כהן וינר שרה

נולדה בדגניה א’ בכ”ט בסיוון תרצ”ב 3 ביולי 1932נפטרה בכ”ה אלול תשל”ג 22 ספטמבר 1973

שרה בת זקונים לאליעזר ולנחמה, ותיקי דגניה מהקבוצה הרחובותית, אחותם של מוליק ויוכבד.
מילדותה הייתה אהובה על הילדים ועל המבוגרים. חיננית, טובת לב, זריזה ויעילה בכל מה שעשתה. בכל מעשיה ניכרו תושייה וכישרון יצירה.
מספרת מרים שיאון: “כשהייתה בין הקטנים בגן לא הרשתה לה מרים זינגר לצייר בצבעי מים בטענה שהיא קטנה מדיי ויהיה לה קשה להסתדר. שרה לא התבלבלה ואמרה: טוב, אני אעזור לילדים המציירים. היא רחצה את המכחולים, החליפה את המים בכוסות וניקתה את השולחן עד שמרים נשברה והתירה לה לצייר”.
ביולי 1950 התגייסה לצבא, וכדרכה עשתה גם שם את המיטב, הגיעה לקצונה, ושירתה כקצינה בנח”ל. השתחררה ב-1953 וחזרה לדגניה. עבדה כמטפלת בילדי בית הספר והרבתה לעסוק אתם בפעילות יצירתית.
בסוף 1955 יצאה לסמינר הקיבוצים, למדה אמנות, והרחיבה את תחומי יצירתה בפסיפס, בציור על בד ובטיק על עץ.
נישאה לאריק כהן, בן מושבת כנרת, ועברה לחיות שם.
ב-1956 ירדה עם משפחתה, אריק בעלה ובנה התינוק איתי, לניר-משה במסגרת עזרה למושבי העולים בנגב. כשחזרה בנתה את ביתה בכנרת המושבה, ושם נולדו ילדיה, תמר וערן.
קשריה עם דגניה נשארו אמיצים. היא הרבתה לבקר את הוריה, נחלצה כל חג לעזור בקישוט או בהקמת תערוכה, וכן עבדה עם זיזה בסטודיו לקרמיקה שבנה ועיטרה את עבודותיו.
היא עבדה כל השנים כמורה למלאכה בסמינר באוהלו והקימה שם סדנה ללימודי אמנות.
נפצעה אנושות בתאונת דרכים ליד מגדל, ונלחמה על חייה מספר חודשים, עד שהוכנעה.
השאירה אחריה את בעלה אריק ואת בניה איתי, תמר וערן, את הוריה נחמה ואליעזר ואת אחיה מוליק ויוכבד.

יהי זכרה ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן