ילניק (בילו) צילה

נולדה בדגניה בי’ בכסלו תשל”ט 3 בדצמבר 1938נפטרה בי”ח שבט תשנ”ב 23 בינואר 1992

צילה, בתם של דבורה ואברהם בילו מקבוצת “הגורדונאים”, בת בכורה להוריה.
כבר בילדותה הייתה חברותית ואהובה. כותב עודי, חבר מילדות: “צילה הייתה מעורה בחברתנו, כל המידע היה מרוכז אצלה, תאריכי ימי-הולדת ומאורעות בחיינו, הכל זכרה”. והדסה שהייתה המטפלת שלה, כותבת: “צילה השקדנית, החרוצה, המארגנת והפעילה בביתה ובחברת הילדים… היא כה אהבה לחיות…” הייתה ספורטאית פעילה ומצטיינת, וייצגה את בית החינוך בכבוד בשחייה, בריצה ועוד ענפי ספורט.
לבטי נעורים הוציאו אותה מדגניה למספר שנים. באותה תקופה פגשה את ישראל, ובשנת 1963 נישאו. בנם הבכור עמית נולד בדגניה וכשעברו לגור באזור המרכז נולדה מיכל.
ב-1968 חזרו הביתה, וכאן נולדו דנה ונעמי.
עם חזרתם לדגניה השתלבה צילה בעשייה השוטפת.
היא אהבה חברה, ואוזנה הייתה כרויה תמיד לכל המתרחש בקהילה: חתונה, בר-מצווה, גיוס לצה”ל, הכל היה חשוב בעיניה. תמיד חשה את דופק החיים בדגניה, הייתה פעילה בוועדות העבודה, הבריאות והחתונות, ותרמה לחברה בחריצותה, באחריותה ובכושר הארגון שלה. היא לא הייתה אשת דברים, ומה שעשתה עשתה בשקט ובצנעה. בהנהלת החשבונות עבדה בדייקנות. היא הייתה בעלת תפיסה טובה ולמדה את המקצוע תוך כדי עבודה. גם לעובדים וגם לחברים היה נעים לפנות אליה.
צילה אהבה לשיר והצטרפה למועדון הזמר בעמק. היא התמידה להשתתף בו ולא החסירה ולו מפגש אחד גם כשחזרה מטיפולים קשים.
כותב אמנון וינר, חבר לעבודה: “כשחלתה לא שמעתי אותה מתלוננת. היא המשיכה לבוא לעבודה, ככל שיכלה, בשקט ובאומץ. היא לא נכנעה בקלות, ובלטו אז אופיה היציב ואצילות נפשה. היא תחסר לנו בנוף האנושי של דגניה. שולחן עבודתה במשרד נשאר ריק ומיותם, ומשפחתה כואבת. תנוח בשלום באדמת דגניה שבה נולדה ושאותה אהבה, והירדן זורם למראשותיה”.
השאירה את ישראל בעלה ואת ארבעת ילדיה: עמית, מיכל, דנה ונעמי.

יהי זכרה ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן