שיפריס ( נסל) מרים

ולדה ברוסיה בי”ט באלול תרס”א 3 בספטמבר 1901 עלתה ארצה בתרפ”ג 1922 בדגניה משנת תרפ”ד 1924נפטרה בי”ח אב תשנ”ב 17 באוגוסט 1992

מרים, בת למשפחה אמידה, שהתפרנסה מחנות תכשיטי זהב ומסחר באבני חן. הצעירה בין שבע בנות. האם הייתה אישה רבת פעלים ושומרת מסורת.
בפרוץ המהפכה ב-1917 נמלטה המשפחה מרוסיה במטרה לעלות לארץ-ישראל.
בדרך רבת תלאות ונדודים, שנמשכה מספר שנים, איבדו את כל הרכוש שהצליחו להוציא מרוסיה ונותרו בתורכיה חסרי כל. רק ב-1923 הצליחו להגיע לארץ-ישראל.
בשנתה הראשונה בארץ עבדה מרים כפועלת במקווה-ישראל.
בשנת 1924 באה לדגניה והתקבלה כחברה. כאן הכירה את זלמן שיפריס, שהיה חבר דגניה. הם נישאו, ונולדו ילדיהם: דניאל, עליזה ודליה. שקטה בהליכותיה אך בעלת אופי נחוש, חרוצה ודבקה בהשקפותיה ובעקרונות הקבוצה. היא הייתה חלוצה לוחמת ובעיקר סוציאליסטית. עבדה בכל ענפי המשק, ברפת, בשדה, בירקות, בבננות ובלול. גם במטבח ובבתי-התינוקות. דורות רבים של תינוקות נשאה על ידיה, היא התמידה בעבודה זו שנים רבות. תמיד הופיעה בכובעה וסינרה הלבנים, מעומלנים ומגוהצים שהאצילו עליה יופי מיוחד.
אסון כבד פקד אותה בנפול בנה הבכור דניאל בקרב על דגניה. באיפוק נשאה בלבה את צערה עד יומה האחרון.
מרים הייתה אשת שיחה. אהבה ספר, מוסיקה ואמנות, ואלה היו נושאי שיחתה.
אף על פי שלא למדה עברית בצורה מסודרת, הרבתה לקרוא ספרות עברית. הייתה לה דעה מפוקחת על כל נושא, ולעת זקנה, אחרי שהוותיקים הלכו לעולמם, התירה לעצמה דברי אפיקורסות, לעיתים בניגוד לרוחם של ראשוני דגניה.
בשנת 1970 נפטר בעלה זלמן שיפריס.
היא שמרה על עצמאות גם לעת זקנה.
מרים קשרה קשרים עם אנשים צעירים ממנה, והם נהנו מחברתה ומשיחה עמה.
על הקשרים האלה היטיבה לספר רבקה’לה צביאלי (דרור) שטיפלה בה כאחות בימי מחלתה: “היא פתחה לי צוהר לעולמה הפנימי, ואני הייתי שם, מתפעלת מיכולת ההקשבה שלה, הצניעות והגאווה. היתה לי חברה בת 90”.
השאירה אחריה את בנותיה, עליזה ודליה ובני משפחותיהם, ואת נכדתה דניאלה שנולדה לדניאל בנה לאחר נפילתו במלחמת השחרור ואת ילדיה-ניניה חן וענבר.

יהי זכרה ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן