נולדה בגרמניה בכ”ד בניסן תרנ”ז 26 באפריל 1897 עלתה ארצה בתרפ”ג 1923 הגיעה לדגניה בתרפ”ה 1925 נפטרה בט’ תמוז תשנ”ב 10 ביולי 1992
צלה ברקוביץ’ לבית הרמן נולדה בקניגסברג להוריה בלנקה וישעיהו הרמן, משפחה חילונית בורגנית מבוססת. שמרו על מסורת החגים והלכו לבית הכנסת. המשפחה לא היתה ציונית, אך למדו עברית. צלה למדה בבית ספר רגיל ואחר בסמינר לגננות. היתה בתנועת נוער הוונדר-פוגל (ציפור נודדת).
בשלהי מלחמת העולם הראשונה הצטרפה לתנועת הנוער היהודית “בלאו וייס” – תכלת לבן. עלתה ארצה ב-1923 עם קבוצת “צבי” לבית-אלפא. אחרי חצי שנה עזבה הקבוצה וניסתה להקים קיבות ליד יגור.
ב-1924 הקבוצה התפרקה וצלה עברה לירושלים, שם פגשה את יוסף ברץ שהזמין אותה לבוא לדגניה.
בדגניה פגשה את חיים ברקוביץ, מראשוני דגניה, נישאה לו ונולדו שלושת ילדיהם: גבי, יהודית ורחל’ה.
היתה מטפלת תינוקות ופעוטות, ניצלה את הידע המקצועי אותו רכשה בגרמניה. בעבודה זו התמידה שנים רבות.
היא הביאה מנהגים חדשים לבתי הילדים בדגניה: ציון יום הולדת לכל ילד עם נרות דולקים בצלחת חול וזר פרחים על הראש.
יחד עם מרים זינגר קרבה את הילדים לתמונה ולספר. כשפרשה מעבודתה עם ילדים, עבדה בהספקה בתיקון בגדי החברים, וגם שם, כדרכה, התמידה שנים רבות והביאה לביטוי את היצירתיות שלה. התיקונים שלה היו מעשה אמנות ממש, והיא זכתה לכינוי “מלכת הטלאים”. גם צעצועי ילדים מעשה ידיה היו יצירות אמנות.
נוסף לכך עסקה בפעילות התנדבותית, ואספה פרטי לבוש וחפצים לנזקקים בטבריה ובסביבה. במלחמת העצמאות נפלה בתה יהודית בעמדת השער, והיא בת 17 בלבד.
צילה נשאה את כאבה באיפוק ובאצילות. חלק מצערה הפרטי הפנתה לאפיקים ציבוריים, והייתה ועדת זיכרון של איש אחד. ביום הזיכרון של כל חבר נהגה לתלות תמונה בחדר האוכל ולהדליק נרות זיכרון בפמוטי כסף.
צלה, טפחה ידידות עם יעל ויהודית, ה”שלישייה”, קראו להן בדגניה. האחת הייתה עזר לרעותה וגם חברה לבילוי, לטיול או לשיחה. יחד היו מבקרות חבר חולה ונהנות מארוחות מנחה משותפות.
את שנותיה האחרונות חיה בבית-יעל, וגם שם בשקט ובצניעות, בלא להטריד ובלא להכביד. הספיד אותה בני כצנלסון חתנה: “סבתא צילה, שאהבנו כל כך, אנחנו נפרדים ממך. לא היית לנו אשת דברים, אבל חייך הם לנו מורשת של תקוות, שאותה נבקש להוריש לילדינו”.
השאירה את בניה, גבי ורוחה, ובני משפחותיהם.
יהי זכרה ברוך
