נולדה בנהלל ביט’ תמוז תרפ”ו, 1 ביולי 1926
הגיעה לדגניה ב-1932
נפטרה ב יא’ ניסן תשס”ח 16 באפריל 2008
צפירה נולדה בנהלל להוריה מנוחה לבית פרדמן ויעקב פלמוני (פולונסקי), אחות לעובד.
כשהייתה בת שש, פנו חברי דגניה א’ אל אביה, יעקב, ובקשו ממנו להיות מורה בבית החינוך ולייסד את בית גורדון, והמשפחה עברה מנהלל לדגניה א’.
בבית החינוך המשותף היתה צפירה תלמידה מוכשרת ושקדנית. אך ב-1942, שיאה של מלחמת העולם השנייה, לפי החלטת האספה, נאלצה צפירה להפסיק את לימודיה לאחר כיתה י’, יחד עם כל בני מחזורה, ולהתגייס לעבודה בחקלאות בדגניה במסגרת המאמץ המלחמתי. הפסקת הלימודים הייתה מבחינתה פצע פתוח שילווה אותה כל חייה, אך כמקובל באותה תקופה, קיבלה את “דין הקבוצה”.
ב- 1945 התגייסה ביוזמתה לפלמ”ח, לפלוגה ז’ בקיבוץ שריד. כעבור זמן קצר נבחרה למחלקת סיירי המטה של הפלמ”ח בקיבוץ משמרות, בפיקודו של חיים פוזננסקי (פוזה). במשמרות עבדה, בסודיות מוחלטת, במכון “ביצרון” של ההגנה (תעש במחתרת), ביציקת גופים של רימוני יד ופצצות מרגמה.
ערב מלחמת העצמאות נשלחה לקורס מ”כים בג’וערה בפיקודו של חיים ברלב. בקורס הקשה השתתפו 140 בחורים ו-2 בחורות בלבד, שותפות מלאות למשימות שלא בקשו לעצמן הקלות. מפקד המחלקה שלה היה אהרן שמי (ג’ימי) . עם פרוץ הקרבות נשלחה צפירה לנגב הנצור, ועם הקמת הגדוד השמיני של הפלמ”ח בחורף 48 התבקשה ע”י מפקדו חיים ברלב לשרת כמזכירת הגדוד במטה בצאלים. בתפקיד זה תישא שנה שלמה, עד שוך הקרבות, הן במאבק על הבטחת שיירות האספקה וקווי המים והחשמל לישובים הקטנים והמבודדים, והן בעמידה הקשה מול הפולש המצרי. על הקרב בדגניה שמעה בקשר כאשר זיהתה בקשה של דגניה לאמבולנס מכנרת, אך רק כאשר נחת בצאלים צחיק בודניק במסגרת תפקידו, וסיפר לה על שהתחולל בדגניה, הבינה את עוצמת האסון שספג ביתה.
בפלמ”ח פגשה צפירה את משה. היא ליוותה אותו מרחוק בדאגה בקרבות שניהל הגדוד החמישי, בו שירת כמ”כ סיירים של מחלקת חולדה, על הדרך לירושלים- ובפציעתו הקשה. בתשרי תש”ט נישאו צפירה ומשה בדגניה, שעדיין עמדה בהריסותיה. משה עבר לבקשתם לגדוד של צפירה, ויחד הם חזרו לקרבות בנגב.
לאחר התלבטות החליט הזוג הצעיר לקבוע את ביתם בדגניה.
בדגניה עבדה בחינוך, ריכזה את המדגרה והלול, נהלה את הבישול וענף המזון, ובכך היא שייכת לקבוצה קטנה ביותר של נשים בדגניה שריכזו ענפים חקלאיים. תקופה קצרה לאחר ייסוד טולגל נכנסה לעבוד בהנהלת החשבונות של המפעל שם התמידה עד 1998. בהיותה בת 72 סיימה את העבודה ב”טולגל” שלא מרצונה, כי אצל צפירה העבודה הייתה מעבר לפרנסה, העבודה הייתה ערך שקשה לוותר עליו.
בחברה שעדיין לא הכירה את המושג “פמיניזם”, לצפירה היה חשוב שיכירו במעמדה השווה של האישה.
זה נבע מחינוכה השוויוני בבית הוריה, כשהביטוי לכך בתקופת שירותה בפלמ”ח כתף אל כתף עם הבחורים, דרך עבודתה בענפי החקלאות ועד דרישתה להיות שותפה ולשתף את החברות האחרות בתפקידים שונים ובוועדות. יחד עם זאת, לא זנחה ואף הצטיינה בתפקידים המסורתיים של הנשים: בישול – עד היום לא גילינו את סוד הבצקניות של צפירה; אפיה – הרולדות שהכינה לחתונות, אין דומה להן; יצירות הקרמיקה בסדנא עם זיזה ורותה,רקמה; תפירה; סריגה ועבודת הטלאים – במשך שנים השתתפה בחוג הטלאים ב”ביתנו” ויצירותיה מקשטות בתים רבים. העיטורים בישיבות המזכירות- הדפים שהודפסו עליהם תוכן הישיבות, שמשו לה כבדי הציור לצייר ובתום שעות דיונים קיבלנו עיטורים נפלאים השמורים אתנו עד היום.
לאורך כל שנות נישואיהם הלכו צפירה ומשה יד ביד, לא רק בחוג המשפחה אלא גם בעבודה בלול, בטולגל ובעבודתם ב”פסיפס”. היחד שלהם שנבנה בפלמ”ח, יצר בסיס משותף ייחודי, שגם נראה בדאגה זה לזו, בצעידה היומיומית, באיסוף הפקאן ובהכנתו המיוחדת להם, בטיולים בחו”ל, ובהשתתפות בחוגים והרצאות.
אולי בניסיון להשלים את מה שנלקח ממנה עם הפסקת הלימודים בגיל צעיר, התמידה לאורך שנים בלימודי ספרות במכללה בשעות שלאחר העבודה, והייתה אחת מהמבקרות הקבועות בספריה.
במותה הפתאומי השאירה צפירה אחריה את משה, לו הקפידה לקרוא “האיש שלי”,
ואת ילדיה – רבקהלה, ינון, שיאונה וצחי, ובני משפחותיהם.
יהי זכרה ברוך
