יעקב נולד בלאכוביץ’, עיירה קטנה שחיו בה משפחות יהודיות רבות.
חמישה מבני המשפחה עלו לארץ, ושלושה באו לדגניה: יעקב, חיים וצפורה.
ברוסיה היה יעקב תלמיד ישיבה, אך בבואו לארץ הפך לחקלאי והצטרף אל הראשונים באום-ג’וני. הוא נקלט בקלות בעבודת השדה, וזריזותו בעבודה הייתה שם דבר. החברים אמרו עליו כי “המעדר מנגן בידיו”.
בימי מלחמת העולם הראשונה, לאחר שנחשפה רשת הריגול “נילי”, כלאו התורכים רבים מבני היישוב בכלא דמשק, יעקב היה ביניהם.
בשובו מהכלא חזר והשתלב בעבודה ובחיי החברה. הוא היה דמות מרכזית בקבוצה, פעיל בוועדות המשק ומשתתף בקביעות באספות. היטיב להתבטא בכתב, ורשימות מפרי עטו התפרסמו בעלוני דגניה.
כותבת עליו דינה ברהון: “כשם שלמדתי ממנו הלכות עבודה, כך שימש לי דוגמא בחיי יום יום. בהסתפקותו במועט בלבוש ובצרכי הפרט, בפשטות חייו ובנועם הליכותיו, בצניעותו וברוחב דעתו כאחת”.
הוא היה איש ספר, הרבה לקרוא והיה ער לנעשה בארץ ובתנועה.
נישא למרים זינגר, שהייתה סופרת ומשוררת. ונולדו בניהם: אליעזר (זיזה) וחן.
ב- 1945, כשהגיעה לדגניה קבוצת ילדים מסוריה, קיבלו יעקב ומרים את איני (יצחק עבאדי) בן ה-10 לחיק משפחתם. בין יעקב לאיני נקשרו קשרים מיוחדים. יעקב ראה בו ממשיך דרכו בחקלאות ובאהבה לדגניה.
יעקב עבד בשדה שנים רבות, במספוא ובפלחה. מסיבות בריאות עזב את עבודת השדה, והפך להיות “מלך הלילה” של דגניה. (גלגול הביצים באינקובטור, אצלו הזמינו השכמה, הכנת סנדוויצ’ים לכל מי שנסע, צ’יפס לצעירים, אוכל לרפתניות, מרתיח את החלב, הכין אוכל לחברים שעבדו בשדה ולחברים שנסעו מהבית).
יעקב ראה בעבודה את הערך המרכזי בחיי הקבוצה וביטא זאת בהזדמנויות רבות.
מן הדברים שאמר באספות: “העבודה המשותפת, היום יומית, מקרבת אף רחוקים ברוח.
הייתי רוצה להתעכב על דבר אחד. אני חושב תמיד גם על החומר וגם על הרוח…
צריך להדביק לציונות החומרית את כל חיי הרוח, וגם בקבוצה כך…
דעתי היא שאם דגניה תעבור למשק תעשייתי ע”י ייסוד בית חרושת למשל, מן הראוי שתוותר על חלק מאדמתה לטובת קבוצה אחרת, כל עוד לא התקבלה האידיאולוגיה של קבוצה גדולה…
לנו, שיש לנו אידיאל, צריכים החיים להיות אמצעי, עלינו לחיות מהעבודה.
רק מה שהעבודה מכניסה אנחנו יכולים להוציא…”
יעקב היה נאה דורש ונאה מקיים. היה מבוני דגניה והתנועה הקבוצית.
השאיר את מרים רעייתו, את בניו – אליעזר וחן – ואת משפחתו של חן.

יהי זכרו ברוך