נולדה ברוסיה בתרנ”ה 1895

עלתה ארצה בתרפ”א 1920

הגיעה לדגניה בתרפ”ב 1922

נפטרה בט’ תמוז תשל”ח 14 ביולי 1978

רחל נולדה בלוצק, להוריה חנה וישעיהו תמרלין.  בצעירותה עזבה את עיר מולדתה ונסעה לוורשה להכשיר את עצמה כגננת בסמינר העברי למורות ולגננות (מיסודו של הלפרין).
כך הכינה את עצמה לעלייה ארצה.
ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נותקה ממשפחתה. כל שנות המלחמה שהתה בוורשה וטיפלה בילדי הפליטים. היא הייתה גגנת ומורה וחייתה בבית משותף עם תלמידות הסמינר. ההווי שם היה חלוצי ציוני. שרו משירי הארץ, שירי אהבה וגעגועים. לרחל היה קול רך ונעים, וכינו אותה “הזמיר” וגם בבואה לדגניה הנעימה בשירתה.
שנתיים לאחר סיום המלחמה בנובמבר 1920, קיבלה רחל סרטיפיקט מאחותה שכבר חיה בארץ, ועלתה ארצה. חבריה הרבים ליוו אותה לתחנת הרכבת וביניהם היה המשורר יצחק קצנלסון שהקדיש לה שיר. בחתימתו הוסיף את המלה: בקנאה.
את יומה הראשון בתל-אביב עשתה בחברתו של טבנקין, אחי חברתה. הוא ראה את בדידותה ואימץ אותה. אחרי כן באו בני משפחתה ולקחו אותה לביתם בנחלת-יהודה, ומשם פנתה להכשרה חקלאית בבן-שמן.
“שני בחורים בריאים ויפים”, כדבריה, שכנעו אותה לבוא לדגניה. אותם בחורים היו יוסף בוסל ויצחק בן-יעקב. היא נאותה לבוא, אולם לא כגננת אלא כפועלת חקלאית, ואמנם, שנים רבות עבדה ברפת. למן היום הראשון שנכנסה לעבודה ברפת הפסיקה לאכול בשר ועד יומה האחרון הייתה צמחונית.
בדגניה פגשה את צבי, שהגיע לארץ כ- 6 שנים לפניה, ונישאה לו.
מהרפת עברה לעבוד במטבח התינוקות שנים רבות, ולאחר מכן הצטרפה לצוות ה”הספקה” וידיה העמלניות והזריזות מקפלות בגדי חברים. כשחלה בעלה צבי, טיפלה בו בנאמנות ללא גבול.
רחל היתה אשה שקטה, צנועה ויושבת בית, וגם במצבים קשים קבלה את הדין בשקט ובאיפוק.
השאירה אחריה את בתה אורה ונכדה עופר.

יהי זכרה ברוך