נולד בדגניה בכ’א סיון תרפ”ד 23 ביוני 1924
נפטר בט’ז אדר תשנ”ח 14 במרץ 1998

אמנון, בנם של דבורה ומרדכי וינר, שהגיעו לדגניה כהשלמה במסגרת “הקבוצה הרחובותית” בשנת 1923, ואח לרותה.
אמו נפטרה בשנת 1946. אביו נשא לאשה את ברכה לבית אינדיג. נולדו להם בנצי ויוחנן, אחיו הצעירים של אמנון.
כשסיים את לימודיו השתתף בפעילות ה”הגנה” ושרת במסגרת פלוגות החי”ש.
בשנת 1944 הכיר את אלה שהגיעה לדגניה במסגרת הפלמ”ח. הם נשאו בשנת 1946, הקימו משפחה ונולדו להם: אהוד-אודי, עפר, דבורה’לה ועמרי.
בשנת 1951 נפטר עפר ממחלת שיתוק ילדים.
בשנת 1954 כשגל העלייה הציף את הארץ, ירדה המשפחה לדרום, לחוות איבים ושם, תפקידו של אמנון היה להדריך את הצעירים שבאו ליישב את הנגב. בנוסף לכך תמך בתושבי המעברות ומושבי העולים והשתדל להקל עליהם את חבלי הקליטה. לאחר שנתיים של פעילות חזרה המשפחה לדגניה. אמנון יצא ללמודים במדרשת רופין והכשיר עצמו לתפקיד של מרכז משק. בצעירותו עבד עם יצחק נול כנהג על המשאית הראשונה של דגניה ובענפי החקלאות רפת וירקות.
בשנת 1960 עבד ב”עוף טוב” שבבית שאן.
בשנת 1963 עבר תאונת דרכים קשה וכשהחלים נכנס לעבוד בהנהלת החשבונות.
בשנת 1967 הצטרף לצוות שהקים את מפעל התעשייה “טולגל”.
בשנת 1979 סיים את תפקידו ב”טולגל” והכשיר עצמו כתמחירן, תפקיד אותו מלא עד יומו האחרון.
הענפים החקלאיים בהם עבד: רפת וירקות, ובצעירותו עבד עם יצחק נול כנהג על המשאית הראשונה של דגניה.
היה מעורה בחיים החברתיים והמשקיים ואת דעותיו הביע בע”פ ובכתב.
רותה אחותו נפטרה שנה לפניו ואת ההספד שכתב לזכרה כבר לא הוא קרא.
השאיר אחריו את אשתו אלה, בניו ונכדיו.

יהי זכרו ברוך