכה לעשות וצריכה לפעול בעניין זה הגדול.

אף עלייך, רבקה, להיכון, להפעיל את הכישרון,

להתאזר עוז ועל דא והא לחרוז.

הקיצותי בבוקר ולבי פעם, והחלטתי עוד באותו יום למסור את הדבר למרים.

ברם לא נתמזל לו לנושא המזל שהועיד לו הגורל,

ולא התגלגלה הזכות לוועדת התרבות

ליהנות ממציאה שכזאת.

גם ל”קבוצת רחובות” המזל לא התמזל להיות חתני יובל.

כי דווקא באותו יום בבית החולים נתפנה מקום

והוזמנתי ללא דיחוי לשם ניתוח וריפוי.

מראשי הכול פרח, החלום טושטש ונשכח,

ומשום כך, כמובן, לא התקיימה המסיבה בי”ג חשוון.

עלינו להשלים לחכות ליובל החמישים.

הבה נקווה שאז מזלנו יאיר ודגניה תְייבֵל אותנו מבלי שיצטרכו על המאורע מגבוה להזכיר.

אז תוקדש לנו מסיבה רבתית בוודאי.

ובכן, חברים, בעוד עשרים שנה כה לחי!

כ”ח חשוון תשי”ג 1952

* קבוצת רחובות – ה”רחובותים” – קבוצת השלמה לדגניה [שבה היו גם רבקה וברוך ליס ] שהגיעה מרחובות ב-1922.

**************************** 

על ניצחון אחד

(קצת היסטוריה)

מוקדש לבעל הניצחון

הנה שב מנוח[22] מתל אביב וכולו קורן מזיו

כי נחל שם ניצחון אצל כוכב התאטרון.

לא בכדי הוא שמח, חביב ומתבדח,

לא תמיד, רבותיי, מזדמן ניצחון כה מעניין.

        היות

שבוועדת היובל הוחלט ברוב דעות

כי נאומים רק יהיה משעמם, לכן יש צורך להזמין מדקלם.

אם כבר להזמין אמן אז כדאי מ”הבימה”, אח, אילו רובינא[23] הסכימה.

רובינא בעצמה ובכבודה, בכל עוז תפארתה והודה.

מובן שעל יוסף ברץ הוטל לנסוע אליה בתור רץ,

כי למי כמוהו יש הזכות למלא את השליחות?

וישכם יוסף, וימהר חיש, אץ ורץ אל הכביש,

בכדי חלילה שלא יאחר לרובינא את הבשורה לבשר.

בא לטבריה, ומשם האוטומוביל לתל אביב אותו הוביל.

רד היום, הערב בא, חכה חיכו לידיעה,

ופתאום התרגש אסון, בשורה רעה בטלפון:

רובינא לא תבוא. אינה יכולה כי מנוזלת היא וחולה,

ומדגניה הייתה התשובה: תביא אותה ויהי מה!

יוסף הלך שוב להשתדל, כי מה טעם בלי רובינא לחוג יובל?

אצל מנוח הנשמה מפרפרת, אינו עוזב את השפופרת.

שוב ידיעה בטלפון: היא לא תבוא בעד כל הון!

יוסף אמנם טרח עמל, אך כלום במחילה לא פעל.

ויתהלך מנוח במצב רוח, ובדגניה התחיל ויכוח

אם בכלל יש כאן מקום ועכשיו להביא אמן.

ה”בעד” טען: אי אפשר רק בנאומים כל הזמן.

ושוב נקרא יוסף לטלפון: שמע! בלי רובינא הייפט זיך ניט און*,

ואצל  ה”ב ע ד” הנשמה נתונה על כף היד:

באה – אינה באה,  באה – אינה באה, והעניין חוזר כל שעה.

למחרת שב יוסף בשיברון לב, מדוכא וכואב,

ואתו ידיעה אחרונה: “הבימה” אינה נותנת את רובינא

הדבר נפל כרעם ומחץ את לב כולם,

וישתרר אבל, רחמנא ליצלן, כי התמוטט כל הבניין.

מנוח מורד ואינו משלים: אי אפשר לזה להסכים!

יש לפעול בחכמה ובביטחון, כי אין דבר העומד בפני הרצון.

וייקח מנוח לעצמו ייפוי כוח,

ומבלי להתמהמה, מבלי להמתין, את התיק לדרך מיד הכין.

כל הלילה היה ער והכין בגדי פאר,

התרחץ והתגלח, ומרש! את רובינא לנצח!

איך הסתדרו שם העניינים זוהי פרשה סתומה, כמוסה וחתומה.

אלינו רק הגיע הד רחוק שהתנשק עם רובינא, די מתוק,

ומה שהיה עוד לוט ערפל וסוד.

ברם ידוע לכולם מקטן ועד גדול שמנוח שב עטור בזר הניצחון.

בעצם לנו אין כל עניין בכל מהלך המשא ומתן,

חשוב ומעניין שמנוח שב קורן,

והודיע בצהלה: רובינא באה! רובינא באה!

אמנם הפרשה בזה עוד לא תמה, ישנם פרטים עוד כמה וכמה.

הנה פרט חשוב שעליו עדיין לא כתוב:

איך שבסידור עבודה מתוך פתוס סידרו דווקא את עמוס[24],

שהוא ייסע לחיפה לקבל את רובינא לחג היובל.

איך שהוא התקשט והתרחץ, כולו מזהיר, כולו נוצץ,

עטוף זוהר, עטור הוד, וכולו אומר כבוד.

ובאמת פגישה מיוחדת במינה הייתה בין עמוס ורובינא.

             ועוד פרט שחשוב לדעת

שדגניה בירכה ברכת “הגומל” שניצל כבוד היובל,

ולמנוח לאות הוקרה ותודה מסרה לשנה את יומן העבודה.

1935

****************************

כוננית

 

בזמן מן הזמנים היה הדבר ודגניה כולה שרויה בצער,

כי ניטלה מרוב החברות הזכות ליהנות מהעיתונות,

וכשרק היה מופיע עיתון – וייעלם תיכף כחזון.

דגניה מצטערת, רוגזת וסוערת,

מי ומה יוזם המזימה?

ואף אחד לא ידע את פשר החידה.

מי סחב? מי לקח? אולי גבריאל המלאך?

אולי אליהו הנביא את העיתונים מסתיר, מחביא?

מוזרה היא החידה, ואין פותרה ואין מגידה.

אמנם בסוד מסרו מפה לפה כי ידי חברים במעל הזה.

התלחשו על רבקה ליס, גם על צבי[25] הגיס,

ריננו על שמריהו ברהון שנוהג בכליו לשים עיתון.

סיפרו שזינגר מרים מרגישה רק בחדרה בעיתון טעם.

ריכלו גם על החבר ברון[26] שבעניין זה אינו טירון,

רמזו גם שהחברה חיה[27], חלקה לא מעט באותה בעיה.

אך על אמִתותו של הסוד אי אפשר היה לעמוד.

בינתיים רע ומר. לא “הארץ” ולא “דבר”, לא “הצופה” ולא “על המשמר”.

ויכנסו אספות, וידונו בכובד ראש כיצד את הפושעים לגלות ובמה אותם לענוש,

כי אפילו אבן מקיר זעקה על המעשה המחפיר.

נדמה היה לרגע שמצאו פתרון, להכניס לרשימה שחורה את לוקחי העיתון,

אך אם כי הרשימה הייתה שחורה משחור לא הטילה על העבריינים לא פחד ולא מגור.

כלום בזה לא תוקן, והעיתונים נעלמו מזמן לזמן.

ליצחק בן-יעקב חרה בייחוד, הלך והתקין מעין מחוד*,

הצמיד עליו את העיתונים, ותלה אותו על הקיר, ובחגיגיות הכריז והצהיר:

איש בל יהין ובל יעיז עיתון מכאן להזיז!

הלך מתוך הרגשת ביטחון שהערב ודאי ימצא עיתון.

אך במחילה – טעה, עיתון לא היה אפילו כבר כעבור שעה,

כי העבריינים לשם חידוד סחבו את העיתון עם ה”מחוד”.

דגניה כולה סוערת, רוגזת, חוקרת,

הרי זוהי באמת התעללות, חוסר טקט, חוסר תרבות!

ותגיע צעקת דגניה עד לכיסא הכבוד, והקב”ה כביכול לא יכול היה בפניה לעמוד,

וישלח מלאך מודיע לדגניה בדמותה של החברה פניה[28].

אכן, עמדה לדגניה הזכות שפניה נכנסה לוועדת התרבות,

ותתחיל מיד למשש ולגשש, מה אפשר בדגניה בשטח התרבות לחדש.

אכן באה לידי אמצאה גאונית,לסדר בחדר האוכל כוננית

שתשמש מרכז לדברי ספרות, וזה ימנע את ההפקרות.

בן לילה, בלי שהות, נבנה היכל התרבות.

ובחדר האוכל, בפינה מרכזית, הועמדה הכוננית.

קומות לה ותאים ומחלקות ביניים,

כל תא ותא מכיל דבר מה.

הכול ערוך ומסודר: כאן “הארץ”, ושם “דבר”,

תא זה מיועד ל”השדה”,

ובתא הביניים ישנו “מאזניים”.

התא האמצעי מכיל את “הבוסתנאי”,

וכאן בתא הזעיר שוכן מבטחים “הפועל הצעיר”.

בתא למולו במצב יציב שוכן כבוד גם “הניב”.

ה”במעלה” וה”טורים” בשכנות ערוכים וסדורים,

ולמטה בתחתיים ה”פנקס” וה”מבפנים”.

פניה שמחה וגאה על הגאוניות שבאידֵאה,

ואכן, בשפע ישנם עכשיו עיתונים, ספו תמו בריונים.

כך עומדת לה בקרן זווית עמוסת ספרות – הכוננית,

ונושאת בצניעות את דגל התרבות.

אך לא ארך היום ושינוי לרעה חל פתאום.

לאט לאט התחילו התאים להתרוקן, העיתונות להיעלם, כמו שהיה לפני כן,

כי התחיל הסדר לשעמם, וכלאחר יד סחב כל אחד.

פלוני לקח את ה”במעלה” ושכח להשיב, שני היה זקוק ל”השדה” ואלמוני ל”ניב”,

“הפועל הצעיר” אפילו לא נכנס לתא כי כל אחד סחב בבוא החבילה.

את “מאזניים” לא ראו כלל בעיניים.

אחרי כל הצעקה והתעמולה זכו לעיתון רק יחידי סגולה,

כי הסדר לחלוטין נמאס, זה סחב וזה תפס.

ועדת התרבות בצער רב, בראותה את המצב,

פנתה באיומים ובבקשות,

דיברה רכות, דיברה קשות,

התחננה בכל לשון לחדול ממעשי זדון.

אך כל דברי האיום פגעו בקיר אטום.

כך הלך המצב והחמיר עד שביום אחד בהיר

עמדה הכוננית ריקה כמעט, רק עלים בלים בה שרצו מעט.

פנה זיווה, פנה הודה, ניטל יופייה, ניטל כבודה,

כי לא אִפשר הדור לכוננית מסודרת מדור מדור.

לא הוכשרה הקרקע, עודה בור, ושוב עמדנו לפני אבוס שבור,

חזרנו לתקופה הפרה-היסטורית, לפני היות בדגניה כוננית.

ט”ו כסלו תרצ”ט 1939

* מחוד = ברזל עם קצה מחודד עליו ניתן לשפד את העיתונים.

******************************

עם פרוץ המלחמה

באחד הימים אירע הדבר, המלחמה הידפקה בשער.

תקפה חרדה את כל הציבור לרגלי המצב החמור.

כל לב דאגה עמוס, הנה הנה יכריזו על גיוס,

החברים ייקראו לנשק, ומה יהיה אז על המשק?

מי יזרע ומי יחרוש, מי יעדור ומי יכבוש?

מי יעבוד בטרקטור ומי בהמות ירתום בבוא היום?

ותרגשנה החברות בחוש כי הנה הגיעה שעת כיבוש

ושעל החברה להתעורר לקראת היום המשחרר.

שעתיד רגע זה להסיר מהחברות כבלי דורי דורות.

להצעיד אותן בראש עטור בדרך השחרור.

באספת חברות רבת השתתפות התבררה האפשרות

לעשות עכשיו צעד נועז ולהוציא מתוק מעז.

כי זה בדיוק הרגע הנכון את הכוחות לבחון,

אם החברה מוכשרת ומסוגלת להיות פועל במקום פועלת,

לתפוס מקום בכל ענף, וזה יכריע את הכף.

החברות הקשיבו קשב רב תוך הבנת המצב,

ובלי ויכוחים וירידים חילקו ביניהן את התפקידים,

בלי שמץ קנאה ובלי תחרות, מי לטרקטור ומי לעגלונות,

מי לכיבוש ומי לעירום, כיאות לשעת חירום.

למחרת עפו כציפורים לשדות ולאפרים נשים במקום גברים.

העין לא שבעה מראות, בכל פינה – בחורות.

הנה שורו רגע קט, האין זו חברתנו דבורה בלט[29],

היודעת כסנאי לטפס על העצים בפרדס?

והעידו והגידו אם אינה עגלון ממש בחסד עליון?

עומדת מהפרדות מרחק של ת”ק פרסה לפחות,

מסתובבת מאחור ומלפנים, ואינה מצליחה את הרתמה לשים.

כי מזימת זדון בלבם של אציל וחסון[30], למנוע מדבורה את הניצחון.

היא אותם משכנעת ברכות ולא בקול רם שאין לעשות מרד כשמלחמה בעולם

ושהבחורות בשעה זו עומדות את עולמן לקנות.

אך אציל וחסון אינם מבינים את החזון,

ובמוחם אינו נקלט מה הקשר בינם לבין דבורה בלט.

הנה עליזה נול אוזרת עוז כי בטרקטור מצאה מעוז,

יצור דומם, יצור שקט, ובנקל אפשר עליו להשתלט,

פרובלמות אינו יודע, ולא נורא אם לפעמים הוא שוקע.

קורה מפעם לפעם שהיא אובדת עצות, וזה לא שאין מה לעשות,

כי עדיין בכל סדק וחור אפשר למצוא חבר שיעזור,

שיוציא מהמֵצר ואת הטרקטור יניע ואיך שהוא הביתה בשלום להגיע.

גם אחרי דבורקה[31] אין להרהר, פעילותה רבה בחצר.

היום בעירום, מחר בזבל, גם בכיבוש לוקחת חבל,

נותנת יד ומטה שכם, ממש כגבר שיצא מרחם.

יויה[32] עגלון אמן, עם כל הפרדות יש לה רומן,

העגלה בידה כלי משחק, ובתירס על פיה הכול יישק.

לאורך החצר מתגלגל צחוקה המידרדר,

המרענן ומרנין ומשכיח את יום הדין.

 

ברכה[33] כמו בחור לכל פרט, עם הקומביין כחטיבה אחת.

עם הבננה יד ביד, ממש חלק בלתי נפרד.

ברכה תעבוד לה בקומביין, ובמכבסה יעבוד החבר פיין[34].

והבחורות ברפת על אחת כמה וכמה שעמדו במבחן אפילו לא בזמן מלחמה.

כבשו את הענף כיבוש גמור, ששם בבחינת אל ייראה בחור.

כך עמדנו במבחן, והניצחון אינו קטן.

בבוא היום בו יקום השלום בבחורים ננקום.

אז ישמש מבחן הכוחות גורם לחילופי היוצרות.

לעליזה[35] בא התור לנהוג בטרקטור,

משום כך ילך שלמה כהן למטבח.

[1] עזריאל נקריץ-שלו

[2] מרים זינגר-ברקוביץ

[3] רות היילברון

[4] חיה קסטלנץ-תנפילוב

[5] תנחום תנפילוב

[6] שמעון הסנדלר

[7] יעל גורדון

[8] יצחק בן-יעקב

[9] יונה גרישפון-בן-יעקב

[10] עזריאל נקריץ’-שלו

[11] אהרון קרפוביץ’-תבור

[12] ברוך ליס

[13] תמר ליס-כהן

[14] מוטיק ליס

[15] מיכה ליס

[16] שפרה ליס-רקובסקי

[17] אלי הוכמן

[18] משה ברון

[19] זהרה שלו

[20] אליעזר נקריץ-שלו

[21] מרים מירסקי-שיאון

[22] יהושע מנוח

[23] חנה רובינא

[24] עמוס ברץ

[25] צבי ליס

[26] משה ברון

[27] חיה קסטלניץ-תנפילוב

[28] פניה ארצי

[29] דבורה בלט-שפרונג

[30] זוג פרדות

באוטו תנהג חברה, ויצחק נול במחילה יעבוד בטיפול.

גם לדריל ולמכבש חברות יש ויש.

כך, רבותיי, ננקום נקמת הדורות בבוא השלום.

מנחם אב ת”ש 1940

[31] דבורה ברץ-בועז

[32] יויה ברץ-שפירא

[33] ברכה אינדיג-וינר

[34] יוסף פיין

**************************

פרטי-כל מאספת תרבות

 

יושב הראש החבר צבי[34] מתון ורציני.

נותן רשות הדיבור מתוך הרחבת הדעת ומקפיד על אי הפרת המשמעת.

חיותה[34] מקבלת רשות הדיבור, וגל של קטרוג ניתך על ראש הציבור.

מילים מגבבת למכביר בכדי להוכיח ולהסביר

שאנשי דגניה הם מחוסרי תרבות בגלל יחסם הקלוקל לעיתונות.

כולם עבריינים פורצי גדר, סוחבים עיתונים לחדר.

מאוד גדול העלבון שאף פעם אין להשיג עיתון.

כל אחד מחפש נוחיות, ואין זו כלל דרכם של בני תרבות.

לדברי חיותה עונה אמן גם החבר צבי ליכטנשטיין.

גם הוא באותו הפזמון, למה סוחבים את העיתון?

זה מהווה לחיינו סכנה אם מיד לא תימצא תקנה.

כי יחס של זלזול לגבי העיתונות מוריד את רמת התרבות.

גם שמטרלינג דוד[34] את דברו מגיד.

הוא תמים דעים עם כל המוחים,

ובנוסף לזה גם המסיבות אינן מניחות את הדעת של בן אדם מתורבת.

שוויון נפש ואדישות לגבי כל מפעל של תרבות הם תעודת עניות.

פסימי הוא גם החבר ברון[34], ולאו דווקא בעניין העיתון:

הוא אינו אומר להד”ם, אך הרעש סביב זה מוגזם.

אם סוחב עיתון אחד או שניים אין להקים צעקה עד לב השמים.

אשר למסיבות, אף הוא אינו מוצא בהן קורת רוח מפאת החומר הלא בטוח.

אשר לקריאת ירחון סובר החבר ברון

שבחדר האוכל, בתוך כל הטררם, אין לקריאה כל טעם.

לפיכך בהזדמנות זו הוא מציע מיד לבנות חדר קריאה.

רשות הדיבור נוטל החבר מנוח[34], בעל ההיגיון ושנון המוח,

הבקיא בהוויות עולם, בנימוס ודברי טעם.

בנאום מזהיר ויפה סגנון הוא מגנה בחריפות את זוללי העיתון.

מאשים את הקבוצה ברשלנות לגבי ערכי התרבות,

והזלזול בעיתון לירידה רוחנית סימן ראשון.

חוסר נימוס וחוסר חוק מזעזעים אותו עמוק,

והוא חוזר ומשנן שלהפקרות כזאת תקדים אין.

כל התנהגות פרוצה חותרת תחת יסודות הקבוצה.

אשר למסיבות, מהן דווקא דעתו נוחה, ולחנם כל הפרץ והצווחה.

יעקב בודניק, מתוך השקפה פדגוגית, מציע הצעה פסיכולוגית:

שיובילו את כולם אל ה”חדר”, ואז העניינים יהיו בסדר.

ברצינות וכובד ראש הוא מציע את העבריינים לענוש,

ואין זה נאמר בצחוק, בפדגוגיה מקדמת דנא קיים החוק.

אגב, מתוך הרבה שנות ניסיון השיג בשטח זה תוצאות משביעות רצון:

בבית החינוך העונש החזיר למוטב כל עז פנים ושובב.

על צורת העונש לא דובר. רצועה או הטפת מוסר,

ואם לפי בית החינוך המשותף – ארבע אזהרות והוצאה ליום נוסף.

הנה שמריהו[34] מתרומם, פוקח עין אחת, שנייה עוצם

וברוב חשיבות על הפושעים מלמד זכות:

אין זה נכון להגזים ואת החברים בכול להאשים.

היות שעיתונים יש בצמצום אין לדרוש התנהגות טובה במקסימום.

מאידך גיסא יש לדרוש מוועדת התרבות להוסיף עוד כמה אקסמפלרים על העיתונות,

והוא בטוח בזה שהמצב לטובה ישתנה.

אשר למסיבות, אין זה אפילו בגדר של ויכוח שחסרות הן תוכן ורוח,

והוא באחת מתפלא, וכי אפשר את החיסרון למלא?

הן מוזיקאים יש בארץ למכביר, יודעי נגן ויודעי שיר,

מרצים, אמנים על כל צעד.

די רק בחתימת יד וכולם בלי שהות יארזו את האמנות

ויטוסו לדגניה המעטירה להעניק למסיבות תכנית עשירה.

רשות הדיבור לחבר שמואל[34], אף הוא נואם לא שלומיאל.

גם לו גורם העיתון כאב, אך לא עבד הלב,

כי את החדשות מסין ויפן אינו קורא בין כה וכה מחוסר זמן.

אבל לעזאזל, דווקא כשיש חדשות מארץ ישראל,

מאמר של יוסף ברץ או של בן-גוריון, כמו להכעיס אז נעלם העיתון.

לפיכך הוא מציע לארגן חוג “אנטי קוראי עיתון”, וזה ישמש פתרון.

הוא גם מעמיד את עצמו לשירות הפעולה לרשום חברים ולנהל תעמולה.

רשות הדיבור בכי טוב נמסר לחבר יצחק בן-יעקב.

דבריו הופכים זעקת כאב הפורצת מעומק הלב.

הוא אינו רואה בזה רק שאלה של תרבות או חוסר תרבות,

הוא רואה בעניין העיתונות מעשה אלימות.

קומץ אנשים משתלט על העיתונים, וכל הקבוצה עומדת מולם חסרת אונים.

למצוא דרך לעמוד בפרץ, וללמד את הפושעים דרך ארץ:

  • בתור עונש לבריונים להפחית מיד את מספר העיתונים.
  • עיתון אין להזמין, אלא יש לשבת ולהמתין.
  • כשהרוב גומר לקרוא את העיתון אין להושיט ידיים בהמון.
  • אם יימצא מכשיר שאפשר יהיה בו להצמיד את העיתון לקיר

ובכוחו יהיה למנוע את סחיבת העיתון, גם אז יש להתנגד לו מתוך עיקרון,

כי יש ללמד את החברים לעמוד בניסיון.

ומי שבכל זאת לסחוב יעז ויהין ייענש כחוטא פלילי בכל חומר הדין,

מנדים אותו בעולם הזה ובעולם הבא, כי לחברה ותרבותה חטא חטא.

רשות הדיבור לחבר תנחום[34], ונאומו אף הוא נאום.

ראו פלא שהוא מלמד זכות על רוצחי התרבות.

הוא חושב שמשום מקום אין בדגניה הצדקה למיטת סדום.

צריך לדעת שעם גדול העלייה רבו הצרכים וגדלה התביעה.

גם זוהי לדעתי ירידה, שלארבעים ולמאה חמישים משמשת אותה מידה,

מאה וחמישים איש ו-30 ספל, הן זוהי מיטת סדום, מיטת נפל.

הוא הדין גם ביחס לעיתון, כי שישה עיתונים אינם יכולים לספק המון.

משום כך אין הצדקה לכל הרעש והצעקה.

איני מצדיק, מובן, את סחיבת העיתון, אבל אין בזה כל אסון,

ובמקום הטפת מוסר והטחת דברים יש לחתום על עוד שלושה אקסמפלרים.

פתאום חיותה[34] אגב גרירה מחדשת לה סברה,

שמעשה בריונות אינו נובע מהמחסור בעיתונות,

כי לפי החשבון – יש בדגניה 15 עיתון:

7 “דבר” ו-7 תוספות הרי ארבעה עשר, ו”הארץ” בא ומעגל את המספר.

גם רבקה ליס אינה טומנת יד בכיס.

בכדי להוסיף לדבריה טעם היא מתבלת אותם בפתגם.

מתוך התרגשות היא מדברת ז’רגון, ואף לה יש להגיד בעניין העיתון.

היא עדיין זוכרת את היום שעיתונים התגלגלו בכל מקום,

כי מעטים היו בינינו קוראי עיתון, וזה עורר אז אי שביעות רצון.

ראינו בזה סימן לרמת תרבות נמוכה, שסכנה בה כרוכה.

דיברו על זה הרבה ותוך מרירות על שמתייחסים לעיתון בקרירות,

ועכשיו פרץ וצווחה: גוואלד, יהודים! על דגניה ירד אסון,

כל בר-בי-רב רוצה לקרוא עיתון,

ובכן, מאי כולי האי?* יש לדאוג שיהיו עיתונים די.

ואשר לי, אודה ולא אבוש, איני יכולה לחכות לעיתון עד בוש,

ומשום כך אני פורצת גדר ולוקחת לי עיתון לחדר,

ואצלי החטאת לפתח רובץ כי גדול עווני עד אין קץ.

חטאתי, עוויתי, פשעתי, בקול מצפוני לא שמעתי,

ועכשיו אני, פושעת עלובה, מניחה לרגליכם את חזרתי בתשובה.

גם חיה[34] מכה על חטא, מתנצלת ומתחטאת.

אין להאשימה על כך שמרוב טרדות ועבודת המטבח

נופלת עליה בערב עייפות, ואינה מסוגלת להתפנות ל”תרבות”.

חוץ מזה הרעש והשאון אינם מאפשרים בחדר האוכל לקרוא עיתון,

לפיכך היא לוקחת הביתה את ה”דבר” וקוראת בו למחר.

אבל אם יש בזה משום חורבן התרבות, הריהי מוותרת על הזכות,

ומהיום והלאה לא תגרום עוד לתקלה.

אם עד כה הייתה באמת אשמה, הרי מהיום היא חוזרת בתשובה שלמה.

האספה ננעלה תוך הרגשת ביטחון כי סוף סוף בא הניצחון,

כי העבריינים מתחרטים חרטת אמת,

ומעכשיו תבוא לעיתון תקופת יציבות – בהחלט!

י’ טבת תרצ”ט 1939

* מאי כולי הא = מה כל זה

*******************************

פרשת הטיול לנגב – דברים כהווייתם

לא מופרז ולא מוגזם

 

איני יודעת מי היה הראשון שהגה את הרעיון,

וביום אחד בהיר נזרקה הצעה לחלל האוויר.

הצעה החורגת מכל מסלול, שכל ותיקי דגניה ייסעו לנגב לטיול.

בהדרכת מוליה[34], המכיר כל תל ורגב בכל רחבי הנגב.

כרגיל וכמקובל, מלכתחילה התייחסו להצעה די קל,

מי בחיוך ומי בביטול, לא חג ולא מועד, אז מה פתאום טיול?

אף על פי כן לאט לאט הרעיון נבט, השתרש ונקלט, ולבסוף ברוב עם על הטיול הוחלט.

מיד נתמנו שרים ונושאי תיקים שהוטל עליהם לארגן את הטיול לוותיקים.

יוסף גנני ויהודית גלעד ניגשו לעניין מיד.

בו במקום עובדה גם תכנית מפורטת ומעשית,

מעין סדר יום: מתי ואיך לבקר בכל מקום.

בתור תוספת יוצאת מן הכלל ביקור בכנסת בתכנית נכלל.

היו גם שהציעו כפרס מיוחד ותגמול לוותיקים על הטיול

לכולם לאפשר בהצגת “חלום ליל קיץ” לבקר.

יום הטיול ליום שישי נועד, אם לא יתגלע בינתיים איזה עיכוב מיוחד.

הממונים על ההוצאה לפועל, יוסף גנני ויהודית, ניגשו לפעול לפי קווי התכנית:

דבר ראשון – יוסף גנני בטלפון

עם אגד טבריה התקשר שאלת האוטובוס לברר.

אחרי משא ומתן ליום שישי אוטובוס סוג א’ הוזמן,

ואגד במלוא היחס וההבנה הבטיחה נאמנה

שבבוא היום העניין על מקומו יבוא בשלום.

בבית קדחת של הכנות בין החברים והחברות,

בכל פינה ובכל מקום, הפך הטיול לשיחת היום.

יהודית, המפקחת על המזונות, עובדת בימים ובלילות.

קציצות מטגנת, מכינה גביעים עם שמנת,

עמלה ללא הפוגות להצלחת העוגות.

גם פֵרות וממתקים מכניסה לתפריט, לכול דואגת יהודית.

ביום חמישי היה הכול מוכן, ארוז, עטוף, מסודר ומאורגן.

ויוסף גנני הלך לאגד להודיע

שמחר על האוטובוס בדגניה להופיע.

והנה, חזיז ורעם, מאגד עונים: להד”ם, כלומר לא היו דברים מעולם.

לא שוחחנו, לא הבטחנו,

בכלל אין כרגע ברשותנו שום אוטובוס, חלק מקולקל וחלק תפוס.

יוסף גנני תקוף בלבול, מה יהא עכשיו על הטיול?

הוא טוען ותובע, מנסה את אגד לשכנע.

אך כל דבריו הם לחנם, אגד באחת: ל ה ד ” ם!

מיד הורץ לטבריה ביטנר יצחק, בתור בעל תובע יותר חזק,

עם אגד משא ומתן לנהל ואת רוע הגזרה לבטל.

יצחק, כחבר המזכירות, תבע את הדבר לדגניה כזכות,

על סמך שבזמנו הדבר הובטח.

הכלל, הכול היה לשווא כי אגד עמדה בתוקף על הלאו,

לא הועיל כלום. אפילו האיום שאנו מעכשיו בלי ספק

את הקשרים הדיפלומטיים אִתם ננתק.

כשחזר יצחק התפשטה השמועה על ביטול הטיול במהירות הבזק.

יוסף גנני ויהודית היו תקופי עווית,

השקיעו כל כך הרבה מרץ ועבודה, והכול לשם מה?

מתוך כאב לב וספקות פרקו את החבילות.

ה ק ה ל  באכזבה קיבל את גזרת הגורל,

מתוך הרגשה קשה חזר למסלול, ונדמה היה הקיץ הקץ על הטיול.

והנה לפנות ערב הופיע יוסף ברץ, שמע על ביטול הטיול ומעורו קפץ.

חמתו בערה בו להשחית, מה זאת אומרת לבטל את התכנית,

הן הוא בכנסת את הקרקע כבר הכין ואצל שפרינצק נאום הזמין,

על כוס תה ועל תופין, וכדת וכדין גם צלם הזמין.

מילתא זוטרתא, ותיקי דגניה והותיקות יוצאים את פני הנגב לחזות.

הן אין זה מאורע שכיח, דבר כזה יש להנציח.

יוסף מציע את הטיול לא לבטל. לדעתו אפשר גם באוטומוביל משא לטייל.

כאן פרצה פלוגתא בין בית שמאי לבית הלל, והדעות מחולקות, יש מחייב ויש שולל.

הוויכוח היה מר וחריף ואת מרבית המטיילים הקיף,

אך כל תעמולת ה”בעד” לא הועילה, והוחלט על זה בשלילה.

כששמע על ההחלטה יוסף ברץ כאילו נחש אותו עקץ,

הרגיזו אותו הפינוק והאיסטניסיות הבלתי נתפסת, מה יגידו על זה בכנסת?

איך יגיב על זה שפרינצק[34]? ויוסף התחיל במאבק.

רץ מיד לטלפון, וחריף היה הטון, ולאגד פנה בזו הלשון:

“למי תספרו בדותות שאין לכם אוטובוס, שהכול מקולקל והכול תפוס?

יש די אוטובוסים לאגד בכל גראז’, זהו פשוט עניין של סבוטאז’,

אני מיד לשר התחבורה אטלפן ובפניו עליכם אתלונן,

מה אתם חושבים, שלית דין ולית דיין? עוד ישראל לא אלמן”.

אמנם לשר התחבורה יוסף לא טלפן, אבל למרכז אגד – כן!

איני יודעת מה בעצם הייתה מילת הקסם,

כי מניה וביה טרטרה השפופרת ובה אגד לדגניה מבשרת:

אוטובוס יש! היו מוכנים מחר בשעה שש.

בחדר האוכל המולה כמו בכוורת, כי השעה כבר מאוחרת,

קצר הוא הזמן, והקהל בהחלט לא מוכן.

הכול פורק ממש, ויש לארגן הכול מחדש.

אף על פי כן החליטו להתכונן.

והרי לך שוב פנצ’ר ועיכוב: יוסף גנני עייף כי כל היום התרוצץ כמטורף,

ארז, פרק, ועכשיו הוא לחלוטין מסתלק,

הוא יותר אצבע לא ינקוף, הן יש גבול לסבלנות סוף סוף.

שוב רפו הידיים, משמע מעכבים מהשמים.

אך יוסף ברץ לא אמר נואש ויצא למאבק חדש.

ארז, קשר, הלהיב, חייך, ואת קשי המצב ריכך.

בשעה מאוחרת, קרוב לחצות, נסתיימו סוף סוף כל ההכנות.

בבוקר הייתה דווקא אווירה משלהבת, והכול נע כעל פסי רכבת.

בדייקנות הכול הוכן, והמטיילים התאספו בזמן.

בדיוק בשש ועשרה זזה השיירה.

עד טבריה לא היו כל תקלות, על המשך טוב אפשר היה לקוות,

והנה בטבריה איתרע המזל ופנצ’ר משולש בחלקנו נפל:

פנצ’ר ראשון – אלי הוכמן שכח בבית את הרישיון,

ב. מולה[34] צריך היה גלגל לנפח, והנה המוסך בטבריה סגור עדיין על מנעול ומפתח.

ג. התברר שהאוטובוס סוג א’ התפנצ’ר,

והוא במחילה טעון על חסדי שמים ועל תיקון.

הוחלט דבר ראשון: מולה יחזור בטקסי הביתה להביא את הרישיון,

והאוטובוס המלא והעמוס בלי ויכוחים ודיונים נסע לבית המלאכה לתיקונים.

בינתיים הבחינו שאצל קיפניס[34] משהו לא כשורה, אם כי הוא שקט לכאורה,

אבל הרגישו שהוא במיוחד רגוז ומוטרד,

והוא בוחש רוחש ועם פנינה[34] כל הזמן מתלחש.

כששמע שמולה חוזר מיד מהאוטו התעופף ולמולה הצטרף.

מובן שהתחילו מיד לשאול ולחקור למה היה על קיפניס לחזור,

ואז אמרה פנינה שהוא בבית שכח דבר של מה בכך.

והנה הוליך את הקול עוף השמים, שפנינה שכחה בבית את השיניים.

מי אינו ייודע ומי אינו מבין שלשיניים ערך מזין,

וזהו דבר נחוץ, גם בבית וגם בחוץ.

אין תמה שאבד לקיפניס שיווי המשקל, הן פנינה בדרך לאכול לא תוכל.

הוא, מסכן, את כל הבית הפך, חיפש בהספקה ובמטבח.

לבסוף התגלה שהשיניים נמצאות אצל פנינה בפה,

אך היא, מרוב פיזור וטררם, שכחה שהכניסה אותן לשם.

בעניין הרישיון גדול היה הכישלון,

כי הוא אצל מוליק הלבן[34] נמצא, ומוליק בבוקר השכם לחיפה יצא.

הכלל, התחילה ריצה חזרה וטיפול ברישיון חדש בבית המשטרה.

אך טוב שבינתיים, באותו הזמן, האוטובוס צויד ותוקן,

ובשמונה התחילו הטקסי, האוטו והאוטובוס ממש כאווירונים לטוס.

התחנה הראשונה הייתה בכנסת הביקור, למרות הספקות לרגלי האיחור,

וחברנו מנוח, חמוץ ונפוח, נתון כל הזמן למצב רוח.

הכרתו אינה תופסת מה לטיול בנגב ולביקור בכנסת.

זוהי רק אמצאתו של ברץ[34], שיש לו מניה, תמיד להבליט ולתת פרסום לדגניה,

והוא, החבר יהושע[34] העניו והצנוע,

נפשו מזה סולדת, ומשום כך בפינת רחוב שיינקין ירד והלך.

פליאה היא כי לא ארך הזמן וראינו את מנוח בכנסת על יד השולחן

את סולידריותו אתנו מפגין על כוס תה ותופין.

נו, ברוך השם, הגענו לכנסת בתל אביב, הכול יפה, הכול מרהיב,

ואנחנו אפופים יראת הרוממות, הן דורכות רגלינו על סף בית המלכות.

חברתנו פרנקל יעל החליטה בטיול את ההזדמנות לנצל,

לראות וללמוד את תנאי ההיגיינה בכל מקום, מיהודה ועד הדרום.

כבר בבית השימוש הציבורי בחדרה התחילה בקריירה,

ובתור בעלת ותק וניסיון לימדה את השמש פרק בהלכות ניקיון.

בכנסת אפילו ויתרה על העוגות ועל התה, והלכה מיד לסייר בבית הכיסא.

הנה חברתנו זינגר מרים, כמה שהיא נחמדה הפעם,

מסתפקת במועט, וכלום לה לא אכפת,

התנדבה אפילו לנסוע באוטובוס במקרה שהטקסי יהיה תפוס.

גם על הביקור בכנסת הייתה מוכנה לוותר, מובן, תמורת תחליף אחר,

במקום הביקור בכנסת הסכימה לכרטיס להצגה ב”הבימה”.

בסופו של דבר גם היא נהנתה מהביקור, כי המשטר שם לא היה חמור והותר גם הדיבור.

קבלת פנים – נחמד ונעים,

ועל פי הדחק, לא רע היה גם נאומו של שפרינצק.

נוסף לכול נתנו גם לשתות ולאכול.

ובכן, כאמור, נעים מאוד היה הביקור,

נפרדנו מחברי הכנסת לשלום, ושמנו פנינו לרחבי הדרום.

ביקרנו בנגבה, שמענו הסברות על עמידת המקום בזמן הקרבות,

בבאר טוביה עשינו חניית צהרים, והשעה התקרבה לארבע בינתיים.

התכנית הייתה משם להגיע לניר עם.

בניר עם קיבלו אותנו בחמימות, כראוי וכיאות,

נערכה מסיבה על כוס תה ועוגות, בה השתתפו כל השכבות.

וחבר ותיק של ניר עם אמר גם כמה דברי טעם.

לא טמן יד בצלחת גם חברנו תנחום, ואף הוא החזיר נאום,

גם למרים זינגר זימן אלוהים עולים מצ’כיה, וזה היה מתאים

שבתכנית לא נעדר גם נאום בצ’כית.

גם השיכון על הצד הטוב ביותר סודר, ולא חסרנו שום דבר.

אין זה בגדר סוד שגם בעלי חיים באו לחלוק לנו כבוד,

עכברים, יתושים זבובונים ופרעושים,

כולם שמחו לראות את ותיקי אם הקבוצות.

בבוקר כלחוך השור, טרם האיר בבוקר אור,

עזבנו את ניר עם, בהכרת תודה וברגש חם.

שמנו פנינו אל רחבי הנגב ואל לב המדבר, חזון העתיד והוד העבר.

הכול הלך למישרים, היה נחמד, היה נעים,

המרגש היה מצוין, והטיול רב עניין,

כי מוליה בהסבריו הכניס נשמה, רוח חיים למדבר השממה.

כולם היו שמחים ובמצב רוח מרומם, הן חוויה כזאת עוברים רק פעם.

רק שני חברים היו חמוצים, נרגזים ובלתי מרוצים.

הראשון חברנו ברוך ליס, ששטף הדיבור של החברות אותו הכעיס,

הוא לא הבין ולא תפס כיצד הדבר עליהן לא נמאס,

מהבוקר ועד הערב ככה לדבר בלי הרף.

הוא בטוח בהחלט שאילו הוא היה מדבר כל כך הרבה היה ודאי מתעלף או מת,

והוא להודות אינו בוש שהדיבורים גורמים לו מחושי ראש.

ואני תמהה: בחור שחי במחיצתה של רבקה ליס יותר ממחצית היובל לפטפוטי נשים עוד טרם התרגל.

השנייה שסבלה היא זינגר מרים, שסבלה ממש אינו סתם,

היא סובלת מחוסר ציבור, אודיטוריה* רק של ארבעה אנשים נגד יצר כזה של דיבור,

היא מוכנה על הטקסי לוותר, ובלבד שתוכל לפני ציבור ממשי לדבר.

לעומתה החבר יהודה ורדי מאושר כי הוא אינו חסר דבר,

שבע רצון ומלא סיפוק, לו יש אודיטוריה, ולבדיחותיו יש שוק,

ולא סתם שוק כי אם שוק שחור, בו נמכרות בדיחותיו בזהב טהור,

ופיו מרגליות מפיק, והוא מבדח ומצחיק,

מוסיף פלפל וממליח, ואף על פי כן את תבשיליו לא הקדיח.

והנה שורו את צבי ליכטנשטיין[34], חייכם – שני כמוהו אין.

את הרגלי הבית סיגל לו גם בחוץ, וגם כאן ממשיך לרוץ,

רק בהבדל קטן, במקום הריצה משולחן לשולחן רץ מאוטו לאוטו – מעשה אמן.

מספסל לספסל, מכיסא לכיסא, קופץ כהרף עין, מיניה וביה,

זריז, גמיש, ממהר ומחיש מבלי שזה את כוחו יתיש.

עברנו את הנגב, והגענו למכתש, והציבור שלנו מאוד התרגש,

כי כמה פראות והוד ושגב מקפלות בתוכן שממות הנגב.

במקצת כבר עייפנו, והמתח ירד, שקוע בתוך עצמו ישב כל אחד.

פתאום פילחה צעקה את האויר, הציבור כולו הזדעזע והחוויר,

אצל כל אחד נצנץ הרעיון שוודאי כבר קרה אסון,

עד שהתברר שזו הרוח הפרוצה חמדה לה לצון והעיפה את מטפחתה של מנוחה[34] דרך החלון.

ומנוחה נרגזת לא בכדי ולא לחנם, אין זו מטפחת פשוטה, אין זו מטפחת סתם,

זוהי מטפחת מיוחדת שניתנה לה ליום הולדת,

כשי וכמתת מאת צפירה’לי[34] הבת.

היא נרגשת עד דמעות, הה, ריבון עולם, מה עליה לעשות?

היא על המטפחת לא תוותר, אם אפילו יהא עליה בלב המדבר להישאר.

באוטובוס קם ריטון ומלמול שאין לעכב בגלל מטפחת את הטיול.

נוצר מצב עדין. אבל אליהו הנביא קם בדמותו של אילן בנימין,

שהחליט אחרי הרוח לרדוף ולהוציא מידו את השלל. אכן, שיחק למנוחה המזל.

בנימין מהאוטו קפץ, בכיוון הרוח רץ,

וקרה נס גדול, הוא נלחם עם הרוח ויכול,

ובשעה טובה ומוצלחת הוחזרה למנוחה המטפחת.

בפתח תקווה ירדו מנוח, מרים ובן-יעקב, וכשראו תור לאורך הרחוב,

מבלי לשאול, מבלי לחקור, נדחקו אף הם לתוך התור,

כי חשבו שתור כזה ארוך, צפוף, דחוס, ודאי זה תור לאוטובוס.

עמדו עמדו עד אפיסת כוחות, ואת הקץ עוד אין לראות.

אחרי עמידה של שעתיים התרגזות וכאב רגליים

התברר להם, כפתור ופרח, שהתור הזה הוא תור לקרח.

אחרון אחרון, הפגישה בבית וצלצול הפעמון,

החיבה הלבבית, את הלב ממש הרטיטו.

ההתרגשות וקבלת הפנים ציינה שיבת אבות אל חיק בנים,

עמלנו, חברים צעירים, לא לשווא. אכן, זוהי הדרך, זהו הקו.

1949

* אודיטוריה = קהל שומעים

*************************

קדחת

 

גם זה מקרה הראוי שיצוין, קדחת פרצה בין ילדי הגן.

אמנם הקדחת אינה מעשייה מבדחת,

ואף על פי כן מן הנכון שתירשם אצלי בספר הזיכרון.

היה לילה, היה יום, וכמה מילדי הגן חלו פתאום.

לא ידעו מה ומה מהותה של המחלה.

וכמו תמיד גם הפעם ראשית חכמה לקחו דם.

והנה, שד משחת, מתברר שזו קדחת.ו

הי הדבר לשיחה בפי כול, מקטן ועד גדול.

מ ר י ם[34] חרגה ממסגרותיה הפעם,

לסידור עבודה באה מיד לבקש עזרה, לבקש סעד.

אגב דרשה באופן תקיף להרוס מיד את הצריף.

שהרי היא כבר מזמן אמרה שהצריף הוא מקור כל רע.

בקיץ שורר בו חום ומחנק, זבובים, לכלוך ואבק,

והרי לך בחורף נחת, אוכלוסייה של יתושי קדחת.

היות שהענין מאוד חמור אין כאן מקום לשום ויתור.

ראשית כול וקודם כול יש להרוס את הצריף ללא חמלה

ומיד לגשת לבניין בית בשביל הגן.

הן זהו פיקוח נפש, סכנת נפשות, יום יום צרות חדשות.

יעקב ברקוביץ בקשיחות של רוצח עומד אתה ומתווכח:

אה, נניח שבצריף כלל לא מחניק, מנסה הוא את הדין להמתיק,

וקדחת, אין זה כל כך מסוכן עד כדי להרוס בניין.

אגב, יש לו חשש שבכלל לא יבנו עכשיו בית חדש,

ואשר לביעור היתושים, אחזו כבר באמצעים הדרושים.

כבר נמסר לצבי ליכטנשטיין

לחפש ביצות על שפת הירדן.

גם ייפוי כוח לו נמסר להבהיל הנה סניטר.

יום בא ויום חולף, יום רונן ויום זועף,

ובינתיים חלו ילדים, עוד שניים.

ויהי הדבר לשיחת היום, יתושים וקדחת וחום,

והשערות עפו לעשרות.

זה אומר כך, וזה אומר אחרת, ומרים על דבריה חוזרת:

הצריף מסכן את הבריאות, והוא חם ולגן אינו מותאם.

אני להמשיך בו לא אסכים, ויש מיד בית חדש להקים!

לעת עתה היא דורשת לפחות לתקן את הרשת,

למצוא את המקור ולסתום כל סדק וחור.

מסדר העבודה שמע, הקשיב והפעם גם הגיב.

מיד סידר את מיקי המכונן שיראה ויתבונן מה צריך שם לתקן.

מיקי בא אל הגן, במכשירים מזוין,

בפטישים וצבתות וכל מיני מכונות,

דפקו יום, דפקו יומיים, בוקר, ערב וצהריים,

ולבסוף דפקו עוד יום אחד, והקדחת ניטלה כמו ביד,

כי הדפיקות הבריחו את היתושים להרי החושך, למדינת הכושים.

וכך דרך נס ניצלו מהספחת, מהיתושים והקדחת.

השקט בא על מקומו, וחדל הרעש מבלי שבנו גן חדש.

תשרי תרצ”ו 1936

****************************

שיר הוקרה ליעל פרנקל

אמנם הד”ר פרנקל יעל התחילה פתאום בכישרוני לזלזל ולבכר על פניי את החבר שמואל[34].

העניקה לו את התואר “דוקטור” לסטירה ולהומור

ומינתה אותו יועץ ובעל סוד לתכנית המסיבה ולהנחת היסוד

קבעה אותו קצין תרבות להנצחת מפעל הפח והסמרטוט.

הוא הנהו כביכול בבחינת הכול יכול. הוא חורז ועורך, הוא בוצע ומברך

ועיניי רואות וכלות. הן טרם נשמעה כזאת שיערכו מסיבה כזאת רבתית בלי לכלול אותי בתכנית.

הבעתי את אכזבתי בפני יעל, והיא התחילה להתפתל ולהתנצל

שהיא ברוח הקודש חזתה את המסיבה עוד לפני שנה ויצירה אצלי כבר אז הוזמנה,

פלא שלא ידעתי על כך, הן דבר כזה אינו נשכח.

היא אמנם ניחמה אותי שאני בהחלט רשאית להשתתף בתכנית

וכי עדיין לא מאוחר בשביל לכתוב דבר קצר, מעין סקירה או סקיצה ללא עוקץ ועקיצה.

אם כך, חשבתי לי, טוב טוב, באמת כדאי לכתוב.

בערה בי קנאת סופרים וקנאת סתם, הן שמואל עלול לקנות עכשיו את העולם.

אודה שזה הרגיז ועצבן, דחף ודרבן. לא! אמרתי, לא אתן.

אמנם קצת התלבטתי, כי דברי סטירה והיתול אין נושרים סתם כך מהשרוול,

אך החלטתי: בשם האלוהים, תמות נפשי עם פלשתים, והפעם כותבים.

לא חשוב אם טוב או רע, אם חריף או תפל, היום חולקים כבוד ליעל.

למערכה הטלתי את כל הציוד, שליש יום חופש*, עט נובע וכישרון ירוד.

ואכן, לא הומור מלא סטירה כי אם קצת היסטוריה:

בדיוק לפני עשר שנים, זה לא סוד, הונח בדגניה הבסיס לאחד מענפי היסוד.

ראשיתו היה מצער וצנוע, פח שבור וסמרטוט קרוע,

מיטה שבורה ומזרן מרופט, ובראשו עמדה יוליה פרנקל – ד”ר לחוק ומשפט.

בשעתו היה ענף של סידור הבית, ענף שגודלו כזית.

ותמלוך יעל מהודו ועד כוש על מרפאה ושני בתי שימוש,

ותסתער במרצה הכביר על ענף זה הצעיר,

ותנהל את ממשלתה בתבונה והיגיון, שמרה על הסדר והקפידה על הניקיון.

אך תפקיד זה את רוחה החלוצית לא הלם מפאת שטח פעולתו המצומצם.

לבה הכה אותה פשוט: להוציא ימי עבודה על ענף שירות שאינו מכניס אף פרוטה לתוך הכיס.

התחילה לחפש פרנסות מהצד, מכל אשר יבוא ליד.

פתאום נזכרה שמחוץ לחוק ומשפט יש בכיסה עוד דוקטורט.

דוקטורט להתעמלות, ואף זה הענף מיד לסידור בית צורף.

כבר למחר התחילה יעל את ילדי דגניה לעמל.

התברר שדווקא למקצוע זה יש בדגניה כר נרחב, היות שבין הילדים היו לא מעט שמוטי כתפיים וכפופי גב.

יעל החליטה, לטובת כל הכלל, להרחיב תיכף את המפעל.

ותתלה מודעה על הקיר הקוראת לזקן ולצעיר לשם הבריאות להתחיל בהתעמלות.

ותרוצנה אליה מרים, רבקה ועמליה וכל החברות בעלות הטליה**,

כל עקומי גב ובעלי חטוטרת, ויעל את כולם מיישרת.

ממש בן לילה התחולל הנס, ושמנת בשר צריך היה בדגניה בנרות לחפש,

כי כל אישה ובחורה הפכו לאחר זמן דקות גזרה.

רבקה ומרים ברץ רזו כל כך שהרופא מיד לבית הבראה אותן שלח.

ויצא שמה של יעל למרחק, בכל בקעת כנרות ת”ק על ת”ק.

איזה זמן בזה העיסוק מצאה יעל די סיפוק.

והנה שוב התהווה עודף פנאי, ויעל יצאה לתור שוב אחרי מקצוע לוואי.

נזכרה שבאמתחתה יש, הן היא מומחית ובעלת סטאז’ במקצוע המסאז’.

גם זו המלאכה הוטלה מיד למערכה,

ויעל עבדה בלי הרף בוקר, צהריים וערב.

ניקתה, סידרה, עמלה, עיסתה, ואף על פי כן, לתוספת הכנסה לימדה את הילדים פסנתר לנגן.

אכן, לא נשאר ליעל אף רגע פנאי להתבטל.

בכל זאת, תקופת הזוהר באה לה רק כשצורף לכל הג’ובים עוד ענף:

הטיפול באורחים, תפקיד שלה מאוד התאים.

יעל פרשה כנפיים, אופקים חדשים נתגלו בשמי שמים,

כי טיפול באורחים אינו ענף סתם, הרי בו גלומים מרחבי עולם.

פרספקטיבות ומעוף הן לרוח הן לגוף המצריך מחשבה ודמיון, קומבינציות והמצאות של גאון.

הטיפול באורחים הריהו עניין מסובך ומגוון.

עתים מקשה, עתים מכביד, אבל העיקר שהוא מעסיק תמיד.

דורש הקרבה רגע רגע ושעה שעה.

ליעל את התפקיד התאים מששת ימי בראשית – האלוהים.

כשזה הזדמן מצא אותה במצב הכן.

מבלי לבטל זמן ניגשה מיד אל העניין:

ראשית כול וקודם כול סידרה חדר אורחים כביכול.

החדר היה אמנם כזית, בצריף לא צריף ובית לא בית,

אך בפנים ממש סלון. מיטות, שולחן וארון, אף כיסא וגם וילון.

אם בדגניה מתקיים כינוס האורחים מתקבלים בנימוס גם אם הכול תפוס.

כשאין מקום באותו יום יעל יוצאת מיד לחפש, לפנות מקומות וחדרים לגייס.

גם את המיטות לסחוב, והעניין מסתדר תמיד בכי טוב.

אם לאמן רעייתו גם נלווית, יעל אז מתמצאת,

היא עצמה יוצאת לנוד, ולזוג נוצר חדר לחוד,

מבלי לרוץ ולהשוויץ מופיע גם פרח בעציץ, וגם כוס ומים קרים משולחן האורחים אינם נעדרים.

אם מפגש מורים מזדמן, ויש עשרים איש לשכן,

מלאת התלהבות אש יעל, והמיטות על הגב נסחבות בנקל,

מבית לבית, מחדר לחדר, וברוך השם הכול בסדר.

אם שיירה של סטודנטים באה לסיור, ואברהם בילו נזכר להודיע על זה באיחור,

משמשת “נעבעך” אז יעל השעיר לעזאזל,

אך היא משנסת מותניים ועל הגב סוחבת מיטות שתיים.

אם בשעת ערב מאוחרת מופיעה פתאום שיירת, לגמרי במפתיע, מבלי על זה להודיע,

עורכת יעל על פי דרכה העברות וגיוסים, כאן מקום ושם מקום, והכול על מקומו יבוא בשלום.

ידיה מלאות עבודה, וזמנה דחוק, אבל עכשיו באמת יש לה סיפוק.

מאוד מאוד חבל שיעל עד היום משמשת סבל וסוחבת מרחק רב את המיטות על הגב.

הן אפשר היה למנוע זאת בכל מיני הזדמנויות.

יעל בכובד ראש דווקא ידעה את זה לדרוש, כי סחיבת המיטות עליה נמאס, כי כוחה מזה אפס.

גם מתוך שאיפה לשפר ולשכלל החליטה יעל שעליה בעיית הסחיבות לפתור ע”י רכישת טרקטור.

בזבוז הזמן של נייר בסכין לחתוך ע”י מכונה לחסוך.

בשביל הובלת מטאטאים, מברשות וכל מיני סדקות

יש לה צורך בדו-אופנית. לבתי השימוש לקישוט כמה תמונות ודברי אמנות.

במקום השלטים: לסגור את הברז, הברז לסגור! תוכי שישיר את זה המזמור.

הייתה הזדמנות יוצאת מהכלל לרכוש את כל זה בשביל המפעל,

צריך היה רק לאמריקה לכתוב איגרת קטנה למשה דב.

הוא היה שולח לא רק טרקטור כי אם את אמריקה כולה על מטאור.

במקרה זה יעל דווקא הרבתה את המוח לבלבל,

המשיכה תזכירים להגיש בכדי את תביעתה להחיש.

אך כל פעם היה עיכוב ודחו אותה בלך ושוב, מוועדה לוועדה ומאספה לאספה, עד שסבלנותה פקעה.

מבלי אפשרות יותר לחכות החליטה יעל לשבות.

אכן, היה זה מחזה מעניין, כי לשם סולידריות שבתו גם הפח והסמרטוט.

לפיכך היו במרפאה הזבובים מיותמים ועזובים, לא ידעו מה לעשות ויצאו במחולות.

בית השימוש, עזוב ונטוש, תמה על כך, מה פתאום דווקא היום נשאר מלוכלך?

ובמקלחות בחרכים תמהו המקקים: מה קרה שאין איש מחריד אותם מרבצם, האם חרב כבר העולם?

המקלות והמטאטאים יצאו כולם בריקודים, כי מגבוה ניתן האות – לשבות!

המיטות והמזרנים ערכו מפגנים ואיימו בשביתות אם לא תתמלאנה כל הדרישות,

אך כרגיל, זה היה ללא הועיל.

השביתה הסתיימה ככל השביתות, ויעל ממשיכה עד היום לסחוב את המיטות.

אף על פי כן ולמרות הכול, אין להתעלם מזה שהמפעל התחזק והתעצם,

וסידור החדרים הפך ענף בעל היקף ומסועף,

המכיל היכלים וארמונות, מחסנים וארונות, מזרנים ושמיכות ומיטות בלי רשתות לאלפים ולרבבות.

מקלות, סמרטוטים, פחים ופחונים לרבבות ולמיליונים,

פחי אשפה וחביות, כיורים ואסלות, מטאטאים ומברשות, כפות אשפה ומגרדות,

דליים וצינורות, ברזים ומריצות, פטישים ומשורים – מטפחות וסינרים.

נייר טואלט ונייר פשוט ותמונות לקישוט כל חדרי הנוחיות.

זהו כיום ענף המעסיק שתי בחורות ופסיק,

ובימי מוחרם*** להעברה עובדות כאן כל נשות המעברה.

יעל רצתה, כמו אחרים, את הישגיה פעם להדגים

וכדת וכדין את עצמת הענף להפגין.

מהקבוצה שביעות רצון להפיק, ולעצמה קצת קורת רוח להעניק.

אבל כיצד ובאיזה דרכים אפשר את הדבר להגשים?

התלבטה והתחבטה יעל, והחליטה על מסיבת יובל,

לא מסיבה סתם כי אם מסיבת מדגם.

ע”י תערוכת תמונות לממש את הנרכש, את היש.

ויעל התחילה על פתחי אמנים לחזר, הן את התמונות יש לצייר.

היא באה בדברים עם כל מיני ציירים.

הציירים עם נבון היודע את ערכו של ממון, וביקשו לא יותר ולא פחות מאשר שלוש מאות.

לא התחשבו אנשי האמנות שזהו אך ורק ענף שירות.

מלכת הודו וכוש שרויה בייאוש, הן סכום כזה לא תשיג אם אפילו תמכור את כל הרכוש,

ויעל, כולה צער, התחילה לחפש ולסייר אחרי מקור אחר.

ראה את צערה הריבון וזימן לה את עדה גינתון ברוכת הסבלנות והכישרון.

עדה ישבה על המדוכה והכינה את התערוכה, תערוכה רבת פאר למפעל שכולו כבוד אומר.

תערוכה המשקפת ענפי פעולה מסועפת,

פרי עמל של עשר שנות עבודה ללא לאות, התמדה ועקשנות.

יעל מתמוגגת, היא היום את ניצחונה חוגגת,

לא בכדי ולא בחנם לשמחתה היום יש טעם.

ענף כה דל, ובתוכו עולם ומלואו קיפל הודות למרצה וכישרונה של חברתנו יעל,

ועל כך מנשים יעל תבורך.

י”ח סיוון תשי”ב 1952

באותה מסיבה הזכירה רבקה גם את יוסף ברץ:

גם לחברנו יוסף ברץ חלק לא קטן במאמץ,

ואולי בכלל היה הוא האיש אשר סלל את הדרך למפעל,

כי הקריירה שלו בעבודת הניקיון התחילה כבר מתקופת האדם הראשון,

ועוד לפני היות יעל הצטיין כבר יוסף באיסוף הלכלוך שהתגלגל,

וכשדבר בוא תיירים לדגניה היה נודע לברץ היה לוקח טקסי ומיד הביתה רץ,

משתרע ומשתער על כל הלכלוך שהצטבר ועל כל ערמות האשפה כליה גוזר,

מנקה וגורף, מבער ושורף

ומשום כך לא זכה לעולם אף תייר לראות בדגניה טיפת לכלוך או פיסת נייר,

וכל התיירים היו מוכי תימהון, מופת כזה של ניקיון???

אין לראות אף פעם באף מקום שבעולם…

יוסף גם השתדל ככל האפשר להקל על יעל,

לכן מאמריקה שלח לה טרנספורט ובו כלולים מיטב הישגי הטכניקה והשכלולים,

מערכת מכשירים אוטומטיים לשטיפת רצפות, “מכוטל”**** משוכלל – סמרטוטים לסחוט,

ומטה קסמים, מעין מקל שעל גלגלים מתגלגל ושוטף רצפות בלי עזרת יעל,

ומטאטא, מעין מניפה המנקה במידה מקיפה

כהרף עין מרחק, מינימום של ת”ק על ת”ק.

ועכשיו אגלה לכם שהוא יוזם מלווה או מגבית בארגנטינה או בארצות הברית,

בו הוא אומר לבנות בית נכאת האוצרות בו לשמור, שיעל כבר צברה ועוד עתידה לצבור…

צייר שלרשותה של יעל יעמוד כבר ממחר ויתחיל תיכף לממש

תערוכה למסיבת היובל של עשרים וחמש.

הפעם, מסכנה, סבלה מחוסר זמן, וכל ההכנה לקחה רק שנה…

לכן ולפיכך גם אתה, יוסף, מבורך,

ושכולנו יחד עם יעל נזכה לעוד מסיבות יובל.

* שליש יום = יום העבודה בן 9 השעות היה מחולק לשלישים. 3 שעות בכל שליש. לימים, כשיום העבודה היה בן 8 שעות, נשאר המושג “שליש”, אלא שאחד מהם היה שליש מקוצר

** טליה = גזרה

*** מוחרם = מעבר דירה. ראה הסבר מפורט בשיר “המוחרמים שלי”

****מכוטל = כלי.

******************************

שני מתקני עולם

 

כשנוצר האדם מינהו אלוהים פטרון לעולם.

הפקיד בידו כל ענף הדומם, הצומח ובעל כנף.

וישלוט האדם על הכול מקטן ועד גדול.

רק לזווג זיווגים לא הפקיד בידו האלוהים,

כי אמר: קשה זיווגו של אדם כקריעת ים.

לפיכך על ענף זה רב החשיבות לא נמסרה לאדם זו הזכות.

בעניין זה לאדם לא האמין, ובעצמו פנקס גדול התקין,

בו כתוב שחור על גבי לבן – פלונית הכלה לאלמוני החתן.

כך בכבודו ובעצמו זיווג את הזוגות עד סוף הדורות.

לשם זיכרון דברים קבע אלוהים

שארבעים יום קודם יצירת האדם מכריזה בת קול עד סוף העולם:

בת פלוני לבן פלוני, והכול שריר וקיים.

ומאז מפתח הזיווגים נגנז,

ואין שליטה עליו אף למלאכים בעלי הכנף.

וימנה אלוהים חבר פקידים מבין המלאכים

לנהל את החשבון ואת הזוגות להפגיש במועד הנכון.

וירדו המלאכים לעולם למלא את תפקידם.

ויפגישו, וימחישו, ויציתו לבבות של רבבות צעירים וצעירות.

לאט לאט קם והתרחב העולם,

ובו קיבוצים וקבוצות לעשרות.

היישובים קרובים זה לזה ומקיימים ביניהם יחס שכנות יפה.

עברו ימים, נקפו שנים, והנה גדלו גם הבנים.

השכנים, בלבם חלום שהנה בבוא היום –

לא יישאו הבנים את עיניהם למרחק לנדוד ת”ק על ת”ק

בשביל לתור אחרי כלה או חתן, כי אם יישאו בשכנות מן המוכן.

כולם ימשיכו במקום באותו משטר חיים, באותו חלום,

ולא תנותק השרשרת, מאשדות ועד כנרת.

והנה את שמי החזון ענן הקדיר, לא נוצרה קרבה בין הדור הצעיר,

ולא אירע כל שכן שיתחתנו בן משק אחד עם בת משק שכן.

כמו כן לא קרה עד היום נישואין בין שני בני מקום,

לפיכך הבנים הרחיקו נדוד, לקחת נשים אחר כבוד.

והבנות – שרה, רבקה, לאה ורחל – מארבע הרוחות ציפו לגואל.

אלוהים ראה בעוניין וישלח את מיטב חברי הפלמ”ח,

ותאמרנה בנות הקבוצה: משכני אחריך וארוצה,

לחניתה, לבית השיטה, למעגן – ולנווה איתן.

לאט לאט ומשקי עמק הירדן מהבנים החלו להתרוקן.

ויסב הדבר דאגה רצינית – מה יהא הסוף, ומה תהא התכלית?

בימים ההם חי בעמק הירדן אדם ושמו האפט אברהם[34].

ויחזה האיש בחוש שסכנת ניוון נשקפת לגוש,

ותנדוד שנתו בלילות, וירבה הרהורים ויטכס עצות,

ויחפש תקנה לנוכח הסכנה.

הרגיז אותו עיוות הדין שהקב”ה שידוכים לעמק הירדן מרחוק מזמין,

בשעה שישנן בנות לתפארת בדגניה א’ ובכנרת

ובנים כארזים בדגניה ב’ ובאפיקים.

ויהי האפט אובד עצות – גוואלד! מה לעשות? הן מוכרחים את הדבר לשנות.

באחד הלילות במוחו נצנץ רעיון להכריז מלחמה על הריבון.

מיד קם האפט אברהם ויתקע בשופר לכנס עיר וכפר.

בשם ועד הגוש* הצהיר על פרס לזוג הצעיר,

פרס גדול שיינתן לזוג השכנים הראשון שיתחתן:

  • שטר חתום בשם ועד הגוש על חלק גדול וגדוש: “עולם הבא” כפולת מנה – לאחר מאה שנה, ולאלתר תיכף עכשיו – הרשמה ב”ספר הזהב”.
  • חתונה על חשבון הגוש, חתונה מהודו ועד כוש.
  • מזונות יוקצבו לזוג החדש על חשבון הגוש – כל ירח הדבש.

למחר כל עמק הירדן סער,

אלפים ורבבות, צעירים וצעירות, רצו כולם בפרס לזכות.

ותיפקחנה פתאום עיני בנות דגניה ב’, ותראינה והנה בני כנרת הם טובים בהחלט.

ובני מעגן ראו את בנות דגניה, שאינן כלל קטלא קניא.

בן נווה איתן התאהב בריבה אחת, קצב לה חצי המלכות ויישאנה כדת.

ותאמר חנה’לה[34]: למה אשא עיניי למרחק בזמן שעל ידי ממש חי וקיים אבינעם חדש[34],

והוא כבן מלך צעיר, יפה ומזהיר.

כך התפתחו הרומנים על כל צעד ושעל, והעניין זרם כחשמל.

מאז אינו פוסק בעמק הירדן קול מצהלות של חתנים וכלות.

מכנרת ועד נווה איתן שומעים קול כלה וקול חתן.

הקב”ה מסתכל בנחת בעולם, מחייך ואומר: ניצחתני, בני אברהם!

עברו שנים, וברק החיים הועם, כי מהרבה דברים ניטל הטעם,

ואת הנוער ללא רחם השעמום כרסם.

הם, רחמנא ליצלן, בשום דבר לא מצאו עניין:

בהרצאות ביקר מעט מזער,

מסיבות שבת ביטל, ואמנות לא עיכל,

מוזיקה לא הבין, ובתורת אל לא האמין.

ותצטבר ריקנות בלב, והנוער התעצב.

בדגניה חי אז איש ער, פעיל ורגיש,

הוא החולש על כל העניינים, המוציא והמכניס ושמו משה קיפניס.

לא יכול היה קיפניס לראות את הנוער בקבוצות

בערבים יושב שומם, מתעצב ומשתעמם,

ויחקור לסיבת הדבר, והנה לו הוברר

שמיום שמנוח את תורת המוסר מפיץ פס בדגניה כל קומזיץ,

והנוער על דא הצטער, כי זה לו מאוד חסר.

וישמע קיפניס, ולבו התחמץ, ויצא מיד חוצץ:

ערך מסע תעמולה לעורר ולהמריץ, לחדש את פולחן הקומזיץ.

וייסע ויחנה בנווה איתן אשר בעמק בית שאן,

ושם קבל עם בהתלהבות נאם,

וכה היה דברו: שמעו אליי, חברות וחברים, וישמע אליכם האלוהים!

מי שדיבות מפיץ בגנות הקומזיץ,

אין לו חלק ונחלה בעולם הבא.

הן נחוץ לאדם אחרי יום עבודה להתפרק ולא להשתעמם ולפהק,

צריך לאגור עידוד ושמחה לקראת היום הבא,

ואם בכוחו של הקומזיץ להלהיב ולהמריץ

אדרבא – אלא מאי – תקציב? מאן דהוא בחייא גם מזונא יהיב**.

וייסע קיפניס ממקום למקום, והעלה את עניין הקומזיץ על סדר היום.

ככה מדן עד באר שבע הפיץ את תורת הקומזיץ.

מאז באו ימים טובים לפרט ולכלל, השעמום מיד ניטל,

כי בימים ובלילות – קומזיצים והילולות.

בחדווה רואה אלוהים את בניו שמחים,

ומברך בורא העולם את קיפניס ואת האפט אברהם.

כ”ח חשוון תש”ז 1947

* הגוש – ארגון קיבוצי עמק הירדן שקדם להקמת המדינה. (היום – מועצה אזורית עמק הירדן)

* מאן דהוא בחייא גם מזונא יהיב = מי שנותן חיים נותן מזון (פרנסה)

*****************************

אספת חברות

באספת חברות רבת עם דנו במרץ ובקול רם

על תפקידי הוועדה בכובד ראש והקפדה.

כל אחת דעתה הביעה, התווכחה וגם הציעה.

חברה א’ בהתרגשות מדברת על סמכות,

סמכות רחבה, סמכות בכול – הן בקודש הן בחול,

בעיקר שהוועדה תעמוד על המשמר:

שבסידור העבודה החברה לא תקופח, ושלא תסודר רק למטבח.

השנייה לכאורה לנאום מתביישת, ואף על פי כן עוז לובשת:

היא מציעה שהוועדה תגיש תביעה

שלכל עבודות הבית יסדרו פיפטי פיפטי חברים וחברות

ולא לוותר על זה אף כזית, על אף כל ההוכחות.

השלישית מחייכת ומציעה שהוועדה תהיה המתווכת בינינו לבין מועצות הפועלות.

שתישלחנה לכאן מרצות,

שנדע מה נעשה בתנועת העבודה בעולם וגם בתנועת הפועלות בארץ,

מי מגן על האינטרסים שלה ומי עומד בפרץ.

הרביעית בהתלהבות מדברת על התעמלות

המוסיפה בריאות לגוף ולמחשבה – היקף ומעוף.

על הוועדה בזה לטפל ולהתקשר עם מעמל

ולדאוג גם למקום, אבל תיכף, עוד היום.

לחברה החמישית הצעה מאוד מעשית:

שהוועדה תסדר שיעורים בהלכות משק לבורים.

חברה שישית, שם בפינה, מדברת על דברים שבצנעה.

על הוועדה למהר ותחנת עצות לחברה לסדר,

ולא – דגניה תוצף, טיפול וגן מלאי טף.

השביעית בכלל מפקפקת אם יש צורך בוועדה,

על הכול היא חולקת חוץ משאלה אחת נכבדה:

על שיפור היחסים בין החברות, כי עליה כבר מאוסים העניינים והקטטות.

ואם יתגשם זה החלום וישכון בין החברות השלום

בכך הוועדה תצליח את שמה בזה להנציח.

וחברה שמינית באירוניה צינית:

וכי אלה הם ענייני השעה כשהסוציאליזם כרגע בכל רע?

בזמן שהדמוקרטיה מתבוססת רמוסה, דוויה וגוססת

אתן דנות על מה בכך, על תחנת עצות ומטבח?

משק, תנועה ועבודה, זה מה שמעסיק עכשיו את העדה.

ברגע זה של כישלון על הוועדה לחתור לקראת הסוציאליזם הכושל

ובכל כוחה לעזור להקים את הנופל.

התשיעית – בלגלוג קל: זה הכל? חבל, חבל,

אי ההיקף ואי המעוף, אי הכנפיים החותרות לעוף?

על הוועדה לפעול ולפעול ולשנות את האתמול,

את המחר לחשל – די לנפול ולהיכשל!

ועטורת ניצחון ועמוסת תפקידים המון

יצאה הוועדה, כי לגדולות נועדה.

תמוז תרצ”ו 1936

באוטו תנהג חברה, ויצחק נול במחילה יעבוד בטיפול.

גם לדריל ולמכבש חברות יש ויש.

כך, רבותיי, ננקום נקמת הדורות בבוא השלום.

מנחם אב ת”ש 1940

[35] עליזה נול

תוכן עניינים

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן