נולדה ב-י”ב כסלו תרע”ה30 בנובמבר 1914עלתה ארצה בשנת תרצ”ושנת 1936נפטרה ב-ט”ז אדר א’ תשס”ח22 בפברואר 2008
חוה נולדה בעיר נייסה (Nisse) בשלזיה, שהייתה אז חלק מגרמניה, להוריה רוזה וארתור קוכמן. שם נעוריה היה אווה קוכמן. משפחתה התפרנסה מבית מסחר גדול לבגדים. אביה היה חובב מוסיקה נלהב והנחיל לחוה את אהבתו זו. בנייסה, קבלה חוה את השכלתה אולם נאלצה לעזוב את ביה”ס התיכון בגלל עליית הנאצים לשלטון. המשפחה עברה להתגורר בברלין מתוך מחשבה ששם יהיה יותר בטוח. השתתפה בהכשרה חקלאית של צעירים יהודים, כהכנה לעלייה לארץ, בנוינדורף (Neuendorf), בהכשרה למדה גם עברית, אם כי לקרוא עברית כבר ידעה מהבית, מהקריאה בסידור. בשנת 1934 הכירה שם את בעלה לעתיד- שאול (מרטין) נטר. היא עבדה בגן הירק והוא היה רפתן.
חוה ושאול החליטו להתחתן ולעלות לארץ בהזדמנות הראשונה, כשיהיה להם סרטיפיקט. הם אכן התחתנו בשנת 1935. שנה לאחר מכן עלו לארץ עם קבוצה של “מכבי הצעיר” שבה היו חברים גם בטי ירמיאס (לימים בטי כהן) ואלי ולדק. הקבוצה הגיעה לדגניה א’ להכשרה והייתה מיועדת להצטרף לקיבוץ מצובה, אבל שאול רצה להשאר בדגניה, וכך היה.
בשנת 1938 נולדה זמירה, הבת הבכורה. חוה נסעה ללדת בבית החולים בעפולה ברכבת בליווי אלי ולדק שהיה “גפיר”, שוטר יהודי בתקופת המאורעות,. שאול התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולא היה בארץ כשנולדה בתם השנייה, עפרה, בשנת 1943. לאחר המלחמה חזר שאול והביא לדגניה את הוריו, יצחק (אויגן) ועליזה(לואיזה). הוריה של חוה ואחותה ז’נט ניספו במחנות והיא לא הרבתה לספר עליהם לילדיה.
משפחת נטר אימצה את יהודה בירנר. יהודה הגיע לדגניה עם קבוצת “ילדי טהרן”. כל המשפחה התגוררה בחדר אחד עד שעברו לדירה קצת יותר גדולה בחושה, בבית הבנוי מלבני בוץ. יהודה נפטר ממחלה קשה וחוה, שאימצה אותו לליבה, הצטערה צער רב.
בט”ו בשבט 1948 נולד הבן השלישי בן ציון , שכלם כינו אותו – בני. במלחמת העצמאות נפל שאול בקרב על הגנת דגניה ובני רק בן שלושה חדשים. חוה נותרה לבד, עם שלושה ילדים לצד הוריו המבוגרים של שאול.
בשנת 1951 התרחבה המשפחה, ונולדה אריאלה, הבת הרביעית בעלת העיניים הירוקות והיפות כמו של אימה, ונפש של אומנית.
לחוה היה כישרון דרמטי, כשהצליחה להשתלט על השפה העברית הצטרפה לחוג הדרמטי והופיעה בהצגות בהצלחה רבה. זאת על אף היותה אישה ביישנית ומופנמת. חוה עבדה בטיפול בילדים ובמכבסה, עד שנשלחה לקורס תפירה. מאז היא הצטיינה בהכנת ביגוד לכל ילדי דגניה, עבודה שאהבה והביאה לידי ביטוי את היכולת האומנותית שלה.
כשהגיע בני לגיל הגיוס לא יכלה חוה להתנגד לרצונו להתגייס לחיל קרבי והוא בחר בחיל ההנדסה. חוה: “דאגתי, נכון, אבל בכל זאת הוא עבר את כל המלחמה בשלום ורק אחרי שנה קרה מה שקרה. זה בדיוק כפי שאירע לאביו…” בני נהרג במלחמת ההתשה בשנת 1968בקרב כראמה, במהלך הקמת גשר על הירדן.
למרות האובדן שפקד אותה שוב ושוב הייתה חוה אישה אופטימית והתרכזה תמיד בדברים המשמחים שבחיים. היא נישאה לארווין גדיאל בשנות החמישים לחייה ועברה לגור עימו בטבעון. היא חלקה עימו חיים נעימים וביתם המוקף גינה מטופחת היה אהוב מאוד על הנכדים. הם אימצו יחדיו קשישה נכה וערירית שהתגוררה בקירבת מקום והיא הפכה לבת משפחה. הקשר עימה נמשך 18 שנים. חוה סיכמה זאת כך: “כאשר נותנים מקבלים שבעתיים”.
חוה נפטרה בשיבה טובה ונקברה בדגניה א’.
יהי זכרה ברוך
