רקפת
כתבה: נינה בן משה ינואר 2019 תיקוני מקצב: רותי
…ונתחיל משיר של רחל:
“משחירה אדמה נחרשת,
פני המים — תכלת ואור.
מוריקה בשורת הדשא,
בחגווי הגבעות , במסתור.
ורקפת צנועה מבקשת,
להווריד על סלע אפור.”
ענווה וצנועה. הרקפת,
לא לוקחת., רק מבקשת…
רק סלע אפור
במסתור…
לכאורה — תמונת נוף זוהרת,
ואולי– נוף נפשה של משוררת….
בשיריה, נעה רחל, בין ענווה :
לבין הכרת ערכה – גאווה..
“צר עולמי כעולם נמלה ,”
“גם את דרכי……אל צמרת…”
זיןה שמיר דימתה את רחל לרקפת:
שבצניעות מרכינה את ראשה
אך זוקפת עלי כותרתה.
שמענו, מפי גברים בעיקר,
את פשר השם שנתנו לה:
“רקפות הן “רק– יפות”!!
(…למי אפשר לפנות
לצורך הגשת תלונות???!!)
ודווקא לוין קיפניס , הצעיר,
באלף תשע מאות עשרים ושבע,
טייל לו עם בת שבע,
בת השש עשרה ורבע–
נערה חיננית, ממטולה,
המלווה אותו בשבילי הטבע.
ובהמיית ליבו, אל הרקפת או הנערה…
” מתחת לסלע צומחת לפלא”
כתב שם, על המקום, שירה..
מימים ימימה –הרקפת,
שלא עמדה בתחרות, עם פרחי הבר,
נסוגה לפאתי השדה,
גבעות הטרשים וצוקי ההר.
היא פורחת זמן רב,
ובפקעת יש רעל…
כדי להימחק מתפריטם, של בני הבלייעל.
כאשר מתפתח הפרי העגול,
אל האדמה נרכן הגבעול,
וטומן את הפרי ליד פקעת האם.
כי אימא אמרה :
תישארו בסביבה הקרובה,
אל תתרחקו אל הכר,
שולטים שם פרחי הבר.
מסוכן שם ותהיה מריבה…
באלפיים ושבע
חברתנו נבחרה,
ל”פרח הלאומי”
ונשלחה לתערוכה.
אמנם ב2013 הפסידה לכלנית….
— אך אוהביה מקוים, שזה רק זמני…
נ.ב.
מיד אחרי שסיימתי,
להקדיש את השיר לרקפת,
קיבלתי אס.אמ.אס דחוף,
מכלנית, אדומת מצנפת :
“…ומה איתי???!! “
הבטחתי שאכתוב,
במאקמה שתבוא…
פנקס שירי מולדת
כתבה נינה בן משה . דגניה א
כשהיינו ילדים , היה לנו פנקס שירה
כל שיר חדש שלמדנו בשיעורי זימרה,
העתקנו בהתרגשות לפנקס אות באות
ובלילות שישי, על כביש חשוך וריק, היינו צועדות
שרות את השירים ,בקול אחד וגם בשני קולות..
לא תמיד הבנו את מילות השיר
גם המבוגרים לא נטו להסביר…
שרנו בגאווה את שירי המולדת,
כשעוצמה והזדהות אותנו מלכדת.
“אנחנו שרים לך מולדת ואמא
על מזבחך את חיינו נשימה…
ללחום יעודנו, זרוענו נרימה…”
“מני דן ועד באר שבע מגלעד לים,
אין אף שעל אדמתנו לא כופר בדם.
דם עברי רווי לשובע, ניר והר וגאי
אך מדור לדור לא נשפך טהור, מדם חורשי תל חי” (זבוטינסקי)
“ארצי ,ארצי, שאי שלום בניך
דמנו לך, חרבנו לחייך
ואם ניפול —חיי בדם לבנו”” (נתן יונתן)
“אם קשה היא הדרך ובוגדת
אם גם לא אחד יפול חלל
אנו אוהבים אותך ,מולדת…” אלתרמן)
“חמישה יצאו מולדת לבנות…
יריות פילחו את הבוקר פתאום
פטישים בידם, בנפשם המתום
נפלו חמש הגוויות…” (יצחק שנהר)
“אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי ביננו לפרוח.” (חיים גורי)
הייתה לנו ילדות שובבה, נהדרת..
יחפים, רצנו לירדן, לכנרת…,
על עצים טיפסנו.. עלינו הרים..
קלאס, בלורות, תופסת, קדרים..
את הדם והגוויות ,יחד עם המולדת,
…, השארנו בפנקס השירים….
ואז הגיעה מלחמת תש”ח
היינו בני עשר בסה”כ..
אבא של זמירה נפל בקרב
אבא של משהלה לא שב…
אח של דליה ועליזה
אחיה של שפרה
בצד הדרך, ירויים, נשארו לשכב..
ב”הפוגה” ,רצנו לטפס על “הטנק”, שהיה אז מאיים ומבוצר,
(אל תאמינו למספרי סיפורים, רק שלום שלנו אותו עצר.!!..)
אספנו במרץ תרמילי כדורים.. שאותנו רצו להשמיד…..
….רק אז.. התחלנו להבין את השירים…. לתמיד…..
שלומקה
כתבה : נינה בן משה תיקונים: רותי
חבר ב”מייסדים” ,
איש וותיק ונעים,
יושב יום יום
בֶכיסא הקבוע.
חשבנו למה דווקא?
…והבנו מדוע…..!
מסתבר שהוא, הכיסא ויושבו,
קצת חוסם את הדרך למיחם,
בלי כל כוונה… , במקרה ,ככה סתם..
אך המעבר הצר, מאפשר .ועוד איך..
למי שעוברת בו, להתחכך….
ללטף כתף, או ראש, או יד ,
לשאול לשלומו של האיש הנחמד,
לפגוש במבטו הנוהה, הזוהר,
בתוספת חיוך! — הוא לא מוותר…
מגע, חיוך פגישת מבט……
מסיעים אותו אחורה בזמן,
…לבן 20 כמעט..
לימים של כנרת, לילות והסירה מפעם..
אז … לא היה לבדו אף פעם
נערות יחפות. הרצות על החוף, קפצו לסירה
שלומקה רק הסתכל, חייך ויצר אוירה…
בחסות אלפי כוכבים, לילה שקט ושחור,
שכחו את הזמן הניגר , לא רצו לחזור…
גם כיום, רגעי קסם, תשוקות ואהב
קיימים בחיוכו המיטיב. בעיניו..
זו הסיבה שכל העוברות שם יומיום,
עוצרות ,מחייכות, ומלטפות את “המחסום”..
הוא מכיר ויודע את שמות כולן, את כולן….
מהמטפלות החינניות ,
ועד בנות הצוות המושלם.
לפעמים מגיעה לקפה ,אשתו רותי ,
הוא מרצין, ומיד מתבגר, אבסולוטית…
כך יום יום, בין שולחן ומיחם
הוא נזכר ברגעים… שלא נס לייחם,
ומיום ליום, ראו איזה פלא, נעשה הוא צעיר….
בואנה בואנה הבנות…, את שלומקה להכיר…
אגדות דגניה
שקטה, אחי, זו לא מילה.
למטה, אחא, הכנרת נחה,
ולמעלה, מה? רקיע של דממה.
וזה כשתיים עלוקות גם יחד
ממש מוצץ ממך את הנשמה.
ומרחוק הרים שקטים הכחילו
ותן רחוק בוכה מאיזה גיא.
כך כל אותה תפארת שאפילו
הקיץ עצמו בה מתבייש ודאי.
כן, אך כשאתה – מה תעשה לה?-
שוקע בתוך זה קמעה קמעה,
זה כבר לא אקוורלה או פסטלה
זה כבר… אתה יודע מה זה? שמע:
כל הסביבה הזאת אשר מנגד
היא כדמעה נוצצת וגדולה,
דמעה בוכה, שותקת ושוחקת,
קבוצת דגניה (לפי עיר לישטינא)
כתב: שמואל אשל
מי יודע, קבוצת דגניה
קבוצת דגניה מי יודע.
יש בה מנין אוכלי דיאטה
וחברים בעלי מקצוע
וחבר אחד ושמו עזריאל
פליט צבאות ניקלאי,
ובזכותם נשתה “לחיים”!
מי יודע במה עוסקים
חברי דגניה, אני יודע!
אחד סדרן, אחד חצרן
ואחת עובדת בביתן.
אחד בעל גב שני אחריו,
ואחד עוסק בצרכי ציבור
ואחד ראשון באספה
לוקח לו רשות דיבור!
מי יודע אומנויות
קבוצת דגניה, אני יודע!
אחד נגר, אחד גזבר,
ואחד מטפל בעצי הדר,
אחד שומר, אחד ירקן,
ואחד נוהג במכונות
ואחד אילו היה צריך –
ממציא כל יום המצאות.
מי יודע במה עוסקות
נשי דגניה, אני יודע!
אחת בלול, שניה בטיפול,
שלישית מומחית היא לבישול,
אחת כובסת, שניה כועסת,
שלישית תופרת אי אי אי!
ובזכותה כל הקבוצה
יוצאת טלאי על גבי טלאי!
יש שם סוסים ובעלי עגלות
מצליפים דווקא היטב בשוט
ובאסיפה, נבחרו בה
בסך הכל שתי ועדות.
ולקדחת נוהגים שמה
ליטול ה’ כדורי חינין.
הבו גודל לקבוצת דגניה
ונוציאה לה מוניטין.
המים הקרים
ה”בר” של שנות השלושים ארבעים
נקרא אצלנו- “המים הקרים”.
כיור מאורך, ברזים וספלי פח
זה המשקה היחודי,
המשיב נפש וגוף בקיץ המתקרב ונפתח,
טרם שחר,
היו אברהם ברהון מהבננות
ושלמה כהן מהמיספוא
מתחרים וממהרים
למלא את המיכלים.
היה אז הכי חשוב,
להקדים לשדה, ולאחר לשוב.
אברהם ברהון, שהיה רווק מדופלם,
והבננות בשבילו הן כל העולם.
היה יוצא בעוד חושך, עם אוטובוס ראשון,
ומתחיל בחפירת תעלות ב”לשון”.
עם בוקר, כשהבננצ׳יקים היו מגיעים,
היה עוצר, נשען על מעדר ושואל:
“מה נשמע בבית…? הכל שם בסדר?”
הוא היה האיש היחידי בעליה השלישית,
שבתל אביב אף פעם לא ביקר.
דן בן אמוץ הקדיש לו מדור מיוחד
ודאג לקחתו לתל אביב מיד.
מספרים שאברהם, בדרך נמנם,
וכששאלו איך היה?? – הוא לא במיוחד התרשם
עולמו לא היה שם,
כל חייו – חקלאי בלב ובידיים,
מהנץ החמה עד בוא הערביים.
בסידור העבודה
מסדר העבודה הכי טוב הוא החבר בן-יעקב
הוא ככהן על הדוכן, יושב בראש השולחן,
וסביבו, משמאל ומימין, באי כוח הענפים – כסנהדרין.
הפותח מענף הירקות, מלא הוא כרימון קובלנות,
וכמו תמיד אותו פזמון: הכול הולך לאבדון.
איני יכול, איני יכול, לאיבוד הולך הכול!
כרובית יש להוריד, עגבניות לאסוף,
יום יום נפסיד, ומה יהיה הסוף?
גזר יש לחפור, קורדונים לקשור,
וכל זה דורש אנשים דווקא ותיקים ולא חדשים.
ומתחיל מסדר העבודה לגייס, את הירקן הרוגז רוצה הוא לפייס,
ובכדי לבוא אתו להסכם עשרים איש לירקות רושם.
והבננצ’יק מהצד רוטן כבדרך אגב: מה זה, כל האנשים לירקות?
הן צריך בבננות את הזבל לכסות,
יש גם להוריד פרי, ומי יעשה את זה, מי?
וכאן מוחה חבר שלישי: ״לא ייתכן,
הן מוכרחים לכסות את הבורות על חוף הירדן״.
גם לחבר מנוח יש בסידור העבודה עניין,
מופיע הוא כבא כוח ודורש אנשים לבניין.
בסידור העבודה בן-יעקב מתחיל מוחק, אין בררה, צריך לחלק.
והנה באה חברה מבוהלת, בשורה בפיה – ״חלתה מטפלת״,
וכאן מתפרץ הפרדסן – ״פה להחליף ושם להחליף,
ומה יהיה על הקטיף?״
והחריש בפרדס, חושבים שייעשה דרך נס?
ובעוד בן-יעקב מתלבט בפרשה, והרי לך בשורה חדשה:
הגננת קיבלה חום, ודרוש לגן איש ליום.
ועיני בן-יעקב תרות בין החברות, אך כולן שותקות.
לבסוף הוא פונה לאחת, והיא בזעם וחרון טוענת שאינה באה בחשבון.
אז הוא פונה לאחרת, וגם כאן אותה תשובה חוזרת,
לא מזמן במטבח עבדה, הלוא? לא תלך – לא ולא!
והוא ממשיך ופונה לשלישית ומבין שמאוחדת החזית.
בן-יעקב נהיה זועף ורציני: אז מי ילך לטיפול, אני???
ועוד טרם הצליחו להתיר את הסבך, והרי לך הד מהמטבח:
דרוש לשם איש ושני שליש.
והרי הודעה לגמרי צדדית, בה מודיעה חברתנו יהודית
שישנם חולים בלי גבול הנזקקים לסעד ולטיפול.
והרי לך שוב פצצה, מאת הממשלה כלה ונחרצה,
שלמחרת לוקחים מהפרות דם, ולרפת דרושים שני בני אדם.
כאן נבוך לגמרי בן-יעקב, ומבטו החל לסוב,
לבקש ולהתחנן: חברות,
מכתבים
המדרגות שליד הבריכה העגולה, היום –
שנים רבות לא הובילו לשום מקום.
אבל פעם, הובילו לדואר של עזריאל
)… כשהיינו נכנסים בריצה לבקש תרומה לקקל
היה נוהם, נותן ושולח אותנו לעזאזל.(
מדי יום אחרי הצהרים חברים מתאספים ליד המדרגות.
הימים ימי מלחמה, והם אפופי דאגות.
עזריאל היה יוצא לאט, פניו, כרגיל, זועפים.
ובכיסי חולצתו – דואר היומי, המכתבים,
שאליהם חברים כה נכספים.
הוא מתנהל לאט, מוציא מכתב מכיס ימין,
מעיין בכתובת שעה ארוכה, הנאספים עוצרים נשימה.
ואז – מכניס לכיס שמאל … למה? אף אחד לא מבין.
ושוב מוציא מכתב… והפעם, אחרי עיון ארוך
)את הזמן מושך(, מודיע את שם הנמען …
חבר מאושר חוטף והולך.
ואז, בקצב צב,
מוציא מכיס שמאל… ומחזיר לכיס ימין … לעזאזל,
אומרים בצד “הוא פשוט נהנה להתעלל!״
וכך זה נמשך ונמשך עד שהסתיימו להיום המכתבים.
בראש מורכן, מסתובבים ומתרחקים המאוכזבים.
הייתי הילדה היחידה שעמדה שם עם כולם,
חיכתה וחיכתה למכתב מהאבא… שפשוט נעלם.
משאלה צנועה
אני רוצה לדעת בקומביין
כמו צבי ליכטנשטיין
ובמכבש הנודד
כמו ששלמה עובד,
וכמו נתן בטרקטור
וכמו אברהם
להשקות ולעדור
וגם כמו עזריאל לקצור,
ולצקת בטון
כמו משה ברון
וכמו קיפניס חשבון.
ולדעת ב”פרייזר”
כמו אליעזר,
כמו מרים לחלוב
כמו החצרן לסחוב
ולסדר את העבודה
כמו בן-יעקב
וכמו רבקה לכתוב
ואז יהיה לי טוב.
נמצא במכתבי פניה ארצי, 1935
שמואל אשל
הדשא של הסרטים
פעם בחודש או חדשיים
אוטו ירוק מגיע מאפסיים,
מביא אתו סרט ואנחנו מוחאים כפיים …
בקיץ הוקרן על הדשא הצפוני,
ובונצ’ה היה אחראי על התרגום.
בלי שידע באנגלית כלום.
תעצור… אתה ממהר …”
“תתעורר בונצ’ה, אתה מפגר…”
הקהל בדשא היה פעיל ועוזר.
ביום הסרט הבא,
נתלית מודעה על הלוח.
היום ב – 8 בערב סרט למבוגרים.
מה?? ומה עם הצעירים???
עם רבקה שטן מו. החינוך,
ניהלו הילדים הגדולים דין ודברים:
“היא מרשה ללכת לסרט
אבל רק לגלגל הראשון …”
ואחר כך – מיד לישון.
אנחנו מסתתרים מתחת לשמיכה,
אך היא עוברת בין השרועים ומשגיחה.
רצים הביתה לובשים פיז׳מה,
מתגנבים ממרפסת הגן הישן …
” …מה הפסדנו? לאן נעלמה הבחורה???”
כי איך אפשר להירדם
בלי לדעת מה קרה …
למחרת, שמואל קווינט, עם שחר, לפני הקציר
מחפש ומוצא בדשא… מציאות למכביר.
חיותה
לא, לא נוכל פה להקיף,
את כל פועלה של חיותה, הגדול והמקיף.
ממקימי תנועת הפועלות,מחנכת וגננת,
חברה בועידות ציוניות ונואמת מחוננת.
צירה בקונגרסים של יהדות העולם,
מזכירה, בראשית דגניה, וגזברית… גם.
)מספרים שחבר ניגש אליה, חצי גרוש לבקש,
היא אמרה “הקופה ריקה, אין – זה מה שיש !!”
וכשהתכופפה, להעמיק את הגומה עוד ועוד,
מתוך כיס חולצתה נפלו, מטבעות .
ואם, את המוביל הארצי הזיזה מקורות,
כי חיותה, בדיוק, נטעה שם עץ פירות…
ואם בספרו “שחור על גבי לבן”,
צייר אותה אריה נבון, על יד הנרייטה סולד…
ואם מוקי צור, לאחר עיון מעמיק, לא הצליח,
לסכם את חייה בספר ראוי, כפי שהבטיח,
אז מי אנחנו הקטנים … שנחשוב שנוכל???
רק רצינו להאיר פינה אפלה,
שנשים אז… טמנו עמוק בליבן,
רצונן להיות שוות זכויות לגברים, היה כה עז,
כי למרות הסוציאליזם, לא היה שוויון אז.
והותירו להן רק, את ענפי השירות,
ואותן לא ספרו, כשחילקו משכורות.
ואז, הן הסתירו כל סממן נשי שנותר,
חלקן נשארו רווקות, נמנעו מצבע, הסתפרו קצר…
אם הביאו איתן מטפחת צבעונית,
או מחרוזת מבית אמא,
טמנו אותה עמוק עמוק במגרה , כמה שאפשר …
שמלה ללא גזרה, נעלי עבודה, מכנס רחב עד בירכיים,
עבודה קשה.. חום … בדידות … וזכויות – אין.
בשנות השישים, בדגניה, לקראת פורים,
הוחלט: הוותיקות יתחפשו ל”מתנדבות”,
ולוותיקים, התחפשו הצעירים.
אצל צילה,יהודית ויעל,
לא הייתה בעיה את הרעיון לקבל.
הן הופיעו עם לחיים וורודות,
כובע עליז ועגילים,
והשתלבו מיד בין המחופשים במעגלים.
ואז, נפתחה דלת בית בוסל … והושלך הס.
נכנסה הדסה, בשמלתה הפרחונית הארוכה, כמאז,
ונשענת על זרועה…
מיהי? זאת חיותה??? לא, זה לא יתכן …
תלתלים עם סרט סגול, שפתיים צבועות,
מכנסי שלושת רבעי מזהב… וצמודות… נעלי עקב באדום.
סוף העולם? מה קרה היום???
מסתבר, שיעל פרנקל, נשלחה,
לשכנע את חיותה להתחפש לפורים,
היא הסכימה, בתנאי, שיעל תעזור לה, בכל האביזרים.
יעל, אצה רצה, להביא להחזיר, לשנות, לחדש,
עד שחיותה הייתה מרוצה ואמרה ״יש!!״
ומה שראו עינינו, את המצוקה המוצנעת להיות קצת נשית,
שנשים אז הסתירו עמוק בליבן, מציצה, בערב פורים אחד,
ושוב לא… אף פעם.
פייבל
הוא היה מגיע בקיץ, כל קיץ, תמיד…
מוזר וכפוף, את הילדים קצת הפחיד…
היה מקבל מחיותה מזרון קש ישן,
מניח אותו בפינה ועליו הוא ישן.
היות וכל מיטות החברים היו אז בחוץ,
פייבל היה בוחר אחת לנוח, אם היה לו נחוץ.
מסתובב, ממלמל לעצמו על עניני העולם.
פעם בא בהצעה מבריקה שהפתיעה את כולם:
למתוח צינור אוויר אל העמק ממרומי החרמון,
להפעילו בקיץ – וקץ לחמסין ולישימון!
ערב, התקיימה אסיפה…
משפ׳ היילברון חזרה בחצות אל ביתם
רות ניגשה לראות איך ישן בנה מתחת הכילה,
ו-פרצה בזעקה קורעת: ״עמי נעלם …״
צלצלו בפעמון, התאספו חברים, התחילו חיפושים,
קראו למזכיר לאחראי על ביטחון באופן דחוף.
הם הגיעו למסקנה הגיונית – את עמי,
רק פייבל יכול היה לחטוף.
התפזרו לכיוונים שונים, לבדוק את כל המיטות שבחוץ,
היכן הוא החוטף, איפה עמי??? היה ממש לחוץ!
אחרי שעות של חיפושים, באפס תיקווה
ניגשה רות למיטתו של עמי, הסתכלה …
ומצאה אותו ישן לבטח ב”כיס” של הכילה.
יום אחד, פייבל נעלם – לא ידענו מדוע.
“הפנטזיה ” שלו מונחת במגירה, עדיין מחכה לביצוע …
כיצד באים ילדים לעולם
כיצד באים ילדים לעולם ואיך נפרדים ממנו )מין ומוות(
את הנושאים הללו, היה הס מלהזכיר בפני ילדים וילדות!
אם עלו בשיחה, עברו מיד ליידיש – שפת הסודות…
אנחנו היינו זוקפים אזניים ומנסים לתפוס מילה שתבהיר,
מה כבר קרה, ומה יום מיומיים.
באגדות שקראנו מתו רק הרעים.
ואיך נולדנו? היה עלינו להבין לבד.
אז, כשיוסף בוסל טבע,
להדסה הקטנה סיפרו – שהוא נסע לאמריקה.
בשביל שיהיה הענין תקף,
יוסך ברץ כתב לה משם מכתבים,
בשם אבא יוסף.
איך נולדנו היינו צריכים להבין לבד…
ממי? מבעל החי בלבד, הכלבים והפרות.
אבל אצלנו התהפכו היוצרות.
אם הפר קופץ על פרה כדי, שיוולד עגל עכשיו
אז למה החברה שלה, קופצת עליה לפניו?
מי זאת דורשת…?
הקופצת או הנדרשת…?
היינו מטפסים על הגדר,
בו עמד לבטח הפר הסורר.
מנחם וקס היה מביא לו פרה, פרה…
בנשימה עצורה מחכים לרגע בו ישלוף,
יקפוץ על הפרה וישים לזה סוף.
כל המחזה היה מסקרן, אבל אלים ומכוער
לא יכול להיות שככה נולדנו.
שאבא קפץ על אמא בלילה כמו הפר?
כשאחת האמהות ספרה לבתה בת השבע,
איך היא באה לעולם ומה עשו אבא ואמא,
מחתה ואמרה :״למה את צריכה לסבול?
ראיתי שנשפכו המון זרעים על יד המחסן הגדול,
את יכולה לקחת משם ודי…״
הסבירף שעושים את זה בלילה תוך תשוקה ואהבה.
״אבל אף פעם לא ראינו את אבא ואמא מתנשקים ומתחבקים…
כל אחד שכב במיטת ברזל צרה, אחרי שנגמרו כל הוויכוחים״.
גדלנו והתבגרנו ולמדנו על החיים – מהחיים עצמם.
תוך ניסוי ותהייה הבאנו משפחה וילדים לעולם.
הבריכה העגולה,
בימים משכבר
הייתה “כיכר דיזנגוף “של דגניה,
כל מי שהלך ל… דרכה עבר.
כל מי שחזר מ… דרכה חזר.
מי שהלך לחדר האוכל,
לחצר, לאורווה, וללול.
לתנובה, למרפאה ולטיפול.
למכבסה, למאפיה להספקה,
לסוכה הגדולה והקטנה,
לדואר לספריה ולגן –
עבר ב”כיכר” כמובן.
לילדים שימשה מסתור ב”מחבואים ”
ואתגר לזאטוטים מגיל שנתיים,
ללכת עליה “בלי יד “ולא ליפול אפיים.
לקניבלים – שימשה למארב ותצפית מעולים
לבנות הצופים … שהתגוררו באוהלים …
זה התחיל בפינוי מקום ובהזמנה לשבת קצת,
ועם בוא הלילה, התפזרו בזוגות, אחד אחרי אחד …
ונשארו לשבת שלושה … לא הלך להם עם אף אחת.
לחברים שיצאו נסערים מהאספה, שימשה “שולחן עגול”
להמשך ויכוחים, בלהט ובקול.
ובשעות הלילה המאוחרות, השומר סיפר,
ישבו שם חבר וחברה, כל אחד מבית אחר …
“ודיברו” עד 3 בלילה, אם לא יותר.
פרוור הקניבלים
שנות החמישים
“הנוער המקומי” חזר אחרי קרבות קשים.
בצריפים התנחל, עם רעש וריגושים.
לא צריך היה לחפש שם לשכונה…
מרים זינגר, השכנה, את עינה.
לא עצמה בגלל המהומה.
מהנץ החמה ועד אשמורת אחרונה,
“קניבלים!”, צעקה והנציחה את שמה.
לעבודה משכימים מבעוד חשכה,
ושבים עם שקיעת החמה.
חולצים, מתפשטים, נשארים,
בתחתונים אפורים עם חנות מאחור…
ויכוחים מתלהטים על קפה שחור.
בימי שישי וחג דרוכים לראות,
מי הן האורחות הצעירות העולות מתנובה,
ואיך הן נראות…
ואז – שישי שבת כמעט מסודריםֿ,
“אני עם הבלונדינית ואתה עם הצמות”
“על זאת עם התלתלים, עוד יש מלחמות.”
גרו יחד שניים שניים,
וכשהצליחו להביא את הנערה עד החדר …
תלו בחוץ מגבת – רמז לשותף ש”שיחפש
מקום אחר”.
כולם בשורה, ותניק מוביל,
לטיול לא קל בהרי הגליל.
כדי לרענן את – “רק בחורים”,
מצטרפות בנות בית ירח, שיהיה קצת
קליל.
הם הקימו ועדת תרבות מתקדמת,
פורים שלהם, היה יותר מנהדר.
דידי מנוסי, כתב מחזמר מוחץ,
קניבלים צדים בנות בקשת וחץ.
בקיץ, על ירדן גועש ונפתח,
“מבצע קולורדו ” בסירות פח.
חבולים שבו, אך בראש מורם…
ל”במחנה” צילמם – מיכה ברעם.
וכתב דידי מנוסי:
“נגרש יגון ועצב
את חגנו פה נחוג
אם לשיר מצאנו קצב
בוודאי נמצא בת זוג
לא יועילו השקפות של דון ז’ואנים,
העולם טבעו בכך,
אמים, חזים, גבים, מיכים ונחמנים,
סוף דבר יפלו בפח.
משום כך שיר נשיר ועוד איזה,
ובעצם הצלחנו על סף.
כי מצאנו עלמה בשביל זיזה,
וגננת אחת לאסף.”
יעל
יעל פרנקל הגיעה לדגניה בשמלה הדורה ועקב גבוה,
בשנות ה-30 עם תעודות ותוארי דוקטור בתיק.
חיותה חשבה, שזה הזמן בדיוק,אותה לשלוח,
לנקש עשבים בטוריה בסגנון איש עליה ותיק…
היה לה רצון אדיר, היא רצתה להשתלב –
אך משום מה זה לא הלך.
ואז נשלחה על ידי חיותה, ללמוד סנדלרות.
למרבה הפלא המקצוע החדש ממש צלח.
אחרי איזה זמן עם פטיש ובפה — המסמר …
היא נדרשה דחוף לענף אחר, מאד “מאתגר”.
ניקוי שירותים, מוסדות, מקלחות, חדרים, מיטה ושולחן
עם מטאטים, מברשות וסמרטוט שק של בצל שקיבלה מחצרן.
אך תפקיד זה את רוחה החלוצית לא הלם,
מפאת שטח פעולתו המצומצם.
ליבה היכה בה להוציא ימי עבודה, על ענף שירות שאינו מכניס
אף פרוטה לתוך הכיס…
היא מתחילה לחפש פרנסות מהצד,
מכל אשר יבוא ליד.
ופתאום נזכרה שמחוץ לחוק ומשפט,
יש בכיסה עוד דוקטורט.
דוקטורט להתעמלות.
וכבר למחר התחילה יעל,
את ילדי דגניה לעמל.
היות ובין הילדים היו לא מעט,
שמוטי כתפיים וכפופי גב…
וכששוב התפנתה לה שעה בכל יום
נזכרה שבמסאז’ – יש לה דיפלום.
עבדה היא בלי הרף,
בוקר צהרים וערב,
ניקתה, סידרה, עמלה, עיסתה ומצאה…כן כן,
שהיא גם יודעת ללמד ילדים, על פסנתר לנגן.
ואז עוד קיבלה על עצמה בראש זחוח,
את הענף המרתק מכולם -ענף האירוח.
את 10 שנות עבודתה סיכמה וחגגה,
בתערוכה מקורית יחידה מסוגה,
בה היה מונח כפכף בלוי ליד חזייה נשכחת,
ולמטאטא,שהוא דגל הענף – קשורה מטפחת.
סינר משבצות, תיקנים על סיכה, וכלוב עם עכבר
עוזרים קבועים בניקוי חדרים, מימים משכבר…
מעיל, בגד ים מפתחות ומברג – היא כלל
לא התעצלה להרים ולשמור לתערוכה בסל.
ונסכם ונאזכר את שירת דבורה בתנ”ך:
מנשים – יעל תבור תבור
