פלמוני מנוחה

מנוחה נולדה בעיירה אברוץ שבאוקראינה תחת שלטון הצאר. אביה היה סוחר אמיד ובבית לא ידעו מחסור. בגיל צעיר התייתמה מאמה ואביה נישא שנית. למרות האסון גדלה מוקפת אהבה ועידוד. הבית היה שומר מסורת ולא ציוני. מנוחה הושפעה מהפעילות הציונית בעיירה, והרחיקה לורשה כדי ללמוד בסמינר הגננות העבריות בהנהלת י. הלפרין.
בהיותה בת 21 פגשה את יעקב. היא כבר הייתה גננת עברייה ויעקב מורה לעברית, ומכאן יהיו שותפים לאהבה גדולה ודרך חדשה, כשהשפה העברית הקשר החי ביניהם. הם חפשו עבודה והוזמנו מטעם סניף ההסתדרות הציונית בצ’רנוביל. בעיר זו, השתלבו בחיים ציבוריים אינטנסיביים, את גן – הילדים ובית – הספר ניהלו על טהרת העברית. “לבית ספרנו יצאו מוניטין בחוגי המורים העבריים. מורי “תרבות” היו באים מקיוב לראות את בית הספר העובד על טהרת העברית” כותבת מנוחה בזיכרונותיה. במוסדות אלו למדו בני עניים ללא תשלום, וכדי לתמוך בכך היו מנוחה ויעקב עורכים הצגות שהכנסתן הייתה מוקדשת למטרה זו. בסוף שנת 1917 נישאו מנוחה ויעקב, ושנתיים אחר כך נולד בנם עובד. עם פרוץ “המהפכה” ברוסיה, סבלה הקהילה והמשפחה התנכלויות חוזרות, כאשר מנוחה מגלה תושייה ומצילה את יעקב יותר מפעם אחת מידי כנופיה שנהגה להטביע את היהודים, קורבנותיה.
ב-1921 חוצה המשפחה את הגבול ומגיעה לרובנו מתוך החלטה לעלות ארצה, אך מאורעות 1921 שיבשו את תוכניותיהם. ב-1923 זכו להגיע לארץ ישראל על הספינה “הלואן”, בין עולי רגל נוצריים, כשהם “עוברים במשך הנסיעה למבטא הספרדי” ומשאירים באוקראינה משפחה ענפה ואוהבת אותה לא יזכו עוד לראות, שפת אם ותרבות עשירה. פושקין (שמשיריו תרגמה) טולסטוי, גוגול ולרמנטוב, יאספו לזכותה ב”קופסת זיכרון קסומה”, שתחזור אליה רק בחלומות, בסיפורים טרם שינה לנכדיה, ובין חברות קרובות.
בשנים הראשונות התגוררו בשכונת בורוכוב. בסתיו תרפ”ו –1926 הוזמן יעקב ללמד בנהלל. המושב עדיין בהתהוות, ובאספות התנהלו ויכוחים סוערים על עצם עקרונותיו ומה מקומם וזכויותיהם של “בעלי המקצוע” אליהם השתייך יעקב. בנהלל נולדה בתם צפירה. כ”בעלי מקצוע” הוקצו להם, כמקובל אז, צריף קטן וחמישה דונם אדמה סביב לו. בשנה השנייה לבואם לנהלל עלתה לראשונה מחרשה על אדמתם, ותאריך זה נחוג במשפחה בכל שנה. מנוחה רוותה נחת מגינתה וביתה. את שמלות העיר החליפה בבגדי עבודה שהתקינה לעצמה, מתענגת על תוצרת כפיה בתפירה, רקמה, אפיה, בישול, גידול פרי הגן וצמחי הנוי. את ביתה בנהלל אפיינו ניקיון קפדני ואסתטיקה שליוו אותה כל חייה כאשה, אם ומחנכת.
בסוף השנה השביעית בנהלל הוזמן יעקב לשמש מורה בבית-החינוך המשותף בדגניה. המעבר מן הכפר בעמק יזרעאל, בגיל לא צעיר, כשהיא מותירה בית נאה, משק עזר פורח וחברות נפש, לא היה קל. “חיי הקבוצה, שעד אז לא חשבתי לחיותם, הרהיבו את לבבי. ‘אלה ואלה דברי אלהים חיים’ “שיננה לעצמה מתמודדת בחבלי ההסתגלות.”אך מעולם לא שכחתי את העיקר, את היסוד הנפלא הזה: אין עשיר ורש בקבוצה, יש עזרה הדדית הבאה כבדרך הטבע. יש אור בקבוצה, יש אחווה ורעות בקבוצה!” בשנה הראשונה לבואם לדגניה עבדה מנוחה בחקלאות, ולאחר מכן בפעוטון ובמטבח. בשנותיה האחרונות עסקה בתפירה לחברות.
במשך חמש עשרה שנה הייתה חברת ועדת התרבות, עסקה בהוצאת עלון הקבוצה ובעריכת מסיבות שבת וחג. את הגיגיה בנושא תרבות הקבוצה וערכיה, חשיבות החינוך וההשכלה, בטאה בעברית עשירה ועומק מוסרי. באספה שנתית נשאה דבריה: “משחר ילדותם יש להרגיל את הפעוטים לעשייה למען החברה כלה. פיתוח רגש החובה בלב הילד הוא אחד העקרים בחינוך—למען יתקשרו באהבה ליוזמה זו, סבורני, שמועיל גם להפנות את תשומת לב הקטנים משחר ילדותם ליפי הנוף הבלתי רגיל שלנו, לטבע החי והצומח של הסביבה—החברים והחברות העובדים עם ילדינו הגדולים צריכים להתייחס אליהם — בחיבה של הורים מסורים…” ובמקום אחר: “עלינו לזכור כי כדי לחיות חיי קבוצה נחוצה אינטליגנציה נפשית מסוימת. בהעדר היסוד החשוב הזה קשה להסתגל לצורת חיים זו והנשארים בקבוצה רק מחמת לחץ תנאים מסוימים, מהווים את יסוד הנרגנים והאומללים…”
כתבה לזכרה דינה אילן: “הייתה אישיות זכה ומוסרית, יושר פנימי וכנות אפף אותה. לטוהר נפשה הצטרפה גם תמימות ילדותית, תמימות עד לא ראיית רע, שליליות ועקמומיות שבחיים. רק את החיוב גילתה, רק צבעים בהירים ללא פגם ראתה. כבעלת השקפה אופטימית ואיש אמונה האמינה באדם ולקטה את הזוהר שמסביבו…” יחד עם זאת כותבת מנוחה הגאה במשפחתה המורחבת וטורחת בקיום הטכס המשפחתי של שבת אחר הצהרים: תה בכוסות זכוכית דקה, סלט פירות ועוגה, כי היא מלווה חרדה. “רבה החרדה לעתיד מדינתנו, כשזו מוקפת שכנים עוינים כל כך—סבתא אני לחמישה נכדים נפלאים (לאושרי משפחת הבן והבת עמנו ועובדים בשדות דגניה על גדות ירדן וכנרת), אך מה נוגים לפעמים הרהורי לב. בהביטי בפניהם הנחמדים, המזהירים בזוהר הבריאות ותום הילדות… מי יודע אם עליהם לא תעבור הכוס שעברה על ראשינו?! מי יודע למה אנו מגדלים אותם, באהבה, במסירות ובחרדה שכאלו?!”
שנתיים לאחר מותו של יעקב, כשידה אוחזת במחט, נפטרה.

יהי זכרה ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן