אשל (קווינט) שמואל

נולד בליטא בפורים תרס”א 5 במרץ 1901 עלה לארץ בתר”פ 1920 בדגניה משנת תרפ”ג 1923 נפטר בי”ב כסלו תשל”ד 7 בדצמבר 1973

שמואל, בן גיטל ויעקב קווינט, נולד בעיירה פיליפובה למשפחה מסורתית ציונית וקיבל חינוך תורני וכללי.
כשעלה ארצה היה פועל חקלאי ברחובות, שם הצטרף לקבוצת “קובנה” ויחד עם ה”רחובותים” בא לדגניה. כאן פגש את מרגלית, שבאה לבקר את אחיה, יהושע מנוח.
לאחר תקופת היכרות נישאו. את טבעת הקידושין העניק להם קליין, סוחר מטבריה, שנהג לתת לחברי דגניה הנישאים טבעת נישואין מתוך חיבה והוקרה, כיוון שידם לא השיגה לקנותה. ארבעת ילדיהם, שלומית, משה, אבשלום וחנה, נולדו בדגניה. אבשלום נפטר בהיותו כבן שנה.
שמואל התמסר לכל עבודה שעבד בה, הוא היה מבורך ב”ידיים חכמות”, בדמיון יוצר ובכישרון טכני, אך אהב גם את עבודת החקלאות, ועיסוקיו היו תמיד בתחומים אלה.
שנים רבות עבד בנוי ונודע באהבתו לעץ ולפרח. הביא את הדשא הראשון לדגניה, ויחד עם חיה תנפילוב שתל אותו סביב מבני ציבור ובתי חברים. כל מה שעשה נעשה בצנעה ובשקט.
שמואל הסביר פנים לכל אדם והיה אהוב על הילדים ועל החברים. היה מקורי בהליכותיו ובמעשיו וניחן בהומור דק ומעודן. כתב בקביעות בעלוני דגניה, ובימי מלחמת העולם השנייה כתב דף לחיילים בחזית. נהג לכתוב גם פיליטונים לימי חג ולערבי שבת, והפיליטונים, שהיו כתובים בהומור ובלשון עשירה, הפכו לנכסי תרבות לחברי דגניה.
במקומות עבודה רבים ניסה כוחו. עבד במכוורת, היה גם “מטפל” בפעוטות ואחר כך חצרן בבית החינוך. שמואל אהב את הילדים, והם השיבו לו אהבה וקראו לו “שמואל פטנטים”, בזכות ההמצאות שהמציא כדי להקל עליהם בעבודתם. “המגב” שעשה לשטיפת רצפה נחשב בעיני הילדים ל”המצאה גאונית”. גם במטבח עבד, והעשיר שם את הציוד בהמצאותיו היעילות.
בתחילת שנות השלושים התמנה לאחראי על בית המוטורים לחוף הירדן, שבעזרתו הזרימו מים לאקוודוקט הראשון שנבנה בעמק כדי להשקות את שדות הדגניות, בית-זרע ואפיקים.
בראשית שנות הארבעים, כאשר הורחבו שטחי השלחין בדרום העמק, בנו את בית המוטורים לחוף הירמוך, ושמואל היה אחראי על הפעלת המשאבות. כמנהגו, גם כאן טיפח סביב בית המוטורים גינת נוי וירקות, נטע עצים, והפך את המקום לפינת חמד. תחילה היה מגיע לשם רכוב על סוס, ואחר כך בנה כרכרה, והיה נוסע בה לעבודה. לאחר מלחמת השחרור, כשהגיעה הקידמה לעמק היה נחום רוזנפלד מדגניה ב’, “איש המים” של העמק, מסיעו בטנדר שלו.
בשנת 1954 נשלח שמואל לעין-גדי לעזור למשק הצעיר בהכשרת הקרקע ובגיבוש החברתי. שישה חודשים חי ביניהם. חברי עין-גדי קראו לו “סבא”, הם הרעיפו עליו אהבה והעריכו את תרומתו.
שמואל היה “נאמן עתיקות” בדגניה וכך גם נודע בעמק – היה בזמנו עוזר לארכיאולוגים שחפרו באזור. אי אפשר לדבר עליו ולא להזכיר את תחביבו זה – הארכיאולוגיה. לתחביב זה הקדיש הרבה מזמנו, רכש ספרים בנושא והשתתף בכנסים השנתיים של האגודה לחקירת א”י ועתיקותיה.
כתב עליו שמריהו: “…והנה עומדת דמותך, שמואל היקר, לנגד עינינו. חבריך – שהיו אתך למעלה מיובל שנים. ואתה מלוא זוהרך, תום לבך והחיוך התמים שלך הנובע ממעמקים טהורים. ניחנת אחי בלב טהור, ביד ברוכה בכל עבודה, בעט נובע הומור דק ומעודן מלטף ומרנין. נעים הליכות היית עם הבריות ומצניע לכת”.
הותיר אחריו את מרגלית אשתו, את בניו – שלומית, משה וחנה ובני משפחותיהם ואת חנה הקטנה חנה פלדמן, בת אחותה של מרגלית, שגדלה בביתם, והייתה להם כבת.

יהי זכרו ברוך

התחבר אל האתר