הזמנות

ויהי היום ואני קמה ומתרוננת, לנסיעה לטבריה מתכוננת.

לכאורה אין בזה שום מאורע,

אבל לא ככה זה אצל ברנש כמוני, העלול במקום לטבריה להגיע לקוטב הצפוני.

ובכן, לבשתי שמלת שבת, הן לטבריה אני נוסעת,

ואני הולכת לקבל הוצאות, כרטיסים וכמה פרוטות.

רק יצאתי החוצה, וסביבי מחצית הקבוצה,

נשים וגברים מכל העברים,

– מה זה את בשמלת שבת? להיכן את נוסעת?

ודאי לטבריה, כן? טוב מאוד, נחוץ לי משהו מקליין*,

– לטבריה, טוב שאת נוסעת, כבר נואשתי כמעט,

יש לי בשבילך הזמנה קטנה קטנה.

– את לטבריה? קחי לי בקופת חולים מספר לרופא עיניים למחר.

– את נוסעת לטבריה? אה, מצוין, אצל אדם* יש תמונות שלי מוכנות מזמן.

ניסיתי להכחיש את הדבר: איני נוסעת, לא דובים ולא יער.

– אל תספרי מעשיות, הן את בשמלת שבת – את נוסעת, את נוסעת!

ובכן, כלום לא מועיל, והקהל אותי למזכירות מוביל.

גם עזריאל[1] הגזבר אף הוא נוגע בדבר,

כי אצלו עוד מאתמול מוכנות כתריסר הזמנות.

אני היחידה בכל האימפריה שנוסעת היום לטבריה.

אוי, געזונט זאלסטו זיין*… הרי לך פתק לקליין,

וזה פתק לירקוני*, וזה לשוורץ*, שם קחי מדחום, למזלך אף אחד אינו נוסע היום.

והזמנות – לעשרות,

לזה נחוץ ולזה דרוש,

והנה כאן שעון ופתקה לשען, תיקחי אצלו כל מה שיש מוכן.

עוד רק הזמנה אחת, לקחת אצל גלובוס* מנורה של 80 ואט.

ואני באי סבלנות רוצה כבר מהר לברוח, להסתתר,

הן כאן זהו מקום סכנה, הזמנה ועוד הזמנה.

לא הספקתי לצאת והנה, איני יודעת מאין, מאי,

הופיעה זינגר מרים[2], והעניין התחיל עוד פעם:

– מה פתאום שמלת שבת? סימן שלטבריה את נוסעת.

בבקשה הביאי מירקוני 20 גיליונות של נייר צבעוני…

פי תוך חיוך מתכווץ: לעזאזל שמלת השבת שהיא לי לרועץ,

ומרים בינתיים ממשיכה באותו טון: הביאי לי גם מהשען את השעון,

שלחתיו לתיקון לפני יומיים, ואני בלעדיו משתגעת בינתיים.

עוד הביאי לי משיף* דבר, צלחות קטנות שני תריסר,

אני סובלת בגן מחוסר כלים כל הזמן.

עוד הזמנה קטנה קטנה, זה פרטי, בגרוש, סוכריות מנטה עם ראש מצרי, ובכן לא תשכחי?

אה, אני מאושרת שאת נוסעת, אני בלי שעון פשוט משתגעת…

ובכן, תזכרי? לא תשכחי שום דבר? שעון, סוכריות וצלחות שני תריסר.

ואני תוך ריטון מבטיחה נאמנה למלא את כל ההזמנה.

לא הרחקתי עשר פסיעות מהמזכירות, והנה דולקת אחריי היילברון רות[3]

חצי רוטל תפוחי עץ לה נחוץ בלי עיכוב ובלי תירוץ,

הדבר אינו סובל דיחוי – כי זה נחוץ לריפוי.

זוהי אקסטרא הזמנה בשביל שרה הקטנה.

צירפתי גם הזמנה זו לתיק, ואמרתי: די, מספיק!

מיניה וביה והנה באה חיה[4] בריצה, תוך חרדה פן החמיצה,

ואף היא מזמינה דבר קטן, קופסת צבע אמייל לבן

וסליל אספלניות כי תנחום[5] סובל מיבלות.

גם הזמנה זו צורפה לתיק, מה אפשר לעשות? פיקוח נפש יבלות.

החלטתי: אפילו סופה תתחולל, יותר הזמנות לא אקבל.

כמו מתוך שרפה ברחתי בחיפזון, והנה לקראתי יעל גורדון,

ובעיניה קצרות הרואי דווקא מיד הבחינה בי:

אני רואה שמקושטת את, ודאי לטבריה נוסעת,

אה, מצוין, כבר נסעו חברים המון, וביקשתי מהם לקחת את נעליי לשמעון[6],

אך פלוני תפוס, אלמוני עמוס,

אבקשך, חכי לי כאן, זה לא ייקח הרבה זמן.

התרגזתי מאוד, בדרך המלך לעמוד?

הן כל הולך ועובר בראותו אותי מיד ייזכר שמשהו הוא חסר,

והזמנות בלי סוף ובלי קץ יעופו כחץ.

לחכות לנעלי יעל[7] נשארתי והרהרתי,

אולי עוד מעט ויצחק[8] יפתח שירות אוויר, ואז אפשר יהיה להסתתר ממזמיני הזמנות באופן מהיר,

אחת שתיים להתרומם ובעובי שחקים להיעלם.

על השעון הסתכלתי, השעה שמונה וטרם אכלתי,

אך היות שמיהרתי על ארוחת הבוקר ויתרתי.

דרך השדרה רצתי מתגנבת, להסתתר מעין אורבת,

ופתאום אני נתקלת ביונה גרינשפון[9] המטפלת:

“אוי בוז’י מוי”**, לטבריה את נוסעת? הן נואשתי כבר כמעט,

כל הבוקר חיפשתי מי נוסע, אך אין מגיד ואין יודע,

נחוץ לי מעט שמן צבע, חצי בקבוק או רבע.

צירפתי לתיק גם את הבקבוק, הן העניין הוא מאוד דחוק.

שינסתי את מותניי, ורצתי בחיפזון, והנה איחרתי כבר את האוטו השני ולא רק את הראשון.

נשארתי על יד “תנובה” עם תיק ההזמנות לאוטו הבא לחכות.

והנה בתוך חשרת האבק רץ עזריאל[10] כברק,

נושף, נושם ובקושי מגמגם:

יש לברומברג* הזמנה נוספת ופתקה לשני ק”ג מלח אנגלי לרפת

וגם פתקה לסיר לילה מחיימסון* ופתק לקילו שמרים בשביל אהרון[11].

נבוכותי ואתבלבל, הוי, מה רבים צורכי עם ישראל…

ובטבריה, כדרכי תמיד, עמוסת חבילות, הסתבכתי בכל מיני סמטאות ישרות ועקלקלות,

הסתובבתי פה ושם, והגעתי לשפת הים.

רעבה, עייפה, עמוסת חבילות הסתובבתי שם שעות,

ואיך קרה הנס שמשם יצאתי, עד היום איני יודעת.

העיקר שהביתה הגעתי עם ערב כמעט,

את ההזמנות מילאתי פרט אחר פרט, אך מאז נשאר לי תסביך פחד מפני שמלת שבת…

כ”ב אלול תש”ב 1942

** בוז’י מוי = אלוהים שלי

היו ימים

ראשוני המתיישבים הגיעו ל”מערב הפרוע” – שכונת הבתים בגן רופין. ההגירה נמשכת.

במסיבת השבת האחרונה, שהוקדשה ל”עוברים דירה”, שפכה רבקה ליס את לבה בחרוזים:

היו ימים, אותם אני זוכרת, ימי תוחלת וחזון,

התקופה לי עוד מוכרת, היא עודה שמורה בזיכרון.

מעוננו אז תיבת נח, ריהוטנו מנפט ארגז,

והרגשנו טוב ונוח, במה היה צפון הרז?

אוהל דולף, קרוע, מול הכנרת נשקף,

בפנים הכול דל, צנוע, והוא רומנטיקה מוצף…

חדרי מרוהט, מי ידע אז, בסגנונו של היום,

ארגז, ארגז ועוד ארגז, רהיטים ממש חלום.

קישוט שימשה מגבת רוסית, מרבד שק רקום בידי מרים

ומושלמת הייתה התכנית, והחדר מלא טעם.

זוג צעיר אם התחתן לא חלם אז יותר,

רק שיינתן לו חדר בחצר.

והייתה שם אידיליה ללא פגם,

ובלילות הפרות הנעימו זמירות.

גם הדור הצעיר של העגלות בדיר

נלווה למקהלה במה או מה…

אף הזבל אמונים שמר ובמלוא ניחוחו לחדר חדר,

ואף על פי כן אין לתאר כמה אושר ידעו הזוגות בחצר.

שבע נפשות בחדר, והיה טוב וחמים,

ניקיון וסדר ומיטות כגדוד חיילים.

והיום תקופת הפרוזה, ופרוזאי גם הסגנון,

כיום יודעים לעשות פוזה, והתביעות עולות על כל דמיון.

למשפחה עם ילד חדר לא מספיק,

ומה גם אם תורת החינוך אומרת, מתריעה ואוסרת

את הילד בחדר ההורים להחזיק.

משפחה קצת מאוכלסת, ארבע נפשות בסך הכול,

רואה את עצמה מיוחסת וזקוקה למעון גדול.

דירה מרווחת עם נוחיות זוהי עכשיו תביעת מינימום,

ולזה מערכת ריהוט, ואף היא במלוא התיאום.

לחדרי החצר כיום מי יביט, גם חדרי החושה יצאו מהתכנית,

הם כבר באים בחשבון כמוצגים לארכיון.

כי מי יגור כיום בחושה בחצר? הן זה פשוט מצחיק,

כשישנם היכלי פאר ורהיטים מלאי “שיק”.

כי עכשיו תקופת הפרוזה, ופרוזאי גם הסגנון,

מותרות רוצים, זוהי הדיאגנוזה, אך לא רוצים חזון…

ה’ שבט תשט”ז 1957

המוחרמים* שלי

בזמן הראשון חדר רווקות שימש לי מעון.
גם ברוך , על פי הדחק, בדגניה שוב הפך רווק.
אך לא ארך הזמן, ובתור דירת ביניים עברנו לאוהל – דירה מספר שתיים.
ממולנו הכנרת, החרמון לתפארת,
הכול יפה, נחמד, בהיר, עדיין היינו אז זוג צעיר.
כעבור כמה זמן בן לנו ניתן,
ובזכות התינוק קיבלנו חדר רחוק.
ברצינות וכובד ראש ריהטנו בארגזי נפט את דירתנו מספר שלוש.
כעבור זמן קצר התברר שאני מסיגה גבול כי דירתנו נחוצה לטיפול.
לא כתבתי, לא ערערתי, ולדירה מספר ארבע עברתי.
ביני לביני פסק זמן עבר, והנה נולדה גם תמר ,
ובחדר מיטות ארבע ופרספקטיבה להבא.
בינתיים גם לטיפול נוסף פעוטים, תינוקות וטף.
שוב היה עליי לעבור ואת חדרי לטיפול למסור.
כך קרה והתרחש שעברנו לדירה מספר חמש.
טבעי הדבר למדַי שעם הולדת מרדכי
מורגש היה הדבר שבחדר צפוף וצר.
לא הועילו הסידורים וההזזות, על הצפיפות אי אפשר לחפות.
ברם בדלית בררה למצב הסתגלתי, ומשינויים יום יום חדלתי.
הנה מתוך הצורך לבנות את ארץ ישראל נולד גם מיכאל .
הכתירה אותי העדה בתואר “משפחה כבדה”.
שוב הזזתי, שוב סידרתי, ועם שתי מיטות בחדר לא הסתדרתי.
והנה החליטו חושה לבנות לכבדי משפחות.
עם הנדבך הראשון נמצאתי כבר במצב “היכון”!
כי מי כמוני מיוחסת, בעלת משפחה מאוכלסת?
ודווקא להכעיס לא זכתה רבקה ליס,
והוחלט בסך הכול לפצות אותי בחדר יותר גדול.
ושוב המוחרם התחדש, ועברתי לדירה מספר שש.
והנה החליטו במזרח שני בתים להקים, שלמשפחות מאוכלסות יתאים.
מובן שהייתי בתור לאחת הדירות שם לעבור.
טרם שהתייבש הצבע עברתי לדירה מספר שבע.
דירתי – שני חדרים קטנים, טובלים בים של שושנים,
משקיפים מול פני הכנרת, רקע לרומנטיקה נהדרת.
ברם כשהתחלתי להסתדר שוב סבלתי מחוסר,
אך החלטתי עם גורלי להשלים, והנה נולדה בת הזקונים.
מקום למיטה שביעית אין ואַין במלוא מעוף העין,
ולא הייתה כל בררה עוד כי אם שוב לעבור, שוב לנדוד.
את כל בתי דגניה העברתי בדמיון, איזה מהם יתאים לי למעון?
ובמוחי פתאום רעיון ננעץ, להתחלף בדירות עם מרים ברץ,
שדירתם בחושה הכילה שני חדרים וחדרון, דירה בשבילי ממש חזון.
העיקר שמקום שם יש ויש אם אפילו עוד פעם יתרחש.
שבע מיטות ומרווח עדיין, וגם לשמינית מקום לפי העין.
באופן נמרץ הסברתי את העניין למרים ברץ,
ומבלי להתווכח, בלי תביעה לדמי מפתח,
כמעט ללא משא ומתן הסכימה מרים לעניין.
ברוך, כדרכו קר לב, מהחילופים לא מתלהב,
מאידך גיסא הוא ניבא שבהחלט, על העניין כבר למחרת אתחרט.
אני הפעם עם דעתו לא התחשבתי, ובאותו יום את המיטלטלים לחושה סחבתי.
באופן כזה הגעתי לדירה מספר שמונה.
ובכן, עברתי, אך מיניה וביה נוכחתי שגם כאן לא הצלחתי,
כי החושה שימשה מעון לשרצים המון,
עטלפים ועכברים מילאו את כל החדרים.
דרך חלוננו נשקפה המרפסת של מרים, וזו הייתה פנורמה רבת טעם.
מסתבר שפנורמה זו בחלון הפריעה לשיפרה’לי לישון.
היא ערכה קונצרטים בלילות עבורם קיבלתי ממרים מדי בוקר נזיפות.
אף על פי כן הייתה זו דירת קבע בה ישבנו שנים שבע.
ברבות השנים דגניה התרחבה וענייני השיכון היו בכל רע,
אף זוג לא התחתן כי לא היה איפה לשכן,
ועל דגניה איימה סכנת ניוון לרגלי חוסר שיכון.
לילות וימים ישבו חכמים והגיעו לכלל דעה בתים להקים.
ובן לילה דרך נס קמו פיתום ורעמסס,
ככמהין ופטריות הזדקרו קומות והתחילו את היצרים לגרות…
מי שגר בחושה ומי שגר בצריף, כולם רצו את הדירות להחליף.
אין תמה שגם רבקה ליס הוציאה את קלפיה מהכיס.
חמשת בנות ובנים וישיבה בחושה שבע שנים.
ואכן זכו הקלפים, והפעם קיבלתי מעון מתאים,
שני חדרים גדולים ומרווחים, עונים על כל הצרכים.
ואני הייתי מוכנה לשבת כאן עד מאה ועשרים שנה.
הגעתי כבר לדירה התשיעית במספר, וחשבתי: חלס! זה נגמר.
ברם, אין מנוס מהגורל, והנה גזרת ותק עליי נפל:
שיכון ותיקים עם נוחיות הרי אינו דבר פעוט,
ואליבא דאמת שזה קסם בהחלט.
ברוך גם הפעם את החילופים מצא לחסרי טעם
ואיים שלא ישלים ויעבור לחדר רווקים.
לאיומיו לא האמנתי, לפיכך הסתכנתי,
ועוד טרם ניתנה הרשות לעבור התחלתי לשם את המיטלטלים לגרור.
היה אז יום גשם וסגריר, אבל לא היה בכוחו אותי על דעתי להעביר,
וכך הגעתי כבר לדירה העשירית במספר.
בערב הראשון עייפה הייתי ועל קנקן דירתי לא תהיתי,
ברם למחרת רק עין פקחתי ולתימהוני מיד נוכחתי
שכל הריצה וההתלהבות – יסודן בטעות!
כל הדירה שטחה הכיל ד’ אמות ללא פרספקטיבה, כל פעם את הסדר לשנות,
הנישה עמדה מעורטלת ללא מסך או דלת,
ארון קיר בלתי גמור הפגין פה פעור.
הברזים דלפו ללא רחמים והזכירו את עונת הגשמים,
וגולת הכותרת, הנוחיות, טרם היו קיימים אפילו לשם זהות.
במחילה מכבודכם, בכדי להגיע מכאן ברגע ובזמן למקום דנן צריך היה להיות ספורטאי אמן.
הכלל, נוכחתי שטעיתי בהחלט ו א ת ח ר ט.
מיד התחלתי לתור אחרי תכסיס כיצד לכבוש את ברוך ליס.
אודה שבושתי, ולא לחנם, הן ברוך צדק הפעם,
רק שלשום נלחמנו, רק אתמול השלמנו,
וכבר היום שוב ללחום?
לכן החלטתי להכין קודם את הקרקע ולהביא לדיון את העניין בפני ועדת השיכון.
אם לא יהיה כל עיכוב והוועדה תתייחס לזה בחיוב,
להפתיע את ברוך במהלומת בזק, זאת אומרת, להעמיד אותו בפני עובדה מוגמרת.
הכלל, ועדת השיכון תמהה, חייכה ואמרה: טוב, היא תעיין והיא תחשוב.
בינתיים עבר חודש ועברו חדשיים, וכבר הספקתי להתרגל לברז הנוזל בינתיים,
אלא שהשטח המצומצם טרדות לי גרם,
והחלטתי לא להירתע, לעבור ויהי מה!
אבל ברור היה לי שהענין הפעם כרוך במלחמה קשה עם ברוך
ואולי גם במידת סיכון הגונה להישאר לעת זקנה עגונה.
הפכתי במוחי אחרי נימוק משכנע שישמש לי כעין קמע.
“יגעת ומצאת – תאמין”, ואמרתי לו שאני רוצה לעבור בגין
הגעגועים לבנות, געגועים עזים עד כלות, שטורדים את שנתי בלילות.
וברוך רך הלב, נימוק זה ללבו דובב,
ומבלי שנורתה אפילו ירייה אחת הדבר בין שנינו הוחלט.
מיד רצתי לוועדת השיכון ודרשתי דיון.
במקרה הייתה זו שעת רצון והתפנתה אז דירת יונה ודירת אברהם ברהון.
אני הסכמתי מיד, וברוך בינתיים התחרט ומרד.
אך אחרי מלחמה קצת קרה וקצת חמה בכל זאת הוחלט שעוברים בשבת.
נו, ברוך השם, עברנו וגם הסתדרנו,
והיה נחמד ומשביע רצון כי הכול סודר במקומו הנכון.
ובכן, הייתה זו כבר הדירה האחת עשרה במספר.
מרווח היה וטוב, והנה באותו ערב נחתה עליי בשורת איוב,
כי דווקא באותה שבת על בניין השירותים הוחלט,
ודירה זו שאליה רק הספקתי לעבור היא היא הראשונה בתור.
עליי בלי שהיות את הדירה לפנות.
הייתי כהמומת רעם – לעבור עוד פעם???
ברם אלי הוכמן היה סבור שנוכל להמשיך כאן לגור,
כי זהו עניין רק של שבועיים, ועל פי הדחק הן יש כיפה לשמים.
על הצעתו לא ערערתי, וברצון נשארתי,
אך עוד באותו יום כשחזרתי ומצאתי מהפכת סדום,
החשמל נותק והרהיטים כוסו אבק,
אז הוברר לי והומחש שאין מנוס ממוחרם חדש.
לעבור? לאן? איפה יש דירות מהמוכן?
ברם הפעם נתמזל לי המזל, דירה ממש מתת הגורל.
התברר שדירתי הקודמת, מלוכלכת ומזוהמת,
קורי עכביש עדויה, עומדת עדיין פנויה.
א-כלל, מיט א-ביסעל שלעפוניס אופגיקומען, און דער טאטע האט דער מאמען גינומען**,
וכך הספקתי בינתיים להחליף שלוש דירות במשך חדשיים,
וברוך כאן מצא לו עילא ומקום בי לסנוט, בי לנקום:
תמיד געגועים וכיסופים לתמורות, לחילופים.
שיכון צעירים, שיכון ותיקים, כל החיים על גלגלים,
איך זה לא נמאס כל הזמן הווג’ראס***?
לפי האומדן של אלי הייתה זו צריכה להיות דירת ביניים רק למשך שבועיים, והנה עברו כבר חדשיים.
וכשעמד סוף סוף הבניין על סף הגמר נפל פתאום דבר,
שהנה דירה זו דווקא נשאה חן בעיני מישהו אחר, ונדרש ממני עליה לוותר.
הסבך היה כהלכה כי זה איים בעזיבת המשפחה,
ואף על פי כן נדהמתי ולוויתור לא הסכמתי.
וראו אצבע אלוהים, אפילו ברון הפעם לדעתי הסכים,
אך למרות סירובי, עם גמר הדירה נפלה רינה שלדירה זו עוברת לא רבקה כי אם דינה.
התרגזתי, ובאוויר היה חומר נפץ טעון, עד שבאה אליי ועדת השיכון
והבטיחה הרים וגבעות, ממיטב השיכון ומיטב הדירות,
עליי רק להניע את הלשון, ולשירותי מיד יקום ארמון.
עייפה הייתי מכל ההעברות ובלי חלום לנוח ולשקוט.
ובכן, בעניין עיינתי שוב, וביטלתי את הסירוב,
ברצון הייתי מוכנה להמשיך לגור בדירתי הישנה.
הנה על ראשי שוב נתלה ענן, הן בקרוב יעמדו לבנות שירותים גם כאן.
אמנם עדיין הדבר לא נראה בעין, כי כל פעם שוב ושוב מחדש חל עיכוב,
כי בגלל חילוקי הדעות משתנות כל פעם התכניות:
אחד רצה את השירותים בחוץ, השני בפנים, ועל מה שהחליטו השניים השלישי לא הסכים,
וכל אחד להוכיח חיפש שהוא יודע טוב יותר מהמהנדס,
ואפרתי על סף השיגעון, ערך סקיצות קרוב למיליון.
לבסוף הוחלט את השירותים לבנות בפנים.
בא היום ובמפתיע הדבר אליי הגיע,
לבי עליי מיד נפל, הנה חוזר הגלגל.
שוב לנדוד, שוב לעבור, שוב הסיוט של הלוך וחזור.
החלטתי הפעם לא לעבור ויהי מה, הן יש לשנות את השגרה.
ובכן, את הרהיטים כיסיתי, ולהסתגל לכל פורענות ניסיתי.
באמת קשה לתאר איזה תלאות עברו עלינו בתקופה הזאת.
עצביי התמוטטו ואמוני אבד, וחששתי שסופי יהיה במוסד.
אך אין דבר שאין לו שעה, סוף סוף באה הישועה,
תודה לאל וברוך השם, הבניין כאילו הסתיים,
הבית נוקה וצוחצח, ומלבי כמעט נשכח
כל התלאה והעמל, והנה שוב חוסר מזל,
התברר כי הגמר חסר את העיקר,
השירותים הם עדיין בבחינת חלום לעתיד, אך לא להיום.
כי ממשה ועד משה לא קם לביוב מטאור כחברנו משה דרור.
היות שהוא היה גם בחצירים אדם חשוב נתקל שחרורו משם בסירוב, וזה שימש עיכוב.
הנה בא היום בו התגשם במלואו החלום,
התכניות הגיעו למימוש, והשירותים נכנסו לשימוש.
נו. אמרתי – די! עכשיו אנוח, אתנער ממצב הרוח,
נווה לי אסדר לתפארת ולפאר.
אך לא ארך הזמן, ועל ראשי שוב התקדר ענן.
שמועה התחילה מנסרת שעליי לעבור לדירה אחרת,
כי הנה שפרה מתגייסת, ועליי לפנות את הדירה למשפחה מאוכלסת.
ככה זה, חברים, בצעירותי ממוחרמים סבלתי, מפני שכמעט מדי שנה גדלתי,
ועכשיו אותו תהליך בכיוון הפוך, מוחרמים מפני שמספר הנפשות הוא נמוך.
הכלל, לא ארכה השעה, וועדת השיכון לרדת פקדה.
ללא תגובה, ללא סירוב, כדבעי טולטלנו שוב,
ובאופן כזה הגענו כבר לשיכון מספר ארבעה עשר.
עברתי ומיד התייסרתי,
כי החדר היה אטום ואפל, כולו חושך, כולו צל.
לא התבטלתי, ובעניין מיד טיפלתי,
מוכנה הייתי למר גורלי לחזור ומיד לדירה אחרת לעבור,
אך ועדת השיכון הבטיחה שבשיכון ההולך ונבנה יתוקן עיוות זה.
הסכמתי, ובמידת מה עם גורלי כבר השלמתי,
כי במשך הזמן הספקתי להתרגל לחדר האפל,
ואמרתי: די, דייני! מכאן שום סופה לא תעקרני.
הפעם דווקא מצד ברוך בא האות, הוא לא סבל את הדירה הזאת,
לפיכך הוא עצמו בעניין טיפל ולוועדת השיכון את המוח בלבל.
אני לא התערבתי, עמדתי מרחוק, אף שההעברות הפכו אצלי לחם חוק.
ועדת השיכון הרגישה את עצמה חייבת ולכן הכירה בצדקת הבקשה
והבטיחה לנו מועמדות לדירה חדשה.
שוב עברנו. שוב עקרנו, והייתה זו כבר הדירה החמש עשרה במספר.
כאן הסתדרנו כנסיכים עם מרבדים ושטיחים,
וילונות ועציצים, ממש כפריצים:
שני חדרי שינה מרחיבי דעת, כמו אצל כל אריסטוקרט,
ארונות משופעים ממכמני הריכוז, מבננה ועד תפוז.
הכול נוח ומשביע רצון, כבגן עדן התחתון.
אני מקווה שזהו הסוף, זאת המנוחה וזהו החוף.
בזה, רבותיי, הסתיימה הפרשה, חסל סדר פזילה לכל דירה חדשה.
מעכשיו אפילו אם דגניה תקים היכלי מלכים,
אני אשאר בזה הארמון עד יומי האחרון.

כ”ח טבת תשט”ז 1956

* מוחרם = שם החודש הראשון של השנה בלוח המוסלמי, שפירושו המקודש.
בזמן שלטון התורכים התנהלו החיים בארץ עפ”י הלוח שלהם. שכר הדירה היה משולם לבעל הבית ממוחרם למוחרם, ולכן הייתה תמונה נפוצה של אנשים שעברו דירה בחודש זה, וכאשר ראו אותם ברחוב על מיטלטליהם אמרו עליהם: “הם עושים “מוחרם”.
** עם קצת כסף הסתדרנו, ואבא יכול היה להתחתן עם אמא.
***ווג’ראס = (ערבית) כאב ראש

המוחרמים* שלי

כ”ח טבת תשט”ז 1956

המחוקק

על חוף ירדן וכנרת שכנה לה דגניה חבויה ומוסתרת מעין העולם, גלומה ומקופלת בתוך זר הרים שסגרו עליה כחומת סין, רחוקה ומרוחקת מהבלי העולם הגדול.

סגורה כבתוך חביתו של דיאוגנס חייתה לה חיי פשטות וצניעות, חיי עובדי אדמה שקטים, טהורים ונטולי חטא.

חרשה לה דגניה את אדמתה, זרעה וקצרה את שדותיה, ובזיעת אפיים אכלה לחם. בגדולות לא הלכה, ממותרות התרחקה, והסתפקה במועט שבמועט.

וכך עבדה מתוך חדווה ויראת הבורא בקיימה את כל תרי”ג המצוות, הן בין אדם למקום הן אלו שבין אדם לחברו.

מאידך גיסא – כאילו הקפידה ביתר דבקות, כי שררו בדגניה אהבה, מסירות נפש, אחדות הדעה ואחדות הרצון.

קנאה, שנאה וצרות עין לא ידעה דגניה כי חייתה על טהרת השוויון.

ויהי בנקוף השנים, ויישאו בני דגניה נשים. ילדו בנים, ויפרו וירבו וישרצו לרוב. וכדרך הטבע התרבו גם הצרכים ואתם הנהייה אחרי מקורות הכנסה חדשים. וכשהללו התרבו התגלה מחסור בידיים עובדות, ודגניה באה במבוכה.

העבודה רבתה מיום ליום, וכוח עבודה אין. ותתרבה בדגניה העזובה. השדות הצמיחו עשבים, קוצים וחרולים מאין חורש אותם, החלקות עמדו צמאות מאין משקה אותן, כלי העבודה התגלגלו בכל פינה מאין אוסף אותם, ותיאבק דגניה קשה במצוקתה.

ויהי היום, ותקרע זעקת דגניה את שבעת הרקיעים, ותגיע עד לכיסא הכבוד, ותתפלש לרגלי הריבון, ותתבע את תיקון הדבר.

נבוך הריבון: מה אפשר לעשות לדגניה? פועלים שכירים? הרי זו עבודה זרה, רחמנא ליצלן. אולי לצרף עוד חברים לדגניה ולהפכם לשותפים שווים ליצירה? ואם כן, מהיכן יימצאו צדיקים ישרי לב וברי נפש הראויים להיות חברים עם אנשי דגניה ושותפים ליצירתם?

והעולם כולו שקוע בע”ט שערי טומאה.

בעוד הריבון חוכך בדעתו, והנה הופיע לפניו השר הממונה על ענייני החוץ והצעה בפיו: “יש להמציא לדגניה גרעיני הכשרה, והם יפתרו את שאלת המצוקה בעבודה”.

וייטב הדבר בעיני הבורא, אם כי חזה מראש ש”הגרעינים” יטו את דגניה ממסלול חייה ויסיטו אותה מדרך הישר.

עוד באותו הלילה נראה השר לענייני חוץ לאבא בן-יעקב בחלום, ויגולל לפניו בפרטי פרטים את פרשת גרעיני ההכשרה. ויקץ בן-יעקב, ותפעם רוחו. בחזונו והנה דגניה מוצפת “גרעינים” כשדה מלא שיבולים.

מאותו היום התחילה דגניה להצמיח “גרעינים”: נוער עולה, שפייתיים, גורדונאים, צופים, הכשרה צעירה, הכשרה צרפתית והכשרה איטלקית.

ויביאו ה”גרעינים” לדגניה מטומאת החוץ ומהבלי העולם הזה, כי היו ה”גרעינים” לפעמים טובים ומלאים ולעתים ריקים ושדופים ההולכים אחרי יצר האכילה ושטופים בהבלי קומזיצים.

מאז חוללה קדושת דגניה. חולל חדר האוכל על ידי דיבור בקול רם, על ידי צלצול שפות זרות. השולחן שדמה למזבח הפך לבמה של חטוף ואכול, חטוף ושתה, וכל המרבה – הרי זה משובח. וירהיבו הנוער בזקן, וחבר זלזל בכבוד חברו, וגם כבוד המוסדות הופקר: לאספה לא היו באים אלא רק אחרי שלושה צלצולים, וגם אז רק מתי מספר. השינה והסריגה תפסו את המקום הכי נכבד ואת שימת הלב הכי מרובה. הנאומים ארכו לאין סוף וגרמו לבזבוז זמן וקוצר רוח, בעיקר בין הנוער. להפסיק את החבר בקריאות ביניים הפך לפולחן, יושבי הראש התחלפו חדשים לבקרים. להתפזר לפני קבלת ההחלטות הפך לנחלת רבים. בכלל התנהגות הציבור בזמן האספות התנגדה לכל חוקי הפרלמנטריזם.

הכלל, בדגניה השתלטה מעין אנרכיה, רחמנא ליצלן, והחיים עמדו להיהפך לתוהו ובוהו.

בימים ההם חי בדגניה איש אחד. ויהי האיש עניו, צנוע ונחבא אל הכלים. את הכבוד ירא וברח ממנו ת”ק פרסה.

ויחי האיש בחדרו המרוחק, בדול ופרוש משאונה ומהמונה של דגניה. ויכאב האיש את כאב הרוח והתרבות שנרמסו, ושנתו נדדה. לילות על לילות התהפך על יצועו ויטכס עצה בנפשו כיצד להחזיר לדגניה את ברק הימים הקודמים, את השקט והנימוס, את דרכי הנועם והחן.

ימים רבים עברו על האיש בייסורים נפשיים ובמחשבות איך וכיצד להושיע לדגניה ולעזור לה לצאת מהתוהו של דרך לא דרך, מנהגים לא מנהגים, סדר לא סדר, חיים ללא מסורת תרבותית וללא תרבות מסורתית.

וכך עברו שנים.

ויהי היום, והאיש הולך אחרי המחרשה בשדה, ויערה עליו פתאום רוח ממרום, ויתמלא קנאת ה’ צבאות כמים לים מכסים. ויקם האיש, ויעזוב את מחרשתו ואת שדהו, ויתקע בשופר גדול, ויכנס את בני דגניה מקטן ועד גדול, וכה אמר אליהם:

“הנני נותן לכם היום תקנון חדש שיהיה עץ חיים למחזיקים בו!”

ויריעו בני דגניה פה אחד: נשמע ונעשה!

וקולו של האיש הולך מסוף העולם ועד סופו:

כבד את האספה למען קצר את לילותיך.
שמור על הפרלמנטריות למען תדמה לבן תרבות.
שמור על השקט בחדר האוכל למען לא ייהפך לבית משוגעים.
שב במקום אחד כי המקום מכבד את האדם.
שמור על כבוד חברך למען יאריכון ימיך בקבוצה.
יושב ראש לאספה בחר פעם בשבועיים, ולא יהיה לך בלבול מוח.
אל תחמוד מנה נוספת – אין זה תרבותי.
היזהר מאכילה גסה פן יבולע לך.
אלה הם מנהגיך ואורח חייך למען תחיה בהם.
התייחס לתקנון זה כלתעודה היסטורית ותרבותית למען לא תסור מדרך הטוב.

וחדר האוכל בוער כולו בלהבות כי אצלה השכינה מזיווה עליו.

באותו רגע יצאה בת קול והכריזה: גדולה זכותו של זה מזכותו של משה רבנו כי משה רק נתן את התורה ואילו זה יצר תורה, ובזכות זו לא יסורו מחוקקים מבין יוצאי חלציו – עד דור אחרון.

י”ד אדר תש”ה 1945

כוננית

בזמן מן הזמנים היה הדבר ודגניה כולה שרויה בצער,

כי ניטלה מרוב החברות הזכות ליהנות מהעיתונות,

וכשרק היה מופיע עיתון – וייעלם תיכף כחזון.

דגניה מצטערת, רוגזת וסוערת,

מי ומה יוזם המזימה?

ואף אחד לא ידע את פשר החידה.

מי סחב? מי לקח? אולי גבריאל המלאך?

אולי אליהו הנביא את העיתונים מסתיר, מחביא?

מוזרה היא החידה, ואין פותרה ואין מגידה.

אמנם בסוד מסרו מפה לפה כי ידי חברים במעל הזה.

התלחשו על רבקה ליס, גם על צבי[1] הגיס,

ריננו על שמריהו ברהון שנוהג בכליו לשים עיתון.

סיפרו שזינגר מרים מרגישה רק בחדרה בעיתון טעם.

ריכלו גם על החבר ברון[2] שבעניין זה אינו טירון,

רמזו גם שהחברה חיה[3], חלקה לא מעט באותה בעיה.

אך על אמִתותו של הסוד אי אפשר היה לעמוד.

בינתיים רע ומר. לא “הארץ” ולא “דבר”, לא “הצופה” ולא “על המשמר”.

ויכנסו אספות, וידונו בכובד ראש כיצד את הפושעים לגלות ובמה אותם לענוש,

כי אפילו אבן מקיר זעקה על המעשה המחפיר.

נדמה היה לרגע שמצאו פתרון, להכניס לרשימה שחורה את לוקחי העיתון,

אך אם כי הרשימה הייתה שחורה משחור לא הטילה על העבריינים לא פחד ולא מגור.

כלום בזה לא תוקן, והעיתונים נעלמו מזמן לזמן.

ליצחק בן-יעקב חרה בייחוד, הלך והתקין מעין מחוד*,

הצמיד עליו את העיתונים, ותלה אותו על הקיר, ובחגיגיות הכריז והצהיר:

איש בל יהין ובל יעיז עיתון מכאן להזיז!

הלך מתוך הרגשת ביטחון שהערב ודאי ימצא עיתון.

אך במחילה – טעה, עיתון לא היה אפילו כבר כעבור שעה,

כי העבריינים לשם חידוד סחבו את העיתון עם ה”מחוד”.

דגניה כולה סוערת, רוגזת, חוקרת,

הרי זוהי באמת התעללות, חוסר טקט, חוסר תרבות!

ותגיע צעקת דגניה עד לכיסא הכבוד, והקב”ה כביכול לא יכול היה בפניה לעמוד,

וישלח מלאך מודיע לדגניה בדמותה של החברה פניה[4].

אכן, עמדה לדגניה הזכות שפניה נכנסה לוועדת התרבות,

ותתחיל מיד למשש ולגשש, מה אפשר בדגניה בשטח התרבות לחדש.

אכן באה לידי אמצאה גאונית,לסדר בחדר האוכל כוננית

שתשמש מרכז לדברי ספרות, וזה ימנע את ההפקרות.

בן לילה, בלי שהות, נבנה היכל התרבות.

ובחדר האוכל, בפינה מרכזית, הועמדה הכוננית.

קומות לה ותאים ומחלקות ביניים,

כל תא ותא מכיל דבר מה.

הכול ערוך ומסודר: כאן “הארץ”, ושם “דבר”,

תא זה מיועד ל”השדה”,

ובתא הביניים ישנו “מאזניים”.

התא האמצעי מכיל את “הבוסתנאי”,

וכאן בתא הזעיר שוכן מבטחים “הפועל הצעיר”.

בתא למולו במצב יציב שוכן כבוד גם “הניב”.

ה”במעלה” וה”טורים” בשכנות ערוכים וסדורים,

ולמטה בתחתיים ה”פנקס” וה”מבפנים”.

פניה שמחה וגאה על הגאוניות שבאידֵאה,

ואכן, בשפע ישנם עכשיו עיתונים, ספו תמו בריונים.

כך עומדת לה בקרן זווית עמוסת ספרות – הכוננית,

ונושאת בצניעות את דגל התרבות.

אך לא ארך היום ושינוי לרעה חל פתאום.

לאט לאט התחילו התאים להתרוקן, העיתונות להיעלם, כמו שהיה לפני כן,

כי התחיל הסדר לשעמם, וכלאחר יד סחב כל אחד.

פלוני לקח את ה”במעלה” ושכח להשיב, שני היה זקוק ל”השדה” ואלמוני ל”ניב”,

“הפועל הצעיר” אפילו לא נכנס לתא כי כל אחד סחב בבוא החבילה.

את “מאזניים” לא ראו כלל בעיניים.

אחרי כל הצעקה והתעמולה זכו לעיתון רק יחידי סגולה,

כי הסדר לחלוטין נמאס, זה סחב וזה תפס.

ועדת התרבות בצער רב, בראותה את המצב,

פנתה באיומים ובבקשות,

דיברה רכות, דיברה קשות,

התחננה בכל לשון לחדול ממעשי זדון.

אך כל דברי האיום פגעו בקיר אטום.

כך הלך המצב והחמיר עד שביום אחד בהיר

עמדה הכוננית ריקה כמעט, רק עלים בלים בה שרצו מעט.

פנה זיווה, פנה הודה, ניטל יופייה, ניטל כבודה,

כי לא אִפשר הדור לכוננית מסודרת מדור מדור.

לא הוכשרה הקרקע, עודה בור, ושוב עמדנו לפני אבוס שבור,

חזרנו לתקופה הפרה-היסטורית, לפני היות בדגניה כוננית.

ט”ו כסלו תרצ”ט 1939

* מחוד = מכוטל – כלי. כשמישהו היה זקוק לכל מכשיר שהוא ולא ידע את שמו ביקש את ה”מכוטל”.

לזהרה ואליעזר ביום כלולותיהם

בארץ עוץ אשר על שפת הכנרת ישבה לה משפחה לכבוד ולתפארת,
ההורים – שניהם צנועים, שניהם צדיקים תמימי דרך ויראי אלוהים,
ולהם בן ובת.
וכשגדלה הבת אלוהים לה זימן בחור מארץ הסובייטים – ותתחתן.
והוא עול ימים, ישר דרך ותמים, בלי חכמות והתחכמות, ישר, צנוע ופשוט.

ויהי היום, ותזדמן לארץ עוץ בחורה מהחוץ,
והבחורה אף היא תמימה וישרה ושמה זהרה.
וירא הנער את הנערה, ובנפשו הוטלה סערה,
כי אהבה מהרגע הראשון בכל רמ”ח האברים, אהבה גדולה, אהבה בלי מצרים.

אף הנערה אהבה את הנער, לבה רגש, דמה סער,
ויאהבו זה את זה כאח ואחות בתמימות וטוהר לבבות.
סח הנער לנערה, כשמך כן את – זהרה .
שפתותייך שני חן, שנייה כמוך בכל התבל אין!

והנערה אף היא אחריו תשיב: יקירי, כמוך אין בכל תל אביב,
גבוה, זקוף וחסון, הנך ממש כארז בלבנון.
וכך ראו אותם תמיד יד ביד, דבוקי נפש צד אל צד,
עליזים, מרוננים, ממש כזוג יונים.

והנה דפקה מלחמה בשער והפרידה בין הנערה והנער,
ויעזוב הנער את המקום, וינדוד למרחבי הנגב והדרום,
נתון לסכנות במשלטים ובקרבות.
אך בכל המצבים לא הסיח מהדעת כי זהרה היא לו, רק אחת.

אחת ויחידה בכל היקום, שנייה כמוה לא הייתה ולא תקום,
ועל משכבו בלילות, במשלטים ובחפירות,
היה שוכב נים לא נים, כולו ערגה וכיסופים,
וכל נימי נפשו רוויים כמיהה וגעגועים.

היה מופיע היצר להדיח ולהסית: הא, בחור, שא עיניך אל השולמית,
ראה את ורד לחייה, שני חן שפתותיה, שתי עיניה לפידי אש, הא, בחור, קום קדש!
והנער צעיר, בכל חומו עומד, אך אוטם אוזניו, חלילה לו מהיות בוגד,
את זהרה לא ימיר ולא יחליף אף בבת וזיר או בבת כליף.

וייחר אף היצר על אזלת ידו להכשיל, ויחליט אף את הסיטרא אחרא להפעיל,
ויזעיק את הלילית עצמה לשירות הדבר.
ותבוא לילית ותתייצב לפני הנער, צבועה, מפורכסת ופרועת שער,
ותתחיל בלהטיה את יצרו לגרות, אך הנער עוצם עיניו מראות,
לועג ליצר, מפני לילית אינו חושש, דמותה של זהרה לו כעמוד אש.

אף הנערה נאמנה ומסורה לנער, אינו קיים בשבילה דבר.
אינה רואה ואינה שומעת, ומכל הסובב אותה מסיחה את הדעת,
כי בכל הווייתה משובצת כנזר דמותו הזקופה של אליעזר .
הגעגועים הציקו לה, ולבה המה וסער, כי כלתה נפשה אל הנער,

ולבסוף לא יכלה יותר את סבלה לשאת, ותחליט בעקבותיו לצאת.
ותלך אחרי הנער בכל הסכנות, בדרכים ובחזיתות,
לא הפחידו אותה רעמי התותחים, לא הרפו את רוחה שריקות הכדורים,
וכצל הרואה ואינו נראה ליוותה את הנער בכל סופה וסער.

והנה בא היום שבכנפיו הביא שלום,
המלחמה ספה תמה, ואחרי סבל של שנים אל חיק אבותם שבו הבנים,
ובפיהם סוד צנוע: אימא, אבא, מתחתנים להווי ידוע.

ולמעלה שר האהבה רעש, הקים בכל שבעת הרקיעים,
את כל הפמליה כינס, ואהבת הזוג הרים על נס.
בדורנו אהבה כזאת איננה כלל בנמצאות.
בזמננו, שמנהג הוא במדינה: היום חנה ומחר פנינה,
ראויה אהבה נאמנה כזאת לפרס, ואין לעבור על זה כך, חלילה וחס.

וייראו הדברים טובים וישרים, והוחלט פה אחד ללא פילוג
שבתור פרס הקב”ה בעצמו ובכבודו יברך את הזוג.
וביום הכלולות יצאה בת קול והכריזה: זהרה ואליעזר!
בזכות אהבתכם הגדולה והכנה לא יסופו אהבה ואושר ממשכנכם.

ייכון ביתכם לעד!

1949

על מסיבה אחת שלא התקיימה

ברקיע השביעי רעש היום הו-הא, עומדים שם היום בפני בעיה חדשה,

ועדת התרבות של דגניה במצוקה, לנושא מסיבת שבת היא זקוקה.

אזל אצלה כל המלאי, חסל סידור נושאים ודי!

כבר שימשו נושאים: הלול, הרפת והמכוורת, הצנון, השום והחזרת,

היקב והגורן, הברוש והאורן,

הירח והשמש, גם הגשם של יום אמש,

גם לא נעדר מקום העינב והתמר.

גם תפוחי האדמה במסיבות קרנם רמה,

ומחוץ לנושאי החקלאות יש גם גולה וציונות, סופרים וספרות.

גם מהנושאים על הטבע הדומם הנוער בדגניה אינו משתעמם,

לפיכך כבר נערכו מסיבות לכוכבים ומזלות,

מכל הבא ליד, אפילו השלג של אשתקד.

גם לאבן וגם לעץ, ועכשיו הקיץ הקץ,

אזלו כל הנושאים מהשוק, והמצב מאוד דחוק.

בוועדת התרבות עוטה אבל בייחוד

חברתנו מירסקי מרים[1], שמצב רוחה מעומעם,

כי גדול המשבר, השבת מתקרבת, ונושא למסיבה חסר,

כבר חיפשה לילה ויום, ואין שום מראה מקום,

האוצר דלל – אין, וחסל!

למחשבה שאפשר בלי מסיבת שבת פעם מזדעזעת פשוט מרים.

לפיכך לנוכח פני הסכנה הסיקה מסקנה

שבדלית בררה הפעם יהא נחוץ נושא מתוצרת חוץ.

מתפללת מרים לבורא עולם שישלח נושא משם.

אנא, אלוהים, קדש שמך ברבים,

אל תיתן שקדושת שבתך תיפגם ושהנוער כולו ישתעמם.

אנא, אלוהים, נושא למסיבה לנו שלח, יהא זה אפילו על גיוס או פלמ”ח.

הדברים רק יצאו מפיה, ומיד כל הכת של מלאכי השבת

עטרו את התפילה עטרת הוד ויביאוה לפני כיסא הכבוד.

ויזדעזע אלוהים, וינועו אמות הסִפים:

שומו שמים! מפח נפש כזה, לדגניה יחסר למסיבת שבת נושא,

זה הן עלול להעכיר את מצב רוחו של הדור הצעיר.

מפני דחיפות העניין כינס מיד לישיבה שלא מן המניין

את כל הפמליה והסנאט לדון בזה הפרט.

מיד נדחו מפני זו הפרשה כל דיוני ים ויבשה.

מיד הוסרו מעל סדר היום פצצת המימן ופצצת האטום,

מלחמת קוריאה ומלחמת מפא”י-מפ”ם, על הכול האפיל זוהר תפילתה של מרים.

במרכז הדיון עמדה השאלה של נושא הגון,

לא בנלי ולא נדוש כי אם נושא חדש בתכלית החידוש.

הפמליה דנה שבעה ימים ושבעה לילות, אולם בכול כבר קדמה לפניהם מרים,

ובכל שבעת הרקיעים לא נמצא כמעט נושא שלא שימש כבר למסיבת שבת.

כי בעניין זה אין למצוא למרים מתחרה,

כי מי כמוה בעלת המצאות להמציא נושאים לעשרות,

מדי שבוע בשבוע באופן כה שקט וצנוע.

הכלל, הביאו מהמזכירות את הדפתראות, אולי ימצאו שם נושאים למסיבות.

המזכיר דפדף ועלעל, והנה תודה לאל

נמצא כתוב ביומן שחור על גבי לבן שלפני שלושים שנה בי”ג בחשוון

התמזגה קבוצת רחובות* עם דגניה אם הקבוצות.

מפני החשיבות ההיסטורית של הפרט מן הראוי להקדיש לו מסיבת שבת.

לא סתם מסיבה כי אם מסיבה רבתית על כוס תה עם ביסקוויט.

בכל שבעת הרקיעים שמחה וששון, נמצא סוף סוף לבעיה פתרון.

הוחלט להמציא למרים את הנושא מיד על ידי שגריר מיוחד,

והגורל על רבקה ליס נפל.

באחד הלילות בדיוק בחצות נגלה לרבקה בחלום שר המסיבות.

גולל לפניה את העניין שלפני שלושים שנה בי”ג חשוון

באה קבוצת רחובות בחסד אלוהים עם דגניה א’ בברית הנישואים.

מן הצדק והדין את המאורע במסיבה יש להפגין.

לפיכך יש להזעיק בלי שהות את ועדת התרבות,

שצריכה לעשות וצריכה לפעול בעניין זה הגדול.

אף עלייך, רבקה, להיכון, להפעיל את הכישרון,

להתאזר עוז ועל דא והא לחרוז.

הקיצותי בבוקר ולבי פעם, והחלטתי עוד באותו יום למסור את הדבר למרים.

ברם לא נתמזל לו לנושא המזל שהועיד לו הגורל,

ולא התגלגלה הזכות לוועדת התרבות

ליהנות ממציאה שכזאת.

גם ל”קבוצת רחובות” המזל לא התמזל להיות חתני יובל.

כי דווקא באותו יום בבית החולים נתפנה מקום

והוזמנתי ללא דיחוי לשם ניתוח וריפוי.

מראשי הכול פרח, החלום טושטש ונשכח,

ומשום כך, כמובן, לא התקיימה המסיבה בי”ג חשוון.

עלינו להשלים לחכות ליובל החמישים.

הבה נקווה שאז מזלנו יאיר ודגניה תְייבֵל אותנו מבלי שיצטרכו על המאורע מגבוה להזכיר.

אז תוקדש לנו מסיבה רבתית בוודאי.

ובכן, חברים, בעוד עשרים שנה כה לחי!

כ”ח חשוון תשי”ג 1952

* קבוצת רחובות – ה”רחובותים” – קבוצת השלמה לדגניה [שבה היו גם רבקה וברוך ליס ] שהגיעה מרחובות ב-1922.

על ניצחון אחד (קצת היסטוריה)

מוקדש לבעל הניצחון

הנה שב מנוח[1] מתל אביב וכולו קורן מזיו

כי נחל שם ניצחון אצל כוכב התאטרון.

לא בכדי הוא שמח, חביב ומתבדח,

לא תמיד, רבותיי, מזדמן ניצחון כה מעניין.

היות

שבוועדת היובל הוחלט ברוב דעות

כי נאומים רק יהיה משעמם, לכן יש צורך להזמין מדקלם.

אם כבר להזמין אמן אז כדאי מ”הבימה”, אח, אילו רובינא[2] הסכימה.

רובינא בעצמה ובכבודה, בכל עוז תפארתה והודה.

מובן שעל יוסף ברץ הוטל לנסוע אליה בתור רץ,

כי למי כמוהו יש הזכות למלא את השליחות?

וישכם יוסף, וימהר חיש, אץ ורץ אל הכביש,

בכדי חלילה שלא יאחר לרובינא את הבשורה לבשר.

בא לטבריה, ומשם האוטומוביל לתל אביב אותו הוביל.

רד היום, הערב בא, חכה חיכו לידיעה,

ופתאום התרגש אסון, בשורה רעה בטלפון:

רובינא לא תבוא. אינה יכולה כי מנוזלת היא וחולה,

ומדגניה הייתה התשובה: תביא אותה ויהי מה!

יוסף הלך שוב להשתדל, כי מה טעם בלי רובינא לחוג יובל?

אצל מנוח הנשמה מפרפרת, אינו עוזב את השפופרת.

שוב ידיעה בטלפון: היא לא תבוא בעד כל הון!

יוסף אמנם טרח עמל, אך כלום במחילה לא פעל.

ויתהלך מנוח במצב רוח, ובדגניה התחיל ויכוח

אם בכלל יש כאן מקום ועכשיו להביא אמן.

ה”בעד” טען: אי אפשר רק בנאומים כל הזמן.

ושוב נקרא יוסף לטלפון: שמע! בלי רובינא הייפט זיך ניט און*,

ואצל ה”ב ע ד” הנשמה נתונה על כף היד:

באה – אינה באה, באה – אינה באה, והעניין חוזר כל שעה.

למחרת שב יוסף בשיברון לב, מדוכא וכואב,

ואתו ידיעה אחרונה: “הבימה” אינה נותנת את רובינא

הדבר נפל כרעם ומחץ את לב כולם,

וישתרר אבל, רחמנא ליצלן, כי התמוטט כל הבניין.

מנוח מורד ואינו משלים: אי אפשר לזה להסכים!

יש לפעול בחכמה ובביטחון, כי אין דבר העומד בפני הרצון.

וייקח מנוח לעצמו ייפוי כוח,

ומבלי להתמהמה, מבלי להמתין, את התיק לדרך מיד הכין.

כל הלילה היה ער והכין בגדי פאר,

התרחץ והתגלח, ומרש! את רובינא לנצח!

איך הסתדרו שם העניינים זוהי פרשה סתומה, כמוסה וחתומה.

אלינו רק הגיע הד רחוק שהתנשק עם רובינא, די מתוק,

ומה שהיה עוד לוט ערפל וסוד.

ברם ידוע לכולם מקטן ועד גדול שמנוח שב עטור בזר הניצחון.

בעצם לנו אין כל עניין בכל מהלך המשא ומתן,

חשוב ומעניין שמנוח שב קורן,

והודיע בצהלה: רובינא באה! רובינא באה!

אמנם הפרשה בזה עוד לא תמה, ישנם פרטים עוד כמה וכמה.

הנה פרט חשוב שעליו עדיין לא כתוב:

איך שבסידור עבודה מתוך פתוס סידרו דווקא את עמוס[3],

שהוא ייסע לחיפה לקבל את רובינא לחג היובל.

איך שהוא התקשט והתרחץ, כולו מזהיר, כולו נוצץ,

עטוף זוהר, עטור הוד, וכולו אומר כבוד.

ובאמת פגישה מיוחדת במינה הייתה בין עמוס ורובינא.

ועוד פרט שחשוב לדעת

שדגניה בירכה ברכת “הגומל” שניצל כבוד היובל,

ולמנוח לאות הוקרה ותודה מסרה לשנה את יומן העבודה.

1935

התחברות לאתר

התחברות

הזמנות

הזמנות

היו ימים

המוחרמים* שלי

המוחרמים* שלי

המחוקק

כוננית

לזהרה ואליעזר ביום כלולותיהם

על מסיבה אחת שלא התקיימה

על ניצחון אחד (קצת היסטוריה)

היות

ועוד פרט שחשוב לדעת

תוכן עניינים