נולדה בארה”ב בכ”ז ניסן תרצ”ז 8 באפריל 1937
עלתה ארצה במאי 1974
נפטרה בה’ אדר א’ תשע”ט 10 בפברואר 2019

בוורלי נולדה בניו יורק, ארצות הברית, בת בכורה להוריה רוז ושמואל בל. אמה רוז נולדה (1915) וגדלה בניו יורק לזוג מהגרים קשי-יום שבקושי ידעו אנגלית ואביה שמואל ביציוק – Bitziuk (בל – Bell השם שניתן לו ב’אליס איילנד’) נולד (1895) בעיירה קטנה ברניבקה – Baranivka שבמחוז ז’יטומיר, אוקראינה. ב-1912 היגר לניו יורק, ובמלה”ע הראשונה  גויס לצבא ארה”ב. הוא למד בתיכון אקסטרני ולאחר מכן התמחה ברוקחות  והקים בית מרקחת משלו.

אחרי בוורלי נולדו שני אחיה: פול-ישראל-פסח ורוברט (בוב) – רפאל. המשפחה לא ידעה מחסור ושמרה על צביון יהודי מסורתי (אך לא דתי). בילדותה נתקלה בגלויים ובאווירה של אנטישמיות במקום מגוריהם.

תוך כדי לימודים בבית ספר עממי צבורי למדה גם ב”היברו סקול”. מגיל 9 קיבלה שעורי פסנתר, מה שעזר לה להתקבל בהמשך לבית ספר התיכון למוזיקה ואמנויות בניו יורק, הידוע כיום כבית הספר למוזיקה ואמנויות ע”ש פיורלו לגוארדיה. שם מימשה את כישרונה בנגינה בפסנתר ובמשחק.

את דוד הכירה באמצעות אחיה פול, שלמד עמו ב”ישיבה קולג”. בוורלי ודוד נישאו כשהיא בת 18 בלבד. לאחר נישואיהם גרו אצל הוריה של בוורלי במשך כחמש שנים. שני הילדים הראשונים זכריה (זק) שנולד ב- 28.05.1956 ופולה שנולדה ב- 19.05.1957 נולדו בניו יורק, בהפרש של שנה פחות שלושה שבועות זה מזו, וגדלו כמעין ‘תאומים’.

בשנים האלה, בעשור הראשון שלאחר השואה, בוורלי הכירה ניצולי שואה צעירים שהגיעו לניו יורק, וכפי שהדבר יתברר בהמשך חייה, המפגש הזה הותיר עליה רושם עז. קשר מיוחד נוצר עם אחת המשפחות האלה (אסתר האלה ובתה גיטה מלכה) שלימים עלתה ארצה והשתקעה בירושלים. בוורלי שמרה אתם על קשר הדוק עד למותה של אסתר, שהייתה ניצולת אושוויץ. בוורלי יצרה קשרים מיוחדים גם עם ניצולות שואה חברות דגניה, והרבתה ללמוד ולקרוא על תולדות השואה.

בשנת 1961 בוורלי ודוד עברו לדטרויט. דוד קבל משרה בהוראת שפה וספרות אנגלית, באחת המכללות בעיר. בדטרויט נולדו יצחק  – 01.02.1962,  יוחנן – 09.03.1965 ולאה – 19.08.1969. בד בבד עם גידול הילדים סיימה בוורלי תואר ראשון באוניברסיטה בלימודי רוסית, ולמדה לקראת תואר שני באותו התחום, לימודים שנקטעו בעקבות העלייה ארצה, ממש לקראת סיומם.

שלהי שנות הששים היו תקופה סוערת בתולדות ארה”ב: ההסלמה במלחמת ויטנאם, הפגנות סטודנטים באוניברסיטאות, תנועת ההיפים, פסטיבל וודסטוק, ומהומות השחורים שפשטו בערים שונות ברחבי ארה”ב. בחודש יולי 1967 פרצו מהומות גם בדטרויט, ובוורלי ודוד שכבר ארזו מזוודות והתכוננו לאפשרות שיצטרכו להימלט, נשארו במקום לאחר שחיילי צבא ארה”ב נקראו להשליט סדר.

האירוע המכריע שהביא להחלטה לעלות לישראל היה פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973. לאחר שנים של ספקות והרהורים לגבי התוחלת של חיים יהודיים בארצות הברית, היה זה ה”קש” ששבר את גב הגמל. בשל גילם המבוגר יחסית במונחים של אז (דוד היה כבר בן 40) הם הבינו שזה now or never.

עם העלייה ארצה, התגוררה המשפחה כחצי שנה במרכז הקליטה בקיבוץ צרעה, ובנובמבר 1974 עברה לדגניה. בוורלי עבדה בחינוך הגיל הרך ולאחר מכן בחדר האוכל ומצאה את מקומה במכונה לשטיפת כלים, שם עבדה כל עוד היא יכלה מבחינה פיזית. כמו כן הייתה פעילה בוועדות, ובמיוחד בכל מה שקשור לטיפול באוכלוסייה המבוגרת. במקביל לעבודתה בדגניה, בוורלי לימדה אנגלית במכללת עמק הירדן, לצד דוד שלימד שם שנים רבות.

את עיקר זמנה הפנוי השקיעה בקריאה ובלמידה. היא הקפידה לקרוא עיתון “הארץ”, למרות קצב קריאה איטי יחסית בעברית. כמו כן המשיכה לקרוא בשפה הרוסית, ובמשך שנים למדה גם ספרדית והאזינה לתכניות ברדיו “רקע” בשתי שפות אלו. בנוסף, כאמור, הרבתה לקרוא על השואה ועל תולדות המשטר הסובייטי.

בוורלי פיתחה קשרים יפים עם הנכדים, ובנוסף לביקוריהם בדגניה היו משוחחים אתה דרך קבע בטלפון. כך מתארת הכלה, עפרית , אשתו של יוחנן, את יחסיה עם שלושת הבנים (נעם, יניב ועידו) דברים נכונים ותקפים באותה מידה עבור כל הנכדים: “בוורלי תמיד התעניינה בכל אחד מהנכדים ונתנה להם הרגשה שכל שיחה אתם חשובה לה וממלאת אותה. נטולת ציפיות ואכזבות, היא עצמה נהגה להתקשר אלינו לפחות אחת לשבוע וביקשה לשוחח עם מי מהנכדים שהיה בבית. שוחחו באנגלית, ושיתפו אותה בהרבה דברים שעשו, הרגישו או התלבטו לגביהם. בביקורים בדגניה הקדישה במיוחד זמן לקשר עמם, במשחק, ספר, שיחה, משתפת בכתבה שקראה וחשבה שתעניין במיוחד מי מהם, מלמדת מילים באנגלית עם משמעות מעניינת, מתעניינת בחייהם ובעיקר מקשיבה, וסבתא בוורלי בהחלט ידעה להקשיב והייתה אמפטית לחושות ולחוויות שהם שיתפו אותה. תמיד בסבלנות ובנועם הקפידה עם על כללים שחשובים לה בבית (ניקיון והגיינה…) ועל חינוך והם תמיד כיבדו אותה. היחסים ביניהם היו לאורך כל השנים יחסים של כבוד, הערכה והרבה מאוד אהבה.”

בתחילת הקיץ של 2007, בהיותה בת 70, עברה בוורלי אירוע בריאותי, סוג של התמוטטות פיזית. לאחר תקופת אשפוז חזרה הביתה אך לא כתמול שלשום. היא נעשתה מוגבלת בתנועה, וכבר לא יכלה להתהלך במרץ על המדרכות כשהיא דוחפת את עגלתה. מאז החלה התדרדרות הדרגתית במצבה, ובעשור האחרון לחייה נעשתה מוגבלת יותר ויותר בתנועה. כל יציאה מהבית היה בבחינת “מבצע” קטן. שנה לפני מותה עברה ניתוח במפרק הירך, ולמרות החששות התאוששה ממנו יפה.

ואולם המגבלות הפיזיות לא הפריעו לה בפעילותה האינטלקטואלית, המשפחתית (כולל אפיה ובישולים) ואפילו החברתית-קהילתית. היא הספיקה והצליחה לעשות הרבה דברים מהבית באמצעות הטלפון והדואר. היא הקפידה כל יום לבקר אצל אמה כשהייתה דיירת בבית יעל, ולאחר מכן כל שבת כשהאם עברה ל”סביון” בבית זרע.

עד יומה האחרון, הייתה בוורלי ערנית, מודעת, אשת שיחה, עם ספריה ועיתוניה לידה.

יהי זכרה ברוך.