נול עליזה

ולדה באוקראינה בט’ באב תרס”ט 27 ביולי 1909 עלתה ארצה בתרע”ד 1914 בדגניה משנת תרצ”א 1931נפטרה בב’ סיוון תשנ”ד 12 במאי 1994

עליזה נולדה בפולטבה למשפחת בלסקי. היא גדלה במשפחה אמידה שומרת מסורת, שהייתה גם פתוחה לרעיון הציוני.
המשפחה תכננה להגר לאמריקה, אולם בהשפעת סרט על ההתיישבות היהודית בפלסטינה, שבו נראו האיכרים בארץ-ישראל ופרדסי רחובות ופתח-תקווה, החליט אביה לעבור קודם בארץ. וכך, בתרע”ד, מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לקח את אשתו ואת חמשת ילדיהם ונסע לארץ-ישראל.
בת חמש הייתה עליזה כשיצאו מאודיסה באניית צליינים. המסע נמשך חודש, והם ירדו בחוף יפו בין פסח לשבועות.
כמנהג אותם ימים פנו למלון של חיים ברוך. החום היה כבד, היתושים עקצו, והילדים בכו. גם הקדחת והטרכומה לא איחרו לבוא.
כספם הלך ואזל. בינתיים פרצה המלחמה, הדרך חזרה נחסמה, והם נשארו בארץ על אף מחשבות העזיבה. וילקנסקי מההנהלה הציונית הציע להם לעבור לחולדה. בחולדה לא היה דבר. זמן קצר לפני כן החלו לבנות שם את הבית הראשון, “בית הרצל”, ומשפחתה של עליזה, משפחת בלסקי, הייתה המשפחה הראשונה במקום.
לאחר ארבע שנים – שנות מלחמה, סבל, מצוקה ועבודה קשה – עברה המשפחה לבן-שמן.
גם שם הייתה זו תחילת הדרך, ומשפחת בלסקי הייתה מהמתיישבים הראשונים במקום. עליזה הייתה אז בת תשע.
בן-שמן נוסדה כחווה קואופרטיבית חקלאית של הקק”ל, משק משותף שהתבסס על פלחה, על עצי פרי, רפת ולול.
בבן-שמן היה בית ספר, ובו מורים מצוינים. משה כרמי היה אחד מהם. הוא ניגן בכינור, ועליזה הושפעה ממנו והחליטה ללמוד לנגן. כדי לממש את חלומה זה הלכה לעבוד בתחנת הניסיונות של חנה מייזל בבן-שמן, והיא בת 14. בשכר שקיבלה מימנה את לימודיה.
פעם בשבוע למדה בקונסרבטוריון “שולמית” בתל-אביב והצטיינה בלימודיה.
את יצחק הכירה בבן-שמן כשבא לעבוד שם כפועל שכיר. ב-1929 נישאו, ועברו לירושלים.
כשנולד בנם ארנון חזרו לבן-שמן. כשהיה ארנון בן עשרה חודשים באה המשפחה לדגניה, שאותה הכירו מביקורים קודמים.
בדגניה התקבלו בזרועות פתוחות. הקליטה הייתה קלה, וכפי שעליזה מעידה, החברות החמה והנוף הנהדר כבשו את לבה. בדגניה נולדו שלושת ילדיהם האחרים, רחלי, משהל’ה ועמליה.
עליזה עבדה ברפת, בלול ושנים רבות בבתי ילדים. כל השנים ניגנה בתזמורת עמק הירדן. רוחה הטובה וההומור שלה חיבבוה על הכול.
במלחמת השחרור נפל יצחק בעלה בקרב על צמח. היא טיפלה אז בילדי דגניה שגלו לקריות, ושם נודע לה על האסון. כעבור מספר שנים שכלה את ארנון, בנה הבכור, שמטוסו נפל בשמי עמק הירדן.
גם לאחר האסונות הכבדים שנפלו עליה נשארה איתנה ברוחה, ולא איבדה את אהבת החיים שפיעמה בה. היא לא הסתגרה בחוג משפחתה, אלא פעלה ויזמה בשטחים רבים. בשנותיה האחרונות פיתחה תחביבים שהעסיקו אותה. עסקה במלאכת יד אמנותית, השתתפה בטיולים בחוג לידיעת הארץ, במקהלה של עמק הירדן ובשיעורי העשרה בבית הקשיש.
גולת הכותרת הייתה הגינה שטיפחה סביב ביתה והשקיעה בה את כל כוחה ודמיונה.
בסוף ימיה עבדה בכריכייה ובמפעלון, וגם שם עשתה כל דבר במסירות ובדייקנות.
השאירה אחריה את בניה משהל’ה, רחלי ועמליה ואת בני משפחותיהם.

יהי זכרה ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן