חיותה בוסל

חיותה נולדה בעיירה הקטנה לאכוביץ’, בת למשפחה חסידית ענפה.
יחד עם אחיה למדה עברית, תנ”ך ומשנה, והייתה חברה פעילה בתנועת הנוער הציונית “התחייה”. בגיל 18 החליטה, יחד עם יוסף בוסל, לעזוב את הבית ולעלות לארץ.
שאיפתה הייתה להיות פועלת ועובדת אדמה. ב-1908 באו חיותה ויוסף לפתח-תקווה. עבודה היה קשה להשיג, וחיותה מצאה מעט פרנסה בתפירה. אחרי שבועות של חוסר עבודה עבר יוסף לרחובות, והיא נענתה לפנייתו של י. אהרנוביץ, ממנהיגי הפועל הצעיר, ללכת לקורס לגננות דוברות עברית שאורגן בגימנסיה הרצליה, בשכונת נוה-צדק שליד יפו. חיותה עבדה חמש שנים כגננת ביפו, בחדרה (בשנה שהקומונה הייתה בה) ובראשון לציון.
רק בתחילת 1914 שוחררה מעבודתה כגננת, והגיעה לדגניה לחיות עם יוסף. לאחר שנה בדגניה יצאה לחוות הצעירות בחצר כנרת כדי להכשיר את עצמה לעבודה חקלאית. לבקשת אמו של יוסף, שהייתה אישה דתייה, העמידו חופה בטבריה ונישאו כדת וכדין. בסיום השנה, בעיצומה של מלחמת העולם, נשלחה עם כמה חברות להקים משק פועלות בפתח-תקווה. מפתח-תקווה יצאה חיותה למטולה, לעזרת שרה, אחותו של יוסף, במשק הפועלות שם. הן הקימו מטבח ובישלו את תוצרת המשק שלהן. בדרך זו ניצלו מחרפת רעב.
בשנת 1915 חיותה ויוסף נשאו בטבריה בבית אמו של יוסף וב-1919 נולדה בתם הדסה.
בבואה לדגניה הקימה חיותה את גן הילדים הראשון בקבוצה, ובו ארבעת הילדים הראשונים. לאחר מותו של יוסף ב-1919 הפסיקה את עבודתה כגננת. במשך שנים עבדה בגן הירק, בפרדס, כמטפלת בפעוטות וכמדריכה בחברת נוער עולה מווינה. כל הקשרים בין דגניה לעליית הנוער היו באחריותה. אחר כך, מסיבות בריאות, עברה לעבוד בהנהלת החשבונות.
נוסף לעבודתה השוטפת בהנהלת החשבונות ניהלה פנקס מפורט על תנועת האוכלוסייה בדגניה: חברים חדשים, אנשים זמניים, לידות, פטירות – בכתב פנינים ובדייקנות, ערה לשינויים. הפנקסים האלה משמשים עד היום תעודה חשובה להיסטוריה של דגניה.
גם יומן פרטי אישי ניהלה, על מהלכו של כל יום ויום. היומן מספר על אירועים בחייה הפרטיים ובחיי דגניה, שלובים זה בזה וארוגים למסכת אחת.
כל השנים הייתה חיותה פעילה בוועדת החינוך של דגניה, וכן בפעילות ציבורית במועצת הפועלות, במפלגה ובהסתדרות. היא הייתה צירה באספת הנבחרים, הקימה חבורת פועלות בטבריה וניהלה את משק הפועלות “עיינות” במשך שנתיים. במסגרת פעילותה בוועדת החינוך של חבר הקבוצות הייתה בין מייסדי סמינר-הקיבוצים, ושנים רבות הייתה חברה במרכז לחינוך של ההסתדרות.
.היא שמרה על אורח חיים טבעוני
על יד ביתה טיפחה גינה יפהפייה של עצי פרי, פרחים ועציצי קקטוסים, ביניהם זנים נדירים. העבודה בגינה הייתה חלק נכבד מסדר יומה. כשכובע קש לראשה, לבושה סינר ומעדר בידה, הייתה רכונה על ערוגות הפרחים ועסוקה בניכוש ובהשקיה. גם ההשקיה של שדרת הטויות והברושים, המובילה מהמזכירות לביתה, הייתה באחריותה.
בשנות ה-60 התחילה חברת מקורות בהנחת קו צנור ירדן-בית-שאן. חלק מהצינור היה צריך לעבור בתוך גינתה של חיותה, ושני עצים בה נדונו לעקירה. היא חסמה בגופה את דרכו של הטרקטור,ולא נותר לעובדי מקורות אלא לעקוף את הגינה ולהאריך את דרכו של הצינור.
בצנעה תמכה כל חייה בבני משפחתה, ורבים מהם העלתה לארץ.
היא סייעה לכל הפונים אליה, ובין השאר עזרה לסופרת דבורה ברון בתקופת מחלתה.
קשר מיוחד היה לה להוריו השכולים של אורי בר, מילדי טהרן, שנפל בדגניה במלחמת השחרור.
בתה הדסה הייתה קרובה אליה ושותפה לאורח חייה המיוחד.
השאירה אחריה את הדסה בתה ובני משפחתה.

יהי זכרה ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן