נולדה בדגניה בט”ו בשבט תרע”ז7 בפברואר 1917נפטרה בא’ ניסן תשכ”ה3 באפריל 1965

בת בכורה לזהבה ולאבא בן-יעקב, שעלו מרוסיה והיו מוותיקי דגניה, אחות ליוסיק ונירה.
שרקה הייתה הילדה הרביעית שנולדה בדגניה.

חום הקיץ הכבד והתנאים הקשים העמידו את ההורים ואת החברים בפני בעיות שלא הכירו, ולא היה עם מי להתייעץ. רוב “המומחים” טענו שבאקלים כזה אי אפשר בכלל לגדל ילדים. בתקופות החום הקשות היו הילדים והמטפלות נוסעים למקומות קרירים יותר, כמו נצרת או צפת, עד שיפוג החום.

אין ספק שהראשונות הטביעה את חותמה על ילדותה ועל נעוריה של שרקה. היא גדלה עם מספר קטן של ילדים בין אנשים מבוגרים, בעלי חזון, שנאבקו על דרך חיים חדשה ונתקלו בקשיים ובאכזבות.

שרקה הייתה ילדה רכה ועדינה, שופעת אהבה לכל, ואפופת חום והגנה של הסובבים אותה.  היא לא קיבלה השכלה מסודרת מפני שעדיין לא הוקם בית ספר בדגניה, אך המעורבות בחיי המבוגרים, רוח החזון והתמימות מילאו את החסר.

תמיד כמהה לראות ולדעת מעבר לתחומה הצר. הייתה נערה ערה ופתוחה למה שנעשה סביבה. היא אהבה תנ”ך וספרות, ובמיוחד את שירת ביאליק, טשרנחובסקי ושניאור.

זכרה בעל-פה שירים רבים, ואהבה לדקלם אותם.

האהבה והקשר שחשה לדגניה, לאנשיה ולנופיה היו עמוקים מאוד, והמעבר לחניתה עם נישואיה למשה היה קשה. בחניתה הקימה יחד עם משה את משפחתה, שטיפחה באהבה רבה, ושם נולדו להם ארבעת ילדיהם: רותי, דיתה (שנקראה ע”ש יהודית בת דגניה, שנהרגה במלחמת השחרור), אמנון ואייל.

בחניתה עבדה עם ילדים מגיל ינקות ועד לגיל הנעורים, השקיעה הרבה מחשבה ואהבה בטיפוח בתי הילדים שעבדה בהם, ודאגה לכל ילד ולצרכיו המיוחדים.

היא לא הייתה שלמה עם הלינה המשותפת, שהייתה נהוגה בחניתה, והתגעגעה ללינה המשפחתית, שהורגלה בה בדגניה.

עיקר תרומתה של שרקה היה בשטח החברתי. כאחת מראשוני הילדים בדגניה נשאה אתה את רוח הקבוצה בראשיתה, והביאה ממנה אל חניתה בצעדיה הראשונים.

שרקה אהבה לכתוב וידעה לבטא את רגשותיה ואת מחשבותיה בסגנון פיוטי ובהיר.

היא הביעה את רגישותה לילד ולחבר לא רק במילים, אלא גם במעשים.

היא הייתה אשת קבוצה נאמנה, תמיד מטה שכם, תמיד מוכנה לעזור. הייתה אחד מעמודי התווך של חניתה. גם הילדים וגם החברים ראו את הייחוד שבה.

אמר עליה אחד הילדים שטיפלה בו: “עיניים קטנות ואפלות לה, אך מתוכן נשקף כל טובו של העולם, ובהביטך בן מיד הרגשת את חומן על פניך”.

וכתב עליה חבר: “תמיד היית האם – לילדי הקטן, לילדיך את, לבנים שחינכת. אהבת-אם

וחרדת-אם לכל”.

נפטרה לאחר מחלה ממארת בגיל 48.

השאירה אחריה את משה בעלה ואת ארבעת ילדיהם.

יהי זכרה ברוך