המערכת לא עונה
לפעמים, יש לי געגועים לאותם הימים
לפני בועת הטכנולוגיה וטלפונים חכמים
משהו בחיינו נדפק, השתנה הקונספט
צריך להזהר במילים כדי להישאר
פוליטיקלי-קורקט
היום אתה כבר לא מדבר עם אנשים ברחוב
אלא, שולח הודעה, תמונה או ווידאו במקרה הטוב
אתה דרוך כל הזמן לנייד,
לתת לייק להגיב מייד
על כל פוסט, על כל שטות מ-500 עוקבים
ובינתיים מזניח דברים חשובים
פעם, כשהיינו צריכים לסדר עיניין או שניים
היינו ניגשים אל הדואר או הבנק
מדברים עם הפקיד בגובה העיניים
מפלרטטים עם המזכירה
היא נראית קצת מזהירה
שמה אודם וורוד מסנוור
וסרט בשערה
היום אתה מתקשר, עונה לך מכונה
ואחרי דקה היא מודיעה
המערכת לא עונה
זה יכול להוציא בן אדם מהכלים
לאן נעלמה הפשטות שבדברים
האחווה והרעות נשארו בפלמ”ח
בימינו אלו הכל מסתכם בתן וקח
לאן זה יגיע ,לאלו מימדים
אולי לחיים על הירח
אולי על מאדים
אבל גם שם יהיה צורך
במגע אנושי
או נדע להשתמש כבר
בחוש השישי
מה יקרה לנו אם מישהו פתאום
יוריד את השאלטר, בזדון
נחזור למערות של האדם הקדמון
מקאמה שכתבתי ליומולדת 80 שנה של נינה,
1/03/2018
אמא יש רק אחת, אבל נינה יש שתיים
הראשונה – שלנו הבנים והנכדים
מקשיבה, מייעצת, מעבדת נתונים
פותרת חלומות כבר 30 שנה
ומלחינה מנגינות לשירים של רחל,
ההיא, שפעם גרה בשכונה
מנהלת את הבית בשקט ובבטחה
ושומרת בווטסאפ על קשרי משפחה
השנייה – של דגניה, עסקי ציבור ושינוי,
למען הזקנים, דואגת לדייק
בפרטים הקטנים
חברה קבועה בחוג הסרטן
ארבע נשים חורשות את הארץ
ללא בעלים, כמובן
עם מפה, מימיה ומקל הליכה
יוצאות בזריחת החמה, חוזרות בחשיכה
גיל הזהב , בשבילך הוא לא כלום
לוחצת על Enter ופורצת ליקום
גולשת בנט מגלה נפלאות
וב- YouTube שומעת הרצאות.
שיהיה במזל טוב, מכל הלב
מהמשפחה וממני בנך האוהב.
יחיאל
שלושים שנות עבודה בנוי
זה לא משהו שהולך ברגל
זה מצריך כח פיזי וגם כח נפשי
להחזיק אמונים את הדגל
התחלת בתור מספר שתיים
של חברנו המנוח, פלמוני עובד
וכעבור כמה שנים כשהוא יצא מהזירה
הפכת להיות המפקד
כל הכבוד ידידי היקר
על עמידה איתנה במשימה
ומיום זה והלאה תוריד את המדים
תנוח קצת, קח נשימה
החיים ממשיכים והעולם הוא גדול
לך לך לטיולים
גם טוב להיות בבית עם המשפחה
בקריאת פרק בתהילים
היום הגעת לגיל הפנסיה
זוהי המציאות
וכמו שחברך תניק ז”ל נהג לומר:
“לעזאזל החיים העיקר הבריאות “.
ילדות בדגניה – חדר האוכל
בשנת 72 עברנו לבית חדש
גרנו מעל ראובן דגן שדאג לפינת פאר
מי ידע אז בכלל שכעבור שנים
הוא יאלץ עליה לוותר
היינו בקומה שנייה
עם אוויר טוב ונוף של כמעט 360
מלמטה עלה תמיד ניחוח
מהמטבח של אסתר עם הבישולים
היה להם כלב בלונדיני
אם איני טועה, קראו לו שמיל
שהיה מתנפל על קיפניס
בדרכו אלינו על השביל
בערבי שישי לפני ארוחת ערב
כשכולם כבר היו מוכנים
אבא היה עסוק בגילוח
וברדיו שירי ארץ ישראל הישנים
בבית שלנו היה אוסף תקליטים גדול
ופטיפון במזוודה משומש
כל שבת בבוקר האזנו לבטהובן
ומייד לאחריו שלישיית הגשש
חדר אוכל זו כבר סאגה אחרת
חוויה בפני עצמה
שלוש ארוחות דשנות ביום
והתפריט ממש ברמה
כולם היו מגיעים
מהרפת, הבננות והמטעים
ויושבים על קפה דקות ארוכות
עם בדיחות, צעקות וריכולים
בערבי שישי אחרי הארוחה
התקיים על הדשא משחק
צימחי נתן את בעיטת הפתיחה
ועל כולנו צחק
הכדור הועף למעלה
אל הלילה השחור
ואנחנו תמהים אם יתחיל המשחק
שמא הכדור יחזור
חדר האוכל היה המרכז החברתי
מעבר לארוחות
עשו שם חגים והקרינו סרטים
והיו גם הרבה חתונות
לשרל’ה בחתונות היה כבר צוות בהיכון
עודי משתחווה לבייה
יחיאל מסובב את טובה
וראובן צח על האקורדיון
פעילות תרבותית חשובה
היתה הקרנת הסרטים
עם מכונת הסרטה 16 מילימטר
החברים מול המסך נרדמים
הבעיה היתה עם בונצ’ה
שהפעיל את מכונת הכתוביות
מאחר ולא ידע אנגלית
הקדים או איחר וחטף צעקות
אהבנו עם מסטרויאני
התפקענו מצחוק עם צ’פלין
סרטי משפחה וסרטי אהבה
והמסרטת לא איכזבה.
ילדות בדגניה. – קוקוריקו
מעבר לירדן
לחופה של הכינרת
הומצאה לפני מאה שנה
התיישבות אחרת
התקבצו בה אנשים
עובדי אדמה
והנציחו את הקבוצה
דגניה שמה
נולדתי בשכונת קוקוריקו
בדירת כמעט שני חדרים
עם שתי אחיות גדולות
ובשכנות למשפחת רומנים
הכל היה אז יותר פשוט
כולנו היינו שווים
פעם בשנה חולצת משבצות
וכולם עם אותם סנדלים
אבא עבד בבריכות
ואמא בבית ירח במעבדות
בלילות הקייץ לאור הכוכבים
נשכבנו על הדשא לספור לווינים
היתה לנו כלבת רחוב
ריקי, שחורה ומטונפת
פעם בשנה היא המליטה עשרה
כנראה שהיתה קצת נואפת
היתה אהבת יצירה
בה גידלו וקצרו יבולים
ביצים מהלול וחלב מהרפת
מספוא לפרות ולסוסים
אחרי הלימודים הלכנו לתנובה
חיכינו מול החלון בשורה
אם גיסייה היתה באותו יום חולה
ביכינו את הבשורה המרה
לטיול בית הספר שריינו את הליילנד
היו אז שלושה נהגים
משה עמיחי ובושן
ומאחור כולנו שרים
דגניה אלף אנו ידוע לכולם
כי בלעדינו אנו לא ישאר עולם
דגניה אלף דגניה אלף
כמה טוב לחיות בדגניה אלף
ד ג נ י ה א ל ף
אבא עבד בבריכות הדגים
עם מוליק וחן ברק
בשבתות היה לוקח אותי באונימוג
אל הבריכות, להוציא את הפקק
בכלל, הוא איש שאוהב חיות
היה לו כלוב עם קוף וקופה
בשנות ה-70 עבד בטולגל
שם היתה פעילות ענפה
הוא היה גם מדריך טיולים
מאז היותו בפלמ”ח
הוא חרש את הארץ הלוך וחזור
עם מפות ומצפן הוא הלך
אמא עבדה בבית ירח
לבורנטית במעבדות
אחר כך הקימה חוג תיאטרון
וכתבה וביימה הצגות
יש לה חוש מצויין למשחק
ואנרגיה שלא נגמרת
מנהלת בית יעל ומורה למוזיקה
ובשקט בלילה יוצרת
אז לא היו מחשבים
לא טלוויזיה ולא ניידים
שיחקנו הרבה על המדרכות
משחק הדגל וגם הקפות
היתה לנו הכינרת
בשבת בבוקר זוהרת
ואת נני שמוריד את הסירה
ומזהיר – מי שעולה חוטף סטירה
הוא לקח רק מתנדבות
הולנדיות יפייפיות
ושט איתן למרחקים
כשאנחנו על הרפסודה מחכים
הוא לימד אותנו לעשות סקי
על רגל אחת ועל שתיים
ונתן לנו הופעה מרשימה
סקי על כפות הרגליים
טוב, יש לו כף רגל גדולה
ארבעים ושש או שבע
וכך חלפו להם ימי הקייץ
בכינרת ובעיקר בטבע.
ריו דה ז’אניירו
בפורטוגזית ריו זה נהר
דה ז’אניירו – של ינואר
הברזילאים מכנים אותה… העיר הנפלאה
אכן, היא אוצרת בה הרבה יופי טבעי
וגם הרבה פשיעה
חיים בה אנשים מכל הדתות
נוצרים, יהודים וערבים ללא גבולות
מזכיר קצת את ירושלים של זהב
ההבדל הוא שבריו החיים מתנהלים על החוף
כל היום בטן, גב
ממעוף הציפור העיר מקסימה
אך מגובה הדשא היא דיי אלימה
להסתובב סתם ברחוב יכול להיות מסוכן
אתה פשוט יכול לחטוף כדור
בלי לדעת מהיכן
מורדות הרים ירוקים נשפכים אל החוף
מיי אוקיינוס כחולים רוכבים על גלים לאין סוף
כנסיות, חנויות, רחובות מלאי אדם
והפסל של ישו מחבק את כולם
התושבים של ריו מכונים קאריוקס
נשות העיר העשירות ממולאות בוטוקס
שכונות העוני, הפאבלות, בנויות על ההר
עם הנוף הכי יפה ותצפית להר הסוכר
הסמבה חיה ונושמת בפרברים
לשם, בדרך כלל לא מגיעים העשירים
רק אנשים קשיי יום עם שמחה בעיניים
שנולדו כנראה עם מקצב ברגליים
זוהי לא סתם עוד הופעה לתיירים
זהו עולם ומלואו, החיים האמיתיים
על החוף חוץ משמש וים רואים הכל
בחורות עם בליקיני משתזפות על החול
קבוצת נערים במשחק כדורגל
צלחת של שרימפס, שוראסקו של עגל
סוחרים עם ערסלים בלקוחות מתחככים
הגברים שותים פינגה ועל פוליטיקה מתווכחים
ערב רב של אנשים מדבר בקול רם
זוהי ריו דה ז’אניירו וזהו העם.
ילדות בדגניה – בני הכיתה ופעולות לילה
היינו כיתה דיי מופרעת
שלושה עשר בנים, ובת
כבר לא קל לזכור
את השמות של כולם
אבל אותה…על רגל אחת
היא היתה המלכה היחידה
בין כל הנסיכים
היו כמה שקטים וכמה מופרעים
אבל באופן כללי מלאכים
כילדים בגן היא התחתנה עם כולנו
חתונה כמו באגדות
עשינו חופה והתחפשנו לרבי
והיא בשימלת מלמלות
בהגיענו ל”דקל” אחרי הבר מצווה
עברנו את כל הגבולות
הצמידו לנו מדריך, מיכאל דר
שייקח אותנו לפעולות
וכך היה, פעמיים בשבוע
היינו יוצאים לפעולה
מסביב לקיבוץ בימים ובלילות
לפעמים עד שהשמש עולה
היה לוקח אותנו לא”ש לילה
ומסביב למדורה מספר לנו צ’יזבט
מפחיד אותנו בבית הקברות
ומוליך אותנו בטור, בלאט
בסוף התיכון יצאנו לטיול
של כמה ימים במדבר
ובבוקר האחרון, מי התעורר באוהל של נטע?
המדריך הדגול שלנו, מיכאל דר.
סימולציה ממוחשבת
קראתי מאמר בכתב עט מדעי
שיש סברה שהיקום בו אנו חיים
הוא בכלל סימולציה ממוחשבת
של איזו ישות חוצנית שהיא
זה אומר, שיש סיכוי שכוכב הלכת הכחול שלנו
הטבע , השמש, החיים עלי אדמות
נוצרו על ידי איזה חייזר אינטיליגנטי
בתוכנת מחשב מתקדמת ברמות
אולי אנחנו כלי משחק בין שתי ישויות
מולטימדיה תלת מימד
ועל כל הצלחה או כישלון
הן שם מעבר למסך, צועקות הידד
ואם אכן קיימת ישות על חוצנית
היא לבטח פועלת בתקשורת מחשבתית
ומבחינתנו, נמצאת ברוח קידמית
היא יכולה פשוט לסגור לנו את החיים
את המפץ הגדול, את כל מה שיודעים
להעלים את היקום במחי יד
ליצור עולם אחר בהדמייה, קבוע או נייד
אז למה ומדוע סבל ומלחמות
עוני, רעב , מחלות , אסונות
לאן עוד נגיע בזו הספינה
אם עומד חייזר, עם יד על ההדק
ומאיים להעלים אותנו, מעבר לפינה
האסטרופיזיקאי המנוח סטיבן הוקינג בכתביו אמר
אל תחפשו אותם, פן יהיה מאוחר
אם הם יקפצו לביקור, ולא יהיו ידידותיים
זה יהיה כמו קולומבוס והאינדיאנים
אנחנו עם חץ וקשת, והם עם סייבר טילים
המדע לא יודע לומר
כמה זמן עוד נשאר לנו בעולם
אז כדאי לעשות מאמץ ולשמור על הקיים
להחיות את האמזונס, ריאת הנשימה
לעצור את עקירות העצים
לכבות את השריפות
להפחית את גזי החממה
להציל את האלמוגים
לאסוף את הפלסטיק מהים
לתת צ’אנס לחיים שלנו על הכוכב
ולהחזיר את הירוק לעולם
ואולי אם יום אחד
יימצא כוכב אחר מתאים
ייקח זמן להגיע אליו
או להפשיר בו את התנאים.
כנראה שלעולם לא נדע את האמת
פשוט נמשיך בחיינו כמות שהם
ואולי, נתעסק בשאלה הזו מעת לעת.
ילדות בדגניה – סיפורי רפת
הרפת הראשונה שכנה בבית בוסל
אבל אז עוד לא נולדתי; לכן אינני זוכר
בשבילנו הילדים הוא היה בית קולנוע
הקרינו בו את הסרט אי.טי. חבר מכוכב אחר
בשנות ה-70 הגיעה לדגניה
משפחת עולים מאמריקה
קוני וניל מרטין, שדיברו עברית
במבטא כבד, דיאלקטיקה
הם גרו מעל קיפניס בדירה יחסית קטנה
מאחר וקוני נולדה באלסקה
היו סיפורים שהם ישנו בבוידם
במקום בחדר השינה
ניל נכנס לעבוד ברפת
הוא למד להפעיל את המכון ולחלוב פרות
הוא זכר את השערים , מנעולים, סוגרים
אבל לא ציפה לבאות
אריק היה בניהול
חיפשו אותו באופן בהול
מצאו אותו במזכירות בישיבה
והודיעו …. ניל הכניס פר לחליבה
האמת היא שהיה רק פר אחד
והכלוב שלו עמד בצד, מבודד
וניל שהיה בחליבת בכורה
רצה להפגין וצירף אותו אל החבורה
נוצר באלאגן רבתי
לשכנע את הפר לצאת נראה בעייתי
הוא השתולל ובעט ויצר מהומה
ובכוח הזרוע המשימה הושלמה
הרפתנים חזרו הביתה בשלום
עם ריח בבגדים נורא ואיום
וידידיינו ניל ,שלמד את הלקח
לא חזר עוד על אותה הטעות , לבטח.
נינה
היא היתה ילדה קטנה
מנומשת, אדומה
עם צמתה הארוכה
בין אחים, היתה מלכה
הקיבוץ היה צעיר
אב נוקשה ואף מחמיר
מנהל הלימודים
דגניה, שנות הארבעים
טיילה היא בשדות
אחרי חיפושיות
ומצאה גוזל בקן
על גדת נהר ירדן
ישראל במלחמה
ערבים בכל פינה
טנקים דוהרים מצמח
קוו הדגניות עוד בפתח
חברים לחמו בעוז
הם ירו מתוך מעוז
טנק אחד נשאר בפנים
זכר לאותם ימים
השימחה היתה גדולה
ריקודים וצהלה
יום חלף , שעת בוקר מוקדמת
דגניה איתנה עומדת
הילדה הזו גדלה
והפכה לנערה
בהולכה ביום בכביש
מה קרה שם ?
עייסק ביש
משאית הגיחה פתע
הנהג בה הסתכל
הוא עצר בכל הכוח
אך בברקסים התבלבל
הוא קפץ מהחלון
אל המים הקרים
וצפו בו מכל עבר
השבים והעוברים
נינה נשארה שלמה
מנומשת, אדומה
עם צמתה הארוכה
בין אחים, היתה מלכה.
א ז ו ה י ו ם
אז – בשנות הילדות, היינו ערומים, היינו תמימים,
היינו טהורים
היום – מעט אחרי הינקות, הילדים כבר נערים
מתבגרים
אז – בכיתה בבית ספר, היתה משמעת, היינו קשובים,
היה סדר
היום – המורה צריך להזהר, שלא יעוף עליו כסא
או משהו אחר
אז – הצטרפנו לתנועה, יצאנו למחנות,
בנינו מגדל וחומה
היום – “אך, איזה שעמום” , נשאר בבית, נרתיח
עוד קומקום
אז – כשהלכנו לעבוד, היתה רוח התנדבות, נתנו כבוד
היום – הכסף מדבר “כמה אקבל אם אשאר עוד שעה
או יותר ?”
אז – היתה לנו מדינה, נולד החלום, אנשים נתנו את
הנשמה
היום – נבחרי העם, רק מחפשים דרך איך לדפוק את
כולם
אז – הכינרת היתה נקייה, היו חופים נסתרים בתולים,
מותרים לשחייה
היום – נעלמו החלוקים, ובמקומם צצו מכל עבר
מלונות ועסקים
אז – היה יותר שיתוף, שיחקנו בקבוצות, הפעלנו את
הגוף
היום – המשחק הוא אינדיבידואל, לחיצה על כפתור
ואתה בגלובל
אז – יצאנו לעולם, חווינו חוויות, פגשנו תרבויות
היום – אתה מול המחשב, עם אוכל סיני, וגוגל מפות
ו מ ח ר……… ???
את לי
את לי אם, את לי אב
את מורה, את חברה
את האש ואת המים
אדמה את ושמיים
את הכל, כשאין ברירה
את ציפור מעל בוחן
את הקן בו אשתכן
את האבן, את החן
את פסגת חרמון זוהרת
את הרוח הקרירה
דומייה את במדבר
את הים בסערה
את הקול מן העבר
ואת שם כשלב נשבר
את יודעת להקשיב
את נותנת העצות
את עוזרת להחליט
האם להיות או לא להיות.
גינה לי גינה לי
בלב הקיבוץ ולמען כל הדורות
צומחת בשקט גינת ירקות
אחרי כמה חודשים של פעילות מחשבתית
הוחלט באסיפה על גינה קהילתית
הדס עבאדי נרתמה לתפקיד
ומיד יצאה לדרך עם צוות מתמיד
חברות וחברים מכל שכבות הגיל
וגם חבר לשעבר שהגיח מברזיל
הרעיון בעיקרו הוא להפריח את השממה
ובשכנות לגן רופין מצאו פיסת אדמה
אבנר, הרים את הכפפה בשתי ידיים
וחתר למגע עם הרבה זיעת אפיים
הוא תכנן את השטח , לא השאיר חריגות
בעזרת מתנדבים הוא בנה ערוגות
חלקות אדמה לילדים והורים
וכמה מוגבהות לחברינו הבוגרים
עיגול למדורה עם תה של צמחים
גינת תבלינים ואולי גם פרחים
הובטחה בתוכנית גם פעילות תרבותית
הרי זו המגמה, פגישה קהילתית
פני הגינה כפני הקיבוץ
האם יהיה לה עתיד ?
לזה , זמן עוד נחוץ
מקווה שיילך הכל כשורה
וכשאבוא לביקור נסב למדורה
נשמע סיפורים נלקט ביכורים
ואולי אף נפצח בשירה וריקודים.
סיפורי מדרכות
כנראה שרק בקיבוצים
המדרכות מדברות
אחרת , לא היינו מכירים את המושג – שמעתי על המדרכות
ישנן הרבה מדרכות, מכל הסוגים
צרות, ארוכות, רחבות אופקים
אוגרות בתוכן מלא סיפורים
הקיבוץ כמו סיר אחד גדול
בישולים ומרקחת
והמדרכה מאושרת
שהשיחה בה קולחת
סיפורים שונים, קצרים, ארוכים
ואם לא די בכך
לעיתים, בפרקים
סיפורים על מישהו חדש
שהגיע לקיבוץ
צריך להתעדכן
ולראות מה לו נחוץ
או על חבר שהחליט
לעזוב עם משפחתו
בתקווה, שיהיה טוב
אנחנו פה לעזרתו
סיפורים על היא והוא
ועל מה שהם עשו
ואיך נתנו לזה לקרות
שתי משפחות נהרסו
סיפורים מתוך קנאה
חלילה מאהבה
רכילות כלשהי
רק מגבירה את הלהבה
סיפורים על זוגות שאצלם זו תוכנית
נתקבל לחברות ונתגרש , בו זמנית
כל אחד יקבל דירה משלו
ונשמור על השלהבת, אצלי או אצלו
לפעמים, המדרכות ממציאות סיפורים
דברים שבכלל לא קרו, קורמים עור וגידים
למשל, חבר אחד שמע שהרוויח בלוטו
רץ הביתה מרוצה לחפש את הכרטיס
ואישתו מתקנת: זו טעות…מכרתי את האוטו
ישנן חברות שלא קוראות ולא כותבות
עולמן הרוחני מלא בסיפורי מדרכות
סיפורי אהבה עם הרבה רגשות
סיפורים כמו נובלות שגורמות לדמעות
היה פעם, אחד, בקיבוץ בצפון
שלא ירד לשורש העניין או לא הבין אותו נכון
ראו אותו שוכב באמצע היום על המדרכה
שאלו: מה אתה עושה?
ענה: מקשיב לשיחה
המדרכות עוד תדברנה
הן רגילות, כבר שנים
על סבינו, אבותינו
ועל דור הבנים.
ושוב איתכם ושוב אינכם
עברתי שוב בדגניה
איזה שלושה חודשים
אותם נופי ילדות
אותם האנשים
עם רובכם נפגשתי
לשיחות ארוכות או קצרות
ואת אלו שלא זכיתי לפגוש
ראיתי, בבית הקברות
נשמתי את אוויר העמק
הרחתי פריחות בקיבוץ
היתה תקופה ממש יפה
היה פשוט…….. פיצוץ
טיפלתי יום יום בהורים
עזרתי להם עם הצרכים
לפני שהם עוברים לפאזה אחרת
והופכים להיות מלאכים
האם היתה זו פגישה אחרונה
האם הגיע הזמן לומר שלום
חולפת בי הרגשה משונה
או אולי זה רק חלום
ושוב אני איתכם
ושוב על מזוודות
ושוב אינכם אתי
ושוב אומר תודות
תודה אחת גדולה
לכלל החברים
למרות ההפרטה
נשארתם אבירים
זו הרגשה באמת טובה
להיות פה רצוי
עוד מעט על המטוס
אך בתוכי, הלב חצוי
האם אזכה עוד לראותכם
משפחת דגניה, הכינרת
או שמא עלי לצרוב ת’זכרונות
כי החיים, רבותיי, הם סרט.
הקורונה תפסה קארונה
הקורונה התחילה
באיזה “חור” בסין
תפסה קארונה וגרמה
לירידה באוכלוסין
יש רכילות על מדענים
שהתחילו את העבודה
והפכו את האנושות כולה
לעכברי מעבדה
אולי זו כוונה של מישהו
לשלוט על הצפיפות בעולם
הרי בכדור הכחול שלנו
עוד מעט לא יהיה מקום לכולם
היא חצתה מדינות
יבשות וימים
היא פוגעת בכל
מהלכת אימים
נשיא ברזיל שלח מטוס
עם משלחת לישראל
בתקווה לטכנולוגיה של המוח היהודי
או לפחות עזרת האל
החיסון תלוי בפוליטיקה
בתחנות בדרך מחפשים רק רווח
והכסף, זה ידוע
אין לו טעם אין לו ריח
מוטציה בריטית מידבקת
יצאה מהקופסא
יש למהר עם החיסון
או לשנות ת’הנדסה
מחר בבוקר תזרח השמש
ונתעורר לעוד יום
כל שנותר לנו לעשות
הוא לקחת אוויר ולהמשיך לנשום
תשמרו על הבריאות.
נינה – סוף דבר
נינה בן משה, סוף דבר
מוזר לדבר עליה בלשון עבר
אמא שלי כבר לא חיה בדממה
היא כבר לא חיה, הלכה לעולמה
“תודה לאל” היא נפטרה
מהמחלה הזו והמצב הבריאותי, הנורא
ששיתק את גופה לחלוטין
והחליש את נשימתה
טיפין טיפין
היא היתה אישה דומיננטית
חברתית, תרבותית, דרמטית
אנרגטית, פיקנטית, כריזמטית
לעיתים רומנטית, לרוב פרקטית
היה לה דמיון מפותח
מתקדם עם הזמן, מפוכח
במחשבה ממוקדת, עסוקה ביצירה
כמו טיל ארוך טווח מתכוונן למטרה
והיה עוד בנק מטרות
הלחנת שירים, כתיבת זכרונות
ועוד…. שנותרו בדד, במגירות
נינה בן משה , סוף דבר
היה היתה אשה
תסריט חייה, נגמר.
ילדות בדגניה – צריפייה
זוכרים את איצ’ה המציל
היתה לו סוכה בירדן
בלילה היה משתולל עם מתנדבות
ובבוקר היה ישן
המתנדבים תרמו רבות
בעבודת האדמה
ובשעות הלילה המאוחרות
הם הפריחו את השממה
כשעברנו לגור בצריפייה
התחיל סדר חדש
יום עבודה בשבוע
בבננות או בגד”ש
התעוררנו בארבע בבוקר
להגיע לקפה במחסן
עם סכינים בנקיון הבננות
נגררנו אחרי גד המחוסן
בכניסה לצריפייה עברנו השבעה
בלילה קר ורטוב עם עיניים עצומות
זרקו עלינו ביצים, זפת ושמן
וזחלנו ברפת בתוך צינורות
נשבענו אמונים
לאבנר עבאדי וחבריו
שמעתה ואיילך
נישמע רק לדבריו
היינו נכנסים לסופר
באוגוסט עם מעילים
נמלטים על נפשנו בלי לחתום
ומטילדה בצעקות, תעצרו גנבים
מצאנו פעם פולקסוואגן טרנטה
זרוקה בשדה לצד הכביש
גררנו אותה למוסך
ובלקינד ניגש למלאכה עם פטיש
הוא ניסר וריתך והרכיב לה ייצול
ועבד יום ולילה באופן בהול
כי הגשם בפתח צריך למהר
והפך את הטרנטה לכירכרת פאר
נסענו בה לראות סרטים בקיבוצים
מסדה וכינרת, אשדות ואפיקים
מחוברת לטרקטור פורד פתוח
כולם יושבים בפנים
ואני על ההגה סופג את הרוח
זו היתה תקופה מגוונת
עם הרבה סיבות למסיבות
סחיבת טרקטורים בלילות בעמק
ומהלול אל המנגל, תרנגולות
כשעשינו רשיון לטרקטור
החיים הפכו להיות יותר קלים
סחבנו פחות אשכולות בבננות
וישבנו יותר על גלגלים
אחרי הטירונות בבננות
עברתי לעבוד בגד”ש
זה כבר היה סיפור אחר
היינו צוות קטן ומגובש
נבות היה המנהל
ומשה מרגלית הסגן
התקדמנו מטרקטור לג’יפ
היה רק חסר המזגן
נבות חשב שהוא בסיירת
לא נתן לנו רגע לישון
סחבנו צינורות של 12 מטר
מתמורה עילית אל הלשון
הוא לימד אותנו להפעיל כלים
ולתקן שטוצרים וממטרות
והיו גם הרבה ארוחות שחיתות
סטייקים ומשקאות
היינו שלושה סבלים
אפלאלו (רונן פיין) ילניק ועבדכם הנאמן
במבט לאחור זו היתה חוויה
חבל שאי אפשר להחזיר את הזמן.
איש הציפורים
שעת בוקר מוקדמת,
ממעל להקת חסידות
תניק, במושב המפקד,
מוריד פקודה ברשת
“עצור מיד, כבה מנוע, הנה הן יורדות”
עלינו שלוחה, ירדנו שתיים
בהתקרבות חרישית
כמו כיתת סיירים בפלמ”ח
עוד 100 מטר, אולי מאתיים
לטבע אין שעה, אין יום ואין גבול
ביציאה לטיול לוקחים הכל
משקפות, מדריך ציפורים
ערכת קפה, הכל כלול
נוסעים לאורך הירדן
מאשדות לגשר הישנה
מצד ימין, קיר שרקרקים
מלפנים , ציפור על תיל
אנפת לילה , חונה
הרבינו בסיורים בעמק, בהרים
בדרכים לא דרכים
האם הרכב יעבור ?
“סע קדימה ואל תדאג, אני אחליט
מתי לעצור”
הזמן עצר מלכת
נשארו הזכרונות
האיש הלך ולא ישוב
הוא עזב על בהונות
הוא היה לנו צפון, דרום
היה מזרח ומערב
גלגל החיים ימשיך לנוע
מכאן ואילך, בלעדיו.
חיה בדממה
אמא שלי חיה בדממה
כמה יכול אדם להכיל
מחלה כזו , איומה ?
שאוכלת אותך מבפנים
שריר אחר שריר, עצב אחר עצב
ורק המוח ממשיך קדימה
בהילוך חמישי , 100 קמ”ש
בלי לאבד את הקצב
אמא שלי חיה בדממה
וכל רצונותיה מתגמדים
רק לעוד אחת , טעימה
מזרם האנרגייה של החיים
יופיו של הטבע , פגישה עם חברות
תן לה עוד צ’אנס, הו אלוהים
אמא שלי חיה בדממה
שמה תמרור “עצור”, על היום
בו תחזור אל בטן האדמה
אישה שכל חייה היו רעש וצילצולים
חיים ציבוריים, סידורים
חיי משפחה , טיולים
אמא שלי חיה בדממה
ואין לה על מי להפיל את האשמה
יש לה צורך חזק להשפיע, להיות בעניינים
אבל הגוף כבר עייף , כתב היד קצת רועד
והעיניים צועקות – “שימו לב לסימנים”
אמא שלי חיה בדממה
ירדה אליה משמים הקדושה, סנטי
מטפלת הודית, נשמה
24/7 בטיפול בזוג קשישים
אלו הם חייה וזהו התרשים
אמא שלי חיה בדממה
קראה וניתחה את כל הכתבות
על מחלת ה- אי.אל.אס האיומה
אמא שלי היא אישה אמיצה
בלילה , בחלום, היא פותחת בריצה
היא רצה להחזיר את הזמן האבוד
לנגן עוד שיר בפסנתר, לרקוד עוד ריקוד
לחוות את הטעם של פלח תפוח
לטפס על הרים לעוף עם הרוח
לחבק את הנכדה, לשמוע את צחוקה
לפני שהיא גדלה ועפה לארץ רחוקה
להרגיש שוב את חום השמש ביום מאיר
לצפות באור הלבנה בלילה בהיר
אמא שלי חיה בדממה
ואין ביכולתנו לעשות דבר
ממש כלום, מאומה.
מנטרה הודית
בקרוב שוב איתכם
אני קופץ לביקור
כמה שנים חלפו ?
חמישה ימי כיפור כמו מנטרה הודית
אני הולך וחוזר אל נוף ילדותי
ישראל – Brazil, עברית – Portugues
“עם גינה ולול היה ביתי” שולף את קובץ “דגניה” מהזיכרון כהרף עין מתבהרת התמונה
חצר ראשונים, המזכירות, הארכיון
במבט ראשון דבר לא השתנה בדמיוני, צועד בין אתרים הצריף באום ג’וני בין מטעי התמרים
הטנק וגן מוליא, בית גורדון, פינת החי
בית העלמין בו טמונים לעד הוריי וחבריי דשא חדר האוכל רחב ידיים
בואכה בית ההורים מדרכה צרה, זוגות אופניים
החברים היקרים משקיף על הזריחה במבוא חמה
והשקיעה באלומות
דממה יורדת על העמק
סובב כנרת שלל אורות איני יודע מה יקרה מחר
בערב פסח אשאל “מה נשתנה”
וכשאחזור אל ביתי שבנכר
קרוב ללב אשמור את התמונה.
נינה של הכל וכולם
כבר משחר ילדותי התוודעתי לעובדה, שנינה,
מעבר להיותה אמא לי ולאחיותי, היתה במובן מסוים נינה של הכל וכולם.
היא קיימה את הצוואה של קיפניס :
” חמשת הדיברות שבשבילם כדאי לחיות.
אהבה, משפחה, ילדים, טבע ומוזיקה “
נינה של בית ירח
ביולוגית במעבדות
נינה של הקיבוץ
אסיפות חברים, וועדות
נינה של טבע, באינטראקציה עם הנוף
נינה של בישולים ?
ממש לא… אין מצב !
לא בשר, לא עוף
נינה של בית יעל
על הבוקר קפה עם הל
20 שנה טיפול בזקנים
חתיכת היסטוריה, רובם מהראשונים
נינה של חברות מאילת עד החרמון
נינה של טיול לראות עגורים באגמון
נינה של שקט, של סידור רשימות
כותבת מקאמות, פותרת חלומות
נינה של תיאטרון, של סרטים, של ספרות
נינה של אהבה למוזיקה ואמנות
נינה של רגש, של צחוק ושימחה
נינה של חכמה, של דעה בטוחה
נינה של ילדי דגניה , “נערי נינה”
איתור כשרונות צעירים
לימודי פסנתר חלילית וגיטרה
באולפן ובבית ההורים
נינה של טיולים
לראות את העולם
נינה של הבנים, הנכדים ובית חם נינה שלכם
שלנו בגעגועים
נינה של תניק
לכל החיים.
חטופים בצריח
חטופים בצריח
בלילות בלי שינה
מחכים בשקיקה
לאנשי הדממה
מנהרות חשוכות
בלי אוויר, בלי אור יום
בן הזמן נעצר
ונשבר החלום
לוחמים מתקדמים
בצעד אחיד
בשירת התקווה
יהיה פה עתיד
מדינה משותקת
במצב מלחמה
ממשלה מפורקת
ובעם הסכמה
להחליף את ה”ראש”
לקמוץ אגרופים
לסגור ת’פינות
להחזיר חטופים
תחזירו את כולם הביתה.
