ורדי בוסל הדסה

נולדה בדגניה בט”ז באדר ב’ תרע”ט 17 במרץ 1919נפטרה בי’ חשוון תשנ”ד 25 באוקטובר 1993

הדסה נולדה ליוסף ולחיותה בוסל, מהוגי רעיון הקבוצה וממייסדיה. היא נשאה בגאווה ובנאמנות את מורשת המייסדים. הקבוצה והמשפחה התמזגו אצלה לאחד. הייתה תינוקת כשאביה יוסף טבע בכנרת, ולא זכתה להכירו.
אמה חיותה לא נישאה שנית וגידלה אותה כבת יחידה. היו ביניהן יחסי קרבה מיוחדים. ילדותה עברה בדגניה, ילדות של הסתפקות במועט, קרבה לטבע ולחיי עבודה.
הייתה בת המחזור הראשון של בית החינוך, מחזור שהשכלתו לא הייתה מסודרת בשל מחסור במורים ובניסיון, אבל נעשה בו ניסיון ראשון להקים חברת ילדים עצמאית, עובדת ולומדת. כבר אז בלטה באחריותה וברצונה לשמור על חוקי בית הספר ועל עקרונותיו. היא הייתה בעלת השפעה בעמדתה ובדעתה.
כשהתקבלה לחברות עבדה במטבח ובגינת הבית, אבל עיקר מעייניה היו בחינוך.
היא ראתה בו ייעוד והאמינה שחינוך לחיי קבוצה הוא דבר חשוב לעתידה. היו לה עמדות מקוריות ומגובשות בתחום החינוך, והיא מימשה אותן בחיי היום יום. הילדים העריכו אותה והשיבו לה אהבה על הרכות והסובלנות שנהגה בהם ועל הבנתה למצוקות כל ילד וילד.
ב-1939 יצאה להשלים את השכלתה בסמינר-הקיבוצים בתל-אביב. בין השאר למדה אצל מרגולין, והעמיקה את ידיעותיה בנושא החי והצומח. לאורך כל התקופה הזו ניהלה קשר מכתבים נפלא עם בני גילה, עם גדולים ועם קטנים בדגניה ומחוצה לה, כולם שאלו בעצתה ושפכו לפניה את לבם. כמחנכת וכמטפלת עבדה עם ילדים מכל הגילים, אך בעיקר עם ילדי בית הספר ובית-ירח. היה לה קשר מיוחד עם הילדים, קשר שנמשך גם לאחר שגדלו והלכו איש איש לדרכו.
ליהודה נישאה בינואר 1948. יהודה, שירת בצבא אנדרס והגיע לדגניה ב-1943. כאן נולדו ילדיהם – יוסי, נעמי, חן ורותי.
כמו אמה ראתה עצמה אחראית גם לקרובים הפזורים בארץ. מעולם לא חיכתה שיטילו עליה תפקיד – תמיד נחלצה לעזרה בכל מקום שהיה בה צורך.
היה לה חלק פעיל גם בחיי התרבות, ולא חסכה זמן ומחשבה כדי לשוות להם פן תרבותי וצביון מסורתי.
הרבתה לקרוא שירה וספרות עברית, בייחוד של סופרים בני הארץ, ושירי רחל היו קרובים ללבה במיוחד.
היטיבה להתבטא בכתב בלשון עשירה, כשחוט של פיוט שזור בדבריה.
אהבה את עבודת הגינה, ועזרה לאמה חיותה לטפח את עציצי הקקטוסים הרבים ליד ביתם. אחרי כן עבדה בגינת הבית, שסיפקה ירקות למטבח של דגניה, וגם עיבדה את הגינה סביב ביתה. ומעל לכל אלה טיפחה את גן-מולה לאחר פטירתה של חיה תנפילוב.
הדסה חילקה את זמנה בין גן-מולה לבין חדר העיון שהקימה לילדי בית הספר, שהיה מרכז להכנת שיעורים וכתיבת עבודות.
כשעלה קיבוץ “מיצר” על הקרקע ב-1981 יצאה הדסה ל”שנת שרות” להדריך את חבריו הצעירים.
השאירה אחריה את יהודה בעלה, את ילדיהם ובני משפחותיהם.

יהי זכרה ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן