נולד באוקראינה בי”ז בניסן תרנ”ז 19 באפריל 1897 עלה ארצה בתרפ”ג 1922 בדגניה משנת תרצ”ב 1932נפטר בי”ב שבט תשל”א 7 בפברואר 1971

יעקב פלמוני, הוגה, מחנך וחוקר, חבר קבוצת דגניה א’ שבבקעת כנרות (שם שנתן יעקב לאזור המכונה היום בטעות עמק הירדן, כמו גם שמות הקיבוצים אפיקים ומעגן ואחרים).
יעקב נולד בעיירה הורושקי שבפלך ווהלין שבאוקראינה, בן למשפחת חסידים ענפה ומכובדת. מילדותו התבלט בכשרונותיו. להגשמת שאיפתו להשלים את לימודי ה”חדר” בלימודים בגימנסיה הרצליה בתל אביב עבד וחסך כסף.
תקוותו נגוזה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והוא החל ללמוד את כל “שבע החוכמות” כאוטודידקט. מלימוד עצמי שלט גם בשפות רבות, כולל ערבית, שבה ראה בסיס תקשורת חיוני לציוני המתעתד לחיות בארץ ישראל.
עוד באוקראינה החל ללמד כמורה עברי. עם נישואיו לרעייתו מנוחה (לבית פרידמן), שהייתה בוגרת סמינר עברי לגננות בוורשה בהנהלת י. היילפרין, הוזמנו שניהם ללמד בסניף ההסתדרות הציונית בצ’רנוביל, ש נולד בנם עובד (“שם שניתן לו במגמה שיעבוד את אדמת ארץ ישראל” ואכן זאת עשה…).
הם ניהלו את ביתם ואת בית-הספר על טהרת העברית כמופת למורי “תרבות”, שותפים פעילים למלחמה שניטשה ברחוב היהודי (ואף הוחמרה עם פרוץ מהפכת פברואר), בין העברית ליידיש. בשנות “המהפכה” סבלה הקהילה והמשפחה פוגרומים חוזרים. למרות שהיו רשומים לעלייה, נמנע הדבר מהם בגלל המצב הפוליטי ברוסיה ומאורעות 1921 בארץ.
ב-1923 קבלו את הסרטיפיקטים, הגיעו לארץ ישראל על האוניה “הלואן”, והתיישבו ב”שכונת בורוכוב”. למרות שפלמוני הכין עצמו עוד באוקראינה לנגרות (על פי סקר המקצועות הנדרשים בארץ), הועסק בשנים הראשונות כמורה, וכמתרגם (הוא קרא 8 לשונות) במערכת “הארץ”. ב-1925 הוזמן להיות מורה בנהלל, ושם נולדה בתו צפירה. כבר בנהלל התפרסם בתצפיות טבע וחקלאות, והורה אותן לתלמידיו (כמו כל מקצועות הלימוד) בעברית מתחדשת, דבר שהיה הכרחי בהחזרת עם לאדמתו ולשפתו העתיקה.
בסוף השנה השביעית בנהלל הוזמן יעקב לשמש מורה בבית החינוך המשותף בדגניה. במקביל הציעו לו לעמוד בראש “בית גורדון” בית לטבע וחקלאות – יד לזכר א.ד. גורדון שאותו תכננו להקים.
במגילת אבן הפינה לבית כתב יעקב פלמוני: “לזכרו של איש מידות, הולך תמים, פועל חקלאי אשר אורח חייו הוא מופת נאמן של עבודת כפיים… ושיבת אמת של אדם מישראל אל מקורות הטבע, ואשר דעותיו ודבריו יאירו נתיבו של העם העובד לדורותיו”. בית זה, שהוקם לזכרו וברוח ערכיו והגותו של א.ד. גורדון, והיה מרכז מחקר ותצוגה, הצטיין באוספים מרהיבים (חלקם הועבר עם מותו של יעקב למוסדות אקדמיים בארץ) והוראה תוך ארגון וסדר מופתי, שהיוו מאפיין מרכזי באישיותו של פלמוני כאדם, חוקר ואיש ציבור מוערך בקהילתו המדעית והחברתית. יעקב התפרסם בארץ ובעולם במחקריו האנטמולוגיים והבוטניים, זכה לכתוב ערכים ל”אנציקלופדיה המקראית” ולזהות חרוקים (כך תבע להגות את המילה) הקרויים על שמו, תוך שהוא משלב את שליטתו בתנ”ך ובתלמוד בידיעותיו מתצפיותיו בביולוגיה.
בנוסף להיותו מדען, חוקר ואיש משפחה חם ומסור, הצטיין בשליטתו במקורות היהודיים, העבריים (בדגניה הנהיגו הוא ורעייתו קבלת שבת ולימוד פרשת השבוע, ובמשך שנים רבות היה יעקב עורך את סדר פסח בקבוצה) והכלליים, וכמחנך וסוציאליסט התוהה ובודק את נפש האדם., גופו, מניעיו, ושואף כל חייו לתיקון עצמי. עיסוקו המדעי, השקפותיו המקוריות בפילוסופיה של החינוך וממנסחיה (בהרצאה מנומקת לפני חבריו לקבוצה המופיעה באסופה מדבריו שנערכה לאחר מותו, “עיונים ורחשי לב”, מביע יעקב בשנת תשט”ז את דעתו שיש להתחיל ללמוד בגיל 4 “כמו שסיגלו אבותינו…”) ובמדע הזקנה (ספרו “במעלה החיים” עוסק בגרנטולוגיה), הקדים את זמנו והיקנו לו מקום של מוביל דרך בהקמת המדינה.

יהי זכרו ברוך