ריין (יוסקה בק) אהרון

נולד בליטא בתר”ס 1900 בדגניה משנת תרצ”ג 1933נפטר בכ”ג אלול תשל”ז 6 בספטמבר 1977

אהרון עלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן שלוש. המשפחה התיישבה בירושלים.
אמו הייתה אחותו של פרופ’ שץ, מייסד “בצלאל”, בית הספר לאמנות.
עוד משחר נעוריו הצטיין בתבונת כפיים ובכשרונות טכניים. הוא הבין “לנפש” המכונה. כל ילדי המשפחה המורחבת היו כרוכים אחריו וקראו לו “הדוד אהרון”.
בדגניה היה ידוע כ”יוסקה” או כיוסף בק (בן קדושים).
בשנת 1914, בימי מלחמת העולם הראשונה , יצא אהרון, שהיה אז צעיר, אל תחנת הרכבת בירושלים כדי להביא שק קמח שנשלח ל”בצלאל” עבור דודו פרופ’ שץ ומשפחתו. ליד התחנה התנפל עליו ערבי וניסה לקחת ממנו את שק הקמח. יוסקה הניף עליו מקל והרג אותו. הוא ברח לראש הגבעה שעליה עמד ביה”ס בצלאל עם שק הקמח. שם הסתתר כמה ימים בבור המים שבחצר מפני משפחת הערבי, שביקשה לנקום את דמו. לאחר שהתייאשו מחיפושיהם ברח יוסקה מירושלים ומצא מקלט בגליל. כדי לא לסבך את משפחתו בגאולת דם החליף את שם משפחתו לבק. בבוא היום חבר לאנשי טרומפלדור מגדוד העבודה, שהתיישבו בתל-יוסף, וקרא לעצמו יוסף.
הוא היה מן החלוצים הראשונים שהתיישבו בעמק נוריס.
בסוף שנות העשרים גייס אותו רוטנברג לעבודה בנהריים במפעל החשמל שלו. מאוחר יותר יצא עם “הבגר” הגדול להעמיק את אפיק הירדן בקטע שבין הסכר לכנרת. יוסקה היה ה”בגריסט” הראשון בארץ.
רוטנברג תכנן להטות את אפיק הירדן במוצא הכנרת ליד דגניה ולהקים את “סכר דגניה” כחלק ממפעל נהריים; יוסקה וחבריו הגשימו את החלום.
ב-1936 נקרא לעזור בחפירת נמל תל-אביב, ותרם שם הרבה מהתושייה ומהמיומנות שלו בעבודתו על מחפר צף.
הגיע לדגניה עם שני בניו מנישואיו הראשונים, זלמן ואברהם, וכאן בנה את ביתו.
הוא נשא את חנה, שהכיר בנהריים במטבח הפועלים, והביא אותה לחיות אתם בדגניה.
בדגניה הקים את המסגרייה, ובה עבד עד יומו האחרון, עם הפסקות שבהן עסק בקציר התבואה בעמק הירדן ובעמק בית שאן. הקציר נעשה על ידי קומביין קטן שדרש מומחיות רבה בהפעלתו.
עיקר דאגתו היה להכין את המכונות החקלאיות לעבודה. אולם במכונות חקלאיות לא הסתפק. הוא היה הכתובת שאליה פנו כשהתקלקלה מכונת תפירה או כשקרתה תקלה במטבח. ידו הייתה בכול; גם בתיקון מיטות וכלי עבודה שונים.
כישרונותיו עמדו לו גם בשטח הבישול. הוא עבד בתורנות במטבח, והקציצות שלו היו לשם דבר בפי אנשי דגניה. הוא היה גם מומחה לטיגון ולבישול דגים. בדיג עסק כבר בימיו הראשונים בדגניה. זה היה תחביב שלא ויתר עליו לאורך כל השנים.
בסוף ימיו נהג לדוג, כשהוא שט בסירה קטנה בירדן בשעות בין הערביים בחברת חנה, בני משפחתו, נכדיו או ילדים אורחים.
בשנת 1965 פקד אותו אסון כבד כשזלמן, בנו הבכור נפטר. הוא נשא את צערו בשתיקה.
הוא דאג לשוטרים ביחידת משטרת החופים, ובכל ערב שבת וחג היה מביא להם יין ועוגה שאפתה חנה. אהב לבלות בחיק הטבע, והיה מרבה בשבתות לצאת לטייל בשדות.
גם בעלי החיים היו קרובים ללבו, וסביב ביתו האכיל מספר רב של חתולים. הוא הכיר כל אחד מהם ודאג לצרכיו.
נפטר לאחר מחלה קשה. השאיר אחריו את חנה אשתו, את בנו אברהם ואת בני משפחתו.

יהי זכרו ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן