אימהלה….ג’וק…
..מה יש לנו עם הג’וק –התיקן,
הרי כל כך שקט הוא, זריז ועקשן,
נחבא אל מגרות, בחשכת ארונות,
לא משאיר סימנים, לא משמיע קולות.
אז מה.??. אז מה אם הוא עבר בריצה בסלון..
….בגלל זה זועקים ? מטפסים על ארון???
מעירים את הבעל “הוא שמה ,הוא שם…
קח נעל בית , תזיז ת’כורסא…
הוא ברח לפינה… תהפוך ת’סלון…
עם ג’וק מתרוצץ.. ,לא שוכבת לישון…!!!!”
כבר למחרת, מזמינים ת’מדביר,
הממלא את הדירה ברעל סביר,
אחרי שעות של חנק, אוספים את הפגרים
של משפחת הג’וקים ,בנים והורים,
נושמים לרווחה ,כמעט הולכים לישון……
.”..מה זה היה??
אני אמות.!!.. ג’וק עבר בסלון…”
לידיעת כל הנשים שעומדות על ספות—
מש. הג’וקים שורדת כבר 300 מיליון שנות
אלף נעלי בית וגברים עם גופיה, לא יחסלוה…
ואם יבוא, חס וחלילה , חורבן על העולם.
הם היחידים שיישארו על כנם.
הם לא איזה דינוזאור, איטי ומפונק,
שהחליט להסתלק מהאבולוציה, כי היה קצת אבק…..
לג’וק יש כישורים ומערכות חיסון,
שעליו הם שומרים, מצרה ואסון.
הוא יכול לשרוד ימים, בלי מזון ומשקה,
הוא עמיד לקרינה ,בריצה— הוא אלוף,
עשר מכות לא יוכלו לו, זה לא זבוב…,
וגם אם נמחץ אפיים, יתאושש, ויקום לסיבוב.
ולא נשכח שהוא סוציאליסט מושלם,
עשירים? עניים? הוא פוקד את כולם.
ואם המיליונרים ברחו לפנטהאוז בשמיים,
ג’וקינו לא מתבלבל ,יש לו כנפיים….
שידעו פוטין וטראמפ ,שאם, חלילה, ילחצו על הכפתור האדום
המנצחים היחידים הם הג’וקים, שלא מתרגשים מקרינת האטום.
ועתה, מדענים בעולם, מתעניינים בהם חזק,
רוצים לבנות רובוט- ג’וק עם כל הכישורים,
קטן, מהיר ,ומסוגל לעבור בסדקים הכי צרים.
לגלות ניצולי מלחמות, נעדרים תחת הריסות בטון,
רעידות אדמה, פיגועים ואירועי אסון.
(ויש מידע חסוי מתע’ש ומשרד הביטחון:
–חיילים יוכלו להתנהל על קירות ותקרות
בשעת מבחן,
אחרי השתלת גנים מתאימים ,של אותו התיקן.)
רבותי וגבירותי….יש לנו בקשה:
אם במקרה, באחד הערבים, יעבור ג’וק בסלון,
תחשבו על מעלותיו הרבות,
אל תראו בו אסון,
ותלכו, בשלווה ובשקט ,לישון.
בין ירדן לכינרת.
כינרת :ספר, ידידי הצעיר, מה חדש ?
החזרו ובנו כבר את בית המקדש..?
… אני מתנמנמת מאלף מאתיים,
ספר מה קרה, מה ארע – בינתיים..
ירדן: הו, אל תשאלי
השתנה פה המון..
מימי בצינור
כבר זורמים לירקון,
את חסומה
והייתה מלחמה
שתלו כאן עצים
ובנו קיבוצים…
ייבשו את החולה
יש “אגד” עפולה..
כנרת: הרגע, איזה זרם…
ולמה תחפוזה…
אני קצת זקנתי..
מליחות.. הוי..כלורוזה…
ספר בניחותא , לפי סדר ותור
מה קרה באזור..
ירדן: תסלחי לי כינרת
את ממש מפגרת.. ואין לך מושג
מה כאן הושג….
ואני. אם לא אזרום, ארוץ ,אמהר,
יבואו מהנדסי מקורות…
ואז…לא תראי אותי יותר….
כינרת :די כבר לעשות רושם…
ספר כבר…
ירדן: …מאיפה להתחיל ? ..נתחיל מראשית הספירה..
ביום בהיר אחד
היגיע בחור מיוחד
נכנס למי הכנרת ..והלך על המים..
זה היה ממש קסם… כמו נס משמים…
כינרת: משונה, כנראה נמנמתי , לא שמתי לב..
ירדן : למן אותו נס, את נכנסת לספרות
ושמך ב”ברית החדשה” , כתוב וחרוט!!
כינרת: מי זה היה…
ירדן :ביקר פה אחד קדוש ומיוחד
שישו קורא לו…
הוא במימי רחץ רגליו והם שווים מאז זהב
את מימי כולם אוספים
בצנצנות ובקבוקים,
ומטבילים ומנטפים
וטועמים ומנשקים…
כמו…הגנגס.. הייתי יכול
להיות מרשים וקדוש וגדול
אלמלא פרחחים ובורים
במימי אשפתם קוברים
ללא כבוד , בלי דרך ארץ
….וברוב צווחה ופרץ….
כנרת: רגע , רגע..? אני מתעוררת… אני נזכרת….
איך זה היה. אז…? , נתנו לי מחמאות….שרו לי שירים….
אבל מה…מה עם הצרכים הבוערים…
קצת יחס, ניקיון, גישה, חופים מסודרים….
השאירו אותי ככה .. יתומה… בלי הורים..
ואז, אני נזכרת,… בשנות השבעים..
קם דייג נמרץ ממושבת כנרת – שלומקה בהלול
בשבילו האגם היה ילדות, אהבה, פרנסה…. הכל…..
(שלומקה, אז ילד ,עם חבריו
הסתלק מבית ספר ..וכולם אחריו
ובאו אלי לדוג בי דגים…
חכות לא היו אז …..הם לא מודאגים…
תולשים מזנבה של סוסה שערות ארוכות
קושרים קשר סודי.. והנה גם חכות..)
אותו שלומקה הקים…את.. איך זה נקרא?..
“רשות הכנרת”.. עם חברים מהסביבה…
במו ידיהם ניקו, סידרו, שמרו, הציבו, חקרו ,
והשקיעו הרבה חשיבה..
הימים היו יפים אז… ולילות עוד יותר
צליל גיטר , אהבה, ,ציפורי נוד..
תאמין לי ,הספיק לי .. לא רציתי עוד..
אלא מה.., חוץ ממני, אף אחד לא נשאר על מקומו
(ואגלה לך סוד : גם אני , לא….)
עם ישראל גדל וטפח במספרים מופלגים
שישים אלף איש מבלים בחופי ,מעת לעת, בחגים ..
,בדרך כלל זה רועש ושמח..
עמישראל הוא…. אחלה אורח..
פזרן ונדיב….
אך ….סתכל מסביב
הפכתי לביב…
ניילון ורפש…
ממש גועל נפש…
ירדן: אין דבר כזה!!
המדינה לוקחת אחריות..
יש איגודים… יש רשויות,
פקחים, תקציבים.. מנהלות..
כנרת: איפה הם?….
זה כמעט לא ניכר על החוף
רוץ ודווח, המצב פה דחוף!!!
אני מתעלפת…. ,מתייבשת,….
מתביישת להראות פני…
איגוד ערים ,מנהלת הכנרת.. ממשלת ישראל!!!
הביטו בעיני…
הושיעו.. אללי…..
כתבה: נינה בן משה
בין השפה לגוף
כתבה: נינה תיקוני מקצב :רותי ספטמבר 2018
בֵּין שָׂפָה לַגּוּף וּבֵין גּוּף לַשָּׂפָה,
קַיָּימִים יְחָסִים חַמִּים וְרֹב תַּחְלוּפָה.
מְקוֹרוֹת קְדוּמִים , מִיתוֹלוֹגְיָה ותנ”ך,
הֶאֱמִינוּ שֶׁנֶּפֶשׁ וְגוּף הֵם אֶחָד —
וּמִסָּבִיב, כָּל הַטֶּבַע, מֻנְפָשׁ ומונְשָׁם,
הֵרִים, וִיעָרוֹת, אֲבָנִים ,עֵצִים וְיָם.
לָהָר יֵשׁ רֹאשׁ וְגַם כְּתֵפַייִם,
יֵשׁ לוֹ גַּב וְגַם רַגְלַיִם
צֶלַע וּבֶטֶן…תְּהוֹם פּוֹעֶרֶת פִּיה,.
ומַשְׁקִיפוֹת מִלְּמַעְלָה = הָעֵינַיִים..
גּוּף הָאָדָם וְאֵיבָרָיו -אוֹצַר שֵׁמוֹת – שֶׁהֵם סְמָלִים,
מֵהֶם יוֹצֵאת לָהּ הַשָּׂפָה ,לַדֶּרֶךְ רַב שֶׁל מַסְלוּלִים,
הָאֵיבָרִים זוֹכִים כֻּלָּם לְדִמּוּיִים וּרְגָשׁוֹת,
לַתֵּיאוּרִים ,עֶרְכֵי מוּסָר וַהֲבָנוֹת חֲדָשׁוֹת
רִאשׁוֹן לְכולָּם הִנּוֹ הָרֹאשׁ- “כֹּבֶד רֹאשׁ” אוֹ סְתָם “ראֹשׁ כְּרוּב”
אֶפְשָׁר “טוֹמֵן רֹאשׁוֹ בַּחוֹל” אוֹ מֵהֲלָךְ “בְּרֹאשׁ זָקוּף “.
וְהַפָּנִים-“נָפְלוּ פָּנָיו” “פָּנִים לְכָאן וְגַם לְכָאן”,
יֵשׁ שֶׁהוּא” מַסְבִּיר פָּנִים”, עִתִּים “יָשִׁיב פָּנִי רֵיקָם”.
עֵיניַיִם- אֶפְשָׁר לִרְאוֹת “בְּעַיִן יָפָה”, אוֹ “לְנַקֵּר עֵינַיִים”,
רוֹאִים דְּבָרִים לַאֲשׁוּרָם, אוֹ “אֲחִיזַת עֵינַיִים”,
וְאֵין דָּבָר יָקָר מִינִי
אוֹתוֹ בִּיטוּי ” בְּבַת עֵינַי”….
וְעַתָּה הַאַף- שֶׁהוּא המוֹבִיל:
“אוֹתָנוּ בְּאַף”, אוֹ “מִתַּחַת לָאַף”,
אוֹ “דּוֹחֵף אֶת הָאַף”.. או “מרים את האף”
אוּף… הָאַף הַזֶּה.. “יָצָא לִי מֵהָאַף.”.!!
הַפֶּה-לִפְעָמִים “פֶּה גָּדוֹל”, לִפְעָמִים הוּא “בַּחֲצִי פֶּה “קָטָן
בְּקִצּוּר -“שְּׁמור את פִּיךָ “(יש לו יכולת “לְהָפִיק מַרְגָּלִיּוֹת,”)
“וְאַל תִּפְתַּח פֶּה לַשָּׂטָן..”
שִׁינַּיִם-וְאִם יֵשׁ לוֹ שִׁינַּיִם אוֹ אֵין לוֹ שִׁינַּיִם
יֵשׁ שן תַּחַת שֵׁן (וְכָךְ גַּם עִם עַיִן )
אָז אִם עוֹד נוֹתְרוּ לוֹ שִׁנַּיִם כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה
אַל נָא הִתְהַלֵּל בָּהֶן
כִּי אָבוֹת אָכְלוּ בֹּסֶר וְשִׁינֵּי בָּנִים תקהינה
וְהַלָּשׁוֹן—-יש “לשון קודש” ,”לשון הרבים”, “היזהר בלשונך”
“חַיִּים וּמָוֶת “בְּיָדֶיהָ, “בִּלְשׁוֹן הַמְעָטָה” כַּמּוּבָן,
וְיֵשׁ גַּם “דְּבַשׁ וְחָלָב” . היכן???
–על לְשׁוֹנוֹ שֶׁל הַחַנְפָן..
אָזְנַיִם— זְהִירוּת –”אָזְנַיִם לַכֹּותֶל” ..
…אבל אָנוּ תְּקוּעִים “עַד הָאָזְנַיִם..”.
אז דבּרוּ “מפה לאוזן” ,בינתיים.
צַוָּואר- מָה אֶעֱשֶׂה אִתָּהּ? ,”עלַי וְעַל צַווָּארִי”, הִיא,
כמְעַט כְּבָר שְׁנָתַייִם..
“קְשׁוּרָה לְצַווָּארִי — כְּמוֹ אֶבֶן רֵחַיִים”,
הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּנוּ תָּקוּעַ—ממש “בצוּוַּאר הַבַּקְבּוּק”,
לְהַמְשִׁיךְ.?? .אוֹ לְהַתְחִיל בַּתַּהֲלִיךְ שֶׁל.. נִיתוק….???
….
בֶּטֶן—הוּא שׁוֹכֵב לוֹ בְּנִיחוּתָא “בֶּטֶן גַּב””
וְלִי – “יֵשׁ בֶּטֶן מְלֵאָה” עָלָיו!!
אֵין לוֹ כְּלָל “תְּחוּשַׁת בֶּטֶן””
מָה הוּא יַחְטֹוף מִמֶּנִּי ,כָּאן וְעַכְשָׁוו.
גַּב-מְתוּקָה שֶׁלִּי ,”אַל תַּפְנִי לִי אֶת הַגַּב.”.
בּוֹאִי נָא , נֵשֵׁב “גַּב אֶל גַּב”
וְ “דֶרֶךְ אַגַּב” זוֹ מַמָּשׁ שָׁעָה מַתְאִימָה..
עוֹד רֶגַע ונצְחַק בְּ “גַּב הָאֻמָּה”.
יָדַייִם -אֵיזֶה פִּרְחָח “יָדוֹ בַּכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ..”
לוֹקֵחַ וְסוֹחֵב “מִכָּל הַבָּא לַיָּד”,
אַךְ אָבִיו לֹא “טָמַן יָדוֹ בַּצַּלַּחַת”
וְ “בְּיָד קשה” החטיף לוֹ מַכָּה נִיצחת.
תַּחַת -אֶצְלֵנוּ, עַל כֵּס הַשִּׁלְטוֹן יוֹשֵׁב “תּוֹפֵס תַּחַת”,
וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן – “מְלַקֵּק תַּחַת”…
וַאֲנַחְנוּ ?שֶׁאֵין לָנוּ “גּרוּשׁ עַל הַתַּחַת”,
“קוֹרְעִים אֶת הַתַּחַת” -מֵעַל וּמִתַּחַת.
רַגְלַיִם – הַכֹּול הִתְחִיל “בְּרֶגֶל יָמִין”,
עָבַדְנוּ קָשֶׁה “נָפַלְנוּ מֵהָרָגְּלַים”,
אבל כשנוכחנו שֶׁ” שָׁמִּים לָנוּ רֶגֶל”,
“הִצְבַּעְנוּ בָּרַגְלַיִם” וְנָטַשְׁנוּ אֶת הַדֶּגֶל…
וְאַחֲרוֹן חָבִיב – הַלֵּב –יָכוֹל לִהְיוֹת “לֵב אֶבֶן”, אוֹ “זָהָב”
אולי “טוֹב לֵב “אוֹ בחור עם “לֵב שָׁבוּר”
כדאי לָתֵת לוֹ הרבה “תְּשׂוּמַת לֵב”
וּלְשָׁמְרוֹ מִכָּל מִשְׁמָר
כִּי הוּא לֵב הָעִנְייָן. לֵב הַסִּפּוּר.
זֶה הַמְּעַט מִן הַמְּעַט שֶׁהוֹצֵאנוּ מֵאוֹצְרוֹתֶיהָ שֶׁל הַלָּשׁוֹן
תְּנַסּוּ גַּם אַתֶּם לְהוֹסִיף לַמִּכְלוֹל, לִפְנֵי שֶׁתֵּלְכוּ לִּישּׁון.
סיפורים וזיכרונות מצמח
כתבה: נינה יולי 2018
צמח, עיירה ערבית ליד הכנרת, תיקוני מקצב: רותי
וותיקה מאד ,גם בתלמוד היא נזכרת,
בשביל ילדי הגן, הייתה מקום מסקרן,
קצת מושך ,קצת מפחיד, קצת לא ,קצת כן..
היינו מטיילים, עם ציקה ,עד המשטרה,
היא התעניינה בשוטרים ..והם התעניינו בבחורה…
ואנחנו, בוהים המומים, בסוסים הרחוצים,
מסורקי זנב, גאים, רוקעים ונוצצים…
(אף פעם לא ראינו, שחיים ברקוביץ ,החצרן,
מטפל כך בפרדות ומסרק את זנבן..).
באחד הימים, מהמשטרה אנו שבים,
מולנו, בכביש, ערביות, בשמלות חג ועקבים.
מאחור, נסחבים לאיטם, (זה לא כזב ושקר)
איציק אנקורי ורמי פקר…
לפתע – צעקות!! הערביות חטפו את השניים,
ציקה, נזעקה, לא חשבה פעמיים,
חבטה בהן שתי חבטות גדולות..
הן השליכו ת’ילדים, וברחו בקללות…
גם אז… ועד לאחרונה..
לא ברור בכלל, מה הייתה הכוונה…
בילדותי, דווקא, שמעתי על חטיפה הפוכה….
אליעזר שלוו, היה ילד כהה,
הילדים ,בשעת מריבה ובכלל,
היו מתגרים בו: “הביאו אותך, מצמח, בסל “
בצמח, הסתובבו כמה ילדים בהירים וג’ינג’ים,
בהשפעת הד.נ.א. של האימפריה הבריטית…
וכשנולדתי ג’ינג’ית ,כיוצאת מן הכלל,
אליעזר הפחיד אותי : “הביאו אותך, מצמח, בסל..”.
מסיפורי אמי יבנה:
אוגוסט, יום חם ולוהט, לפני זמן רב…
ילדי דגניה חזרו מהים.. “ומה נעשה עכשיו.?.”
לפתע נשמעות קריאות, בשפה הערבית,
“בוזה, בוזה בוזה….”.פירושן “גלידה” בעברית,
–רוכל ערבי מצמח, מופיע בשדרה מימין,
–עם עגלת תכלת, מלאה מטעמים מכל מין.
אחריו משתרכים כלבים, מזילי ריר,
הילדים נדרכים… גם אותם זה מעיר…
את עגלת החלומות התכולה, הרוכל שם בצל,
ונכנס למזכירות לסדר משהו עם המנהל..
בתרועות שמחה, על עגלת ה”בוזה”, הילדים עטים,
היא מתרוקנת במהירות .. הם מלקקים מבסוטים….
הגיע הרוכל מהמזכירות בריצה,
עגלה הפוכה וריקה — זה מה שמצא…,
לצמח, נגרר מבואס, מאוכזב,
ואתו ,הכלבים, שמוטי ראש וזנב.
עגלה ,שני סוסים ,עם עגלון ומטען,
דוהרת בכביש מצמח.. לאן?
ליד אבו מסמס, לא לקחו את הסיבוב,
לירדן העמוק צללו, לבלי שוב,,,
דניאל, הגדול, מיד פוקד בביטחון,
על כולנו, לשחות ולהציל את העגלון.
צללנו ,משינו אותו ממצולות,
השכבנו ,דניאל עשה לו כמה פעולות…
אחרי זמן לא קצר, הוא פקח את עיניו,
ואמר “כתר חרק” —“תודה רבה”,
תבואו לשתות קפה, כשתהיו בסביבה..
אותו דניאל שיפריס שהציל את העגלון, סיפר:
“כשהיו ערביי צמח ,עם העדרים עולים
על שדות התבואה ,ורומסים ואוכלים…
הייתי מגיע על סוס, עם קורבץ (שזה שוט),
מצליף ומגרשם לכל הרוחות”
דוד שמטרלינג, בסוכה, תורן שבת הכי אהוב,
סיפורים ,אגדות.. אוכלים או לא.. זה לא חשוב…
ואז, הולכים איתו לצמח ,לתחנת הרכבת,
שם הוא מסביר, איך הקטר מסתובב על המסובבת,
עולים לרכבת, מפליגים עד אלחמה ,על גשרים,
מתרחצים, שותים ברד , ושבים מאושרים.
מסיפורי אורה תמרי:
קייץ…חם.. חם.. ועוד הפעם חם…
הבנות מכיתות א- עד- ג הולכות לים
את הבגדים השילו על החוף,
ועירומות שחו כמעט עד הסוף.
כשהן חוזרות לכיוון היבשה,
הן מבחינות בנערים שלושה,
הבורחים ונושאים, דבר מה בידם,
מהרו הן לחוף – והבגדים אינם…
איך הגיעו ,לסוכה הקטנה, עירומות – לא ברור,
אך הגנבים נשפטו בטבריה, והצדק יצא לאור.
מסיפורי איני ויעקב ברקוביץ:
יעקב: “מפעם לפעם היינו הולכים לצמח ,קצת להנות..”
איני :”מה זה, בצמח להנות ? “
יעקוב: “להתגלח אצל הגלב…
אתה יושב על הכיסא ,כמו מלך,
הגלב מתרוצץ סביבך ,אילך ואילך,
עוטף אותך בבד, כמו צווארון,
ואז ,בכוונה רבה ,יורק לתוך כוס הסבון,
ומקציף…,.
יעקב : “בשל מה אתה יורק ?”
הגלב: “זה לכבודו…
–כשאנשי צמח באים להתגלח
אני יורק ישר על הפנים ..ומורח”
איני ומשהלה נול ,מילדות ,הם חברים,
על מה שהספיקו לבצע, עוד יכתבו ספרים…
בין לבין, גם התעמתו, מן הון להון…
כשהיו עוברים, בכביש צמח, רועי הצאן,
משהלה היה קורא להם במלוא גרון:
“בואו ,בואו ,יש פה ערבי סורי אמיתי ,בעל ערך,
קחו אותו לצמח , הוא לא מכיר את הדרך..”
איני היה נמלט, מרוב אימה ופחד,
פן יפול ,חלילה ,מהפח אל הפחת.
.מלחמת השחרור …הכריזו הפוגה..
ילדי דגניה א’.. למעלליהם אין תפוגה..
לצמח החרבה, באין רואים ,להתגנב,
לאסוף שלל—חרוזים ומטבעות—ממש כיף..
חוזרים, צוהלים, עם מכנסים עמוסים שלל גדול,
יעקב ברקוביץ מופיע מולם ודורש : להוציא הכל !!!
–מוריקים מכנסים וכיסים ,חפויי ראש…
.זה לא הסוף…ו. חינוך תתכנס ועונש תדרוש…
איני מתלבט –לירה.. לירה מנייר מצא,
לתת אותה עכשיו??.. זו החמצה.!!!…
וחנה, השאירה בסתר, קישוט ראש למזכרת,
עד היום ,בארכיון, הוא מונח למשמרת .
לכרמלה שלום
לפני שבוע פגשתי את תחיה אוסם…עם מקל…
–מה זה, תחייה?
הרגל כואבת לי מזמן ואני סוחבת אותה ומתאמצת…
קמתי הבוקר והחלטתי: אני לא מתביישת…
בהשראתה נכתבה המאקמה …תודה תחיה .. מכולנו..(היא ביקשה שאכתוב את ההקדמה הזאת)
לא.. לא נתבייש
כתבה: נינה בן משה, דגניה א
חברה בבית של חולי a.l.s.
פתאום ,באמצע החיים,
בלי הודעה מראש, בלי להסס,
מתחילה היא לזחול לגופנו…
המפלצת הזאת — A. L. S
היד, משום מה, קצת נחלשת,
הדיבור נעשה כבד…
קשה להרים את הילד,
בבוקר נשפך הקפה…
לא יודעים מה קרה….
חושבים : עייפות…תעבור..
מנסים לתרץ, להסתיר..
ובפנים –דאגה בלי מזור.
הרופא אומר:
חולשה זמנית, תנוח,
ופיזיוטרפיה קח,
אתם מנסה להאמין לו,
אך אינך מצליח כל כך…
אחרי שעברת קרבות וצבא,
והיית חסון וחזק….
לפתע, דומעות העיניים…
והילד שואל: “אבא—
למה אתה עצוב כל כך??”
וככה מיום ושבוע ,
הקושי הולך וגדל,
הרופאים, לא יודעים מדוע,
רבנים ? ממליצים להתפלל….
לפעמים, עוברת שנה ויותר .
עד שמסיימים לחפש ולברר —–
—עד שקוראים למפלצת בשמה,
ואותך, זה ממש שובר.
אך תזכור, נשאר לך משהו,
משהו חשוב מכל….
הראש—הוא בהיר וחריף,
וממש יודע הכל.
אחרי תקופת אבל וצער ,
אתה מתעשת ו”קם”,
ומחליט שתבנה מחדש,
על הראש—את כל העולם.
…והוא לך אומר: קודם,
נבדוק וננצל מה שיש,
העיקר וחשוב הוא , שלא..
שלא נתבייש!!
הבושה– היא כבלים ,
על נפש וגוף,
על החופש לחיות,
בלי הסתר וזיוף.
ואולי.. בלעדיה..
-נוכל גם לעוף…
(ונזכור בהקשר זה את ידידנו, ראשוני שי ,
7 שנים… ולא אמר די…)
מה עושים עם הפחד ..כשאסור לפחד….
כתבה :נינה
תיקוני מקצב : רותי
“לא תרתיעונו
לא תפחידונו
נעמוד כחומה בצורה” (מפנקס “שירי מולדת..”.).
לתפקיד “החומה הבצורה” התחלנו בהכנות נמרצות, כבר מגיל שמונה, “בפעולות הלילה” של קבוצת מענית.
היינו שש בנות ושני בנים..
לבן אחד,
כל פעם שהייתה פעולת לילה
כאבה הבטן .. והוא ירד…
כך שנשארנו להגן על המולדת
עם בן אחד בקושי…
וקבוצת בנות מלוכדת.
המבוגרים ציוו לנו: “אסור לפחד”
והכי פחדנו מזה– שנתחיל לפחוד…
את הפחד דחקנו, כל כך עמוק בפנים..
שבשעת מצוקה…. הוא זרם לתחתונים…
לילה…בשורה ארוכה אנחנו הולכים
המדריך לחש פ-ס-ט…כולם מתנמכים…
בפ-ס-ט הבא.. רובם ממשיכים..
האחרון, בפקודה, נשאר לבדו, כורע..
הפחד מטלטל נשמתו וקורע…
“חושך ,לילה, אין איש
אין אור ,אין כוכב
מה לעשות? לאן אפנה עכשיו?
מה אמר המדריך????
כל כך רעדתי ,שאנ’לא זוכר..
מרחוק , כמו אור מהבהב..
לא נורא… אני אתגבר…”.
בשבוע הבא ,בפעולת לילה ,סיפור של אדגר אלן פו,
המדריך קורא באפלה, לאור קרן בודדת,
(“הוי ווי, שם יש יותר אימה ומוות מב”פנקס שירי מולדת”…..)
צל שחור מימין ..קול מוזר מאי שם….
מי זה שם??? צועק המדריך .. זה היה כבר ממשי …
מישהו לוחש : ראיתי נחש ……. זה היה ממש השיא…
אבל יש לי, כאילו, שאלה קטנה,
יש פה משהו שאנ’לא מבינה,
למדנו ב”טבע” שפחד עוזר
לחיות, להישמר מאויבים…
אז למה אומרים ש”לפחד אסור”??
מי יגן עלי??
זה כלל לא ברור…
הייתי בת שש
אבא נטש…
אחי, הבוגר ,מדי ערב ,נעלם עם חברים..
אימא ואני נשארנו….איך מסתדרים??
לחדר האוכל בערב, אסור לקחת ילדים!!
קיץ …המיטות בחוץ, עם הכילות ועם כל השדים…
אימא משכיבה אותי לישון,
מהדקת חזק חזק את הכילה..
כי היא, היחידה ששומרת עלי,
מפני אלף אויבים וכל האפלה…
אימא מתרחקת.. אני קוראת אחריה.:.
“א—מ—א…ר–ק ע–ו–ד נ-ש-י–ק—ה…”
מתכווצת עם הפחד בכילה…,
מעלי, שדרת ברושים מאיימים מעיקה…..
כך ערב ,ערב… כך ימי הילדות עוברים,
בלי “חלומות פז”… בלי, לפני השינה “אגדות וסיפורים”.
כמה טוב שהכל השתנה …
מותר לפחד ,אפילו מותר לכולם לבכות….
שנים.. היינו צריכים ל”מותר” הזה.. לחכות…
מנעמי (מטעמי) החיים
זיפזפתי במסך כל השבוע,
אמרו שלא יספיק מזון לשנים הבאות
מיהרו תושבי העולם ואימצו את האמירה
“אכול מעל יכולתך — כי מחר נמות”
בכל התחנות ובמיטב התכניות
אוכלים טועמים מבשלים ומשתוללים
כבר הגיעו למרק נמלים, לרוטב ג’וקים, לביצי שור,
למעי לוויתן ,לצפרדע צלויה ולאזני חמור..
ואמרו שבמונגוליה , לאור המצב
עושים צ’יפס משריון של צב.
וכשמסיימים — תוך אנחת רוןחה וליקוק השפתיים
המחמאות הן עד מעל השמיים:
מהמם, נפלא, מעולם לא נהנתי כל כך
טעם גן עדן, אוורירי, משובח
מאלף, מתעלף ,שנים לא אשכח
מה חולל השף האלוהי במטבח.
והגדיל לעשות זוג צרפתי (בסרט)
שאך יצא ממשרד גירושין —והחליט להיכנס פעם אחרונה למסעדה מפוארת—
כשהגיעו ל”מעדן התאנים ווניל נענע קאנביס ומיץ רימונים “לא יכלו עוד להמתין….התנשקו , מוצפים ענן אהבה וקרעו את מסמכי הגירושין…
וממה ייהנו אנשים שלא יכולים לאכול
הנאות העולם המודרני נחסמו בפניהם בגדול
אין ציפיה אין התרגשות אין טעמי שמים
יושבים באפלת הערב ליד ,מכסימום, כוס של מים..
ניסיתי למצוא בשבילם חוויות ממקום אחר
שימלא אותם עונג וראוי גם להיזכר
מה אנחנו נחפש עכשיו
יונה או כוכב—-
רק על נושאים שבשולים,
רק שם נוכל להרים את הראש מעל המים,
רק שם יש שקט נעים
ששואב מאתנו רגשות עדינים .
נגעתי בידו של תינוק בן חדשיים,
התבונן בי–והסכים..
יחד, אוחזים בבלון כחול…
עלינו ,כמעט עד למלאכים —
…יצאתי , עם רדת היום
התחילה שקיעה בוורוד וכתום.
ועמד שם עץ עמוס צמרת
מקושט בעגילי זהב….
עם בוא הרוח ניגנו חרישית
…ועלים יצאו בריקוד של סתיו…
בקופה סודית — את רגעי החסד נאגור
שיהיו לנו תרופה לזמני מצוקה ומרור.
מין ומוות
את הנושאים הללו בפני הילדים היה הס מלהזכיר ו
כשהיגיעו אליהם בשיחה—עברו מיד לאידיש
ואנחנו היינו זוקפים אזניים
ומנסים לתפוס מילה שתבהיר
מה קרה כבר.. ומה יום מיומיים.
באגדות שקראנו מתו רק הרעים
ואיך נולדנו –היה עלינו להבין לבד…
אז… כשיוסף בוסל טבע, להדסה הקטנה סיפרו
שהוא נסע לאמריקה..
בשביל שהעניין יהיה תקף
יוסף ברץ כתב לה משם מכתבים
בשם אבא יוסף.
איך נולדנו היינו צריכים להבין לבד
מבעלי החי בלבד
הכלבים והפרות
אבל היה בלבול עצום
אם הפר קופץ על הפרה כדי שהיולד עגל עכשיו
אז למה החברה שלה קופצת עליה לפניו ??
מזה דורשת……?
הקופצת או הנדרשת…??
היינו מטפסים על הגדר
בו עמד לבטח הפר הסורר
ומנחם וקס היה מביא לו את הפרות
מחכים בנשימה עצורה לרגע בו ישלוף
יקפוץ על הפרה וישים לזה סוף
אבל מה הקשר בין זה לבין איך שנולדנו
כל המחזה הזה היה מסקרן אבל אלים ומכוער
לא יכול להיות שככה נולדנו
….שאבא קפץ על אמא בלילה כמו הפר???
כשאחת האימהות סיפרה לבת השבע איך היא באה לעולם
הילדה מחתה ואמרה :”למה את צריכה לסבול?
ראיתי שנשפכו המון זרעים על יד המחסן הגדול
את יכולה לקחת משם …”
הסבירו שעושים את זה בלילה תוך תשוקה ואהבה
“..אבל אף פעם לא ראינו את אבא ואמא מתנשקים ומתחבקים
כל אחד שכב במיטת ברזל צרה אחרי שנגמרו כל הויכוחים”
מיני
כתבה :נינה
אישרו לתניק מטפלת, תיקוני מקצב: רותי
ראינו כבר שלוש –ללא תועלת… אוגוסט 2018
ועתה ,אני ורזיה מחכות,
ועונות “כן” לדפיקה חלשה בדלת.
נכנסת נערה. קטנה ומאירה,
ואומרת : אני מיני…
רזיה ואני צוחקות:
ראינו שאת “מיני “
אבל מה שמך האמיתי?
שמי הוא מינימול,
בקיצור: מיני…
וכבר נשבה בכל הסלון,
אוירה של שמחה, אהבה ואימון.
זוהי בדיוק בדיוק ההרגשה,
כשמקבלים חברה חדשה במשפחה.
במשך כמה ימים, לא יותר ,
מיני הבינה איך פה הכל מסתדר.
חכמה ,חרוצה ומלאת הומור,
קלטה שלתניק אסור להפריע..
רק קצת לעזור….
ואילו אותי, המנהלת הכושלת,
במהרה שיחררה מכל מאמץ ואיולת,
תוך שני ימים, למדה לנהוג בקלנועית,
איפה כל דבר מונח, בכללית,
מה אנחנו אוהבים או לא לאכול,
מה עושים מחר, ומה היה אתמול…
וכשהייתה מסיימת את העבודה,
בשקט, פנתה ונעלמה בחדרה.
משם –ניהלה את הבית בהודו,
והתפללה לשלום כולם
גם פה , וגם שם.
ידיה רכות. היא לא ממהרת,
לא שוכחת דבר, הכל מסדרת,
מבינה היא הכל, כמעט בלי מילים,
אוהבת ואוספת פירות שנופלים,
ערב ערב בקיץ, בסביבות השעה שבע,
אנו יוצאות לירדן, וצפות אל הטבע.
היא מאד אוהבת, לשוחח עם דיירי פינת החי,
,”מה שלומך, קטנה” ,פונה אל הקופה,
ולמה הצב הגדול מתאמץ יותר מדי ??
ראינו, שהוא טיפס במאמץ על הצבה,
הוא נושף וגונח –אך יש לו כנראה סיבה..
וחשבתי
מיני, היא בשבילי, חתיכת הפאזל,
שהייתה חסרה לי בתמונת חיי…
כי- הייתה או לא הייתה לי ברירה,
לא ידעתי לבקש לעצמי עזרה…
לסביבה היה זה די נוח,
נינה חזקה ,עצמאית, מסתדרת,
בקלות או בכוח.
כך עברו השנים,
הגעתי לגיל שמונים.
ולפתע באה המחלה שלא עוברת,
אלא רק, שואבת כוחות, מדרדרת…
על אף העצמאות ו”אני אסתדר “,
כמהתי לעזרה ממישהו אחר…
ואז היגיעה מיני- – –
והכל נעשה בהיר וברור,
מיני עוזרת בכל,
לא צריך בקשה או אישור.
הכל מסתדר בחיוך מלא אור,
ויש גם חכמה אהבה והומור.
הפאזל החסר בחיי, שהיה בליבי משאלה ,
התאים באופן מושלם לתמונה הגדולה.
מַשֶּׁהוּ עַל אַהֲבָה.
כָּתְבָה נִינָה יוני 2018
תיקוני מקצב :רותי.
אַהֲבָה ? כַּיּוֹם??רוּבָּה פִּרְסֹמֶת וְאופְנָה…
כל ילד עִם גִּיטָרָה, כְּבָר כָּתַב לָהּ מַנְגִּינָה .
יֵש אֵין סוֹף נִסְיוֹנוֹת לְהַגְדִּיר- מָה, לַעֲזָאזֵל, בִּפְנִים
אוֹתָהּ עֲטִיפָה ,מָלְמְלָה אַוְורִירִית,
שֶׁיְּכוֹלָה לְהַתְאִים לְאֵין סוֹף מִשְתָנִים:
נִצְחִית , אֲמִתִּית, בּוֹגְדָנִית, רוֹצַחַת,
קָורְבָּנִית, מַצִּיתַת קִנְאָה, אֵינֶנָּה סוֹלַחַת..
מְמַלֵּאת אֶת הַנֶּפֶשׁ, לֹא נוֹטֶשֶׁת לְרֶגַע,
רִאשׁוֹנָה, אַחֲרוֹנָה, לְתָמִיד ,עַל הָרֶגַע…
נִדְלֶקֶת כְּאֵשׁ – מַיִם לֹא יְכַבּוּהָ
עַזָּה הִיא כְּמָוֶת—לֹא שׁוֹאֶלֶת מַדּוּעַ..
נְנַסֶּה לִבְחֹן אֶת הַמִּלָּה “אָהֲבָה”
בְּשָׂפוֹת אֲחֵרוֹת הִיא.. קְצָת פָּחוֹת נִשְׂגָּבָה..
בְּצָרְפָתִית -amour (אָמוּר )…. מִתְנַשְּׁקִים בָּעֲמִידָה,
בְּאִיטַלְקִית – amorea (אֲמוּרָה).. הֵם כְּבָר בַּמִּטָּה…
בְּרוּסִית – lyublyu (לוּבְּלּוּי)/// הֵם מִתְכַּרְבְּלִים….
בְּאִידִישׁ- liba (לִבֵּהּ) נוּ מילֵּא.. מִתְחַתְּנִים וְסוֹבְלִים…
בַּעֲרָבִית- ba heb bak (בָּא הֵבּ בֵּאק) אִם לֹא, תַּחְטְפִי כַּדּוּר.
בְּפּוֹלָנִית- mivosic (מִי ווֹשִצ’.).. אֲנִי אוֹ אַתָּה ?זֶה כְּלָל לֹא בָּרוּר..
בְּאַנְגְּלִית -love…כָּל כָּךְ שָׁחוּק וּמְשֻׁמָּשׁ, שֶׁ”הלאב”,
נשמע לעיתים, תסלחו לי, כְּמוֹ…. “לָאו..”
וּבְעִבְרִית-“אַהֲבָה” —אֵין אַף אוֹת בָּהּ רְטובת שְׂפָתַיִם..
רוּחָנִית הִיא לְגַמְרֵי ,יָרְדָה מִשָּׁמַיִם…
בְּיָמֵינוּ ,עִם כּל “לַיְק” וְ”תָּגִיב”
הִיא רֵיקָה כִּקְלִפָּה, לְלֹא רֶגֶשׁ מַגְנִיב
בַּמָּסָךְ -הַגֶּבֶר, כָּל עֶרֶב –לַגְּבֶרֶת:
בָּיְ, אַי לָאב יוּ .. (וְיוֹצֵא לָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת…)
וְרָאשֵׁי מֶמְשָׁלוֹת זאת אומרים לְעַמָּם:
וְ….נוֹטִים לִדְאוֹג אֲך וְרָק לְעַצְמָם.
אַךְ גִּלּוּ לִי שֶׁהַרְחֵק מֵ”הַפַּיִיס”, ו”הטינדר”,
ה”אינסטוש”, ה”סנפצט”, וה”טאויטר”.
בַּחוֹרְשׁוֹת בַּלֵּילוֹת,
עַל סַפְסָל, בַּחוֹלוֹת,
ואוּלַי , עַל שְׂפַת יָם,…
אוֹ מָקוֹם יָפֶה סְתָם….
נִפְגָּשִׁים – הוּא וְהִיא -אוֹהֲבִים…
מִתְחַלְּקִים הם בְּרֶגֶשׁ מַפְעִים..
שׁוֹמְרִים עַל תומת אַהֲבָה,
עֲדִינוּת, נֶאֱמָנוּת, נְשִׁיקוֹת וְחִבָּה…,
מַקְרִיאִים זֶה לָזוֹ מִסְפָרִים
כְּמוֹ אֵי אָז… בְּמֵאָה הָעֶשְׂרִים….
בִּיָאלִיק, כָּתַב בְּשִירוֹ הֶעֲצוּב.. בְּבירוּר
שְעִנְיָין זֶה הֲנִקְרָא “אָהֲבָה”– כְּלַל לא פָּתוּר…..
“וְעוֹד רָז אֶחָד לְךָ אֶתְווַדֶּה,
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בַּלֶּהָבָה
אוֹמְרִים אַהֲבָה יֵשׁ בְּעוֹלַם…
מָה זֹאת אָהֲבָה…..” ח.נ. ביאליק.
משפחות -לפעמים אחרת.. לפעמים יותר , לפעמים פחות…
אוח וירגיניה, דורס הלילה הגדול,
שנראה ,כאילו בוחן אותך על פניו,
וכלל אינו מרוצה ממראה עיניו…
— מונוגמים הם, ובצאצאים מטפלים יחדיו,
בונים קינם הרחק מחבריהם…וטוב להם לבד..
והנה הפתעה.. הופיעה חברה והתיישבה על ידם,
ועד מהרה, שתי הנקבות, ביצים הטילו,
והאוח שלנו ,רוצה או לא רוצה ,אותן האכיל הוא,
ביציה של הנקבה השניה לא בקעו., לצערה.
ואילו הראשונה לשני אוחונים ,היתה לאם צעירה.
חסרת האפרוחים, שלא הכירה את “משפט שלמה”,
עברה לקינה של חברתה, ובגידול הגוזלים החלה לעזור.
רגש האימהות התעורר בה ,והביא לה מזור.
לעיתים הן קצת רבות, אך בגדול —
מפגינות הורות משותפת לעין כל.
הקוקיה המצוייצת” מפקירת הבנים”..
מטילה ביצים בקיני העורב.
האבולוציה דאגה שצבע הביצים וגודלן ,
יהיה דומה – – כדי שלא ישימו לב…
והעורב, שנחשב לחכם שבציפרים,
(ותוקף בן אדם , שרק נגע לו בגוזל,
עד שיעבור דירה , פגוע ומבוהל).
– – לא מבחין בביצה הזרה, ועליה הוא דוגר,
ואת הבן החורג מפרנס ועליו גם שומר.
(מידע מודיעיני מהמשטרה:)
יש קוקיות מאפיונאריות
העוקבות אחרי העורב …
==שלא יפשל!!!
על הביצה ידגור, ואת הבן יגדל!!!
ואם , העז העורב לזרוק גוזלן לאדמה,
הן פושטות על הקן והורסות עד חורמה.
לעורבים משאירות פתק ..”אזהרה אחרונה”!
“טפלו בגוזל!!- .יהיה מאד חבל – –
אם משהו יקרה…בלי אם ובלי אבל…”
אצל החסידות מופיעה המעשיה המוכרת:
“האפרוח שהלך לחפש לו אם אחרת”
במידה ואפרוחנו חש,
שאינו זוכה לקבל את הטיפול הנדרש….
הוא תר אחרי קן מרווח, עם גוזלים מעט,
ושם הוא יקבל הכל ,כמו מלך כמעט.
מקרה בכנרת, קרה לא מזמן,
הקופה איבדה את בנה הקטן,
ואז –גור חתולים, חטפה והחזיקה,
ישבה על העץ, חיבקה והניקה .
עתה הפינגווינים הקיסריים:
קרמיט וגימס ,שניהם זכרים,
הפכו רשמית לזוג גאה, והם זוהרים.
עובדי הגן , העבירו אליהם ביצה ,
מזוג “הטרו “כושל שלא ידע לטפל…
הם טיפלו בגוזל במסירות לתפארת,
גידלו ויצרו משפחה מפוארת.
בסנטרל פארק… סילו ורוי, זוג פינגוינים
זה בזה ,החלו “מתענינים”
קדו קידות, שרו שירים
הקימו גם קן והיו מאושרים
היות ולא הצליחו ביצה לגנוב,
דגרו, בלית ברירה, על אבן לבסוף.
עובדי הגן טרחו ומצאו ביצה בשבילם,
הם דגרו וטיפלו במסירות בגוזלתם:
האפרוחית “טנגו”, שהייתה כל עולמם.
טנגו גדלה, ויצאה לעולם, לבדה בינתיים,
שמעה, מבעלי ניסיון: ,בשביל טנגו, צריך שתיים – –
חיפשה היא ומצאה לה פינגוינית נאה,
ויחד הן הקימו משפחה גאה.
ומסתבר שעולמם של פינגוינים, ואחרים,
חופשי הוא ומתירני (המשפחה היא סך כל האפשרויות)
לא מסתובבים שם רבנים וכמרים ואיממים נוקשים,
המפריעים למהלך החופשי, של החיים והבחירות.
משפחה היא קודם כל רגש , מחויבות ומסירות מטורפת,
נא לא לערבב זאת ,אף פעם ,עם מוסריות מזויפת.
מתנות— או לא להיות..
כתבה: נינה. ספטמבר 2019 תיקוני מקצב: רותי
כמעט סיימנו את כל הסידורים,
קבענו תפריט , חלוקת פשטידות, וסידור חדרים,
הובאו עוד כיסאות, שמא יהיה נחוץ
האם נחגוג בפנים? או אולי בחוץ??
נשארה המטלה הקשה מכולן:
–מתנות—
כי אי אפשר בילתן, וקשה מאד איתן.
סבתא לשמונה נכדות ונכדים,
(וזה ממש מעט, בקנה מידה של ישראל,)
כל כך רוצה לתת, אך לא יודעת איך,
מה מתאים לכל אחד, שיקפוץ, שיתפעל.
הרי לכל נכד בבית, יש ערימות של
צעצועים, ספרים, בגדים, נעליים..
איך היא תמציא לו הפתעה משמים???
סבתא מוכנה לתת הכל ,את הלב והנשמה…
מה עוד רוצים ממנה –שיגידו כבר מה…
היא לא תשכח איך , בשנה אשר חלפה,
קרעו הנכדים בהתרגשות ת’עטיפה,
ואז פסקו רובם ,בשמץ אכזבה:
“כבר יש לנו כזה…יש פתק החלפה ??”
בלילות לא נרדמת-הראש מתפוצץ,
קחו נא ,קחו, כל מה שליבכם חפץ,
רק תורידי ממני את כובד המהומה,
מה בדיוק חסר למי, ולמי חסר דבר מה….
בבוקר היא קמה, נחרצת ,ממהרת ,
מכינה לכל נכד, מעות חג ,במעטפה מהודרת,
אפילו לתינוק, שאינו מבין בשביל מה…,
סבתא נרגעת, המשימה הושלמה…
—הכל ניתן לכל אחת ואחד,
שיבחר ,מה שבא לו ,ויהיה מיוחד!! .
כך עבר לו החג, טעים, רועש ומלא שמחה ,
–זו מתנה ,בשביל סבתא, מכל המשפחה.
נולדנו בדגניה….
כָּתְבה נינה אוגוסט 2019
נוֹלַדְנוּ בִּדְגַנְיָה הַשִּׁיתּוּפִית, הוֹרֵינוּ הָיוּ חֲבֵרִים,
כִּמְעַט כָּל אֶחָד עָשָׂה ,אֶת מָה שֶׁעָשׂוּ אֲחֵרִים…
אָכַלְנוּ אֶת אוֹתוֹ הַתַּפְרִיט, מֵאוֹתָהּ הַצַּלַּחַת
בִּדְגַנְיָה וּבִסְבִיבָה הִסְתּוֹבַבְנוּ , בְּלִי כָּל פַּחַד,
לָבַשְׁנוּ אֶת אוֹתָם בְּגָדִים דּוֹמִים, שֶׁחִלְקוּ בָּאַסְפָּקָה,
הָלַכְנוּ בַּסַּנְדָּלִים, יָד שְׁנִיָּה, שֶׁחַיּוּתָהּ חִילְּקָה.
לֹא חַשְׁנוּ מְצוּקָה ,וְלֹא רָעַב ,
גַּם בַּזְּמַנִּים שֶׁהַקִּבּוּץ הָיָה חַיָּיב…
לָמַדְנוּ ,לֹא לָמַדְנוּ, לֹא הִתְאַמַּצְנוּ בִּמְייֻחָד
בַּגְרוּת ? לֹא יָדַעְנוּ מִי זֹאת, גַּם לֹא הַהוֹרִים..
כַּמָּה בָּנִים הִפְסִיקוּ לִלְמֹד וְעָבְדוּ בַּחֲצִירִים.(עִם מִיכָה ליס)
כִּמְעַט כֻּלָּם חָשְׁבוּ, שֶׁהֶעָתִיד הוּא בַּקִּבּוּץ.
לֹא יָדְעוּ ,וְלֹא שָׁמְעוּ מָה שֶׁקּוֹרֶה שֵׁם בַּחוּץ.
מִקְצוֹעַ? מַעֲמָד??זֶה לָנוּ לֹא הֵצִיק,
קָרְאוּ לָנוּ “קִיבּוּצְנִיקִים” וְזֶה הָיָה מַסְפִּיק.
מִתְחַתְּנִים ,לֹא דּוֹאֲגִים לַבַּיִת , לַדִּירָה,
מַשְׁכַּנְתָּא?? מִי הִיא זֹאת הַגְּבֶרֶת?? אֲנִי לֹא מַכִּירָה!!
הָיוּ גַּם חָרוּצִים שֶׁהִתְנַדְּבוּ, וְשֶׁעָבְדוּ מְאֹד קָשֶׁה..
וְהַתַּגְמוּל ??… תִּזְכֹּורֶת בֶּעָלוֹן וְגַם “תּוֹדָה רַבָּה”
אוֹ הַדְלָקַת הַמַּשּׂוּאָה, בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת הַבָּא….
בִּזְבַּזְנוּ מַיִם וְהִשְׁאַרְנוּ אֶת הָאוֹר דּוֹלֵק לַשָּׁווְא,
וּמֵחֲדַר הָאֹכֶל לָקַחְנוּ ,הֲמוֹן קְצִיצוֹת לַכְּלַבְלַב.
הַכֹּל הָיָה חָפְשִׁי.. מִי שֶׁרָצָה לֶקַח.. וְגַם סָחַב…
אֵין מִשְׁטָרָה ,אֵין תְּלוּנָה רִשְׁמִית,
הֵן הַקִּבּוּץ סוֹלֵחַ – הוּא מִשְׁפָּחָה, וּלְתָמִיד..
כָּךְ גָּדַל פֶּה דּוֹר חָפְשִׁי, נֶחְמָד וְאַף מֻכְשָׁר,
וְלֹא שָׁמַע וְלֹא יָדַע עַל– “דָּאַגְתָּ מָחָר.”
(הָיוּ גַּם יוֹצְאֵי דֹּפֶן.. בָּנִים שֶׁעָזְבוּ, רַק גּוּפִיהָ לְעוֹרָם,
רָצוּ לְהִתְפַּתֵּחַ ,לִלְמֹד, לְהַכִּיר אֶת הָעוֹלָם.)
אַךְ הָיָה זַן מְיֻוחָד – בָּנִים לַהוֹרִים שֶׁבָּאוּ מִבַּחוּץ
הוֹרֵיהֶם כַּנִּרְאֶה הֵבִינוּ ,שֶׁמַּשֶּׁהוּ חֲסר פֶּה , שֶׁמְּאֹד נָחוּץ.
הֵם סָבְלוּ הִתְנַכְּלֻיּוֹת, הַעֲרָכוֹת שְׁגוּיוֹת,
וְלֹא נֶחְשְׁבוּ ” לְמֵיטַב הַדּוֹר “,
אַךְ אֶת סִבְלָם הִסְתִּירוּ -וְאִישׁ גַּם לֹא יִזְכֹּור…
אוֹתָם יְלָדִים , שֶׁהָיוּ קְצָת בַּצַּד,
קִבְּלוּ, מֵהוֹרֵיהֶם, “מֶסֶר מְיֻחָד”,
כְּשֶׁיָּצְאוּ לְעוֹלָם שֶׁל סֵדֶר וְחֹוק,
שֶׁאָפוּ, הִתְקַדְּמוּ וְהִגִּיעוּ רָחוֹק..
בְּנֵי כִּתתָם, הַמּוּגַנִּים בַּקִּבּוּץ,
הֵרִימוּ גַּבָּה… לֹא הֵבִינוּ בְּדִיּוּק,
“אֵיךְ “הַבֵּינוֹנִי” הַזֶּה, עָלָה לְמַעֲלֶה כֹּה מַהֵר ??
וּמָה יֵשׁ לוֹ ?.. שֶׁלָּנוּ חָסֵר???”
הַקִּבּוּץ הַמִּתְחַדֵּשׁ שֶׁהִצִּיל אֶת הַתְּנוּעָה הַקִּיבּוּצִית,
בְּאִבְחַת חֶרֶב ,שֵׁנָה, אֶת הַהִתְנַהֲלוּת הַקְּבוּצָתִית.
עִם מַשְׂכֹּרֶת, וּפֶּנְסְיָה, חוֹבוֹת, חֶשְׁבּוֹן בַּנְק,
מְבִינִים הַבָּנִים ,פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל מַאֲבָק:
לִמּוּדִים, וּמִקְצוֹעַ, מַשְׁכַּנְתָּא + בַּיִת, חִסָּכוֹן,
וּבֵין הַכְנָסָה לַהוֹצָאָה, חַיָּיבִים לְהִתְנַהֵל נָכוֹן…….
נְקַוֶּה שֶׁזּוֹ מַתְכֹּנֶת לְדוֹר נִפְלָא, מֵחֹודָשׁ :
הַיּוֹדֵעַ מַהִי “עֲרֵבוּת הֲדָדִית” מֵאָז,
וּמַשְׂכִּיל לְהָכִיל אֶת הַפוֹרְמָט הֶחָדָשׁ.
סלנג + אלות וקללות
כתבה :נינה אוגוסט 2018 תיקוני מקצב:רותי
הוי שפת הדיבור, הוי השפה,
כל כך מכובדת …, אפילו יפה …
אך אם לא החלפת לבושך בכל רגע,
את ממש פסה , את כלום וגם פגע.
איך נרגיש את הטעם ,
הדמיון ,העוצמה
ההומור , הארומה,…
..כשאת משותקת,
וכנראה, גם בקומא.
טוב שישנן קהילות, שאינן משלימות עם מצבך,
בני נוער, חיילים, אסירים.. ועוד כל מיני…
קמים להצילך מעצמך:
משקים אותך וודקה ומזריקים סמים,
פושטים, אונסים, הופכים מהחוץ אל בפנים,
ואת מתעוררת, וכלל לא יודעת:
“האם אני היא זאת???, היצאתי מן הדעת??”
“כל מושג הגון —הוא שתיין מתפרע,
כל מילה תמימה—איבדה בתוליה”…
הם מחדשים ,משתוללים
בתוף מכים, מקללים,
הופכים אותך ,זקנה בלה
להיות מרכז ההילולה,
כי מי רוצה לשמוע בפעם האלפיים ושש
“מדהים, נהדר, מקסים, מרגש…”
קליפות מילים , עם אנורקסיה,
היגיע זמן —צאו לפנסיה.!!!.
והנה המילון החדש,
הוא תמיד משתנה ,
הוא תמיד בתנועה…
ולך, הוא מוקדש:
אנדרטה –זקנה בלה,
בהמה טיבטית—בחורה גדולה.
בונקר—בחורה שלא נותנת,
זורמת—אחת שמתחננת..,.
ווזלין—אחד ,דפוק ממש,
יצאתי חומוס—עשיתי פדיחה, מפנה את המגרש.
ורטיגו—בחורה עם חזה גדול,
(אתה רק מסתכל
וסחרחורת מקבל)
מדוזה—מכוערת, כשהיא מופיעה -כולם בורחים,
חבר כנסת—רק מדבר!!!
וכלום לא עושה—גם כשצריכים .
יש מצב לפנק ת’צב—רמז עדין לבקשת מציצה.
זוג חקלאי—מתביישים להיצמד, טרקטור יכול לעבור ביניהם –יש ממש חציצה.
יכול לשרוף עץ—הפה שלו מסריח אש!!!
נותנת—….אפילו לא צריך לבקש…
חובק עולם—שמן,
להוריד קובץ—לחרבן.
כבשה עם פעמונים—תמימה ובתולה,
ישנה—לא רלוונטית להילולה.
חי בלפלנד—סתם אחד מנותק,
כינוס איברים—סקס טוב וחזק.
בוכנה—אבר מין ,שעובד שעות נוספות,
טמפון—לחוץ עד הסוף,
לשחרר נחש—לעשות קקי טוב.
שבעת פילי עולם—בחורה ענקית,
שר הטבעות—מעשן מקצועי.
תוריד ת’מים—תחליף כבר נושא,
תמנון—גנב עם המון ידיים ,רק שינסה…
מזוזה –אחת שכולם מנשקים.. ולך תדע מה עוד..
נגריה—נוחר ברמות דציבלים מטורפות.
נרתמת הבוקר ?—הנחת תפילין..??
סובב ת’הגה—עוף לי מהפנים.
מעבר חצייה— אחת, עם רווח בין השיניים,
הארי פוטר—חננה גמור ,עם משקפים.
פעימה ראשונה—איבוד בתולים.
ביסלי—ג’ינג’י עם תלתלים.
קרש גיהוץ—בחורה שטוחה,
נמלה מתה—חסרת אנרגיה, מרוחה.
חברותית— אחת שנותנת לכולם,
שניצל—- סתם מטומטם.
היות ומחברי המילון המבואר מאד,
הם חיילים ,אסירים ,בני נוער ועוד,
רוב המושגים, המוצגים עכשיו וכאן,
עוסקים, במה שמטריד, דווקא את ממציאן..
אך שימו לב לדמיון , לעושר, למטפורה,
(הודיעו שאבשלום קור איבד ת’הכרה,)
…אך אנחנו נקום, ונפצח פה בהורה.
עוֹנַת הַטִּיּוּלִים שֶׁל גִּיל הַזָּהָב
כָּתְבָה: נִינָה בֶּן משה חיקוני מקצב : רותי. \ בָּא קַיִץ -הֵחֵלָּה עוֹנַת טִיּוּלִים,
הִתְרַגְּשׁוּת מִסְתַּעֶרֶת עַל יָמִים רְגִילִים,
הִתְלַבְּטויּוֹת , בְּדִיקוֹת בַּבַּנְק.
הַאִם הַגּוּף מַסְפִּיק חָזָק?…
הַאִם הַבֶּרֶךְ, אַחֲרֵי הַחְלָפָה, תַּחְזִיק מַעֲמָד?
לְאֵיזֶה מַסְלוּל כְּדָאִי לְהִצְטָרֵף -שֶׁיִּהְיֶה נֶחְמָד..
הַסָּלוֹן – שֶׁיּושְׁבים בּוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בּוֹהִים בַּמָּסָךְ.. הָפַךְ לְסוֹעֵר
וִיכּוּחִים, מָה כֵּן מָה לֹא, .. עַל מָה לְוַתֵּר?
לְמִי שֶׁהִיא אוֹ הוּא אַלְמָן\ה אוֹ גָּרוּשׁ\ה.
כָּל טִיּוּל לחו”ל…זוֹ הִזְדַּמְּנוּת פְּגִישָׁה..
( זוֹכְרִים אֵיךְ אַלּוֹנָה, מִטִּיּוּל חו”ל חָזְרָה, וּמִיָּד הִתְחַתְּנָה..)
בֵּינְתַיִים בַּסָּלוֹן, קַדַּחַת הַהֲכָנוֹת גּוֹבֶרֶת,
“אַתָּה צָרִיךְ לְהוֹרִיד שְׁנֵי קִילוֹ,”… “אִם אָת אוֹמֶרֶת…”
“נַעֲלֵי סְפּוֹרְט? בֵּרַרְנוּ , קוֹנִים רַק שֶׁל נייק !!”
“יֵשׁ לִי תּוֹר לַמִּסְפָּרָה..” “לִי אֵין אֲוִיר.. אֲנִי נֶחְנָק..”
מָה לוֹקְחִים.? קַיִץ ? חֹרֶף ? זוֹ מִלְחָמָה קָשָׁה..
“הַפַּסְפּוֹרְטִים לֹא בְּתֹקֶף” -זוֹעֶקֶת הָאִישָּׁה..
מְהוּמָה וּמֶתַח, בְּמִשְׂרַד הַפְּנִים עוֹמְדִים בַּתּוֹר,
וְ-הַ-כְּ-ל הִסְתַּדֵּר.. מַתְחִילָה הַסְּפִירָה לְאָחוֹר…
מַשְׁאִירִים… כְּאֵבִים ,מְרִירוּת וְזִקְנָה,
וְיוֹצְאִים לנתב”ג בְּמֵיטַב הָאָפְנָה..
..כְּלָל לֹא זוֹכְרִים… מֵהַטִּיּוּל שֶׁעָבַר..
…הֲרֵי אַחֲרֵי שָׁבוּעַ,… הַכֹּל הִתְנַדֵּף וְעָבַר…
חָזְרוּ הַכְּאֵב ,הַשִּׁגְרָה , הַאֵין אוֹנּוּת..
צִלְצְלוּ מֵהַבַּנְק!!… ” כָּמָּה בְּעָיוֹת קְטַנּוֹת…”
וּמִנֶּגֶד- הַנִּשְׁאָרִים בַּבַּיִת…, עִם הָרְגְשָׁה,
שֶׁ “יָכְלוּ מַמָּשׁ לָצֵאת.”.. אַךְ הָרוֹפֵא לֹא הִרְשָׁה.
מִן הַצַּד, הֵם בּוֹהִים בַּקְּבוּצוֹת הַיּוֹצְאוֹת,
שאֵינָן מַפְסִיקוֹת לָתֵת— לָקַחַת עֵצוֹת.
נִשְׁאָרִים עִם עַצְמָם וְעִם כְּאֵבִים,
וּמְנַסִּים בּכּוֹחַ, לַחְשֹׁב חִיּוּבִי…..
” הֵנָּה בָּא הָעֶרֶב, נָעִים וְקָרִיר…
אֵלֵךְ עַד אֹם ג’וני… , גַּם יָרֵחַ מֵאִיר..
בְּתַרְגִּיל מֶדִיטַצְיָה אֶעֱצֹם הָעֵינַיִם,
וּכְבָר אֲנִי שָׁם…עִם כֻּלָּם… עַל הַמַּיִם…
–למה לי בָּלָגַנִים בּשְׂדוֹת תְּעוּפָה….
–כָּאן שׁוֹמְעִים צִיפּוֹרִים …הַדְּמָמָה כֹּה יָפֶה…
מָחָר יוֹם ג’ ?…, אוּלַי אֵלֵךְ לִי לַסֶּרֶט,
וְאָז… כֻּלִּי כְּבָר בָּאָרֶץ אַחֶרֶת..”
כָּךְ עָבַר הַשָּׁבוּעַ, בְּלִי עִימּוּתִים,
עוֹד יוֹמַיִים וָחֵצִי, הַמְּטַיְּלִים נוֹחֲתִים..
“אֲנִי יוֹדַעַת !! הֵם לֹא יַפְסִיקוּ לְהִתְפַּעֵל..”
“לֹא הָיְיתָה אַף תַּקָּלָה??”…(.לַעֲזָאזֵל.!!..”)
שְׁלוֹשָׁה יָמִים עָבְרוּ……..הַפֶסְטִיבָל נִגְמַר…
“הֲרֵי כּוּלָּנוּ כָּאן, מֵחֹם אֵימִים, סוֹבְלִים אוֹתוֹ דָּבָר,,”
הַטִּיּוּל כבר הִתְרַחֵק…, נָמוֹג…הִתְכַּבָּה…
רַק בַּסָּלוֹן….אָמֶרִיקָה…מִתְווַכְּחִים עַל הַטִּיּוּל הַבָּא….
