נולד בביילורוסיה בטו בשבט בתרס”ז 30 בינואר 1907 עלה ארצה בי”א באדר  א’ תרצ”ח  12 בפברואר 1938 הגיע לדגניה בתש”ח 1948 נפטר בכ’ שבט תש”ם         7 בפברואר 1980

בנימין, בנם של לאה ואליהו ניימרק, נולד בעיירה היהודית הקטנה סיניאבקה, עיירה מוקפת כפרים, עצי פרי ויערות. רוב יהודי העיירה עסקו במסחר ובמלאכה, אולם ייחודם היה עיסוקם בחקלאות.
תושבי העיירה השתדלו לתת לבניהם חינוך דתי וכן השכלה כללית וציונית.
בנימין היה בן למשפחת סוחרים אמידה. אביו אליהו עסק במסחר, ואמו ניהלה את חנות המשפחה ואת משק הבית.
בהיותו בן שבע או שמונה למד “בחדר מתוקן” שלמדו בו גם עברית. עזריאל נקריץ (שלו) לימד אותו עברית וטיפח בו את האהבה לארץ-ישראל.
בנימין המשיך בלימודיו בעיר גרנוביץ’ הסמוכה לעיירה. את הגימנסיה סיים בווילנה, ושם קיבל גם את תעודת הבגרות שלו. כשחזר לעיירה, השתלב בפעילות ציבורית ענפה ב”החלוץ הצעיר” – שיחות, טיולים ולימוד עברית.
יחד עם דינה לבית טקץ’, שבאה לשם ללמד עברית, הקים את בית הספר העברי הראשון בעיירה. כמו כן יסדו ספרייה עברית ואידית.
למרות התנגדות הוריו עלה ארצה אל דינה שחכתה לו – וכאן נישאו.
בשנים הראשונות בארץ חיו בנימין ודינה בקריית-ענבים. משם עברו לגניגר, וב-1948 הגיעו עם שלושת ילדיהם, עוזי, חגי ונדב, לדגניה. בנם הצעיר ברוך נולד כאן.
הם הביאו אתם מטען רב של ידע, כל אחד בתחומו.
דינה עסקה בענייני חינוך, ואילו בנימין, שהיו לו ידע וניסיון רב בתחום המטעים, פנה לשטח זה.
הוא לא הסתפק בהרחבת הקיים ולכן נטע את מטע האבוקדו הראשון ונתן לו את שמו “גן רופין”. הוא טיפל במטע, טיפחו והרחיבו. הקים משתלת עצי אבוקדו מזנים מובחרים, והפך את הענף לאחד הענפים המכניסים במשק. הוא גם פרסם מאמרים בעיתונות המקצועית על גידול האבוקדו, ומחקריו עוררו עניין רב בין מומחי הענף.
נוסף לידע החקלאי שלו הייתה לו זיקה לענייני תרבות . הוא סידר חדר קריאה, ארגן מסיבות וטיולים והיה פעיל בוועדת ההנצחה.
בנימין אילן הוא שיזם את הקמת קיר הזיכרון לחללי השואה, קרוביהם של בני המשפחות בדגניה.
בנימין היה ער לחיי התרבות של האזור והשתתף בכל אירוע חברתי ותרבותי.
השאיר אחריו את אשתו דינה ואת בניו עוזי, חגי, נדב, ברוך ובני משפחותיהם.

יהי זכרו ברוך