בן-יעקב (גרינשפון) יונה

נולדה באוקראינה בי”ד באדר תרנ”ז 18 במרץ 1897 עלתה ארצה בתרס”ד 1904 בדגניה משנת תרע”ח 1918נפטרה בי”ב אדר ב’ תשמ”ט 19 במרץ 1989

יונה נולדה באודיסה להורים שהיו דור ראשון שעזב את הדת ונהה אחר רעיונות סוציאליסטיים וציוניים.
אביה היה מומחה ליציקת ברזל. בשנת 1903 הזמינו המהנדס ליאו שטיין, בעל בית החרושת הראשון בארץ ליציקת חלקי משאבות לפרדסים, לבוא ליפו לעבוד בבית החרושת.
הוא נסע תחילה לבדו לבדוק את התנאים לעליית המשפחה. בשנת 1904 עלתה האם ארצה עם ארבעת ילדיהם הקטנים, ויונה הבכורה, בת ה-7 ביניהם. הנסיעה באנייה הייתה קשה. הם הגיעו ליפו, ובה גרו עד שנוסדה תל-אביב. בארץ נולדו למשפחה עוד שלושה ילדים.
כבר בשנים הראשונות לבואם ארצה הפך הבית למקום מפגש לאנשי רוח ואמנים שהסתופפו אז ביפו. בערבי שבת נועדו יחד לערבי ספרות אידישאית וקלסיקה רוסית. שפת הדיבור של ההורים הייתה רוסית, הם לא הצליחו ללמוד את השפה העברית, אך הילדים דיברו ביניהם עברית. יונה למדה בבית ספר לבנות ואחיה בבית ספר עזרא לבנים. עם פתיחת הגימנסיה הרצליה ביפו עברו כולם ללמוד בה, והמשיכו ללמוד בה גם כשעברה לתל-אביב. יונה הייתה מבוגרי המחזור הרביעי של הגימנסיה.
בימי מלחמת העולם הראשונה גורשו תושבי תל-אביב ע”י התורכים הנסוגים ונדדו צפונה. את הגימנסיה העבירו לשפיה, ושם, לאחר שנת לימודים מקוצרת, קיבלה יונה את תעודת הגמר.
במהלך המלחמה וכתוצאה מרעב ומגיפות נותרו ילדים רבים יתומים ועזובים. ביזמת יוסף בוסל נוסד בסג’רה בית יתומים, ויונה, יחד עם שרה, אחותו של יוסף, טיפלה בילדים. שם הכירה את יוסף, ודרכו החל הקשר שלה עם דגניה.
בשנת 1918 הצטרפה יונה לדגניה, שם פגשה את יצחק בן יעקב ונישאה לו. היא החליטה להישאר והתקבלה כחברה בקבוצה. בדגניה נולדו בנותיהם דיתה, שיה ורליק.
בשנותיה הראשונות בדגניה עבדה כחקלאית, ברפת, בלול וגם במטבח.
כבוגרת הגימנסיה הרצליה, שהשפה העברית שגורה בפיה, הציעו לה לעבוד בחינוך ילדים. שנים רבות התמסרה לענייני החינוך. היא טיפלה בתינוקות, הקימה את הגנון הראשון, עבדה עם ילדי בית-הספר והקימה את בית-יצחק, על שם יצחק בן-יעקב בעלה, שנהרג בתאונת דרכים ב-1940, בדרכו לעבודתו בתל-אביב בחברת “אווירון”.
ב”בית יצחק” היה ניסיון להנהיג לינה משותפת לילדים מכיתה ו’ עד ח’, דבר זה לא היה מקובל עד אז בדגניה, שהייתה נהוגה בה לינה משפחתית. הניסיון לא הצליח ולא נתקבל. יונה הקימה גם את “הצריפייה”, שיכון לבני הנעורים, מכיתות ט’ עד י”ב.
לאחר שבגרו בנותיה יצאה לעבוד בתנועת חבר הקבוצות ולאחר מכן באיחוד הקבוצות והקיבוצים, כמרכזת המדור לגיל הרך. בתפקיד זה התמידה כ-15 שנה, כשהיא חורשת את הארץ לאורכה ולרוחבה ואינה פוסחת אף על אחד מהקיבוצים, תומכת במטפלות במעשי היום יום שלהן ומדריכה אותן בעבודתן.
היא ערכה עבור המטפלות הצעירות חוברות הדרכה ויזמה כינוסים וקורסים בנושאי החינוך כדי להעמיק את הידע וההבנה של המטפלות. על מנת להרחיב את השכלתה בנושאי חינוך החליטה ללמוד אנגלית (אחרי גיל 60).
לאחר תקופת פעילות ציבורית מבורכת בתנועה חזרה לדגניה, וכאן מצאה לעצמה שדה פעולה נרחב. היא ארגנה את ארכיון התצלומים של דגניה, ערכה חוברות זיכרון לחברים שנפטרו. היתה במערכת של חוברת “ראשית” – תעודות, מסמכים ומכתבים מעשר שנות דגניה הראשונות. יחד עם מרים שיאון הוציאה את “טעם ראשונים” – סיפורים על ותיקי דגניה ואת סיפורי תנחום כשי לילדים.
היא חייתה בתחושה של שליחות להציל משכחה את עברה של דגניה, כמו כן ערכה את אלבום דגניה לרגל שבעים שנה להווסדה של דגניה.
על אף גילה המופלג לא חדלה מתכנון ומעשייה. הרעיון האחרון שהתמסרה למימושו היה ה”אוגדן”, שיישמרו בו פרטים ביוגרפיים ותצלום של כל אחד מחברי דגניה שהלכו לעולמם.
נפטרה בשיבה טובה לאחר חיים עשירי פעילות ועשייה, בגיל 92.
השאירה אחריה את שלוש בנותיה דיתה, שיה ורליק ואת בני משפחותיהן.

יהי זכרה ברוך

התחבר אל האתר