נולדה בפולין בב’ ניסן תרנ”ו 16 במרץ 1896 עלתה ארצה ב1920 בדגניה משנת 1921 נפטרה בכ”ד טבת תשמ”ט 1 בינואר 1989

יהודית נולדה בעיירה בוצ’אץ’ בגליציה. להוריה איטה וברוך כהן היא התייתמה מאמה בהיותה בת שלוש.
לאחר שאביה נשא אישה אחרת גדלה אצל סבתה. בהגיע יהודית לגיל 12 עזבה אותה סבתה ועלתה לארץ ישראל כדי למות ולהיקבר בארץ הקודש. יהודית חזרה לבית אביה, ובו סבלה מיחסה הקשה של אשתו.
היא הייתה תלמידה מצטיינת, העבירה שיעורי עזר לילדים מתקשים, וכך השתכרה לפרנסתה.
בגיל 14 סיימה את בית הספר העממי, ויצאה מהבית להיות מורה-מטפלת לילדי משפחה שגרה בכפר, שם עשתה גם את עבודות הבית.
על אף כישרונותיה לא ניתן לה להמשיך בלימודים.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נדדה יהודית ברחבי אירופה יחד עם פליטים יהודים אחרים, כשהיא דואגת במסירות לילדי המשפחה שאצלם עבדה. לבסוף הגיעה לברלין, שם חיה במצוקה ובבדידות, נאבקה על פת לחם ועבדה למחייתה בכל עבודה מזדמנת.
היא רצתה להיות אחות, ולכן עברה לווינה. עבדה שם בתנאים קשים ביותר בבית חולים לחולי שחפת.
ב 1919 הצטרפה לתנועת הנוער הציונית “הפועל הציוני” והחלה להתכונן לעלייה לארץ.
בשנת 1920 עלתה עם משפחה ציונית מווינה והגיעה לביתניה.
קיפניס, חבר דגניה, שלימד את החלוצים עברית בבתניה, הכיר אותה שם והציע לה לבוא לדגניה. היא נענתה לפניתו וב-1921 באה לדגניה. אישה צעירה, יפת מראה, בעלת מבט עצוב. בדגניה פגשה את דוד שמטרלינג (גלעד), חקלאי ומשורר רומנטיקן, ונישאה לו.
כאן נולדו ילדיהם: אהרון ואשר.
האקלים והעבודה היו קשים, אך יהודית, למודת הסבל והעמל, השתלבה בחיי העבודה והחברה, ובהתמדה רכשה את השפה.
היא לא שכחה דבר מעברה, זיכרונות סבלה ובדידותה מימי נעוריה ליוו אותה, ולבה וביתה היו פתוחים לכל עולה חדש שהתמודד עם קשיי הקליטה. היא עזרה ותמכה בצעירים בודדים. שנים רבות עבדה במטעים יחד עם דוד בעלה. יחד היו יוצאים עם בוקר לכרם או למטעי הזיתים, חבושי כובעי קש וחגורים במזמרות, ויחד חוזרים עם ערב לאחר יום עבודה מייגע וחיוך על פניהם. במהלך השנים עבדה גם בלול, במתפרה ובמטבח הילדים. כל עבודה עשתה בחריצות, והתמידה בה.
קיימה יחסי חברות נפלאים עם יעל פרנקל וצילה ברקוביץ. יחד בילו את זמנן החופשי תוך דאגה ועזרה הדדית.
מקום עבודתה האחרון היה במחסן המצרכים.
היה זה מחזה מרגש לראות אותה בלכתה לעבודה או בשובה הביתה כשהיא פוסעת לאטה ומזמזמת לעצמה שיר, בקול ערב ובדייקנות נפלאה.
כשנשאלה מה שלומה הייתה עונה: “אני מאושרת שאני יכולה לעבוד. בנעוריי מכרתי את עבודתי לזרים, אבל פה אני עובדת למען חבריי”.
השאירה את שני בניה רוניק ואשר ובני משפחותיהם.

יהי זכרה ברוך