נולד בתל אביב  בט”ו בשבט תרפ”ח 6 בפברואר 1928
בדגניה משנת תשט”ז 1956
נפטר בי”א סיון תש”ן 4 ביוני 1990

הוריו של אבשלום, מלכה ויצחק, עלו מפינסק בתרפ”ב – 1922.
אבשלום, השלישי מבין ארבעה בנים, גדל בבית פועלים. ההורים היו חברים בתנועת הפועל המזרחי, אביו היה פועל דפוס בדפוס “סטרוד”, מראשוני בתי-הדפוס בתל-אביב.
אבשלום למד בבית-הספר “תחכמוני” והיה פעיל בתנועת בני-עקיבא. בתחילה היה מדריך, ואחר כך – מרכז הסניף. הוא היה גם בין עורכי עלון התנועה.
בשנת תש”י – 1950 נשא לאשה את צביה. הם הקימו את ביתם בפתח-תקווה, ושם נולד בנם הבכור ירון. לפרנסתם עבד אבשלום כמזכיר בקלוב התעופה.
בשנת תשי”ב עברה המשפחה לקבוצת כנרת. בשנת 1956 עברו לגור בדגניה א’ – צביה כמורה בבית החינוך, ואבשלום כמנהל חשבונות ב”אוהלו”. המשפחה נקלטה במקום והתקבלה לחברות בדגניה, וכאן נולדו תמיר וארז.
אבשלום כשמו כן היה, מסביר פנים, נוח לבריות, צנוע ומופנם. ויחד עם זה תוסס ופעיל. הוא היה אישיות רבגונית וברוכת כישרונות וחיפש את דרכו במשחק, בציור ובכתיבה. אבל עיסוקו העיקרי היה עיתונאי-צלם. לעתים היה מצרף רשימה כתובה לצילום ששלח לעיתון. כצלם-עיתונאי לא רדף סנסציות לשמן, והיה רגיש לרצונו של האדם שצילם. הוא היה צלם בעל אידיאולוגיה. ב-1968, כאשר התחילה הטלוויזיה לפעול, היה אבשלום בין הראשונים שאושר כצלם אירועים והתרחשויות בשטח.
אבשלום אהב את עבודתו והתמסר לה ללא גבול. במזכירות מצא הבנה לצרכיו המיוחדים, ואושרה לו רכישת מכשירים משוכללים. בשנת תשמ”ג 1983 קיבל פרס מטעם הטלוויזיה כהערכה לעבודתו, במיוחד במבצע “שלום הגליל”.
אבשלום ידע לתת ביטוי בכתב לדברים שראה והרגיש וניחן בחוש הומור. תכונות אלה באו לידי ביטוי ביומן המלחמה שלו.
היו לו “ידי זהב”, והוא תיקן כל מכשיר שהתקלקל, הגה רעיונות מקוריים ובנה מכשירים חדשים לצרכיו. גם את מצלמתו הראשונה בנה במו ידיו מחלקים שרכש. כשעבד כחצרן בתי הילדים נהנו המטפלות מכישוריו אלה.
תמיד היה בפעולה, עמוס בתפקידים שהטילו עליו ושהטיל על עצמו, כאשר לקה בלבו, והרופאים ציוו עליו להאט את קצב פעילותו, לא שעה לאזהרותיהם. בכוח רצונו קיווה להתגבר על חולשת גופו.
השאיר אחריו את צביה אשתו ואת בניו, ירון, תמיר, ארז ובני משפחותיהם.

יהי זכרו ברוך