מלחמת הקוממיות, הקרב על דגניה
חברי דגניה שישבו בתעלות ובעמדות בחלקה המזרחי של דגניה, יכלו לצפות בטורי הצבא הסורי המתקדם ויורד אל תל-אל-קאסר – במקום בו הוקם ונמצא קיבוץ תל-קציר – שם קבעו הסורים את מפקדת החטיבה. מול צבא סורי זה, שנעזר בטנקים, משוריינים, תותחים ומטוסים, עמדו תושבי עמק הירדן, עם תגבורת מגדוד “ברק” של חטיבת “גולני” ומחלקה מחטיבת “כרמלי”. החל מה- 15 למאי, הפגיזו הסורים בתותחים ובמרגמות את ישובי עמק הירדן ביום ובלילה, וב- 17 למאי כבשו את הקרנטין (מחנה הסגר לבהמות) ומחנה “חיל הספר” שממזרח לצמח. ב- 18 למאי 1948, בשעות הבוקר הגיע מברק אל המטה הכללי ובו נאמר: “אחרי הרעשה כבדה פרצו הבוקר ב- 08:25 משוריינים וטנקים לצמח וכבשוה. לנו אבדות גדולות בהרוגים ופצועים. לאויב שליטה מוחלטת באוויר. כל הישובים בעמק הירדן, לרבות יבנאל, מורעשים קשה מאוירוני קרב. טנקים של האויב ליד דגניה”.
הצבא הסורי המתין עד לכיבוש שער-הגולן ומסדה שאירע בלילה שבין ה- 18 ל- 19 במאי, לפני שפתח בהתקפה על הדגניות בדרכו לכיבוש הגשר שעל הירדן. באותו לילה ישבה משלחת מוותיקי עמק הירדן בפגישה במטה הכללי עם דוד בן-גוריון ויגאל ידין, ובסיכום הפגשה יצא מברק לחטיבת גולני ובו נאמר:
“עושים את כל המאמצים שעד מחר שעה ארבע בבוקר יגיעו אליך ליבנאל ארבעה תותחים כבדים”.
יום ה- 19 במאי עבר ללא פעילות מיוחדת.
בלילה של ה- 19 למאי, תקפה פלוגה מחטיבת “יפתח” של הפלמ”ח את משטרת צמח. הם פגעו במספר משוריינים בחצר המשטרה, אולם אנשיה לא הצליחו לכבוש אותה ונסוגו חזרה לדגניה. בשעה 4.30 בבוקר ה- 20 למאי, תקפו הכוחות הסורים את דגניה על ידי טנקים, משוריינים וחיל רגלים. ההתקפה החלה בהרעשה ארטילרית כבדה שבהמשכה יצאו הטנקים והמשוריינים מ”צמח” אל השדה והחלו להתקדם על הכביש ובשדה לכיוון דגניה. מאחרי הטנקים הלכו חיל הרגלים, שנעצרו כ- 200 מטר מגדר דגניה והחלו להתחפר שם. הטנקים המשיכו להתקדם והגיעו עד לגדר המשק, שם נעצרו על ידי המגנים שהשתמשו במטול רימונים נגד טנקים מסוג “פיאט” וב”בקבוקי מולוטוב” שהוכנו מבעוד מועד על ידי חברי דגניה.
טנק אחד עבר את גדר המשק, ונעצר על שפת תעלת המגן תוך שהוא יורה במקלעו לכל עבר, שם זרקו עליו המגנים, חברי דגניה “בקבוקי מולוטוב”, עד שהוכנע ואנשי צוותו נהרגו. מרגמות שישבו בקבוצת כינרת וממערב לדגני
ה מאחורי “בית-גורדון”, הפליאו לפגוע בחייל הרגלים הסורי שבשדה, בשטח הפתוח וכן פגעו במשוריין נושא תחמושת.
שני תותחים נגד מטוסים שעברו מאזור “שער-הגולן ו”מסדה” לצידו השני של הירדן, פגעו במשוריינים סורים ובחייל הרגלים שלהם, ומנעו מהם להתקדם לאורך הכביש לכיוון הגשר שעל הירדן. ארבעת התותחים שהובטחו על ידי המטה הכללי הגיעו והתמקמו על רכס אלומות, אולם הם הגיעו לאחר שהקרב הסתיים. בשעה 07:30, נסתיימה ההתקפה על דגניה, והצבא הסורי נסוג לעבר הכפר “צמח” בהשאירו שני טנקים פגועים, שני משוריינים הרוסים, ועשרות חיילים שנהרגו מאש המגנים.
בשעות הצהריים של אותו יום, החלה התקפה משולבת של טנקים ורגלים לעבר דגניה ב’, ההתקפה נבלמה והתותחים שכבר ישבו ברכס אולומות ולמרות שבאו ללא אמצעי כינון והתחמושת שלהם הייתה קטנה ודלה, השפעתם על שדה הקרב הייתה רבה כאשר בכינון ישיר הצליחו לפגוע באויב. ממסמכים שנתפסו ומתשדורות של הסורים עולה, שתותחים אלו הכניסו חרדה ובלבול בפיקוד הסורי, ותרמו רבות להחלטתם לסגת.
בשעה 14:30 לערך החלה נסיגה סורית לעבר “צמח” כשבשעות הערב, נסוג כל הצבא הסורי ממשטרת “צמח” ומהכפר שסביבו, והתמקם בתל-אל-קאסר.
67 לוחמים מכלל הנופלים במערכה על הגנת עמק הירדן קבורים בבית הקברות בדגניה, בחלקה הצבאית, מהם 7 חברים וחברה אחת הם מחברי ובני דגניה עצמה.
יהי זכרם ברוך
לאחר מלחמת השחרור העביר מנהל מקרקעי ישראל חלק מאדמות צמח ומאדמות אחרות לדגניה ולקיבוצי העמק. כלל השטח המעובד של דגניה הגיע לכדי 2,000 דונם, כולל שטח הנקודה. שטח נוסף שבו זכתה דגניה היה אדמות “סירין”, אדמת הרכסים שמצפון לנחל תבור ומדרום לנחל יבנאל, זאת כאשר ננטשו הכפרים, סירין, עולם וחדתה.
מראשית 1968 ועד שלהי 1970 ישובי עמק הירדן ודגניה בתוכם נמצאים בליבה של מלחמת ההתשה בחזית המזרחית והטרור. אש”ף, בחסות הצבאות הסדירים של סוריה וירדן ביצע חדירות אל מעבר לגבול ישראל. דגניה והיישובים בעמק נשאו בנטל הכבד מבחינה צבאית, כלכלית ומורלית. כאשר הוכו מפעם לפעם על ידי ירי קטיושות, פגזי תותחים ומוקשים שהונחו בדרכים, ירי הקטיושות והמרגמות חייב הקמתם של חדרי ביטחון ומקלטים. בתקופה זו, תקופה של כשנתיים ימים, שהו ילדי העמק תקופות ארוכות במקלטים, שם נאלצו לקיים שגרת חיים בתנאים קשים ביותר.
