מרים זינגר
הלורד והטבח
זה היה בשנת תרפ”ד-תרפ”ה. שם, בהרי יהודה, התרחש מאורע גדול. אנו כאן, בעמק הירדן, הרגשנו, בדומה לסיסמוגרף, בגלי השמחה של המאורע הזה. על אחד מהרי ירושלים נורתה אבן הפינה לאותו בנין, שנועד להיות היכל הפינה לאותו בנין, שנועד להיות היכל המדע והמחקר העברי. הונח היסוד לאוניברסיטה העברית. אך הכל עוד היה שרוי בערפל של חזון לימים רחוקים, כאשר דימו רבים באותו זמן. מי פילל שעל סלעי המדבר שבסביבות ירושלים יוקם מכון למחקר ולמדע ושתקוים הנבואה העתיקה, כי מציון תצא תורה.
הצהרת בלפור הצטיירה לנו אז כילד רך וענוג, שפניו פני ספינקס, המסתגר מפני אחרים, פלאי ובלתי מובן, האומר מעט ומבטיח הרבה… המנדט הבריטי התחיל לפרוש את כנפיו על ארץ-ישראל “ולהגן” עליה – ואף על פי כן היו נאלצים תכופות חברי הקבוצה הסמוכה אלינו, שהיו בה רק כמה צריפי עץ בלבד, להעביר אלינו לפתע פתאום את העדר של קבוצתם בעוד היום גדול, לאור השמש… כשהיינו רואים את הפרות העוברות בין שדות החיטה, היינו יודעים שהביטחון התערער בסביבה. בין ניקרות הצורים שבהרי עבר-הירדן נמצאו תמיד שבטי בדואים לרוב, שחיי ישוב ותרבות, שהתחילו להתפתח ולפכות עוז בעמק הירדן, לא נעמו להם, והם זממו לפגוע בישוב, כאילו לא חזה הישוב הזה בצל כנפי המנדט הבריטי… וכשהיו מנסים לבצע את זממם ולפרוע בישובים הסמוכים אליהם, היו הפרות של הקבוצה הצעירה שבשכנותנו מועברות אלינו, אל הישוב “הותיק” יותר. כי הפרות האלו היו הנכס היקר ביותר של הקבוצה השכנה, היא דגניה ב’. גם את שנים-שלושת התינוקות, שהיו שם, העבירו, כמובן, אלינו. באותם הימים הרי היו משתמשים הפורעים ברובים, ולא בתותחים והתקפות אוויר טרם היו בארץ, ומפני יריות מרובים אפשר היה למצוא מחסה ומגן בבית האבנים שלנו.
ובעוד אנו יושבים בעמק הירדן והביטחון ממנו והלאה, חוגגים בירושלים את החגיגה הגדולה הראשונה, שהיא בעלת היקף בינלאומי. הרבה סופר לנו על תפארתה של החגיגה הזאת, שנחוגה ברוב עם על בימה מפוארת הצופה פני מדבר יהודה.
וגם בנו, אנשי דגניה א’, נגעה אחת מכנפי הטלית הנפלאה שירושלים התעטפה בה באותם הימים. מגע זה לא לבש צורה של זיקוקין, אף לא של דגל צבעוני, אלא של ביקור אישיות מפורסמת, של אורח בעל-שם, שירד אלינו מהר הצופים. בכלל היה זה דבר המובן מאליו, שאנשי השם, המבקרים בירושלים והנותנים כבוד ויקר לעיר הנצח, יבקרו גם אצלנו. הם רצו לראות בעיניהם את היצירה המוזרה והמופלאה שנתגלתה בעמק הירדן ולשמוע באזניהם על נפלאות “הקבוצה” מפי אנשי המקום. והרי הניסיון היה באמת מעניין מאד: צעירים אחדים, שהיו ברובם “בני טובים”, חניכי בתי-ספר תיכוניים וגבוהים, קבעו לעצמם אורח חיים מוזר וחדש ובנו את ביתם בישימון, מאתיים מטר מתחת לפני הים, כמעט במקום הנמוך ביותר שעל פני כדור הארץ. כאן הם עובדים כל עבודה קשה, מחטטים בזבל ושוקעים בבוץ, חולים תכופות במלריה, אוכלים בצמצום, שוללים את הקנין הפרטי, גרים באהלים, כולם – כגברים כנשים – מאומנים בנשק והם יוצרים חברה חדשה ומשטר חיים מוזר, מופלא ומעורפל, אך חדש ומגרה בחידושו.
ובכן, לא תמהנו על כך, שבאותם השבועות והימים נהרו מירושלים לדגניה עיתונאים, סופרים וסתם סקרנים מארצות שונות. ואנו היינו נאלצים להסביר את עקרונות חיינו ולהשיב על כל השאלות שהומטרו עלינו. ביחוד נראתה לנו כמגוחכת השאלה הסטריאוטיפית: …”והאם אתם מאושרים?…” אולם שמחנו מאוד שזכינו גם לביקוריהם ולשיחותיהם המאלפות של אורחים כאלברט איינשטיין, ברנרד שאו, ואגנר, ויליאם מרטין ואחרים.
באחד הימים נתבשרנו במכתב, כי הלורד בלפור יכבדנו בביקורו… שמו הלך לפניו וחדר לכל פינה נידחת בארץ. הן גם נכדה של ידידתנו, פרחה הזקנה והעיוורת למחצה, המתגוררת, בדומה לערבים, בבקתת חימר בצמח, נקרא גם הוא בשם בלפור…
בהתלהבות ראינו בהצהרת בלפור את השער לעתיד מזהיר של עמנו, ולא חזינו מראש את האכזבה שינחילו לנו הידידים החדשים כעבור שנים. אך בין כך ובין כך, לורד בלפור הרי ייצג את הידידים שעזרו לנו ביושר ובכנות. הוא היה ראוי לכבוד מיוחד, לא מפני שהיה לורד, אלא מפני שהאיש בעל תואר האצילות הזה היה לפי מיטב הרגשתנו אדם יקר ואוהב ישראל. תואר הלורד לא יכול היה לקסום לנו, לא היה עשוי כלל להשפיע עלינו לטובה, שהרי היינו עסוקים בבניינו של עולם חדש, שבו תיכון מלכות האדם ורוחו. והנה במכתב שנשלח אלינו מאת המשרד הארצישראלי היה כתוב, בין השאר, שחור על גבי לבן: …”וברצונו של האורח לאכול אצלכם ארוחת צהריים…”
אותה שעה עמדנו בחצר הקבוצה, כמה צעירים עייפים ויגעים ומיוזעים, והתווכחנו תוך מאמץ משותף להבליג על מבוכתנו. הלורד יסעד על שולחננו? אלוהים אדירים, איך נעמוד בכך וכיצד מתחילים בעריכת שולחן זה? חדר האוכל שלנו הוא קטן, ארבע אמות על ארבע אמות. המטבח שלנו דל וזעום. נשינו ונערותינו למדו בעמל רב להתקין בקושי את הארוחות הדלות מהמיצרכים המעטים שהיו ברשותנו. והרי גלוי וידוע, שבתפריט שלנו לא היו חלים שינויים ותמורות. וזהו סדר מאכלינו דבר יום ביומו: ביום ב’ – עדשים, ביום ג’ – שעועית, ביום ד’ – אורז, ביום ה’ – חצילים וחוזר חלילה. מאכלים אחרים לא עלו על שולחננו, אלא אם כן חלה מישהו מהחברים בקדחת או במחלה אחרת – או אז היה התורן מגיש לו ביצה אחת. ומעשה בשומר שלא העיר בבוקר את החבר לעבודה, כדרכו בכל יום, וכשנזפו בו על כך, ענה בתמימות: אמש ראיתי שהוא אכל ביצה, ולכן הייתי בטוח שהוא חולה…” וזה מעשה שהיה, ולא בדיחה שמספרים וותיקי הקבוצה. ובכן – איך נכבד את הלורד במאכלים אלו? ושוב: “איך נגיש לו את התבשיל ואת שאר המזונות בצלחות הפח שלנו? גם התה ששתינו מתוך ספלי פח לא ערב לחיכו של כל אחד ואחת מאיתנו, אבל הואיל והתה לא היה בעצם תה, אלא מים מורתחים וספוגי עשן, הרי שתוכו של התה היה כברו וברו כתוכו, וספל הפח היה נאה ויאה למשקה העלוב שבתוכו, אבל – ריבונו של עולם – הרי אין לעלות על הדעת, שלורד יאכל מתוך כלי פח וישתה מספל פח את התה הזה. אנו ביקשנו מוצא של כבוד והתייעצנו זמן רב, עד שמצאנו תחבולה יפה: החלטנו להזמין את הטבח הטוב מבית המלון ההגון – לפי מושגי הזמן ההוא, שבטבריה. ולא את הטבח בלבד נביא לדגניה ליום הביקור של הלורד, אלא גם את בעל בית המלון ואת כלי שולחנו וגם את אופה התופינים ומיני התרגימא שלו. אנו נעמיד לרשותו של בעל בית המלון את כל הדרוש לו להכנת הסעודה, והוא יביא איתו את מערכת הכלים ההדורה ביותר ואת כלי הכסף והחרסינה שלו וכל מה שראוי לעלות על שולחנו של לורד, כדי שתהיה לו הרגשה נעימה, כאילו ישב בביתו הוא…
אל תשאלו, מה התרחש בחצרנו. מוטקה העגלון הביא את כל הכבודה מטבריה והתחיל פורק את המטען היקר בזהירות רבה. על העגלה ישב גם האופה בעל הלחיים השמנות ועל ראשו כיפה לבנה. ובבת אחת הוטל על התנור הצנוע שלנו תפקיד בלתי רגיל. במקום מזונותינו ותבשילינו הדלים בלע לתוכו מעדני לורדים, ומתוכו נשמעו רעש געש של מעשי מרקחת ולחש רחש של טיגון בקלחת… פעמים הציץ מישהו לתוך המטבח, וכשעלה באפו ריח הניחוח של מעשי הקדרה המופלאים, שכבר נגמל מהם שנים רבות, היה ממהר לצאת ולהודיע לאחרים על הצלחתה של הפעולה הגאסטרונומית.
אנו, הנערות הצעירות, למדנו כדבעי בשעורים מיוחדים את הלכות עריכת השולחן. למדנו מה להניח על השולחן לימינם של המסובים, ומה לשמאלם… זה לכאן וזה לכאן, עד שנתבלבלו מוחותינו וכל הכללים והפרטים שלמדנו נתערבבו בזכרוננו, ומרוב סחרחורת היינו צריכות להתאמץ שלא לשכוח את התורה שלמדנו על רגל אחת, ובסופו של דבר שכחנו מה מוקדם ומה מאוחר, מה לימין ומה לשמאל, מה לפנים ומה לאחור… לפני ארוחת הצהריים בא מטבריה בעל בית המלון, כדי לנצח בכבודו ובעצמו על כל מלאכת ההצגה…
הלורד הגבוה והתמיר ירד ממכוניתו. לצידו נראתה קומתו של נחום סוקולוב שלנו נמוכה יותר משהיתה באמת. קולונל קיש ליווה את בלפור כשר-טקס חביב וכשומר נאמן לימינו. בין חדר-האוכל ובין הבית הראשון של הקבוצה היו ערוכים שני שולחנות, שנועדו לקבלת הפנים הראשונה ולנאומים החגיגיים. לורד בלפור דיבר בנאומו על ספר התנ”ך והשפעתו על העם הבריטי, הוא סיפר על אהבתו והערצתו לתנ”ך ולעם שנתן לאנושות את התנ”ך וסוקולוב תרגם את נאומו לעברית. אחר-כך התחיל הסיור ברפת. האציל הזקן עבר בפסיעותיו הרחבות את הרפת, ליטף את ראשיהם הבהירים של הילדים והסתכל ב”עם” הסובב אותו.
בינתיים נעשו ההכנות לסעודה באולם של הבית הראשון. שם ערכו את השולחנות לארוחת הצהריים. הטבח פשט את בגדי עבודתו והתייצב הדור בלבוש “גאלה”: הוא לבש פארק, כותונת מוקשה לחזהו ועניבה שחורה. הוא גם לא שכח לשים ציפורנית לבנה בלולאה של דש בגדו. בקיצור, הוא התהדר באותה צורה שאנו פנינו לה עורף בבוז. ולא יכולנו להתאפק מצחוק למראהו. הוא התהלך בינינו כבובה מאריונטית, וכך נעשה מטרה לחיצי לעגנו. כאמור לעיל, שכחנו בינתיים את כללי הנוהג של עריכת השולחן, שלימדונו ביום הקודם… מבעד לחלון ראינו שחבורת האורחים נכנסת לחצר. בלפור עמד שקוע בשיחה עם החברים שלנו, שחזרו מעבודתם בשדה והקיפו כפקעת אפורה את איש השיבה הגדול, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכולם. רוב החברים היו מיוזעים ומאובקים, בשערותיו השחורות של האחד עוד היה תחוב קנה של קש, ולשערות ראשו של האחר עוד דבקו כמה עלים ירוקים, ואחרים עמדו כשקרדומי הניכוש והחפירה שלהם מופשלים לאחוריהם. כולם היו לבושים חולצות עבודה אפורות וכחולות, שהיו קרועות – בלואות או מטולאות טלאים גדולים ומרובעים, הבולטים והנראים מרחוק. לורד בלפור שוחח עם כולם בידידות וחייך חיוכים לבביים לכל אחד ואחד. העיניים השופעות התלהבות והמביטות אליו מתוך הפנים המכוסים זיעה ואבק מצאו חן בעיניו הוא.
הנה התחיל פוסע ועולה במדרגות אל חדר האוכל הארעי.
והחברים עולים בעקבות האורחים. עכשיו נכונה להם הפתעה;
אולי לא הייתה זו הפתעה כלל וכלל לגבי לורד בלפור, אך החברים הופתעו מאד: לפני הכניסה “לקודש הקודשים” ניצב בכל הדר תלבושתו ותפארת חיצוניותו – הטבח-כולו מחלצות פאר: פארק שחור, כותונת מוקשה וצחורה לחזהו, צווארון מוקשה ומבריק בלובנו, עניבה שחורה ופרח הציפורנית בלולאה… לורד בלפור השגיח בו מיד, התעכב והזדקף לפניו, אחר כך הושיט בהבעת כבוד את ידו לטבח וקד לפניו קידה בהרכנת ראש מרובה, הוא חשב שזהו ראש הקבוצה… אנחנו התגברנו בקושי על בולמוס הצחוק שתקף אותנו. אותה שעה הכרנו שוב, כמה מן האמת יש בפתגם העממי: “לפי בגדיו יקבלו פני האיש”. כאן ראינו עין בעין את אמיתות הפתגם הזה, כשהוא כאילו רשום בכתב, בחליפה השחורה הלבנה של הטבח…
ולבסוף: מסתבר מאליו, שבשעת הגשת הארוחה נכשלנו בכמה סטיות מכללי הנוהג המדוקדק, אבל מעשי ידיו של הטבח המומחה עשו את שלהם, וכל האורחים נהנו והיו שבעי רצון. כשכולם כבר ישבו במכוניותיהם, רצה הלורד בלפור להביע בפנינו שנית את תודתו ואת שמחתו, על שזיכינו אותו ואת שאר האורחים ביום נחמד ומוצלח כזה. הוא ניגש אלינו שוב, מעיניו הכחולות נשקפו רגשי שמחתו, הוא הושיט לנו את ידו וקרא פעמיים: מזל טוב, מזל טוב, במילים אלה מצא בוודאי את הביטוי ההולם ביותר את רגשותיו באותה שעה.
כשעליו שוב במדרגות לאולם, כדי להוריד מהשולחן את הצלחות, הפינכאות, הספלים, המזלגות, הסכינים והאולרים, היה ברור לנו דבר אחד: משחק של תיאטרון כזה לא נשוב לשחק אף פעם. מכאן ואילך, אמרנו אז לעצמנו, מי שיבוא אלינו, ויהיה לורד או משורר, מיניסטר או מוסיקאי, יאכל מה שאנו עצמנו אוכלים ומתוך אותן הצלחות שלנו, וישתה את אשר אנו שותים מתוך הספלים שלנו. כי אין אנו יכולים לשכוח, שאנו עוסקים בבניינה של מלכות האדם, שבה לא יעריכו את האדם לפי כלי שולחנו ובגדיו – אף לא בפגישה הראשונה והמקרית.
תורת היחסיות בדגניה
הדבר היה בשנת 1924, השנה בה הונחה אבן היסוד לאוניברסיטה בירושלים. באותו זמן ביקרו בארץ הרבה אורחים חשובים. היה זה רק טבעי שחלק גדול מהם יבקר בדגניה, על-מנת לעמוד מקרוב על הניסיון החברתי החדש, המכונה היום בפינו בשם קבוצה-קיבוץ, ואשר אינו מהווה היום דבר מיוחד במינו, גם בעיני התיירים. בשנות ה-20, שברו רבים את ראשם על השאלה, מה מתרחש בעצם בתוך “קלחת” אנושית זאת.
באחד הימים נמסר לנו, כי הפרופסור אלברט איינשטיין עומד לבוא אלינו, ומאחר שאני דוברת גרמנית נתבקשתי להיות בצוות שעמד לקבל את פניו וגם לשמש לו בת-לוויה. עברו עלי בארץ רק שנתיים, אבל הייתי צעירה ובעלת בטחון עצמי, על-כן קיבלתי עלי את המשימה. כל אימת שהייתי צריכה לקבל סופר מחו”ל – וביניהם היו הוליצר, וורפל, מאקס ברוד ואחרים – הייתי משתדלת לפני כן לקרוא כלשהו משלו. איינשטיין. שמו הלך לפניו מקצה העולם ועד קצהו. על תורת היחסות שלו הירבו לכתוב בעיתונים, כעל תגלית בעלת חשיבות עולמית. אולם לי לא היה כל מושג במה בעצם עוסקת התיאוריה שלו. ידעתי, כי הדבר קשור במתמטיקה. ולאחר שהחשבון לא נמנה בין מעלותי, התנחמתי בכך שגם אנשים, העולים עלי בחוכמתם ובהשכלתם אינם מבינים הרבה בתיאוריה זו.
היה זה באחד מימי האביב בעמק הירדן, אחד מאותם ימים נעימים ובהירים. אותם אפשר למנות על האצבעות. רק לפני ימים אחדים ירד גשם. העלים על העצים נשטפו בגשם ונצצו בשמש. האבק בדרכים הלא סלולות עדיין באותם ימים, נעלם, והאדמה הייתה שחורה ושבעה, רק אי-פה אי-שם עמדו שלוליות מים ועוברי אורח היו חייבים לבוסס בהן. על ענפי העצים קפצו הבולבולים והפגינו את חדוות החיים שלהם בשמים הבהירים. השמש שלחה בחביבות את קרניה החמות לעבר האדמה, בדומה להילה, כאילו רצתה להנותנו בכך. מי היה מעלה על דעתו באותם ימי חודש אדר, כי אנו נמצאים בעצם בתוך מעגל קסמים של בורא העולם, וכי אותה שמש תייבש בחודשי יולי-אוגוסט באכזריות עמקים וגבעות, אדם ובהמה. ים כנרת השתרע כאגן קורן בצבעי כסף וכחול, ועל הגבעות פרחו כלניות ופרג אדום… יום שנברא במיוחד כדי לקבל את פניו של אדם גדול.
עליתי על הקאראק – גבעה השוכנת בערב השני של הירדן, שם היו עדיין באותו זמן כלניות רבות, אשר לא נמצאו עדיין בחסותה של הרשות לשמורות הטבע. ילדינו נהגו ללכת לשם תמיד ל”צייד” של כלניות והיו חוזרים כשבידיהם זרים עצומים, לעיתים קרובות, נבולים למחצה. העמדתי שולחן קטן במרפסת של הבית הראשון בדגניה. פרסתי מפה לבנה תחת הכוס עם פרחי השדה וציפיתי לאורח החשוב. חיכינו בחצר. שם עדיין היו השלוליות גדולות ועמוקות, משום שהדרך הייתה מלאה מהמורות בגלל העגלות, והרבה היה תלוי בזריזותו של נהג המכונית, שהאורחים לא יכנסו לתוך שלולית מים. מלבדי היו שם עוד חברים אחדים אולם בדרך כלל לא היו מייחסים חשיבות רבה לבואם של אורחים משום שהעבודה הייתה עד למעלה מהראש. באותם ימים שלטה בחיינו “דת העבודה” וחבל היה על כל רגע…
והנה נכנסו שתי מכוניות שחורות ונוצצות אל החצר.
הכנתי בראשי את המילים הראשונות, בהן אברך את האורח. אולם כאשר נפתחה דלת המכונית והופיעה דמותו של המדען בעל הראש הנהדר, פקו ברכי, שכחתי את הדברים שהיה בדעתי לומר והסתכלתי נדהמת באיש שממולי. כדי להסביר את הסיבה לזעזוע זה, אני חייבת לחזור לתקופה ולארץ, שהן רחוקות משפת הירדן – אל עיר נעורי – פראג.
הדבר היה בשנים הראשונות של מלחמת העולם הראשונה. אני, נערה צעירה באותם ימים, וכרוב הצעירות בנות ה 15-16, גיליתי התעניינות רבה באומנים, שחקנים ומוסיקאים. עסקתי גם הרבה בגזירות במספרים והייתי גוזרת צלליות, אולם יותר מכל שבה את לבי הגוף האנושי, שבו אפשר לקרוא כמו בתוך ספר על סבל ותאווה, סגפנות ויצרים.
להתעמקות זאת בפרצוף האנושי נודעה בחיי חשיבות בלתי רגילה. באחד הימים חיפשתי ראש מסוים – ראש של ישו. היום נראה הדבר בעיני כחלום רחוק ונשכח. עמדתי לפני חלון ראווה וראיתי בזכוכית החלון משתקף הפרצוף אותו חיפשתי. פנים מביעות סבל וטראגיות. חיש מהר פניתי אחורה, כדי לראות את המקור – לפני עמד “אוסט-יודה”, עלוב, מעונה, נרדף – פליט גליצאי, מאלה שצצו באותם ימים בפראג, בידו האחת אחז צרור במטפחת אדומה ובידו השנייה החזיק בילדה בת 6 בערך. שנים רבות אחר כך ראיתי בתערוכה שאגאלית אותו נושא: בתמונתו “קומפוזיציה בצהוב” תלוי באמצע העיירה הבוערת צלוב, יהודי מעונה אדום שיער… אולם עתה הלכתי בעקבות האיש הזה.
התעמקתי בתווי פניו וליוויתי אותו עד אשר נעלם בבית ישן ב”רחוב חצר המלך” בעיר העתיקה. חמקתי אחריו, ונמצאתי בתוך חבורת ילדים, בעלי עיינים שחורות ועצובות. הם הקיפו אותי, דיברו אלי בשפה מובנת למחצה, אולם הם עוררו בי את ה”אני” השני, אשם היה רדום בתת הכרתי: התודעה של היהדות…
אנא סלחו לי על הסטייה הזאת אל העבר, אולם הדבר קשור בסיפור על איינשטיין. כי באותו זמן הייתי פוגשת פעמיים בשבוע ברחוב הקרוי אז בשם רחוב פרדינגד, בדרכי לבית הספר, מוסיקאי בעל פנים נהדרות, עיניים קורנות וקומה מלכותית גבוהה, אשר נשא כינור בידו… ועכשיו עמדתי מולו כי איינשטיין היה אז פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה על שם קארל בפראג. לא העלית אז על דעתי, וייתכן שגם האחרים לא ידעו אז, כי הוא יהיה אי פעם נושא פרס נובל.
המכונית נעמדה בתוך שלולית, ובעוד הגב’ איינשטיין מתאמצת לנקות את הבוץ ממכנסי בעלה, הייתה לי הזדמנות להתאושש ולהשמיע את פסוקי ברכתי.
איינשטיין בא בלווית ידידים – בני משפחת גליקסמן ממגדל.
היום אינני זוכרת עוד, כמה אנשים ליוו אותו. מכל מקום, ניתנה לי הזדמנות לשוחח פעמים אחדות עם איינשטיין והשבתי בהזדמנויות שונות על שאלות של רעייתו. מאחר שחדר-האוכל הראשון שלנו שכן בקרבת מקום, ממש ליד הכניסה, התחלנו את סיורנו הרגיל בדגניה מחדר-האוכל והמטבח. במרפסת הרחבה עמדו שולחנות, והיות שבאותו זמן אי אפשר היה לקנות מקרוני או אטריות, לשו החברות בעצמן את הבצק ופרשו אותו על השולחן שבמרפסת כדי שיתייבש. ד.ד.ט. לא היה עדיין בנמצא באותו זמן, והזבובים היו רבים והם שרצו על הבצק. כאן הציגה הגב’ איינשטיין שאלה בלתי רגילה. היא פנתה לאחת החברות, אשר הייתה דרך אגב בחודשי הריונה האחרונים, ושאלה: “עלמתי, האם אתם עושים זאת עם צימוקים?” הינף יד אחד על הבצק וכל “הצימוקים” התעופפו.
עברנו אז למטבח, כאן נתגלו תחומי ההתעניינות השונים של האדון והגב’ איינשטיין. היא הייתה היסוד הפרקטי במשפחה. הוא פנה לאחת החברות, אשר מרטה נוצות תרנגולות ושאל אותה למולדתה ולמקצועה בעבר, ואילו הגב’ איינשטיין אמרה, מתוך השתתפות בצער: “גם אתן עודכן מורטות תרנגולות ביד, אצלנו יש כבר מכונות לכך, אשלח לכם מכונה כזאת”. הפרופ’ איינשטיין רצה לדעת, איך מדיח את הכלים לסועדים כה רבים, וכאשר הראו לו את הקערה, התערבה שוב הגב’ איינשטיין ואמרה: “כלים מדיחים במתקן גדול בעזרת מכונות. אדאג שתקבלו מכונה כזאת”.
היום יש לנו כמובן באולם האוכל החדש שלנו מכונות חשמליות להדחת כלים. אילו חיכינו לאותן מכונות שהבטיחה לנו הגברת איינשטיין, היינו חייבות עוד היום לנקות את הכלים בחול, בסמרטוטים ובסבון. מחדר האוכל הישן עברנו אל הבית החדש, השני אשר הוקם בדגניה. הדרך לא הייתה עדיין סלולה, ומכיוון שהייתה זו שנת גשמים, הגיעו השלוליות בשולי הדרך עד לקרסוליים. אולם לא היה בהם כדי למנוע את האורחים מלהעיף מבט לעבר המזרח ולהסתכל בים הכחול ובהר החרמון המכוסה שלג. איינשטיין נעצר ונהנה מנוף הכנרת, ואילו הגב’ איינשטיין, אשר, כאמור, נראתה כאשה פרקטית מאד, פנתה אלי בשאלה: “האם אתן צולות אותן או מבשלות?” תמיד נתגלתה בה עקרת-הבית הפרקטית, אשר ניגשה מזמן לזמן אל בעלה וניקתה רבב כלשהו על בגדו.
בינתיים הגענו אל הבניין הגדול. הילדים המעטים שהיו לנו אז, ישבו על סיריהם, ראשיהם בהירי שיער פנו אלינו והבחנו כמה הם שזופים מן השמש. איינשטיין ניגש את הילדים, ליטף אותם והגב’ איינשטיין אמרה: “הם נראים כפורחים – אולם אין פלא בכך תחת השמש הזאת”.
יותר מזה לא ניתן אז בדגניה לראות. הרפת לא נכללה אז בתוכנית. עלינו איפוא, במדרגות אל המרפסת הקטנה, בה יכולנו לשבת בנחת ולמסור לפרופסור אינפורמציה על המבנה החברתי של הקבוצה, על הוועדות השונות העוסקות בחיי הכלכלה והחברה של הקבוצה. הוא הירבה לשאול לעברם של החברים השונים, לגילם, ולפתע הציג שאלה, אשר הביכה אותי; הוא שאל: “אנא, אימרי לי, מהו היחס בין הגברים והנשים?”
ידעתי כי מרבים לרכל על חיינו, לעיתים לא-רחוקות הייתי נשאלת על ידי תיירים: “המכירה את בעצם את ילדייך?” שום אדם לא יכול היה לשער בנפשו באותם ימים, כי צעירים וצעירות (נערים ונערות) חיים תחת קורת גג אחת ועם זאת אורח חייהם הוא מוסרי. היום לא היו כלל מציגים שאלה כזאת. הבריות היו מתארים לעצמם חיי היפים בקנה מידה גדול. כאשר שמעתי איפוא, את השאלה החשדנית הזאת מפיו של איינשטיין, בערה בי חמתי ואמרתי: “אדוני הפרופסור, אצלנו יש לכל גבר רק אישה אחת”. רגע קט לא הוסיף איינשטיין להוסיף שאלות, אחר כך אחז בידי, ליטף אותה, ובעוד חיוך רחב מבצבץ על פניו ועיניו נוצצות, אמר לאט, אך בהדגשה: “נערתי החביבה, אנו המתמטיקאים מבינים במושג יחס משהו שונה לגמרי: כמה גברים יש אצלכם וכמה נשים?”
היום אינני יודעת עוד, אם צחקתי או תקפה אותי מבוכה.
לך והבן, כיצד מתבטא המתמטיקאי. רק אחת הנני יודעת, כי הבדיחה הזאת נפוצה בארץ בין מקורביו של הפרופסור, כי רק יומיים אחר-כך נסעתי ברכבת עם פרופסור ליאון קלנר, בן דודו של תיאודור הרצל, וכאשר ראה אותי, קרא אלי עוד מרחוק: “מה היחס אצלכם בין גברים לנשים?” מפיו של הוגו ברגמן נודע לי אז, כי הפרופסור איינשטיין נוהג לספר בהנאה רבה את הבדיחה הזאת.
יש להניח כי הנוכחים – שניים-שלושה חברים – לא הבינו את השיחה, משום שלא הגיבו בצחוק או בחיוך, הפרופסור איינשטיין קיבל מידידיו סימן, כי קיים שעון ולוח זמנים. הוא קם ממקומו והלכנו אל המכונית. הוצאתי מהר את פרחי השדה מן הכוס ומסרתי אותם לגב’ איינשטיין. נפרדנו וכאשר הנהג סובב את ידית המנוע, שירבבה הגב’ איינשטיין את ראשה בעד החלון וקראה: “הגידי לי מהר, מה שם המושבה הזאת”. והרי הם שהו שעתיים בדגניה.
