תנפילוב חיה (קסטלניץ)

נולדה ברוסיה בכ”ט באדר תרנ”ד 6 באפריל 1894 עלתה ארצה בתרע”ד 1914 הגיעה לדגניה בתרע”ו 1916נפטרה בכ”ד בחשוון תשל”ז 17 בנובמבר 1976

חיה נולדה בפינסק להוריה נפתלי ומלכה. אחות לבתיה, שמואליק ומשה. המשפחה היתה אמידה. אביה היה סוחר עשיר שלא התעניין בציונות. האם הייתה ציונית, דיברה וכתבה עברית והייתה בקיאה בתנ”ך.
האם עודדה את שתי בנותיה, חיה ובתיה, לעלות לארץ-ישראל בתקווה שאחריהן תעלה כל המשפחה. שני אחיה עלו מאוחר יותר. חיה ואחותה יצאו לדרך כשישה שבועות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914. הן עלו על האנייה “ניקוליסטרו” והגיעו לחיפה.
מכאן נפרדו דרכי האחיות. בתיה הלכה לדגניה, וחיה, שעוד בהיותה בפינסק עמדה בקשר מכתבים עם חנה מייזל, נענתה להזמנתה ופנתה לחוות כנרת.
חיה הגיעה לחווה. התחילה לעבוד במטבח. על אף החום והעבודה קשה, המקום הקסים אותה והכנרת שבתה את לבה. שמונה חדשים עבדה במטבח. לאחר מכן יצאה לעבוד בשדה.
חיותה, שהייתה אז תלמידה בחווה, סייעה לה רבות בעבודה מעשית: הכנת ערוגות, זריעה ושתילה.
באותה תקופה שהתה גם רחל המשוררת בחווה, וחיה קשרה אתה יחסי ידידות עמוקים.
לאחת המסיבות שהתקיימו בחווה הגיעו יוסף ומרים ברץ, התרשמו מאישיותה והציעו לה לבוא לדגניה. חיה התרגשה מן ההצעה ועברה לדגניה. אחותה בתיה חייתה שם, וקרבתה הייתה חשובה לה מאוד.
בדגניה התיידדה עם תנחום ועם יצחק בן-יעקב, התרשמה מאוד מברוך בן-יהודה, שלימד בדגניה עברית, והושפעה מאישיותם של א.ד. גורדון ובוסל.
כשהגיעה לדגניה כבר היה הבית הראשון בנוי, וכן חדר האוכל והמטבח. חיה לא השלימה עם תפיסת “הפשטות” של חברי דגניה, עם השעווניות החומות על שולחנות חדר האוכל
ועם החלונות החשופים. מבד ערבי לבן תפרה מפות לשולחנות ווילונות לחלונות, והכניסה יופי
וחמימות לחדר האוכל.
בדגניה נישאה לתנחום, וכאן נולדו שלושת בניהם: מולה, תוליק ומלכה.
חיה למדה לבשל והייתה מבשלת לחברים, אך לא הסתפקה בכך.
היא ביקשה חלקת אדמה כדי לגדל גן ירק לסיפוק צורכי המטבח.
את גן הירקות הראשון שתלה בחזית חדר האוכל, ואחרי יום עבודה מייגע במטבח הייתה מטפלת בו. לבסוף קיבלה חלקת אדמה להכנת גן ירק, והייתה מאושרת מהירקות הראשונים שעלו בגינתה.
במשך 60 שנה עבדה חיה בהתלהבות ובמסירות בכל עבודות המשק והבית: במטבח וברפת, ולבסוף התמסרה לענף הנוי.
היא הייתה סמל בעבודתה ובקנאותה לגינות הנוי ולמדשאות בדגניה. כולן היו “שלה” – כגינתה הפרטית.
במלחמת העולם השנייה התגייס מולה, בנה בכורה, לצבא הבריטי, ליע”ל – יחידה עברית לתובלה. הוא טבע ב-1943 במימי הים-התיכון, כשהאנייה שהעבירה חיילים ממצרים למלטה טורפדה בידי הגרמנים. יחד עמו טבעו עוד 139 מחבריו, נעלמו בים ולא הגיעו לקבורה.
בדגניה ניטע גן לזכרו, ובו ברכת מים ומצבת אבן, וחיה התמסרה בכל מאודה לטיפוחו.
השקיעה את כוחה בטיפוח העצים והפרחים בגן מולה ובגן הנוי של דגניה.
לאחר יום עבודה בגינת ביתה שכבה לנוח, נרדמה ומתה מיתת נשיקה.
השאירה אחריה את בתה מלכה ואת בנה תוליק ובני משפחתו.

יהי זכרה ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן