נולדה בדגניה בכ”ג אלול תרע”ה 2 בספטמבר 1915 עזבה את דגניה בשנת תשי”ג 1953נפטרה בז’ בניסן תשנ”ז 14 באפריל 1997

דבורקה היא בתם השנייה של יוסף ומרים ברץ, הילדה השלישית בדגניה.
כאשר נולדו הילדים הראשונים בקבוצה ראו בהם החברים נכס של הקבוצה. לכן התווכחו איך צריך לגדל אותם ואיך לחנך אותם. בינתיים היו הילדים צמודים לאימהות, שלקחו את ילדיהן אתן לעבודה, או שהתרוצצו חופשיים בחוצות דגניה.
ב-1919 פתחה חיותה בוסל את גן הילדים הראשון בבית הראשון (היום חדרי הנהלת החשבונות והמזכירות).
גם כאשר הגיעו הילדים לגיל בי”ס אלתרו ופתחו כיתה לילדים מגילים שונים, והמורה היה זאב צ’רניצקי (זאב המשורר). הילדים המעטים היו בחברה מצומצמת מאוד עד שהגיעה ההכשרה מבן-שמן (שיסדה אחר כך את גנוסר) והעשירה את חיי החברה.
מגיל צעיר עבדה דבורקה ברפת, בבישול וטפלה גם בילדי הגן. הייתה אישה עובדת, וכמו אצל כל חברי דגניה, העבודה הייתה הערך הראשון במעלה.
כותבת שולקה מההכשרה של בן-שמן: “דבורקה, בחליבת הידיים המבורכות שלה, חלבה שלוש פעמים ביום ובלילה, כמו מכונת חליבה. הספק היה לה גם במספר הפרות שחלבה וגם בכמות החלב שחלבה – כמו מכונת חליבה טובה. דליים מלאו חלב. הפרות אהבו את המגע שלה ונתנו לה חלב בשפע”.
דבורקה הגיעה לבית זרע עם קבוצת אורזי האשכוליות שהיו עוברים בעמק ואורזים בבתי האריזה של היישובים השונים. שם הכירה את אריה בועז, חבר הגרעין הליטאי שבא להשלים את בית-זרע. הקשרים ביניהם התהדקו. בשנת 1937 נישאו. בתחילה גרו בבית-זרע, אך לאחר מספר חודשים חזרו לדגניה, כאן הקימו את ביתם ונולדו להם שלושת ילדיהם: ניצה, שי ורפי.
בשנת 1953 עזבו את דגניה והתיישבו באביגדור, מושב בדרום.
כותב עליה שכן מהמושב: “העבודה היתה ערך עליון. הצניעות וההסתפקות במועט היו דרך חייה. בעמל רב ושקדנות אין קץ הקימו דבורקה ואריה משק חקלאי לתפארת. חיבה מיוחדת היתה לה לגינה, ועליה היתה גאוותה”.
גם מבחינה חברתית בלטה דבורקה. הייתה נחלצת לעזרת חברות שנקלעו לקשיים, אם על ידי חליבת פרות אם בקבלת פני יולדת בשובה מבית החולים.
מאז פטירתו של אריה בעלה הלכה דבורקה ודעכה פיזית ונפשית.
כותב חבר: “אנחנו נזכור את דבורקה חזקה ובריאה, עובדת ברפת ובלול, בגינה הפורחת, זוכרת ומספרת ספורים מימים עברו”.
בת 82 הייתה במותה.
השאירה את ילדיה ואת משפחותיהם.

יהי זכרה ברוך.