נולד ברוסיה הלבנה כז סיון תרנ”א 3 ביולי 1891
עלה ארצה תרס”ח 1908 בדגניה משנת תר”ע 1910
טבע בכנרת בג’ אב תרע”ט 30 ביולי 1919
יוסף נולד בעיירה הקטנה לאכוביץ’. להוריו יצחק ואסתר. בילדותו התייתם מאביו.
בנעוריו למד בישיבות, בעיקר בישיבת סלוצק, ו”אכל ימים”. היה מועמד לקבל הסמכה לרבנות, חלומה הגדול של אמו, אולם הוא התמסר לרעיון הציוני, ללימוד השפה העברית ולפעילות בקרב הנוער בעיירה – בתנועת “התחייה”.
כדי להגשים את חלומו, להיות חקלאי בארץ-ישראל, יצא למושבות היהודיות והכשיר את עצמו לעבודה חקלאית אצל איכר יהודי בפלך חרסון.
בשנת 1908, על אף התנגדות אמו, עזבו יוסף וחברתו חיותה את העיירה בדרכם לארץ דרך אודסה, באנייה של צליינים רוסים.
מקום עבודתו הראשון היה פתח-תקווה. איכרי המושבה התייחסו בבוז לפועלים היהודים והיו בודקים את שריריהם. העלבון היה צורב. יוסף עבר לרחובות, שם “ניצח את המעדר”, כדבריו. הוא פגש את א.ד. גורדון, התרשם ממנו והושפע מדעותיו. בסוף שנת 1908 עלה לגליל, והתחיל לעבוד בחוות כנרת. בחווה נוצר קשר בינו לבין החברים, ביניהם חברי “הקומונה הרומנאית”, והם התחילו לחלום על חיים משותפים. הקבוצה עזבה את החווה, עברה לחדרה להכשרה חקלאית ונקראה “הקומונה החדרתית”. כבר בחדרה בלט בכוח מנהיגותו ובהשפעתו הרבה על החברים ועל ציבור הפועלים במושבה.
בסוף שנת 1910 קיבלה על עצמה הקבוצה את עיבוד האדמות שמעבר לירדן ועברה לאום-ג’וני כקבוצה קבועה.
יוסף וחיותה נישאו ב-1917 בטבריה, בבית אמו של יוסף, וב- 1919 נולדה בתם הדסה.
מטרות רבות ראה יוסף בוסל בקבוצה – יצירת משק חקלאי מודרני ללא מנצלים ומנוצלים, שוויון בין החברים, חינוך משותף והשתתפותן הפעילה של החברות במשק ובחברה. יחד עם עבודתו ביום העמיס על עצמו את הנהלת החשבונות ואת ההתכתבות עם המשרד הארץ-ישראלי.
הוא לא הסתפק ביום העבודה הארוך ונחלץ גם לעבודה ציבורית בארגון מושבות הגליל, כתב ודיווח ל”הפועל הצעיר”.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1914 עסק בטיפול במגורשים וביתומים הרבים שהגיעו לגליל ולצמח לאחר גירוש היהודים מיפו ומתל-אביב, והקים עבורם בתי-יתומים בסג’רה ובמנחמיה.
הוא לחם לשוויון החברה בעבודה ובמשק ולחלוקת נטל עבודת הבית גם בין החברים. היה בין הראשונים שנאבק לשחרור האם מהטיפול בילדיה. בכך הניח את היסוד לחינוך המשותף.
בשובו לדגניה מטבריה, לאחר פעילות בוועד איכרי הגליל התחתון, התהפכה הסירה שהובילה אותו, והוא טבע בכנרת.
בן 29 היה במותו.
“…איש הרצון וההכרה, ידיו הצנומות הרפות – מוצקות – כבשו את דגניה, ועיניו – עיני העשת – הרכות כמהות צפו הליכותיה – איכה נפל היקר והשלם בין אנשי משמרתנו”
(מדברי י.ח. ברנר).
השאיר אחריו את רעייתו חיותה, את בתו הדסה בת ה-5 חדשים, את אחיותיו שרה ופסיה ואת אמו, שחיה בטבריה.
יהי זכרו ברוך