נולד בדגניה בכ’ב אלול תרצ”ט 6 בספטמבר 1939
נפטר בכ’א ניסן תשס”ב 3 באפריל 2002

רמי בנם של מרדכי ורבקה פקר, אח לצילה.
עוד בצעירותו התבלט בחוש הומור מפותח מאוד והיה ספורטאי מצטיין, במיוחד בטניס שולחן ובמשחקי כדור. היה הרוח החיה של מעשי קונדס שונים ומשונים.
לרמי היה חוש תיאטרלי מפותח, ומדי פעם היה מארגן הופעות לחבר’ה.
באוגוסט 1957 התגייס לצבא, לשריון. במהלך שירותו הוכשר כמפקד טנק והיה מדריך בבית הספר לשריון.
עם שחרורו מצה”ל ב-1960 שב לדגניה ונכנס לעבודה ברפת. ב-1964, לאחר 4 שנות עבודה בענף עזב את הרפת ועבר לפרדס. כשנפטר חברו ושכנו – משה הדר לקח על עצמו להמשיך ולהפעיל את סדנת האופניים שאותה טפח משה.
רמי הכיר את רוז שהגיעה לדגניה מאנגליה כמתנדבת, בו-1964 נשאו והקימו את ביתם. כאן נולדו ילדיהם יעל, אבנר, שי, אושרי ואור. המשפחה והילדים היו הדבר החשוב ביותר בחייו.
במלחמת ששת הימים שרת רמי בחטיבת השרמנים ברמה. בעלון סיפר על שירותו ומן הדברים עולים הקווים המאפיינים את אישיותו, רגישותו הרבה ואהבתו לדגניה: “…הרגע המרגש האמיתי היה כשתוך כדי העלייה לתאופיק ראינו מעלינו את ההליקופטרים טסים אל הרמה. מה שגרם לי לחלוחית בעיניים היה דגל כחול-לבן שהיה תלוי מעל הבתים של תאופיק. וכשפניתי לכיוון העמק וראיתי את דגניה מהרמה נשפכו לי הדמעות מהעיניים. בעזרת הרגליים שלי החזקתי את המקלען בתוך הטנק כדי שלא יראה אותי במצב הרטוב הזה”.
בתקופת מלחמת ההתשה, כשהקטיושות שרקו מעל דגניה, נקלעה המשפחה למצוקה. כהורים לשלושה ילדים קטנים החליטו רמי ורוז לקחת פסק זמן ולנסוע לחופשה באנגליה. לאחר שנרגע המצב שבו הביתה.
רמי היה חקלאי בנשמתו ובעל מקצוע מצוין. הוא אהב את הקבוצה, את אורח חייה והסתייג מן השינויים שעברו על דגניה במרוצת השנים.
תמיד היה מעורב בנעשה בדגניה. היה חבר בועדות השיכון והרכב, וכמנהל הפרדס כיהן שנים ארוכות בוועדת המשק.
השנים האחרונות לא היטיבו עם רמי והוא נפטר אחרי מחלה קשה.
השאיר אחריו את רוז, בנים ונכדים.

יהי זכרו ברוך.