נולדה בט”ו כסלו תרפ”ז
21 בנובמבר 1926
בדגניה משנת 1946
נפטרה בכ”ט אלול תשפ”ג
15 בספטמבר 2023
אלה, נולדה בפתח תקוה ליהודית ולאריה חצרוני ונקראה על שם סבתה אלקה, אחות צברית לזאב ולשמוליק, שנולדו בחו”ל, ולמשה בן הזקונים, שנולד בפתח תקווה. אלה, סיימה את לימודיה בגימנסיה הרצליה ויחד עם צופי הגימנסיה התגייסה לפלמ”ח ויצאה להכשרה בדגניה. בפלמ”ח מילאה תפקידים של מזכירה פלוגתית, עסקה בעזרה ראשונה, ובין היתר השתתפה בליל פיצוץ מסילות הברזל. בהכשרה פגשה את בן דגניה, אמנון וינר. הזוג הקים בית משותף בקיבוץ. אלה בחרה בחיים משמעותיים ששילבו עוז רוח, שיתוף ותרומה, ערכים שליוו אותה כל חייה .
בנה הבכור – אהוד, נולד ב-1947 כשהמדינה עדיין במאבק על קיומה. פחות משנתיים אחריו נולד עופר, שנקטף באיבו משיתוק ילדים, במגפה של 1950. המשפחה התרחבה עם לידת שני ילדים נוספים – דבורה ועמרי.
בשנת 1954 נענתה משפחת וינר הצעירה לקריאתו של בן-גוריון לצאת לעזרת העולים החדשים שהתיישבו בנגב. שנתיים ישבו ב”חוות איבים” וסייעו למתיישבים בתחומים שונים. בדגניה עבדה אלה בענפים שונים – בירקות שבגינת בית, במכבסה, במטבח ובחינוך כמטפלת תינוקות, במשך 12 שנה. בגיל 41 החלה בלימודי פיזיותרפיה ב”מכון וינגייט”, ובתום לימודיה השתלבה כפיזיותרפיסטית בקופ”ח בטבריה. תוך כדי עבודתה הקימה את מכון הפיזיותרפיה בדגניה ובמשך כ-30 שנה זכו החברים לטיפולה המסור.
בגיל 72 נפרדה אלה מאמנון, חברה לחיים, שהלך לעולמו.
אלה לקחה חלק משמעותי גם בחיי הקהילה: היא ריכזה את חינוך הגיל הרך, ואת ועדת הבריאות, וגם בישיבות המזכירות לא נפקד מקומה. רצונה העז של אלה להמשיך וללמוד, הוביל אותה להשתלמויות שונות בתחומים בהם עסקה, ואפילו לקורסים בלימודי א”י במכון אבשלום.
אלה נפטרה ביום האחרון של שנת תשפ”ג. ערב שבת היה זה, ערב ראש השנה החדשה. בת 96 הייתה במותה. השאירה אחריה את אודי, דבורה ועמרי ובני משפחותיהם, בהם 8 נכדים וששה נינים, והרבה אהבה.
יהי זכרה ברוך
