מרים זינגר

הידד ניצחנו!

סיפור על קרבות דגניה

ציירה: חוה

בא אורח אל הגן!

שחור עיניים הקטן;

מבט עליז ולב שמח.

חביב מאד הוא האורח.

מרחוק שב למולדת,

ביום בהיר פתח הדלת

ואמר: “הריני כאן!”

לא בנתיב הים עבר,

לא בדרך גיא והר,

לא בכבישים, לא בגשרים –

בא על כנפי הנשרים.

האח! הייתה זו הפתעה!

חן ראשון אותו ראה

וקרא בקול בהיר:

“בואו! רוצו להכיר!

להכיר את זה הילד,

העומד על יד הדלת!”

סובבוהו,

שאלוהו,

מהר מהרו לשמח

את האורח.

דני רץ, הביא התוף

ואביבה – את הקוף.

אורי בא על סוס רכוב

סוס של עץ – אין זה חשוב!

רחלונת חמודונת

חיש נשאה את הרגלים

והביאה – חת ושתים –

פרוסה של לחם בצלחת,

קמץ מלח בממלחת,

ואמרה ברוב חיבה:

“ברוך הבא! ברוך הבא!”

“מה שמך?” – שאלה רחל.

ענה הילד: “מיכאל.”

“מיכאל!” – קרא מיד

בני השמנמון, הקט.

“חברים נהיה, תן יד!”

מיכאל עמד נרגש,

קצת מבולבל, קצת מבויש

והנה שוב הפתעה:

מן החצר עידית באה,

והביאה אל הגן

דגלים תכלת ולבן,

ולכל בן ולכל בת

שמה דגל אל היד.

הכריזה עידית בקול רם:

“ביום זה ישראל קם!

חיש נניפה את דגלנו,

כי רב הגיל בארצנו,

ששרון, שמחה ורון –

היום יום חג הניצחון.”

פתאום סבבה הדלת,

ובפתח ראש של ילד

זה ראשו של אלחנן.

הוא קרא: “ילדי הגן,

חיש מהר,

להסתדר!”

אחת ושתים

שורותיים

הסתדרה החבורה.

לרוחה

נפתחה

זו הדלת,

וכל ילד

וכל בת

יד ביד

צועדים הם בגבורה.

מיכאל אינו יודע

אינו מבין מה כאן קורה,

אנה זה בשיר וזמר

צועדת לה החבורה.

הוא ראה הרים סביב,

עץ תמר, חרוב וברוש.

הנה מציץ פשוש

ובערוגות הגן

נרקיס, רקפת וסיפן…

שביל החול מבריק, מזהיב,

שדרת ברושים עומדת דום,

צוחקת שמש במרום.

עם דגל רם ובשירה

פוסעת חבריה זעירה.

שחוק על השפתים

עוז בעיניים…

בראש כולם כמו חולם,

תועה, נרגש ומשתומם

צועד עם דגל מיכאל,

אזרח חדש בישראל.

שם, בתחמן, אין גנים,

אין דשאים רעננים,

אין אילנות זוקפים צמרת,

אין שם כנרת נהדרת,

ונדמה לו – השמים

כאילו נפלו אל חוף המים…

הכול סביב יפה בלי די!

אך להסתכל אין לו פנאי.

הילדים אצים,

ממהרים, רצים,

הפשוש

על הענף

זקף ראש,

מחא כנף

וציץ מראש הבד:

“ילדים הידד, הידד!”

אף יודעת הציפור,

כי חג לנו, חג הדרור.

מן הלול

זנק חתול,

את זנבו זקף כתורן,

התגרד בגזע אורן

ופתח בשיר פזמון:

“היום יום חג הניצחון!”

שורו! מי כך מתרוצץ,

מתגלגל ממש כלץ?

זה נבחן הכלבלב,

מכשכש הוא בזנב.

זה נבחן כוחו בפה:

“איזה חג נפלא הוא זה!”

ומפיל בשובבות

את צפורה ואת רות.

הלאה, הלאה כה צועדת

החבורה, אינה עומדת.

ובינתיים מיכאל,

כבר אזרח בישראל,

ובעוז ובטחון

עם דגלו הוא הראשון.

אך פתאום, ראו, עמד,

מתחלחל, מאד נפחד.

כי הנה בין ציץ ושיח

מן יצור מוזר מגיח,

מן מפלצת מכוערת

כאן רובצת, מזדקרת.

לא יזוז אף צעד עוד:

“זה הוא שד נורא מאד…”

מיכאל צעק בקול:

“מי השרץ הגדול,

שפתח הלוע!

רק לבלוע!..

זאת שמעה עפרה ילדונת,

לה עיניים

כמו שמים,

ואמרה החמודונת:

“אל נא, אל תבכה היום!

הוא איננו כבר איום,

זה השד, זו המפלצת!

זה הטנק של האויב!

תירגע ותתקרב!

היום אינו פולט עוד אש,

אינו רועם, אינו רועש!

הוא נפל

אז שלל

בידינו – וחסל.”

שור! בינתיים,

חת ושתים,

מקטן ועד גדול

יצאו כולם במחול.

בעליצות הרימו רגל,

מחאו כפיים ברינה;

על כל ראש מתנוסס דגל

וצוהלת הגינה…

עוד רוקדים הם במעגל –

ופתאום נפל מעל

תרנגול, כולו לבן,

לערוגה בתוך הגן.

כי בשכנות, קרוב מאד,

שם ממלכת העופות:

תרנגולים ופרגיות

תרנגולים ואפרוחים,

כולם בריאים, כולם שמחים,

מקרקרים, פורשים כנף,

מותחים צוואר, זוקפים זנב.

רצים,

אצים,

עורכים קרב,

תולשים נוצות מן הזנב,

שותים משוקת מים,

נושאים עיניים לשמים.

ושוב רצים בלי מנוח –

כאלה הם חיי אפרוח.

משם ברח התרנגול,

עף אל השיח הגדול,

כי רצה מאד לדעת

מאין השירה בוקעת.

רק ראה את הילדים

השרים ומרקדים –

מה נבהל התרנגול

והתחיל לקרוא בקול,

נשא רגלים,

פרש כנפים,

ונמלט אל החצר,

שם מעבר לגדר.

בלולים שלום מולך.

בצעדים גדולים חולף

מן הלול אל האסם,

עמוס שקים חוזר משם.

כי לשלום זוג כתפיים

וזוג ידיים,

כוח לו ואון

כמו לשמשון.

לעופות שלום דואג,

בחיבה בהם נוהג,

גרעינים מלוא צלחת

מפזר להם בנחת.

פתאום שמע שירה צוהלת,

יצא הלול, סגר הדלת.

היטב סגר, פן החתול

יתגנב אל תוך הלול…

בקפיצה עבר התיל

וכבר עמד שלום בן חיל

בגן פרחים על יד אילן.

ראו אותו ילד הגן

וקראו: “הי שלום,

גש הלום!

אתנו שב,

אל תסרב,

וספר לנו, בן חיל,

איך הברחת האויב!”

ונתלו על זרועותיו

וחיבקו את שתי רגליו.

הוא לטף ראשה של רות

ואמר: “קצת סבלנות!”

אז עמדה רחל הכן,

היא כולה מלאת חן,

ואומרת

ומפצרת:

“תסתכל, שלום, בבגדינו!

יש גם דגל בידינו,

כל תינוקת מבינה:

חג היום במדינה.”

הוא ענה: “הלא ידעתי.

את שירת הדרור שמעתי.

גם לבי יום זה ישמח,

את ניצחוננו לא אשכח,

טוב, אשב אתכם ביחד,

ואספר מימי מורא ופחד,

את כל אשר קרה

ואת מעשי הגבורה.”

פתאום ראה את מיכאל.

מיד התחיל שואל:

“מתי זה באת?

איך זה הגעת?

מתימן?

ישר לגן?

ברוך בואך!

ומה שמך?

מיכאל! – שב על ברכי!

תאזינו, ילדי!

לספר לכם הנני נכון

את אגדת הניצחון!”

הס השלך – הכול נדם,

גם הים

גליו חדלו לקצוף,

ושלום התחיל סוף סוף

לספר את הסיפור –

אגדת השחרור:

“היה היה לפני ארבעים שנה בחורים אחדים וגם בחורות מעטות ולהם נודע על העמק הזה.

אמרו: “נשלח שליחים לראות את הארץ מה היא, הטובה היא, אם רעה.” וכך עשו.

עברו ימים מספר. חזרו השליחים ופניהם מודאגים.

– מה ראיתם בבקעת-כנרת? ספרו!

 ענו ואמרו החוזרים:

– יפה הים להפליא, והירדן בורח ממנו כילד שובב. אך ענק השממה רובץ לרגלי ההרים. נם הוא שם צהוב ואיום, משתרע ממזרח עד למערב, מהרי הגולן, ועד להרי הגליל.

אז התיעצה החבורה הקטנה – והם רק 12 איש – אך אמיצי הלב ואוהבי המולדת: “מה לעשות לענק השממה?”

והחליטו:

“אנו נזדיין ונלך להילחם בענק השממה!”

והנשק שלהם: מעדרים, מגרפות, מכושים, אתים ומחרשות.

כך הגיעו הראשונים אל עמק זה. ישן לו הענק בחום היום – והנה הרים אחד הגיבורים את מעדרו – והך בקרקע. נערה אחת תקעה את האת אל תוך הרגבים, ואחרים שרטו את האדמה במחרשות פלדה.

ובלילה אחד אפל נשא ענק השממה את רגליו וברח אל מעבר להרים, אל המדבר.

ודגניה התחילה פורחת.

שדרת הברושים צמחה, גדלה, השדות הוריקו ונתנו את יבולם ותושבי דגניה אכלו לחם, פרי עמלם.

הרפת התמלאה פרות מטופלות ומבריקות כחתולי בית. התרנגולים התרוצצו בלולים והלולניות אספו את הביצים מלוא הסלים. הבתים חגרו גינות צבעוניות ובין עצי הפרדס הבריקו האשכוליות. ילדים יפים ובריאים התרוצצו בין הבתים.

כך מצאתי את דגניה בבואי למולדת ממחנות הנאצים. גן עדן ממש!

אך ענק השממה הסית את בני המדבר. הם אינם אוהבים ירק ושדות נותנים יבול. שסה אותם ענק השממה ואמר להם: “לכו אל הארץ הזאת, פלשו אל העמק הזה, רמסו את השדות ועקרו את הפרדסים. קחו לכם את הפרות ואת העופות והייתה הארץ שממה כמקודם!”

ובני המדבר פלשו. פלשו ממזרח, פלשו ממערב, פלשו מצפון ופלשו מדרום. הנה במזרח הרים מצהיבים. מן ההרים האלה באה עלינו הרעה.

הבה אספר לכם את קורות מלחמתנו:

ערב שבת היה, על כן התאספנו בחדר האוכל כולנו. הדלקנו את מנורת השבת – זו בעלת שבעת הקנים – וקראנו פרקים מן התנ”ך. עוד אנו מזמרים והנה כבה האור במנורה היפה שלנו והחשיך בדגניה כולה. ידענו: זאת היא ההתחלה. חשך אוהב הרשע, אור הוא שונא. התפזרנו כל אחד אל פינתו ותפילה בליבנו: מי ייתן ויעבור הכול בטוב!

לילה ירד על דגניה, ליל אביב חם ונעים.

פתאום, בחצות-הלילה התעוררנו. בום! בום! בום! רעמי התותחים מרחוק הגיעו. חרדנו, כי ידענו, שאחד מיישובי העמק כבר נתקף.

בא הבוקר. – שמש שבת זורחת על כל העמק והכל שלו ושקט. אמרנו: ננסה תמרון: ימהרו הילדים אל המקלטים והמגינים ימהרו אל העמדות, אל החפירות.

וכך היה. בדיוק בשעה עשר היה כל אחד במקומו. הכול עבר בסדר גמור. כל אחד ידע את מקומו.

רצו הילדים לצאת מן המקלטים והמגינים מהעמדות – והנה רעם ועוד רעם. פגזי התותחים התחילו לרדת על דגניה. נפתחו ארובות השמים, אבל לא גשמי ברכה, כי אם מטר של אש והרס ירד על שדותינו. מבוהלות התרוממו להקות גדולות של ציפורי-שיר, נעו הפרות ברפת ומשכו בשרשרות, רקעו הסוסים באורווה, קצף על השפתים; נבהלו העופות בלול, הכו בכנפיים והרימו קול קרקור גדול.

אנחנו את נשקנו אחזנו ביתר כוח וידענו: לא נזוז מכאן, כי על דגניה נגן. לא בנינו אותה לתפארת בכדי שאנשי המדבר ירמסו את שדותיה, וגינותיה יהפכו שוב למדבר. עמוד תעמוד דגניה!

ואתם ילדים – הזוכרים אתם? במקלטים ישבתם, עד אשר בבוקר אחד – באשמורת הבוקר, עוד טרם הקיץ היום, נסעתם מבוהלים בדרך-לא-דרך לחיפה.

היום ההוא היה מר, כי רבים היו האויבים ונשק רב איתם ואנו מעטים ואין עמנו נשק. כך, כמו בימים ההם בזמן ההוא, כאשר המכבים עמדו במלחמתם מול צר חזק מהם והם ניצחוהו. זה זכרנו ואמרנו כולנו: ג ם   א נ ח נ ו   נ נ צ ח!

הקרב העז והקשה החל… ארץ רעשה וכאילו מן השמים נלחמו הכוכבים, ממסילותם נלחמו… ההרים פלטו אש, מעל לראשינו התפוצצו הפגזים…

פתאום – זמזום מעל לראשינו. “אווירון!” – צעק יוסף – “מהר אל התעלות!” וכהרף עין שכבנו בתעלות. קול נפץ אדיר נשמע, רעשה האדמה תחתינו, אנו נתכסינו עפר, לא ידענו איפה אנו, אך התאוששנו מהר. נערנו את האדמה מעל גבנו, הוצאנו את ראשנו להביט – ונתחלחל. שני הבתים הסמוכים לדשא עמדו חציים הרוסים עטופים ענני אבק. יום ולילה המטירו עלינו.

פעם שכבנו בתעלה ולאוזנינו הגיעה געיתן המחרידה של הפרות. נחמה אז יושבת איתנו – היא הרפתנית – אוטמת את אוזניה ואומרת:

“לא אוכל לשמוע עוד את סבלם, החלב לוחץ בעטיניהן, לא חלבו הפרות זה יומיים, אלך ואחלוב אותן”. הניחה נחמה את תרמיל העזרה ראשונה, קראה לחיילים אחדים והלכו לחלוב את הפרות בשעה שעל גג הרפת נופלים פגזים. וכך גם הלכו חברים ופזרו בסכנת נפשות גרעינים לעופות.

בוקר אחד – אחר קרב אכזרי, בו נפלו בנינו וחברינו היקרים – עמדה מירה עם המשקפת ותרה את הסביבה. הנה גולשים שם מן ההרים. כחיות טרף מימי קדם, זחלו, ירדו הטנקים הנוראים אל שדות העמק – כמפלצות פולטות אש מלוע ברזל מתקרבים הם לשערינו. מירה ראתה את הטנקים והודיעה באלחוט למתגוננים. מירה הודיעה לעמדה אלף. אך הנה נהרס מתקן האלחוט. בעמדה אלף עמד יחזקאל, הוא הנער זריז מארנבת. רץ הנער מעמדה לעמדה והודיע: “הם באים בכוח רב!” צריך להודיע גם לכנרת. אך האויב מפציץ את הגשר על הירדן ואי אפשר לעבור עליו. הם זורקים להבות אש על הכביש. צריך לבנות גשר אחר בכדי לעבור את הירדן בשעת הצורך. אך כיצד להעביר את הידיעה לכנרת?

עוד בתעלה מתייעצים וכבר מתייצבת שרה ואומרת: “אני אעבור בשחייה את הירדן, אמסור את הידיעה, אני ארוץ כשועל.”

המפקד לוקח בקבוק, כותב את הידיעה, מגלגל את הפתק, שם אותו אל תוך הבקבוק וסוגר בפקק. רצה שרה בתעלות, זחלה בשדות עד אשר הגיעה אל חוף הירדן. ילדי דגניה- כידוע – שחיינים טובים הם. שוחה שרה בירדן. ביד אחת חתרה וביד שניה אחזה בבקבוק עם הידיעה החשובה. כך עברה שרה את הירדן, לא פעם, כי כמה פעמים.

ספרתי כבר שהפגזים פגעו במתקני האלחוט ואי אפשר היה למסור ידיעות. ושוב קפץ אחד מילדי דגניה והציל את המצב. זהו אותו יחזקאל הזריז כארנבת. הוא אמר: “אין אלחוט – אני אהיה אלחוט! אין משדר – אני אהיה משדר!” ומאותו הרגע לא נח הנער עד תום הקרבות, עד בוא הניצחון. קל כצבי רץ בתעלות מעמדה לעמדה.

והנה הטנקים בשערינו. גדר-תיל כי נמתח – הם, הזחלים האיומים קרעו אותו כקורי עכביש. הנה הם מתפזרים ברוחב העמק. אחד כבר מגיע לשם, לסיבוב מן הכביש אל משקינו. אני עם יהודה כאן בתעלה שוכבים. טנק אחר אלינו מתקרב. כבר דרס עץ אורן צעיר, כבר שבר שיח שושנים. הנה הוא על ידינו! מאחד העצים התרומם בבהלה גדולה זוג בולבולים ופרח לו… ידעתי: אנו – אין לנו לאן לברוח! לנו רק האדמה הזאת! אחזתי בבקבוק הנפץ וצעקתי ליהודה: “יהודה! מ ה  א נ ו   מ ח כ י ם!” וזרקתי את הבקבוק על הטנק. לעג לי הקצין הסורי בתוך טנק האויב וצחק צחוק פרא גדול. אך כעבור רגעים מספר כבר לא צחק, כי אחזה האש בכל הטנק. כי גם יהודה נתן את חלקו, גם בקבוקו התלקח, והיה הטנק להבה אחת גדולה. ראה האויב את אשר קרה, פנה עורף וינס. ברחו אל ההרים, הרי החושך שלהם, ולנו הייתה אורה. אז ידע כל איש ואיש בדגניה:

ניצלנו, כי נצחנו!

סיים שלום, דממה סביב.

לחשה רות: “אתה חביב!”

קם אבנר, זקוף קומה,

אף הצדיע ביד רמה

וקרא בקול גדול:

“כבוד גיבורים מעל הכול!”

אז אל שלום ניגשת

רחל קטנה נרגשת

ואומרת בקול עצוב:

“אבא שלי כבר לא ישוב,

הוא הלך בראש פלוגה.”

כך אמרה בקול תוגה.

ואל עפרה פונה,

זו הילדה הקטנה:

“עפרה, גם אבא שלך

כגיבור הלך,

ולא שב

מן הקרב.”

שקעו הכול בהרהורים,

נזכרים בגיבורים…

ואומרת שולמית:

“כמה אהבתי את יהודית!

צחוק שלה היה – פעמון,

שפתותיה כרימון!

לחייה כפרח ורד, –

נהדרת!

ועיניה מלאות אך טוב!”

“כן” – אמר שלום – “עצוב;

את גיבורינו הן נזכור,

להם תודה, כי לנו דרור!

הם שחררו את המכורה

ולכולנו הייתה אורה,

ממזרח וגם מים

מצפון ומדרום

למולדת שב העם,

ראו, האין זה כחלום!

על כן נשירה ונרון

נניפה דגל בששון,

זהו דגל הניצחון!”

וכבר אמרו הילדים

סביב הטנק צאת במחול,

שמעו שאון של חוגגים

כי בא לגן קהל גדול.

מיכאל אז בזריזות

קפץ, עלה על המפלצת

ומפיו שירה פורצת.

הוא הביט אל ההרים

את דגלו הניף, הרים,

בכנרת הסתכל

והתחיל צוהל:

“נשיר כולנו ונשמח!

האויב נוצח, ברח!

שישו ושמחו, היום יום חג!

התקינו דגל על כל גג!

הביטו, שורו! מי פילל,

לתחייה קם ישראל!”